פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
(26 בדצמבר 1194; יסי, איטליה. - 13 בדצמבר 1250; טירת טורמגיורה, איטליה) (בגיל 55)
Friedrich2.jpg

ציור תקרה של פרידריך השני בכנסיית אוגוסטה ויקטוריה בירושלים
שם בשפת המקור Fridericus II
מדינה האימפריה הרומית הקדושה
בת-זוג
מלך סיציליה
תקופת כהונה 1198 - 1250 (כ־52 שנים)
הקודם בתפקיד קונסטנס מסיציליה
הבא בתפקיד קונרד הרביעי, מלך גרמניה
מלך גרמניה
תקופת כהונה 1212 - 1220 (כ־8 שנים)
הקודם בתפקיד אוטו הרביעי, מלך גרמניה
הבא בתפקיד קונרד הרביעי, מלך גרמניה
קיסר האימפריה הרומית הקדושה
תקופת כהונה 1220 - 1250 (כ־30 שנים)
הקודם בתפקיד אוטו הרביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה
מלך ירושלים
תקופת כהונה 1225 - 1228 (כ־3 שנים)
הקודם בתפקיד ז'אן דה בריין
הבא בתפקיד קונרד השני, מלך ירושלים
לידת פרידריך כפי שתוארה בהדפס עתיק, אימו קונסטנס מסיציליה יולדת באוהל מול נשים המשמשות עדות ללידה
קונסטנס מסיציליה עם בנה התינוק פרידריך, כתב יד עתיק

פרידריך השני (26 בדצמבר 1194 - 13 בדצמבר 1250) לבית שטאופן (הוהנשטאופן) היה אחד השליטים הבולטים בימי הביניים. דמותו הייחודית הייתה שנויה במחלוקת בין בני דורו והיא ממשיכה לעורר מחלוקות בקרב חוקרים והיסטוריונים מאז ועד היום. פרידריך נודע כפטרון וכתומך המדעים והאמנויות - איש אשכולות, שהצליח לשלב בין המזרח המוסלמי והמערב הנוצרי.

פרידריך היה בנם של היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה וקונסטנס מסיציליה. מאביו ירש את הזכות (על ידי בחירת אלקטורים) לשבת על כס קיסר האימפריה הרומית הקדושה כיורש העצר של בית הוהנשטאופן. בנוסף לתואר זה, נשא פרידריך גם בתארים של מלך ירושלים, איטליה, בורגונדיה וסיציליה.

פרידריך השני עמד במרכזה של סדרת עימותים עם הכס הקדוש. הסכסוכים נסובו על אינטרסים מנוגדים באיטליה ועל מאבקי שליטה וכוח בין הרשות החילונית לכנסייה. שיאם של עימותים אלו היה בנידוי שהוטל על הקיסר פעמיים על ידי האפיפיור. האפיפיור גרגוריוס התשיעי אף הרחיק לכת וכינה אותו אנטיכריסט. עימותים אלו הובילו, בסופו של דבר, לקיצו של בית הוהנשטאופן ולהתפוררות האימפריה.

בהיסטוריה של ארץ ישראל ידוע פרידריך השני כמי שעמד בראש מסע הצלב השישי, מסע צלב ללא קרבות, שבו חזרה ירושלים לשלטון הצלבנים בתום משא ומתן עם הסולטאן המצרי.

ילדות ומלוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לידתו ומות אביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרידריך נולד ב-26 בדצמבר 1194. אמו קונסטנס, בשלבים האחרונים להריונה, הייתה בדרכה דרומה לאורך קו החוף האיטלקי אל בעלה הקיסר היינריך השישי בסיציליה. עם התגברות צירי הלידה היא נאלצה לעצור בעיר יסיאיטלקית: Jesi) עיר אותה כינה בבגרותו "העיר המיוחדת שלי". תאריך לידתו - יום לאחר חג המולד, ויום לאחר הכתרתו של אביו למלך סיציליה בפלרמו - הוסיף הילה מיוחדת לתאריך הלידה. ‏‏אימו קונסטנס, אישה בת 40 שעצם יכולתה ללדת בגיל זה נחשבה לפלא, הייתה הנסיכה הנורמנית האחרונה של סיציליה. היא מתוארת על ידי היסטוריונים של התקופה כאישה מזדקנת שיצאה מבידוד במנזר על מנת ללדת יורש למלך הגרמני הלא אהוד של סיציליה. על פי היסטוריוגרפים של התקופה ילדה קונסטנס את פרידריך באוהל מיוחד שהוקם בכיכר העיר, והזמינה נשות אצילים מקומיים לחזות בלידה. על מנת למנוע לזות לשון לגבי נסיבות לידתו, חזרה קונסטנס לכיכר העיר מספר ימים לאחר הלידה והניקה את התינוק בפומבי.‏[1]

במהלך שנת 1196 ניסה היינריך להעביר החלטה בקרב ועידת האלקטורים, הנסיכים הבוחרים, שלפיה כיסא הקיסר יעבור בירושה בתהליך אוטומטי ולא בתהליך של בחירה על ידי אלקטורים. מסע שכנוע זה היה בתחילתו וייתכן שהיה נושא פרי, אך בשנת 1197 נפטר היינריך השישי ממלריה, והיוזמה נקטעה.

מהלך שלטונו של היינריך כמלך סיציליה היה קצר וסוער. תושבי סיציליה, ובעיקר הערבים תושבי דרום האי, מרדו נגד השליט הזר, אך הקיסר דיכא את המרידה בכוח על ידי חייליו הגרמניים. לאחר מותו של היינריך השישי ב-28 בספטמבר, העביר את השלטון על האי חזרה לידי אשתו, קונסטנס, בהיותה היורשת החוקית לכס המלוכה הנורמנית של סיציליה.

מלך סיציליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-17 במאי 1198 הכתירה קונסטנס את פרידריך למלך סיציליה בטקס שנערך בפלרמו, ומינתה את עצמה לעוצרת. בשמו של פרידריך היא טוותה קשרים בין הכתר הגרמני לכתר הסיציליאני - שני המרכיבים העיקריים של האימפריה הרומית הקדושה. היא גירשה את היועצים הגרמנים, ובראשם מארקוורד פון אנוויילר (גרמנית: Markward von Annweiler) ונמנעה במפגיע מלצאת בהצהרות בשם בנה בנוגע לכתר האימפריה הרומית הקדושה. המאבק עם אנוויילר היה הקשה ביותר. כאיש סודו של הקיסר, יצר אנוויילר לעצמו בסיס כוח משמעותי בדרום איטליה. אנוויילר טען שבידיו נמצאת צוואתו של היינריך השישי וכי הוא המוציא לפועל של האינטרסים של בית שטאופן.

בהמשך, נקטה קונסטנס מדיניות ייחודית ועצמאית ובנתה חצר מלוכה שהתבססה על אצילים מקומיים. כאשר התבסס שלטונה באי היא פנתה לאפיפיור, יריבה המושבע של הקיסרות, תוך נטישת מגמות הבדלנות שאפיינו את המלוכה הנורמנית, והעבירה את פרידריך לחסותו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. ב-27 בנובמבר 1198 נפטרה קונסטנס, ובצוואתה מינתה את האפיפיור לאפוטרופוס של פרידריך. הלה לקח עליו את חינוך המלך הצעיר ומינה לו כמורה, איש כמורה בשם צ'נצ'יו, שעתיד להפוך לאפיפיור הונוריוס השלישי. מהלך יוצא דופן זה, העומד בניגוד למדיניות של בית שטאופן בכלל ופרידריך השני בפרט, שופך (לרגע) אור מיוחד על קונסטנס כשליטה בעלת הבנה מעמיקה של מאזן הכוחות האיטלקי. מעשיה מצביעים על כבוד עמוק לכנסייה ועל שאיפתה להפריד את סיציליה מהקיסרות הרומית.‏[2]

מותה של קונסטנס פתח מאבק על העוצרות. מצד אחד טען לכתר מארקוורד פון אנוויילר, שהחזיק, על פי דבריו, את הצוואה הקיסרית ואת הזכות לשמש כעוצר ומצד שני ניצבה אסיפת האצילים של האי, ובמרכזה האציל גולטיירו דה פלריה (Gualtiero da Pagliaria), שהחזיק בתואר קנצלר והצליח לדחוק את רגלי נציג האפיפיור בסיציליה. דה פלריה היה מודע לכוחות העומדים מולו, ונקט מדיניות של אי התחייבות וחלוקת נכסים לבני ברית פוטנציאליים. באוקטובר 1199 פלש צבא בפיקודו של מארקוורד פון אנוויילר לסיציליה במטרה לתפוס בכוח את השלטון ונחת בטרפאני שבקצה המערבי של האי. בסדרת מאבקים וקרבות הצליח אנוויילר לתפוס את השלטון באי, ובסתיו 1201 כבש את פלרמו. לאחר מצור קצר, ובעזרתם של אצילים מהעיר, נכנס ללא התנגדות למצודת העיר על מנת לתפוס את פרידריך. במכתבו של הארכיבישוף ריינולד מקפואה שהופנה לאפיפיור, מסופר כי פרידריך, שהיה ילד בן 5, סירב להיכנע והתנפל על מארקוורד פון אנוויילר. התנהגותו המלכותית ואומץ ליבו הרשימו את הארכיבישוף, שניבא לו גדולות.

מותו של מארקוורד פון אנוויילר בשנת 1202 החמיר את האנרכיה, והעוצרות עברה מיד ליד בין אבירים גרמניים ואצילים מקומיים, עד שבשנת 1208 הגיע פרידריך לגיל 14, גיל הבגרות החוקית. באותו זמן הצליח פיליפ משוואביה להכפיף למרותו את רוב הנסיכים הגרמניים, והאפיפיור הצליח להשליט את סמכותו על דרום איטליה. מבחנו הראשון של פרידריך הגיע בשנת 1209, כאשר מול התנגדות של אצילי סיציליה החזיר בתקיפות לכתר את נכסיו ונחלותיו, תוך שימוש בדיפלומטיה ובכוח צבאי. הפרופסור דייוויד אבולעפיה מציין בספרו המוקדש לקיסר, כי פרידריך פעל מתוך תפיסה כי כל ניסיון לנגוס בנכסיו של הכתר הוא מעשה בגידה, וכל אי ציות לכתר פירושו מעשה כפירה כנגד האלוהים. לפיכך יש לראות את מעשיו של הקיסר בעתיד לאור תפיסה זו.‏[3]

קיסר האימפריה הקדושה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי החוק הנהוג בגרמניה, התואר מלך הגרמנים (לטינית: Rex Teutonicorum) ניתן לאציל שנבחר על ידי האלקטורים הגרמנים כמלך. משנבחר כמלך גרמניה נערך טקס הכתרה בקתדרלת העיר אאכן על ידי הארכיבישוף של אאכן. הכתר הגרמני זיכה את השליט בתואר מלך הרומאים (לטינית: Rex Romanorum). צעד אחרון בדרך אל התואר קיסר היה מסע לרומא, שבה הוכתר מלך הרומאים בתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה (גרמנית: Römisch-deutscher Kaiser) על ידי האפיפיור.

הכתרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותם מלכותי של פרידריך השני
קרב בובינס

הזכות לעמוד לבחירת האלקטורים כקיסר האימפריה הרומית הקדושה נמנעה מפרידריך מחמת גילו הצעיר. תחילה בחרו האלקטורים הגרמנים בפיליפ משוואביה, אחיו של הקיסר המת היינריך השישי. בשנת 1208 ובלחץ האפיפיור, שראה במות הקיסר אפשרות לחתור תחת בית שטאופן המתחרה על נחלותיו באיטליה, נבחר אוטו הרביעי מבראונשווייג כמלך גרמניה. אירועים אלו פתחו תקופה של עימותים צבאיים בין המתמודדים על הכיסא, שקרעו את האימפריה והסתיימו בהירצחו של פיליפ משוואביה ב-21 ביוני 1208. אוטו מבראונשווייג נבחר למלך בשנת 1208, ובשנת 1209 הוכתר כקיסר על ידי האפיפיור.‏[4]

ההרמוניה בין אוטו לאפיפיור לא החזיקה מעמד זמן רב והתפוררה משניסה אוטו מבראונשווייג לתפוס מחדש נחלות קיסריות באיטליה. בשנת 1211 ניסה לכבוש את סיציליה. בשלב זה הטיל האפיפיור את יהבו על בן חסותו פרידריך, מתוך תקווה כי קשריו עם הכס הקדוש והיותו בנו של הקיסר המת יהפכו אותו לכלי שרת בידי הכנסייה. בכינוס של נסיכי האימפריה שנערך בנירנברג בספטמבר 1211 נבחר פרידריך, בהיעדרו (לטינית: in absentia), למלך גרמניה על ידי קבוצת נסיכים שאותה הוביל האפיפיור אינוקנטיוס, ונידה במקביל את אוטו מבראונשווייג. ב-1212 חזר ואישר בחירה זו בכינוס שנערך במיינץ, ופרידריך הוכתר למלך גרמניה ב-9 בדצמבר 1212. עם זאת, שליטתו של פרידריך בגרמניה הייתה חלקית בלבד. הוא שלט בדרום גרמניה, בעוד שבצפונה המשיך לשלוט אוטו מבראונשווייג.‏[5]

במקביל למאבקו בגרמניה היה אוטו מבראונשווייג מעורב בעימות בין המלך הצרפתי פיליפ אוגוסט, שנתמך על ידי האפיפיור, על הדוכסויות ברטאן ונורמנדי מול ג'ון, מלך אנגליה, בן בריתו של אוטו. סדרה של מפלות צבאיות, ששיאן בקרב בובינס בשנת 1214, הביאו למפלת אוטו ובן בריתו מלך אנגליה. ג'ון נאלץ לסגת מהטריטוריות הצרפתיות ולחתום על המגנה כרטה. בגרמניה, מנותק ממקורות כוחו, נאלץ אוטו להסתגר באחוזתו בבראונשווייג שם נפטר ב-19 במאי 1218.‏[6]

ב-23 ביולי 1215 הוכתר פרידריך בשנית כמלך גרמניה על ידי אינוקנטיוס השלישי בטקס שנערך באאכן, אולם עברו חמש שנים נוספות בטרם הוכתר על ידי האפיפיור החדש, הונוריוס השלישי, כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. טקס ההכתרה נערך ברומא ב-22 בנובמבר 1220 ובאותה עת הוכתר בנו של פרידריך, היינריך, למלך גרמניה. במכתב שנכתב בשנת 1221 מסכם פרידריך את השקפת עולמו כקיסר שנבחר בידי האלוהים ושחובתו לשרת את האלוהים בליבו, במחשבתו ובכל כוחו. דייוויד אבולעפיה מפרש דברים אלו: "זו השפה האוניברסלית המובעת על ידי שליט שאינו מקבל סייגים על סמכותו".‏[7]

נישואים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואיו לאשתו הראשונה קונסטנס מארגון, אלמנתו של אימרה הראשון, מלך הונגריה, אורגנו על ידי פטרונו האפיפיור, ונערכו במסינה ב-15 באוגוסט 1209. בעת החתונה הייתה הכלה בת 30 והחתן בן 14 בלבד. בנם הבכור, היינריך, נולד בשנת 1211. קונסטנס נותרה בסיציליה כעוצרת בשמו של בעלה בעוד הוא לוחם על הכס הגרמני. עם תבוסתו של אוטו מבראונשווייג, הוכתרה קונסטנס למלכת גרמניה לצד בעלה ולאחר מכן הוכתרה כקיסרית על ידי האפיפיור לצד בעלה, שהוכתר כקיסר. ב-23 ביוני 1222 נפטרה קונסטנס ממלריה בעיר הסיציליאנית קטניה ונקברה בקתדרלה של פלרמו. בטקס הקבורה, הניח פרידריך, הלום הצער, את הכתר שלו בארון הקבורה בידי אשתו המתה.‏[8]

מסע הצלב החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב החמישי

עיקר תשומת הלב של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי הופנתה למימוש רעיון מסע הצלב. רעיון זה שימש את אינוקנטיוס השלישי, הידוע כאחד מהגדולים והחשובים שבאפיפיורים, ככלי למימוש רעיונות ושאיפות ביחס למקומה המרכזי של הכנסייה הקתולית בעולם הנוצרי. פעילותו הנמרצת של האפיפיור החזירה את מסעי הצלב אל מרכז תשומת הלב הציבורית באירופה. עם האיגרת ובה הבשורה על בחירתו כאפיפיור, הודיע אינוקנטיוס לפטריארך של ירושלים על כוונתו לארגן מסע צלב כחלק מהאסטרטגיה הרואה בתנועה הצלבנית פן אחד מתוך מדיניות כוללת, שמטרתה שליטה של הכנסייה הקתולית ושל העומד בראשה בכל האספקטים של החיים, ושאיפה לאיחודה של הכנסייה הקתולית עם הכנסייה הביזנטית - מזרחית.

מערכת שיקולים זו היא שהוציאה את מסע הצלב הרביעי והייתה הנושא המרכזי של ועידת לטראנו הרביעית, שנפתחה ב-11 בנובמבר 1215. כך העבירה הוועידה מספר רב של החלטות, שיהוו את הבסיס לדוגמה של הכנסייה הקתולית, וכן החלטה על ארגון מסע צלב חדש, מסע הצלב החמישי. החלטות הוועידה לא ייעדו לפרידריך כל תפקיד במסע הצלב העתיד לבוא, ואף כלל לא הזכירו אותו, הן מחמת מעמדו הרופף בגרמניה בשנת 1215 והן בשל אופיו של מסע הצלב, שאמור היה להיות דתי, ובראשו נועד לעמוד איש סודו של האפיפיור. ב-16 ביולי 1216, בעודו מטיף למסע הצלב, נפטר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, ועל כס האפיפיור עלה הונוריוס השלישי. עם אפיפיור זה, ובמיוחד עם האפיפיור שכיהן אחריו, ינהל פרידריך מערכת יחסים מורכבת ורצופת עימותים.‏[9]

מסע הצלב החמישי החל במצור ארוך ואכזרי על העיר דמיאט. כיבוש העיר לא הצליח ליצור מומנטום שיביא להכנעת הסולטאן האיובי אלמלך אל עאדל, אחיו של צלאח א-דין, והמחנה הצלבני היה שקוע בסכסוכים פנימיים במשך שנה וחצי. בעיה זו הביאה את האפיפיור לקרוא לקיסר לממש את התחייבותו לצאת למסע צלב. קריאות אלו, שלא נענו ונתקלו בהתחמקויות, הביאו להתרחקות בין האפיפיור לבין בן טיפוחיו, פרידריך השני, והעלו את הכס הקדוש על מסלול התנגשות עם הקיסרות הרומית הקדושה.

ב-30 באוגוסט 1221 נחתם הסכם אלברמון בין צלבני מסע הצלב החמישי לבין הסולטאן המצרי אלמלך אלכאמל, שהביא לקיצה של ההרפתקה הצבאית במצרים. הצבא הצלבני יצא ממצרים ופינה את העיר המבוצרת דמיאט. הוכרזה שביתת נשק לתקופה של 8 שנים בין מצרים האיובית לממלכת ירושלים. האפיפיור הונוריוס השלישי המשיך ללחוץ על הקיסר פרידריך השני לממש את הבטחתו ולצאת בראש מסע צלב חדש. במהלך השנים 1221 - 1222 ניהל הונוריוס השלישי סדרת פגישות מגובה במכתבים עם הקיסר ונציגיו על מנת להבטיח את ארגון מסע הצלב, בתיאום עם המסדרים הצבאיים ועם מלך ירושלים, ז'אן דה בריין. בפגישה שנערכה בשנת 1222 בעיר האיטלקית ברינדיזי, הוסכם בין האפיפיור, הקיסר ומלך ירושלים על הוצאת מסע צלב חדש. בפגישה נוספת, שנערכה בשנת 1223, הציעו מלך ירושלים והאפיפיור, ככל הנראה כתמריץ, שהקיסר ישא לאישה את איזבל, בתו בת ה-11 והיורשת של מלך ירושלים. יציאת מסע הצלב נקבעה לשנת 1225.‏[10]

בספרו "פרידריך השני, קיסר מימי הביניים" נדרש פרופסור דייוויד אבולעפיה לשאלת יחסו של פרידריך לצלבנות ולעיכובים ביציאתו למסע הצלב. על פי הספר, פרידריך השני היה תומך נלהב של רעיון מסעי הצלב, כבר ביום הכתרתו נטל על עצמו את שבועת הצלבן, וראה במימוש שבועתו חלק ממורשת אבותיו הקיסרים לבית שטאופן, שנטלו את הצלב. המאבק המתמשך לאחד ולבסס את מעמדו של פרידריך בגרמניה ומעמדה של הקיסרות בשטחים הנרחבים שתחת מרותה, הביאו את המציאות הפוליטית האירופית לכלל התנגשות עם חובתו כצלבן ולעימות ישיר עם הכס הקדוש.‏[11]

נישואים שניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איזבל השנייה, מלכת ירושלים
נישואי איזבל מירושלים לקיסר פרידריך השני. כתב יד של ג'יובני ווילאני, המאה ה-14.
מותה של המלכה איזבל מירושלים, מתוך כתב היד "היסטוריה" מאת ויליאם מצור, המאה ה-13, עכו.

פעולתו הראשונה של הקיסר בדרכו "המחודשת" למסע הצלב הייתה מימוש הצעת הנישואים לאיזבל. ארבע עשרה אוניות יצאו לנמל עכו, שם ניהל נציג הקיסר טקס אירוסים, וענד טבעת על אצבעה של איזבל בכנסיית הצלב הקדוש. לאחר מכן הוכתרה איזבל למלכת ירושלים בקתדרלה של צור, ומשם הפליג הצי הקטן אל ברינדיזי, שבה נערך טקס הנישואים ב-9 בנובמבר 1225, בהשתתפות אביה ואצילי ממלכת ירושלים. עם מימוש הסכם הנישואים הפכה ממלכת ירושלים לחלק מהאימפריה הרומית הקדושה. איזבל הועברה לארמונו של פרידריך השני בפלרמו, ובנובמבר 1226 ילדה לו בת, שנפטרה באוגוסט 1227. ב-25 באפריל 1228 היא ילדה את בנם, קונרד הרביעי, מלך גרמניה, הידוע גם כקונרד השני מלך ירושלים, בעיר אנדריה שבנפת בארי שבאיטליה. איזבל נפטרה כתוצאה מסיבוכים שלאחר הלידה ב-4 במאי (או על פי מקורות אחרים‏‏‏[12] ב-1 במאי), והיא בת 17, ונקברה בקתדרלה שבאנדריה. התואר "מלך ירושלים" עבר רשמית לתינוק עול הימים.

מסע הצלב השישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע הצלב השישי
פרידריך השני מנודה על ידי האפיפיור, כתב יד מהמאה ה-14

פרידריך השני בקפריסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1227 נאספו גדודים של עולי רגל וצלבנים חמושים בנמלים של דרום איטליה. ביום 8 בספטמבר עלה הקיסר על אוניה בליווי הפטריארך החדש של ירושלים' נציג האפיפיור ג'רולד. שלושה ימים לאחר ההפלגה נעצר צי הצלבנים בדרכו לארץ ישראל לאחר שהקיסר הודיע על מחלה פתאומית שתקפה אותו. עיכוב זה הגדיש את הסאה והאפיפיור החדש - גרגוריוס התשיעי - הטיל חרם על הקיסר.

ביום 28 ביוני 1228 יצא פרידריך השני מנמל ברינדיזי ועימו צי קטן של כארבעים ספינות וכמה מאות חיילים. מסע בן שלושה שבועות הביא את הצי אל נמל לימסול בקפריסין. ביקורו של הקיסר בקפריסין לא היה מקרי אלא היווה חלק מפעולות שנועדו לביסוס מעמדו כשליט בזכות של ממלכות הצלבנים במזרח - הזדמנות להשתלט על האי ועושרו, ואפשרות ליצירת בסיס ימי לאימפריה הרומית הקדושה.

בספטמבר 1228 נערך העימות בין הקיסר פרידריך השני לצלבני ממלכת קפריסין וירושלים. הקיסר בחר להכות ביריביו העיקריים - משפחת איבלין, שעמדה בראש מפלגה של אבירים צלבניים, אשר החזיקה למעשה את השלטון בממלכת ירושלים עם אחיזה ונכסים בממלכת קפריסין הצלבנית. בארוחת ערב בארמון משפחת איבלין בלימסול פונה הקיסר לז'אן מאיבלין, אדון ביירות , ראש המשפחה, בגיבוי כוח צבאי קיסרי חמוש, ודרש כי הלה יעביר לידיו את העיר ביירות והכנסות המדינה הצלבנית בקפריסין. בניגוד לצפיותיו כי דרישותיו יתקבלו ללא ערעור, ויוציאו את משפחת איבלין מהמשחק, מעצם משקלן הפיננסי, נתקל הקיסר בהתנגדות מנומקת על פי החוק המקומי ודרישה מצד ז'אן מאיבלין להעמיד את תביעת הקיסר למבחן בית משפט של ממלכת ירושלים. ‏‏‏[13]

המצב הגיע אל סף רתיחה והצדדים פרשו למחנותיהם. בני משפחת איבלין העמידו את כוחותיהם באי בכוננות, אך לא היו מוכנים להיכנס לעימות צבאי מול הקיסר. הקיסר, מצדו, לא היה מוכן לסכן את מעמדו, המעורער בלאו הכי, בהיותו מוחרם על ידי הכנסייה. המסדרים הצבאיים תיווכו בשביתת נשק, שסיכומה הוא העברת מבצרי האי לשליטת המלך הקטין, מינוי מפקדים למבצרים מטעם הקיסר, והעברת הכנסות ממיסוי האי לידי הקיסר פרידריך השני, כמו גם התחייבות של שני הצדדים לשיתוף פעולה בארץ ישראל.

הקיסר בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכם יפו (1229)
פרידריך השני והסולטאן המצרי אלמלך אלכאמל נפגשים ליד חומות ירושלים

ב-2 בספטמבר 1228 יצא הקיסר מקפריסין, ולאחר חמישה ימים הגיע לטריפולי. ממנה המשיך לעכו, אליה הגיע ב-7 בספטמבר. למרות הבלבול בנוגע למעמדו של הקיסר, שבעת ההיא היה מוחרם על ידי הכנסייה, ולמרות הסכסוך עם משפחת איבלין, שכוחה בממלכת ירושלים היה משמעותי, התקבלו הקיסר ומלוויו בשמחה ובחגיגות, וראשי המסדרים הצבאיים כרעו ברך לפניו. במקביל, התברר לקיסר כי בעת שהותו בארץ הקודש פעל האפיפיור באופן אינטנסיבי לפגוע באינטרסים של הקיסרות באיטליה, ובחודש ינואר 1229 נכנס המשא ומתן בין הקיסר לסולטאן המצרי לשלבים מכריעים. ביום 11 בפברואר כינס המלך מועצה של אבירי הממלכה ודיווח להם על פרטי ההסכם.

הסכם יפו נחתם לתקופה של 10 שנים, ועל פיו הועברו שטחים נרחבים בארץ ישראל לשליטה צלבנית. שטח מישור החוף בין ביירות ליפו הפך לשטח בשליטה נוצרית רצופה. בדרום המדינה הצלבנית נמתחה מובלעת נוצרית מיפו אל פנים הארץ - אל לוד ורמלה ומהן אל ירושלים, כולל אזור בית לחם. ירושלים נמסרה לידי הצלבנים ולשליטתו המלאה של הקיסר. אזור הר הבית, ובו מסגד אל אקצא ומבנה כיפת הסלע נשאר בידי חיילים מוסלמים. ‏‏‏[14]

הכתרה למלך ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר חתימת ההסכם יצא הקיסר לירושלים ובעקבותיו רוב משתתפי מסע הצלב. ביום שבת, 17 במרץ, הגיעו עולי הרגל אל מול החומות ההרוסות של ירושלים. בשערי העיר ניצב הקאדי של שכם ומסר לקיסר את מפתחות העיר. למחרת, ביום ראשון, 18 במרץ 1229, יצא הקיסר פרידריך השני, לבוש בבגדי מלכות, אל כנסיית הקבר. הוא שם על ראשו, ללא גינוני טקס, את כתר מלכות ירושלים. לאחר מכן ערך הקיסר פגישה מחוץ לחומות העיר ירושלים עם ראשי המסדרים הצבאיים, בה הציע תוכנית פעולה לשיקום ביצורי ירושלים. ראשי המסדרים, לכודים בין צווי האפיפיור לרצונם להבטיח את שלום ירושלים, ביקשו שהות לתשובה. הקיסר, שאיבד את סבלנותו וחדל למחול על כבודו, פקד על חייליו לאסוף בכוח הזרוע את התרומות של עולי הרגל למימון ביצורי העיר, ויצא לכוון עכו בבוקר יום 19 במרץ, כשקללת חרם נוסף מרחפת על ראשו, על מנת שלא לחזור לעולם לירושלים.‏[15]

סיום מסע הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביום 25 במרץ הגיע הקיסר פרידריך השני אל עכו, ומסע הצלב השישי החל להתפרק. הקרע בין הקיסר ונציגי האפיפיור החל להתגבש לכלל עימות. בעוד הפטריארך ג'רולד מגייס לוחמים מקרב עולי הרגל היו התנגשויות אלימות וחמושות בתוך העיר עכו מעשה של יום יום. ‏‏‏[16] אירוניה היסטורית היא שהקיסר, שהצליח להשיג הבנה במשא ומתן עם המוסלמים, נכשל בכל מגעיו עם הכנסייה הקתולית. לאחר חתימה על סדרת צווים מנהלתיים וויתור על דיון משפטי בשאלות קפריסין וביירות היה הקיסר מוכן לעזוב את ממלכת ירושלים. בסוף חודש אפריל 1229 הגיעו אוניות הקיסר לעכו, וביום 1 במאי עלה הקיסר בחשאי על ספינתו ועזב את חופי הארץ. בדרכו ממשכנו אל החוף הוא נתקל בקבוצה של תושבי העיר עכו שקיבלו את פניו בצעקות בוז, וזרקו לעברו שיירים של בשר מבתי המטבחיים. ‏‏‏[17]

עם מות אשתו איזבל מלכת ירושלים הפך פרידריך לעוצר עבור בנו הקטין קונרד. הסכסוך בין הקיסר לאצילי הארץ עלה מדרגת מלחמת אזרחים הידועה כמלחמת הלנגוברדים, וקרבות של ממש התחוללו בתוך העיר עכו והתפשטו אל האי השכן קפריסין. במקביל התקיימה מערכה משפטית בסופה נותרה מדינת הצלבנים ללא דמות העומדת בראשה - מלך או מלכה, והשלטון היה בידי אסיפת אצילים הנשמעת ל"מפלגה" מקומית בראשות בני משפחת איבלין. פרידריך ובנו קונרד, למרות זכותם לכתר, לא יחזרו ולא יממשו את זכותם.

מלחמות באיטליה וגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסכם סן ז'רמנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

חזרתו של פרידריך השני לסיציליה איפשרה לו לערוך סדר בביתו. בהיעדרו ניצל האפיפיור את החלל שנוצר, וכוחותיו בפיקודו של ז'אן דה בריין (חותנו של פרידריך, אביה של איזבל השנייה, מלכת ירושלים) ערערו את שלטונו של פרידריך באיטליה ובסיציליה. בתקופה קצרה הצליח פרידריך לדחוק את צבא האפיפיור, וביום 20 ביולי 1230 נחתם הסכם שלום, הידוע כהסכם סן ז'רמנו, בין האפיפיור גרגוריוס התשיעי לפרידריך השני. חוזה זה השכין שלום זמני בין היריבים. החרמתו של פרידריך בוטלה, ונחלות של הכס הקדוש באיטליה הוחזרו לשלטון האפיפיור. ‏[18]

נישואים שלישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נישואי פרידריך השני ואיזבל מאנגליה

הפשרת היחסים בין הכס הקדוש לקיסר איפשרה לגרגוריוס התשיעי לשדך בין פרידריך , שהיה אלמן בן 40, לאיזבל מאנגליה, אחותו בת ה-21 של ג'ון מלך אנגליה. פרידריך חשש כי נישואים אלו יפגעו בקשריו עם הכתר הצרפתי, אך הכיר בתועלת שיביאו כגורם העשוי לשלול תמיכה אנגלית מיריביו בגרמניה ובאיטליה. הנישואים נערכו ב-15 ביולי 1235 בקתדרלה של וורמס. בעקבות נישואים אלו הוכתרה איזבל לקיסרית, מלכת גרמניה וסיציליה. היא נפטרה ביום 1 בדצמבר 1241 בעת לידה, ונקברה לצדה של איזבל, אשתו השנייה של פרידריך בקתדרלה של העיר אנדריה שבאיטליה.

פרטים על צאצאי הזוג המלכותי אינם ברורים אך ככל הנראה ‏‏‏[19]נולדו לאיזבל ולפרידריך 4 ילדים:

  • תינוק, שייתכן ושמו היה פרידריך, נולד ונפטר בשנת 1236.
  • תינוקת בשם אגנס, נולדה ונפטרה בשנת 1237
  • היינריך, נולד ב-18 בינואר 1238, נפטר מאי 1254.
  • מרגרט מסיציליה, נולדה ב-1 בדצמבר 1241 ונפטרה ביום 8 באוגוסט 1270.

מרד בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חותם של היינריך השביעי
קרב קורטנובה, כתב יד עתיק

התמקדות פרידריך בנחלותיו האיטלקיות, וישיבתו בסיציליה כמרכז שלטונו, הביאה להתפוררות הסדר השלטוני בגרמניה. בנו מנישואיו הראשונים, היינריך השביעי, מלך גרמניה, קיבל את השלטון על הפדרציה של הנסיכויות הגרמניות כווסל ושליט מטעם פרידריך. עצמאותו ההולכת וגוברת של היינריך, הצלחתו בהשלטת מרותו על נסיכי גרמניה ולבסוף ניהול מדיניות עצמאית מול מלכי אירופה, הביאו את פרידריך ביום 5 ביולי 1235 להורות על הדחתו של היינריך. המלך הגרמני החליט למרוד כנגד אדונו הפיאודלי וחבר לליגה הלומברדית - קואליציה של ערי מדינה מצפון איטליה- שהוקמה כתגובת נגד לשאיפות הטריטוריליות של האימפריה הרומית הקדושה. צבא קיסרי עלה צפונה לכוון גרמניה ובואו שבר את המרד והביא את היינריך לכדי כניעה לאביו, ועוד בשנת 1235 נכנע נשפט ונכלא.‏‏‏[20]

היינריך נשאר כלוא באתרים שונים בגרמניה ואיטליה עד ליום מותו מבלי שחדל ממרדנותו. ניתוח שלאחר המוות שנעשה לשלד של היינריך השביעי בשנת 1998 הצביע על מחלת הצרעת, וייתכן כי זו גם הסיבה האמיתית לקרע בין האב לבן. ביום 12 בפברואר 1242 נפל היינריך מסוס בעת שהועבר מכלא לכלא. היסטוריונים בני התקופה ציינו כי נפילה זו הייתה למעשה התאבדות מכוונת. הוא נקבר בטקס מלכותי מפואר בקתדרלה של העיר האיטלקית קוסנזה.

כסא המלוכה הגרמני הועבר לקונרד הרביעי, מלך גרמניה, שנשא גם בתואר של מלך ירושלים אותו, ירש מאימו איזבל השנייה. על מנת לבסס את מעמדו ושלטונו בגרמניה העניק פרידריך לדוכסים הגרמנים זכויות-יתר וסמכויות חסרות תקדים בהיקפן ובמהותן, שלא תישללנה מהם על ידי קיסרים אחרים. תחילת תהליך הענקת הזכויות החל בהכתרה בוועידה שנערכה ב-1220. פרידריך העניק לנסיכים-הגמונים סמכות עצמאית לקבוע מכסים, לטבוע מטבעות, לעצב מערכות משפט ואף לבצר את הטריטוריות שלהם באופן עצמאי. בשנת 1232 הוענקו הזכויות הללו גם לנסיכים החילוניים (שכונו לראשונה domini terrae, אדוני אדמתם; שינוי מובהק בטרמינולוגיה הפוליטית). באמצעות מתן פריבילגיות אלה ביקש פרידריך להשקיט את הטריטוריות שמצפון להרי האלפים ואת שליטיהן, על מנת שיוכל להתרכז באדמותיו באיטליה ובסיציליה.

ביום 27 בנובמבר 1237 היכה פרידריך את צבאות הליגה הלומברדית בקרב קורטנובה (איטלקית: Battaglia di Cortenuova sull'Oglio), גם בזכות קשתיו המוסלמיים, והביא את הברית על ברכיה, תוך שהוא מחזק את שמו כאסטרטג מבריק. עם זאת, בקוצר ראות לא אופייני לו, דחה את הצעות השלום של הליגה ושל הכוח העיקרי שבה - מילנו. דרישתו לכניעה ללא תנאי השאירה את הליגה כיריב עקשני עד למותו של הקיסר.‏‏‏[21]

כיבוש סרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאבק מול הליגה הלומברדית חידש את העימות עם הכס הקדוש. העימות הפך לגלוי עם ההשתלטות על סרדיניה על ידי צבאו של הקיסר בראשות בנו הממזר, אנציו מסרדיניה. תפיסת האי חיזקה את הקיסר על חשבון האפיפיור, שראה בצעד התקפה ישירה על מדינת האפיפיור, והטיל חרם מחודש על הקיסר. הפעם היה פרידריך מוכן לחרם, והגיב בגירוש פקידים של הכס הקדוש ומינוי אנציו כנציב קיסרי על צפון איטליה. אנציו, מצידו, המשיך לערער את אחיזת האפיפיור בלומברדיה, בעוד צבאות הקיסר כובשים את טוסקנה וחלקים נוספים ממדינת האפיפיור.

איטליה הייתה במצב של לחימה מתמדת, כאשר שתי קבוצות של ערים מחוץ לתחום השליטה הקיסרי מתעמתות ביניהן. פלג הגואלפים ובראשו בולוניה וגנואה נתמך על ידי הכס הקדוש, ופלג הגיבלינים בראשות פיזה וסיינה נתמך ותמך בקיסרות. קשרים אלו ליבו את האיבה בין הקיסר לאפיפיור, העמיקו את העימותים, וגבירו את התהום הפעורה בין הצדדים.

בצר לו החליט גרגוריוס התשיעי לכנס ועידה של קרדינלים ואנשי כנסייה מכל אירופה, במטרה לאחד כוחות ולהכריע את הקיסר. פרידריך נקט בגישה מקורית בנוגע לאיום שהציגה הוועידה, ומנע את כינוסה על ידי יירוט אנשי הכנסייה שהגיעו לאיטליה בדרך הים. צי פיזאני ארב לספינות עליהן, היו שני קרדינלים, ושבה אותם. מותו הפתאומי של האפיפיור גרגוריוס התשיעי, ביום 22 באוגוסט 1241, שימש כאנטי קליימקס ושיבש את תוכניות הכס הקדוש.

הקיסר מול אינוקנטיוס הרביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינוקנטיוס הרביעי בוועידת ליאון
פרידריך השני מנודה על ידי אינוקנטיוס הרביעי, כתב יד מהמאה ה-14

מותו של גרגוריוס וצעדי המנע האגרסיביים שנקט פרידריך, שכללו סגר על הדרכים המובילות לרומא, הטילו את מדינת האפיפיור לתוהו. תהליך בחירת האפיפיור, הקונקלווה, נסתיים בפשרה. האפיפיור סלסטינוס הרביעי נבחר ביום 25 באוקטובר 1241 ונפטר ביום 10 בנובמבר 1241 - לפי המסופר ממחלה שהתפתחה במהלך הבחירות.‏[22] ביום 25 ביולי 1243 נבחר אפיפיור חדש אינוקנטיוס הרביעי לתפקיד. אפיפיור זה - מתנגד חריף לקיסרות וקנאי למעמד הכס הקדוש - עתיד להתגלות כיריב העקשן ביותר של הקיסר.

עם היוודע דבר הבחירה הסיג פרידריך את כוחותיו מאזור רומא ושחרר את הקרדינלים השבויים. שני הצדדים הצהירו על נכונות למשא ומתן, אך חילוקי הדעות, בעיקר על השליטה בצפון איטליה, העלו משא ומתן זה על שרטון. עד מהרה התחדשו הקרבות באזור רומא וצפון איטליה. האפיפיור, שרגליו נדחקו על ידי גייסות הקיסר, נסוג מרומא לגנואה, ומשם לעיר ליון. ביום 24 ביוני 1245 נערך בליון סינוד בראשות האפיפיור החדש, המורכב בעיקר מקרדינלים צרפתים וספרדים. בנאומו בוועידה קרא האפיפיור לקיסר כופר וקרא להדיחו מכיסא הקיסר, קריאה שנתקבלה בוועידה ביום 17 ביולי. השלכות נידוי והדחה אלו היו מרחיקות לכת, וגלי הלם הכו בכל מדינות אירופה. הקרבות בין הקיסר לתומכי האפיפיור החריפו והתפשטו אל תוך גרמניה.

מסכם ‏‏‏[23]ההיסטוריון היהודי גרמני ארנסט קנטרוביץ, מהביוגרפים הבולטים של הקיסר והקיסרות במאה ה-20:

"פרידריך השני הפך לקריאת הקרב של המערב, עקוב מדם ופראי יותר מהעימות שקרע את העולם הנוצרי סביב אישיותו בלבד. זו הפעם הראשונה שאדם אחד הגיע לחשיבות אישית מסוג זה- פרידריך האיש -לא פרידריך הקיסר,כי אם האישיות של הקיסר הפכה לרעיון אוניברסלי. אם פרידריך לא הצליח להתעלות בעצמו, הרי הכס הקדוש עדיין התייחס למאבק כרעיון דתי. תוך התרכזות מיוחדת ברעיון יחיד הניחה הכנסייה בצד את כל המטלות האחרות והקדישה את כל הארגון חובק העולמות שברשותה למטרת הריסתו של איש אחד. לצורך זה הגדילה הכנסייה את דמותו לממדי ענק. האפיפיורות נלחמה בעצמה, בכל כוחה וכל משאביה - לא בקיסר או בקיסרות- אלא בדמון אחד, שבו נתגלם כל הרוע שבעולם, הוהנשטאופן אחד הנושא את השם פרידריך"

שליחים של האפיפיור, ובהם הארכיבישוף של קלן ושל מיינץ, חזרו על הכרזת האפיפיור על פרידריך כמי שהודח מכיסאו. יורש חדש לכיסא הקיסרות הוכרז וקרבות נערכו בפרנקפורט ובנסיכויות אחרות, אך ללא הכרעה. בשנת 1247 בחרו הנסיכים המורדים את ויליאם השני, רוזן הולנד כקיסר, והוא הוכתר בשנת 1248, לאחר שהעיר אאכן נפלה לידיו. למרות ששלטונו נמשך עד ליום מותו בינואר 1256, הרי שתחום שלטונו היה מוגבל לאזור הריין ‏‏‏[24]. במקביל חיזק פרידריך את אחיזתו בדרום איטליה על ידי חלוקת תארים ותפקידים, תוך שהוא דוחק את האפיפיור לעמדת התגוננות נואשת.

מצור פארמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרב פארמה, המגינים יוצאים מהעיר ותוקפים את המחנה הקיסרי

בחודש יולי 1247 התמרדה העיר פארמה, שעד לאותה עת היוותה חלק מפלג הערים התומך בקיסר, גירשה את נציגי הקיסרות והעבירה את תמיכתה לפלג הגואלפים. פרידריך אסף צבא ועלה על העיר. הצבא הקיסרי בנה חומת מצור מסביב לפארמה ואת המחנה הקיסרי קבע פרידריך בעיר מבוצרת על ידי חומות עץ שהקים ולה קרא ויטוריה. המצור על העיר נמשך, ובעוד הנצורים מתמודדים עם רעב ומחלות הביא פרידריך את חצרו, הרמונו ואת האוצר הקיסרי למחנהו, ועסק בציד ביערות הסביבה. ב-18 בפברואר 1248 פרצו המגינים מתוך העיר, חדרו אל תוך המחנה הקיסרי וכבשו אותו. בקרב שהתחולל לרגלי חומות העיר הוכה הצבא הקיסרי והאוצר נלכד על ידי אנשי פארמה. אובדן זה שינה את המומנטום של המערכה כולה. מפרידריך נגזלו אמצעים כספיים למימון המערכה נגד האפיפיור ואויביו, שעד לרגע זה היו עם גבם לקיר, זכו בזריקת עידוד. כך אבדה לקיסר שליטתו בערים רבות באיטליה.

מות אנציו מסרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנת 1249 החלה בהידרדרות נוספת במעמדו של הקיסר. הוא פיטר את יועצו וראש ממשלתו פייטרו דה לה ווין באשמות בגידה ומעילה. השר נשפט, עיניו נעקרו, והוא הושם בכלא בפיזה ושם מת, ככל הנראה התאבד.‏‏‏[25]

בחודש מאי של אותה שנה יצא צבא של הפלג הגיבליני בראשות המיליציה של העיר בולוניה לכיוון העיר הקיסרית מודנה. אנציו מסרדיניה, שליט צפון איטליה מטעם הקיסר, יצא לפגוש את הצבא הבולונזי ובקרב שנערך ב-26 במאי 1249, קרב הידוע בשם קרב פוסלטה (איטלקית:Battaglia di Fossalta), ניצחו הבולונזים וצבא הקיסר נמלט משדה הקרב. אנציו, בן 23 בעת הקרב, נלכד והובל לבולוניה, שם הושם בכלא, ארמון הקרוי על שמו, עד ליום מותו בשנת 1272. לקרב עצמו לא היו השלכות אסטרטגיות ויריביו של הקיסר לא הצליחו לתרגם את הניצחון לשינוי הסטטוס באיטליה. שביית בנו, שהיה גם אחד מאנשי אמונו, הנחיתה על הקיסר מהלומה מוראלית. נקודת שפל זו סימנה שנה קשה לאימפריה הרומית משאבדה שליטתה בערים קומו ומודנה.‏[26]

מות הקיסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מות פרידריך השני, כתב יד מהמאה ה-15
דנטה מול קברו של פרידריך בגיהנום תחריט של גוסטב דורה

שנת 1250 ראתה את חזרתו של השלטון הקיסרי למרבית שטחה של איטליה. בקרב צינגולי הוכו צבאות הברית הגואלפית מחוזקים בצבא האפיפיור, בעודם מנסים לתקוף את סיציליה. תבוסה זו הביאה לחזרת השלטון הקיסרי לערים שהיו תחת שליטת האימפריה לפני קרב פארמה. בגרמניה נדחקו רגליו של ויליאם השני מהולנד בסדרת ניצחונות של קונרד הרביעי. אך פרידריך לא לקח חלק במערכות אלו מחמת בריאות לקויה. ב-13 בדצמבר 1250 הוא נפטר מדיזנטריה בטירת טורמגיורה (איטלקית: Torremaggiore) שבחבל פוליה. על פי הסיפורים הוא היה לבוש בבגדים של נזירים ציסטרסיאניים כמו אינוקנטיוס השלישי - אפוטרופסו.‏[27]

הוא נקבר בקתדרלה של פלרמו, לצד אביו ואימו בארון קבורה מפואר עשוי מפורפיר - אבן אדומה המנציחה את מנהג המשפחה הקיסרית להיקבר בארגמן. פסל של פרידריך הוצב במקדש ולהלה - מקדש למורשת של העם הגרמני.

ההיסטוריון הגרמני פרידריך היר מציין ‏‏‏[28]:

"הקתדרלה בפלרמו היא מקום משכבו האחרון של האדם שתואר על ידי בני זמנו כ"מטיל אימה בארץ" וגם "עושה הקסמים" - הקיסר פרידריך השני. ארון הקבורה שלו מעוטר על ידי אריות עשוי מאבן אדומה כדם הוא מונומנט קלאסי, כה גאה וכה מרוחק - כמו קברו של נפוליאון בפריז"

המשורר דנטה אליגיירי, בספרו הקומדיה האלוהית מייחד מקום לפרידריך השני. לפי הספר, המתאר את העולם הבא ובעיקר את גן העדן והגיהנום נמצא פרידריך השני במעגל השישי של הכופרים - בארון העולה בלהבות, דנטה ובן לוויתו המשורר ורגיליוס בן רומא, פוגשים בפרינטה אוברטי (Farinata degli Uberti) ושואלים אותו מי נמצא איתו והלה עונה:

"כאן אני שוכב ועימי אלף נוספים, כאן נמצא פרידריך השני והקרדינל ועל השאר אני לא מעז לדבר"

ומוסיף ‏‏‏[29]ההיסטוריון היהודי ארנסט קנטרוביץ:

"דנטה חש רגש עמוק של כבוד להוהנשטאופן. במשך חייו היה פרידריך השני מודל לשליט, שופט, מלומד ומשורר, הנסיך המושלם - הגיבור המהולל. אדם - שכל זמן שמזלו דרך - חיפש אחר רוח האנושית. שליט שאסף סביבו את הנשמות אצילות והמבריקות ביותר בעולם"

הצוואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצוואתו שנכתבה ב-7 בדצמבר הוא הוריש את כתר סיציליה ונחלותיו הקיסריות לבנו קונרד הרביעי, שכבר נשא את התואר "מלך גרמניה". על פי הצוואה אם קונרד ימות ללא יורש עתידות נחלותיו לעבור לשליטת היינריך, בנה של איזבל מאנגליה. קונרד אמור היה להעביר, לפי בחירתו, לשליטתו של היינריך את ממלכת ירושלים או את ממלכת אראס שבצרפת. 100,000 אונקיות זהב היו אמורות לעבור לממלכת ירושלים. מנפרד, בנו מחוץ לנישואים, קיבל את רוזנות טאראנטו.‏[27] בצוואתו קבע פרידריך כי הוא משחרר לחופשי את כל השבויים ממלחמותיו באיטליה, וכי כל אדמות האפיפיור תוחזרנה לכס הקדוש ונטל המסים יוקל - כל זאת בתנאי ששמה הטוב של הקיסרות לא ייפגע.

הקיסר- פועלו ומורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקיסר פרידריך השני בארמונו בפלרמו תמונה משנת 1939 של הצייר הגרמני מיכאל דיהמר
מטבע זהב של פרידריך השני, דמותו, וסמל הנשר של בית המלוכה.

בעבודתו המונומנטלית "גרמניה 2000 שנות היסטוריה" מציין ההיסטוריון הגרמני קורט ריינהרט‏‏:‏[30]

"פרידריך השני, אחד מהאישים המרתקים שדרכו על במת ההיסטוריה של הציוויליזציה המערבית. הוא היה האדם המודרני הראשון, המקדים של הדמויות המרשימות מתקופת הרנסאנס, הומניסט וספקן. למוקיריו הוא הצטייר כמשיח, הכרוז של השלום האוניברסלי, הקיסר האלוהי של עידן חדש, בעוד שלאויביו הוא נדמה כרודן חסר מעצורים והתגלמות האנטיכריסט, שבעקבותיו באים הרס וסוף העולם. ההיסטוריון המודרני מזהה בפרידריך את האלמנטים המתנגשים של התרחשות היסטורית בה שתי תקופות נפגשות ומתנגשות - העולם של הכנסייה של ימי הביניים והעולם החילוני של העת החדשה."

בני תקופתו כינו את פרידריך השני פלא העולם (לטינית: stupor mundi) כינוי שרווח בקרב אנשי רוח בני התקופה, שהיו כפופים למחשבה ולדוגמה של הכנסייה הקתולית ועמדו משתוממים מול האינדיבידואליות המודגשת של הקיסר. תכונות אופי נוספות המתוארות בהדגשה הן עקשנותו, מזגו החם ובעיקר הצימאון לידע ודרך המחשבה הלא אורתודוקסית. פרידריך השני היה ספקן וסקפטי בנוגע להוראות הדתות השונות. הוא טען כי הנביאים של הדתות השונות, משה, ישו ומוחמד, הם דמויות פיקטיביות ואף מעשי הונאה. למעשה נראה היה לבני שיחו כי הוא שואב הנאה של ממש מאמירות של חילול הקודש ואמירות של לעג, המופנות בעיקר כלפי הסקרמנטים והאמונות שבסיסה של הנצרות.

בספרו "קווי המתאר של ההיסטוריה" (אנגלית: The Outline of History) ‏‏‏[31] מציין ‏‏‏[32]הסופר האנגלי הרברט ג'ורג' ולס (Herbert George Wells):

"כתוצאה מקבלת נקודת ההשקפה הערבית על הנצרות ונקודת השקפה של הנצרות על האסלאם האמין (פרידריך השני) כי כל הדתות הן מעשה התחזות. ייתכן ואנשים אחרים החזיקו בדעה זו בעידן האמונה, אך הוא דיבר על השקפתו. דברי הבלע וחילול הקודש שלו הועלו על הכתב."

ההיסטוריון הבריטי נורמן כוהן מציין ‏‏‏[33]בספרו "הרדיפה בת אלף השנים, חוזי האלף ואנרכיסטים מיסטיים של ימי הביניים":

"עם מותו של פרידריך ברברוסה במהלך מסע הצלב השלישי בשנת 1190, החלו להופיע בגרמניה נבואות שחזו את בואו של פרידריך נוסף - קיסר של קץ הימים שישלים את העבודה שלא הושלמה, מציל אפוקליפטי שישחרר את כנסיית הקבר ויכשיר את הדרך לביאה השנייה והמילניום. שלושים שנה לאחר מכן, הכתר הקיסרי הונח על ראשו של פרידריך, נכדו של ברברוסה - והנבואות יוחסו לו בביטחון. תיאורם של חיי פרידריך ואישיותו הזינו את גדילת המיתוסים שנכרכו בשמו. דמותו המבריקה, שגמישות האינטליגנציה שלה שילבה חופש ללא גבולות עם אכזריות, הילכה קסם על בני תקופתו ויותר מכל, יציאתו למסע הצלב בשנת 1229, החזרת ירושלים (לחיק הנצרות) והכתרתו כמלך ירושלים. מעל לכל היה פרידריך מעורב בקונפליקט יוצא דופן במרירותו עם הכס הקדוש. העולם הנוצרי חזה בקיסר מוקצה ומנודה מספר פעמים ככופר, שקרן ומחלל קודש , שהכריז כי הוא עתיד לרושש את הכנסייה מעושרה - מקור שחיתותה על פי משנתו."

כשליט, ראה עצמו פרידריך כממשיך השושלת הנורמנית של סיציליה. ממלכה זו הייתה מרכז עולמו ומקור כוחו. על פי החוק הנורמני, הנשען על החוק ותפיסת העולם של האימפריה הביזנטית, המלך איננו "ראשון בין שווים", ומעמדו דומה למעמד הקיסר הביזנטי - דהיינו, שלטון אבסולוטי המקרין קדושה ממקור אלוהי. מועצת האצילים היא לא יותר ממועצה מייעצת אך אינה בעלת סמכות לכפות את רצונה על המונרך באופן חוקי.‏‏‏[34].

יחס למיעוטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיציליה של המאה ה-12 הייתה ממלכה ייחודית ובה הרכב אוכלוסייה מגוון שבו האליטה הקתולית-לטינית שלטה בהרמוניה יחסית על אוכלוסייה נוצרית יוונית אותודוקסית גדולה. מיעוט מוסלמי שכן בחלקו הדרומי של האי, ובנוסף התקיימה בסיציליה קהילה יהודית שעסקה במסחר. קהילות אלו נהנו עוד בתקופת השלטון הנורמני של רוג'ר השני מיחס שהיה חסר תקדים באירופה הנוצרית של ימי הביניים. יהודים ומוסלמים הורשו לקיים את הפולחן הדתי באופן חופשי, ומסמכים רשמיים נכתבו בלטינית, יוונית וערבית. עובדה זו שופכת אור על מהות יחסו הייחודי של הקיסר. מצד אחד היה רצונו של הקיסר כי מערכות השלטון תתפקדנה ללא בעיות - אינטרס שהביא להתחשבות בצרכים של כל אחת מהאוכלוסיות של האי, אך שוויון זכויות כפי שמובן כיום לא היה מקובל ולא היה הנורמה. פקידים בכירים ממוצא מוסלמי נטבלו לנצרות, והאוכלוסייה המוסלמית של האי ירדה בהיקפה במהלך ימי הביניים.‏[35]

יחס למוסלמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היבט מיוחד במדיניותו של פרידריך השני היה יחסו למוסלמים. בסיציליה הייתה קהילה גדולה של מוסלמים, שהשפעתם על התרבות המקומית הייתה מאסיבית וחשובה. נוכחות המוסלמים באי ובחצר המלך הביאה אותם למגע ישיר עם הקיסר, והשפיעה על מנהגיו ויחסו. עם עלייתו לשלטון ובמהלך שנות שלטונו, התיר להם פרידריך לבנות מסגדים וגייס אותם לצבאו ולמשמר המלך. קשרים אלו, וההבנה של התרבות המוסלמית, היו הבסיס להצלחתו בשחרור ירושלים במשא ומתן ובסיס למוניטין הטוב לו זכה בקרב סולטאני השושלת האיובית. קשרים אלו לא מנעו מפרידריך להגיב בתקיפות על התקוממות מוסלמית בסיציליה, להעביר ולהגלות את האוכלוסייה המוסלמית לעיר האיטלקית לוצ'רה (איטלקית: Lucera). ההגליה החלה בשנת 1240, ובמהלכה הועברו 20,000 מוסלמים ללוצ'רה ו-30,000 נוספים לערים נוספות באזור, שם שגשגה הקהילה המוסלמית תוך מתן אספקה סדירה של לוחמים, סחורות (כגון דבש), גידולים חקלאיים שונים ותשלום מסים, מבלי שיכלו להוות איום על הקיסרות. הקהילה התקיימה עד להחרבתה בשנת 1300.‏‏‏[36]

יחס ליהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסו של פרידריך השני ליהודים היה מורכב, בפרספקטיבה של התקופה, מהקשות ביותר בתולדות יהודי אירופה, היה יחסו של פרידריך כלפי היהודים נוח ואפילו נאור, אך לא עקבי, ואופיו השתנה בין הממלכות השונות שתחת שליטתו. מלומדים יהודים היו מקובלים בחצר הקיסר, וסוחרים יהודים מטוניס התיישבו בפלרמו בעידודו של הקיסר. קודקס חוקים משנת 1221 שהוכתב על ידי הקיסר, פעל לפי ההלכה הנוצרית-קאנונית שנקבעה על ידי הכס הקדוש וקבע כללים שונים. החוק כלל התייחסות מיוחדת ליהודים (ולזונות). חוק זה קבע כי על יהודי סיציליה ללבוש בגדים מיוחדים וכי על הגברים היהודים לגדל זקן. הוצאת היהודים והזונות אל מחוץ לכלל מצביעה על ההקשר הרעיוני בין שני מגזרים מנודים אלו כאיום על החברה הנוצרית. בשנת 1231 הותר ליהודים בסיציליה לעסוק במתן הלוואות בהגנת הכתר. בגרמניה היו היהודים במעמד של "בני חסות של הכתר" תחת הגנתו הישירה של המלך ובממלכת ירושלים הצלבנית היו היהודים מנודים מכל וכל.‏[37]

בשנת 1236, בעקבות עלילות דם שמקורן בנחלותיו הגרמניות של פרידריך, בהן הואשמו יהודים במעשי פשע והרג של ילדים נוצרים למטרות פולחן וכן בפשעי שנאה, יזם הקיסר חקירה מעמיקה של הנושא. מועצת אצילים ואנשי דת שמונתה על ידי הקיסר לא הצליחה להגיע למסקנות, והקיסר כתב למלכי אירופה הנוצרית בבקשה כי ישלחו מומרים יהודים-לשעבר, שיוכלו להעמיק את החקירה ולהסתמך על כתבים יהודים, מתוך הנחה כי לאנשים אלו לא יהיה אינטרס להגן על דתם לשעבר, אותה זנחו. מומרים אלו הניחו בפני הקיסר את תוצאות חקירתם, לפיה היהדות אוסרת על קורבנות אנושיים וכי היא נקיה מהאשמה שהועלתה בעלילות הדם. כתב הגנה זה נתקבל במלואו על ידי הקיסר, ובצו קיסרי הוא ניקה את היהודים והיהדות מכל אשמה ואסר על הפצת עלילות דם בקיסרות.‏[38] החוקר דייוויד אבולעפיה מציין כי פרידריך השני לא היה פילושמי ויחסו ליהודים לא חרג בדרך כלל מהכתבות משפט קאנוני. בהשוואה לשליטים בני זמנו, ובעיקר לואי התשיעי, מלך צרפת שהיה ידוע בשנאתו ליהודים, מצטייר פרידריך כאדם נאור.‏[39]

פטרון המדע, החוק והאמנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דף מתוך ספרו של פרידריך על בזיירות
פרידריך השני יוצא לצייד - כתב יד מהמאה ה-15

בנוסף למוניטין כשליט סובלני היה פרידריך ידוע כאדם בעל צימאון אדיר לידע וללימוד. גישה זו הובילה אותו למסקנה כי ההיגיון והמדע הם הבסיס לתשובות ומסיבה זו אסר על קיום משפט האל ככלי להכרעת סכסוכים. מסופר כי שלט בשש שפות: לטינית, סיציליאנית, גרמנית, צרפתית, יוונית וערבית. עיקר עניינו היה בכינונה של מדינה מודרנית, במיוחד בסיציליה, הכוללת מערכות שירותים ציבוריים, בנקאות, רפואה ומשפט. על פי פקודתו הופרד מקצוע הרוקחות ממקצוע הרפואה, ועל רופאים נאסר לרקוח תרופות - צעד שמנע רופאים מלמכור תרופות חסרות ערך כדרך להגדיל את הכנסותיהם.

במלכות סיציליה המשיך פרידריך ברפורמה החוקתית שהחלה ב-1140 עם אוסף החוקים של אריאנו, שהנהיג סבו רוג'ר השני, מלך סיציליה. יוזמתו זו באה לידי ביטוי ראשון כבר באוסף החוקים של קפואה ב-1221, אך את הבשלתה המלאה ניתן היה לראות בחוקות מלפי ב-1231 (קובץ חוקים זה נקרא גם ליבר אוגוסטליס). היה זה אוסף חוקים לממלכתו שהיה ייחודי לזמנו והיווה מקור להשראה עוד תקופה ארוכה לאחר מכן. אוסף חוקים זה הפך את מלכות סיציליה למונרכיה אבסולוטית, המדינה הצנטרליסטית הראשונה באירופה שיצאה מעידן הפאודליזם. היה זה גם תקדים לעליונותו של החוק הכתוב. בשינויים קלים יחסית נשאר הליבר אוגוסטיס הבסיס לחוק הסיציליאני עד 1819. במשך אותה תקופה אף בנה פרידריך את קסטל דל מונטה בפוליה, וב-1224 יסד את אוניברסיטת נאפולי, הקרויה כיום אוניברסיטת נאפולי פדריקו השני, שהייתה במשך מספר מאות שנים המוסד היחידי בדרום איטליה להשכלה גבוהה.

חיבתו היתרה לציד ובמיוחד לבזיירות (ציד באמצעות בזים) הביאה לכתיבת ספר ההדרכה "אמנות הצייד עם עופות" (לטינית: De Arte Venandi cum Avibus), הנחשב לספר הראשון שנכתב על ספורט זה.

חצר המלך[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תיאורים של היסטוריונים בני תקופתו הייתה חצר המלך בסיציליה מקום ייחודי בכל קנה מידה, וללא ספק ביחס לימי הביניים. מסורת ייחודית זאת של חצר מלך נוצרי הושפעה מחצר מלכים מוסלמיים, בעיקר צפון אפריקניים, החלה עוד בימי הממלכה הנורמנית של סיציליה ופרידריך המשיך במסורת צבעונית וייחודית זאת. ארמונותיו של פרידריך כללו חידושים וטכנולוגיות כגון מרחצאות, מערכת אינסטלציה שהובילה מים ופינתה שפכים. בחצר היה גן חיות ובו בעלי חיים מאפריקה והודו. משוררים ואומנים היו בני בית קבועים ורצויים בחצר המלך. על פי הסיפורים הוא החזיק בהרמון בסגנון של ח'ליף מוסלמי. בהרמון שכנו נשים מוריות, שתפקידן היה להנעים את זמנו של הקיסר. אנשי רוח, פילוסופים אלכימאים, אסטרולוגים, ומתמטיקאים מוסלמיים ויהודים היו שוהים בחצר המלך, דבר שהבעיר את חמת הנוצרים בעיקר במדינות האפיפיור. ‏‏‏[40]

סוף דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מותו של פרידריך השני סימן את תחילת סופו של בית הוהנשטאופן. בנו קונרד הרביעי מת בשנת 1254 ממלריה וקונרדין, האחרון לנצר ההוהנשטאופן, הוצא להורג בשנת 1268. הקיסרות הוטלה לתקופה של חוסר ודאות ואנרכיה, השפעתה הצטמצמה, והמאבק מול הכס הקדוש הסתיים בקול ענות חלושה.

תום שושלת השטאופים הביאה את גרמניה למצב של התפוררות ופיצול של המשטר, והמערכת הפיאודלית נשברה למכלול של נסיכויות עצמאיות בעלות זיקה רופפת ביניהן.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
  • יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה 1975, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת 1985
  • Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
  • Christopher Tyerman. God's war: a New History of The Crusades. Harvard University Press, 2006
  • David Abulafia. Frederick II: a Medieval Emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 89 ‏
  2. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 93-91 ‏
  3. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 96 -100 ‏
  4. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 92 ‏
  5. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page112-114 ‏
  6. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 119 ‏
  7. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 137 ‏
  8. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 107 ‏
  9. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 127 - 128 ‏
  10. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 150-151 ‏
  11. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 131
  12. ^ ‏Encyclopedia of the Middle Ages , First published 1997 in French by Editions du Cerf; first published in English in 2001 by James Clarke and Co.volume 5 page 669‏
  13. ^ ‏Philip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 126-28, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 37-43, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 227-30 ‏
  14. ^ ‏"Letters of the Crusaders", Translations and Reprints from the Original Sources of European History, Vol 1:4, (Philadelphia: University of Pennsylvania, 1896), 23-31‏
  15. ^ ‏Philip de Novare: Les Gestes des Ciprois, No. 135-37, ed. Gaston Reynaud, (Geneva: Jules-Guillaumefick, 1887), 48-50, translated by James Brundage, The Crusades: A Documentary History, (Milwaukee, WI: Marquette University Press, 1962), 231-32 ‏
  16. ^ http://www.fordham.edu/halsall/source/fred2cdelets.html#ger‏
  17. ^ http://crusades.boisestate.edu/6th/08.shtml‏
  18. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 198-200 ‏
  19. ^ ‏Thomas Curtis Van Cleve's The Emperor Frederick II of Hohenstaufen: Immutator Mundi (Oxford, 1972). Page 381‏
  20. ^ ‏David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press p 238 ‏
  21. ^ ‏David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press page 303‏
  22. ^ Miranda, Salvador. 1998. "Papal elections and conclaves of the XIII Century (1216-1294)."
  23. ^ ‏Ernst Kantorowicz. Kaiser Friedrich Der Zweite.Bei Georg Bondi (1931).ASIN: B001KUV08K p 605‏‏
  24. ^ Kantorowicz, Ernst, Frederick II, p.638
  25. ^ http://www.newadvent.org/cathen/11766c.htm‏
  26. ^ ‏David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press p 401‏
  27. ^ 27.0 27.1 ‏David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press p 406‏
  28. ^ ‏Friedrich Heer. Medieval World: Europe 1100-1350.Welcome Rain Publishers (October 1998).ISBN 1566491975. p 267‏
  29. ^ ‏ Ernst Kantorowicz. Kaiser Friedrich Der Zweite.Bei Georg Bondi (1931).ASIN: B001KUV08K p 260‏
  30. ^ ‏ Kurt F. Reinhardt.Germany 2000 Years, Vol. 1: The Rise and Fall of the "Holy Empire".Frederick Ungar 1994. ISBN 0804466920. page 93‏
  31. ^ גרסה מלאה של הספר
  32. ^ ‏ H. G. Wells.Outline Of History . Reprint Services Corp. ISBN 0781206618
  33. ^ ‏Norman Cohn.The Pursuit of the Millennium: Revolutionary Millenarians and Mystical Anarchists of the Middle Ages (1957, revised and expanded in 1970). Oxford University Press. ISBN 0195004566. p 111‏
  34. ^ ‏יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, הוצאת מוסד ביאליק 1963 כרך ב' עמוד 117 ‏
  35. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press p 40-44‏
  36. ^ ‏Taylor, Julie. Muslims in Medieval Italy: The Colony at Lucera. Lexington Books, 2005 p 99‏
  37. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press p 144‏
  38. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press p 245‏
  39. ^ David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press US, 1992 ISBN 0195080408 page 257 ‏
  40. ^ ‏David Abulafia. Frederick II: a medieval emperor. Oxford University Press pp 81, 147,54‏‏


שליטי ממלכת ירושלים
גוטפריד מבויוןבלדווין הראשוןבלדווין השנימליסנדהפולק מאנז'ו (עם מליסנדה) • בלדווין השלישיאמלריך הראשוןבלדווין הרביעיבלדווין החמישיסיבילה, מלכת ירושליםגי דה ליזיניאן (עם סיבילה) • איזבלה הראשונהקונרד ממונפראטו (עם איזבל) • אנרי הראשון (עם איזבל) • אמלריך השני (עם איזבל) • מריה ממונפראטוז'אן דה בריין (עם מריה) • איזבל השנייהפרידריך השני (עם איזבל השנייה) • קונראד השני
קונראד השלישיהוגו הראשוןשרל מאנז'וז'אן השניאנרי השני
מגן ממלכת ירושלים ומגן ממלכת קפריסין מאוחדת עם ירושלים
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg