הטנגו האחרון בפריז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הטנגו האחרון בפריז
LastTangoPoster.jpg
כרזת הסרט
שם במקור: Ultimo Tango a Parigi
בימוי: ברנרדו ברטולוצ'י
הפקה: אלברטו גרימלדי
תסריט: ברנרדו ברטולוצ'י
פרנקו ארקאלי
שחקנים ראשיים: מרלון ברנדו
מריה שניידר
ז'אן פייר ליאו
מוזיקה: גאטו ברביירי
צילום: ויטוריו סטורארו
חברת הפצה: יונייטד ארטיסטס
מדינה: Flag of Italy.svg איטליה
Flag of France.svg צרפת
הקרנת בכורה: Flag of Italy.svg Flag of France.svg 15 בדצמבר 1972
Flag of the United States.svg 7 בפברואר 1973
משך הקרנה: גרסה מקורית: 250 דקות
גרסה ערוכה ומצונזרת: 127 דקות
שפת הסרט: אנגלית וצרפתית
תקציב: $1,250,000
הכנסות: $96,301,534
דף הסרט ב-IMDb

הטנגו האחרון בפריזאיטלקית: Ultimo Tango a Parigi; באנגלית: Last Tango in Paris) הוא סרט קולנוע דרמטי-ארוטי איטלקי משנת 1972, בבימויו של ברנרדו ברטולוצ'י ובכיכובם של מרלון ברנדו ומריה שניידר. סצנות העירום והמין הבוטות שנכללו בסרט עוררו מחלוקת וגרמו לסנסציה בינלאומית. הסרט נחשב על ידי רבים כפורנוגרפי, ועל הקרנתו הוטלו רמות שונות של צנזורה במדינות רבות בעולם.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פול (מרלון ברנדו), הבעלים האמריקאי והמזדקן של בית מלון, המתאבל על התאבדותה של אשתו, פוגש אישה פריזאית צעירה ומאורסת בשם ז'אן (מריה שניידר), בדירה ששניהם מתעניינים בשכירתה. פול וז'אן מתחילים לנהל קשר מיני אנונימי בדירה, ופול דורש ששניהם יימנעו מלחשוף פרטים אישיים כלשהם, אפילו לא את שמותיהם. הרומן נמשך עד שיום אחד ז'אן מגיעה לדירה ומגלה שפול ארז את חפציו ועזב, ללא התראה מוקדמת.

מאוחר יותר פוגש פול את ז'אן ברחוב במקרה, ואומר לה שהוא מעוניין לחדש את הקשר ביניהם. הוא לוקח את ז'אן לפאב, מזמין אותה לריקוד טנגו יוצא דופן, ובהמשך מתחיל לספר לה על עצמו. אובדן האנונימיות גורם לז'אן להתפכחות בנוגע לקשר ביניהם, והיא אומרת לפול שאינה רוצה לראות אותו שוב. פול, שלא מוכן לוותר עליה, רודף אחריה עד דירתה, ואומר לה שהוא אוהב אותה ורוצה לדעת את שמה.

ללא ידיעתו של פול, שולפת ז'אן ממגירה אקדח שהיה שייך לאביה המנוח. היא מגלה לו את שמה ואז נפלט לה בטעות כדור מהאקדח ופוגע בפול. פול, הפצוע באופן אנוש, מדדה מהחדר ויוצא למרפסת, מדביק את המסטיק שלו מתחת למעקה המרפסת, ואז מתמוטט ומת. הצופים רואים אז את ז'אן כשהיא המומה וממלמלת לעצמה שהוא היה רק אדם זר שניסה לאנוס אותה, משכנעת את עצמה שלא ידעה מי הוא היה, כהקדמה לחקירתה על ידי המשטרה.

הפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הרעיון לסרט קיבל ברטולוצ'י מפנטזיה מינית שהייתה לו, שבה הוא פוגש אישה יפהפייה ואנונימית ברחוב ומקיים עמה יחסי מין מבלי לדעת עליה דבר, אף לא את שמה.

כוונתו הראשונית של ברטולוצ'י הייתה ללהק לסרט את השחקנית הצרפתיה דומיניק סנדה, שפיתחה ביחד עם ברטולוצ'י את הרעיון לסרט, ואת השחקן הצרפתי ז'אן-לואי טרנטיניאן, שני הכוכבים של סרטו הקודם "הקונפורמיסט", אולם טרנטיניאן סירב, וכשברנדו הסכים לקבל את התפקיד סנדה כבר הייתה בהריון והחליטה לא להשתתף בסרט.

פסקול הסרט, בסגנון הג'אז, הולחן על ידי גאטו ברביירי.

כמו בסרטיו הקודמים, גם במהלך צילומי סרט זה סירב ברנדו ללמוד בעל פה את הטקסט שלו עבור סצנות רבות. במקום זאת, הוא כתב את הטקסט שלו על כרטסות ופיזר אותן במקומות שונים על סט הצילומים. ברטולוצ'י נאלץ לוודא שהכרטסות נותרות מחוץ לטווח המצלמות ולא נכנסות בטעות לתוך הסרט. כך, למשל, בזמן המונולוג הארוך שלו מעל גופתה של אשתו, הרמת העיניים הדרמטית של ברנדו כלפי מעלה הייתה בעצם ניסיון שלו למצוא את הכרטסת עם הטקסט הבא שלו.

במהלך יחסי הציבור לקראת יציאת הסרט, ברטולוצ'י סיפר שמריה שניידר פיתחה קבעון אדיפלי כלפי ברנדו. שניידר עצמה סיפרה שברנדו שלח לה פרחים לאחר פגישתם הראשונה, ומאז הוא היה כמו אבא בשבילה. בראיון אחר שנתנה במקביל היא הכחישה זאת, ואמרה שברנדו ניסה להיות מאוד פטרנליסטי איתה, אבל זה ממש לא היה קשר של אב ובת. כמה שנים לאחר מכן, עם זאת, שניידר טענה שהושפלה מינית על סט צילומי הסרט‏[1]:

Cquote2.svg

הייתי צריכה לקרוא לסוכן שלי או לבקש מעורך הדין שלי להגיע לסט הצילומים, מאחר שאתה לא יכול לכפות על מישהי לעשות משהו שלא מופיע בתסריט, אבל בזמנו לא ידעתי את זה. מרלון אמר לי: "מריה, אל תדאגי, זה רק סרט", אבל במהלך צילומי הסצנה, למרות שמה שמרלון עשה לא היה אמיתי, אני בכיתי באמת. הרגשתי מושפלת, ולמען האמת הרגשתי קצת נאנסת, גם על ידי מרלון וגם על ידי ברטולוצ'י. לאחר שהסצנה הסתיימה, מרלון לא ניחם אותי או התנצל. למרבה המזל, הסצנה צולמה ב"טייק" אחד.

Cquote3.svg

שניידר ציינה לאחר מכן, שהשתתפותה בסרט היא הדבר היחיד בחייה שהיא מתחרטת עליו, שחייה נהרסו בשל כך, ושברטולוצ'י הוא מבחינתה גנגסטר וסרסור. כמו שניידר, גם ברנדו חש מושפל כתוצאה מהסרט ואמר לברטולוצ'י: "חוללתי על ידך באופן מוחלט. לעולם לא אעשה עוד סרט כזה"‏[2].

ברטולוצ'י צילם גם סצנה שבה נראה בבירור איבר מינו של ברנדו, אבל הסצנה לא נכנסה לסרט בסופו של דבר. ברטולוצ'י הסביר, שהזדהה כל כך עם הדמות שגילם ברנדו, עד שוויתר על הסצנה הזאת מתוך בושה, מאחר שאם היה מראה את ברנדו בעירום היה מרגיש כאילו הראה את עצמו בעירום.

התגובות לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט הוקרן לראשונה בניו יורק ב-14 באוקטובר 1972 ועורר מחלוקת ציבורית גדולה. העיסוק התקשורתי הרב סביב יציאת הסרט גרם לעניין ציבורי רחב, כמו גם לגינוי מוסרי, והסרט זכה לכתבות שער ב"טיים מגזין" וב"ניוזוויק". המגזין "פלייבוי" פרסם צילום של ברנדו ושניידר בעירום. ב"טיים מגזין" נכתב: "צופה שלא מזדעזע, מתגרה, נגעל, מוקסם, מתענג או מתרגז מהסצנה בתחילת סרטו החדש של ברנרדו ברטולוצ'י, צריך להתאזר בסבלנות. יש עוד בהמשך. עוד הרבה"‏[3]. ה"ווילג' ווייס" דיווח על צופים שיצאו באמצע הסרט ועל נשים שהקיאו במהלכו. מבקר הקולנוע ויליאם פ. באקלי ורשת ABC כינו את הסרט "פורנוגרפיה במסווה של אמנות".

עיקר הסערה שעורר הסרט הייתה סביב סצנה של מין אנאלי, שבה השתמש ברנדו בחמאה כחומר סיכה. חלק מהמבקרים התמקדו בסצנה שבה מבקש ברנדו משניידר להחדיר את אצבעותיה לפי הטבעת שלו, ולאחר מכן דורש ממנה להתחייב שהיא תוכיח את מסירותה אליו, בין היתר על ידי כך שתקיים יחסי מין עם חזיר. מבקר הקולנוע וינסנט קנבי מה"ניו יורק טיימס" תיאר את תוכנו המיני של הסרט כ"ביטוי האמנותי מהעידן של נורמן מיילר וג'רמיין גריר". מבקרת הקולנוע הנודעת פאולין קאל מה"ניו יורקר" התלהבה מהסרט, וכתבה שהוא שינה את פני הקולנוע: "זהו סרט שאנשים יתווכחו לגביו עד קץ עידן הקולנוע". מפיצת הסרט, "יונייטד ארטיסטס", פרסמה את הביקורת המשבחת והמלאה של קאל כמודעת פרסומת מטעמה על עמוד כפול במהדורת יום ראשון של ה"ניו יורק טיימס". הביקורת שכתבה קאל על הסרט נחשבת לביקורת המשפיעה ביותר בקריירה שלה. רוג'ר אברט, אחד ממבקרי הקולנוע הידועים והמוערכים ביותר בארצות הברית, כינה אותה מספר פעמים "ביקורת הקולנוע המפורסמת ביותר שפורסמה אי פעם", וכלל את הסרט ברשימת "100 הסרטים הגדולים של כל הזמנים" שלו‏[4].

במאי הקולנוע האמריקאי רוברט אלטמן שיבח את הסרט: "יצאתי מההקרנה של הסרט ואמרתי לעצמי: איך אוכל להעז ולעשות עוד סרט? חיי האישיים והאמנותיים לעולם לא יהיו כשהיו".

הסרט קיבל בארצות הברית את סיווג הצפייה "X", ונאסר לצפייה על ידי קטינים מתחת לגיל 17. למרות סיווג הצפייה המחמיר, הסרט - שעלות הפקתו עמדה על 1.25 מיליון דולר בלבד - הניב הכנסות מרשימות של מעל 36 מיליון דולר בארצות הברית ומעל 96 מיליון דולר ברחבי העולם.

הסרט היה מועמד לשני פרסי אוסקר: ברנדו היה מועמד בקטגוריית השחקן הטוב ביותר וברטולוצ'י היה מועמד בקטגוריית הבמאי הטוב ביותר. כמו כן, הסרט היה מועמד גם לשני פרסי גלובוס הזהב, בקטגוריות הבמאי הטוב ביותר והסרט הדרמטי הטוב ביותר.

ברחבי העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחודש הראשון להקרנת הסרט בצרפת השתרכו תורים ארוכים מחוץ לשבעת בתי הקולנוע בהם הוקרן.

הצנזורה בבריטניה התירה את הקרנת הסרט רק לאחר שנחתכה ממנו חלק מסצנת המין האנאלי. חבר הפרלמנט הבריטי ממפלגת הלייבור, מוריס אדלמן, תקף את ההחלטה להעניק לסרט סיווג צפייה "X" במקום לאסור לגמרי את הקרנתו, וכינה אותה "רישיון להשפיל".

בצ'ילה הסרט נאסר כליל להקרנה במשך קרוב ל-30 שנים.

באיטליה הסרט יצא לאקרנים ב-15 בדצמבר 1972, אולם שבוע לאחר מכן המשטרה החרימה את כל העותקים, בהוראת תובע שכינה את הסרט "פורנוגרפיה", וברטולוצ'י הועמד למשפט באשמת "הפצת תועבה". לאחר שנדון בערכאה ראשונה ובערכאת ערעור, גורלו של הסרט הוכרע על ידי בית המשפט העליון של איטליה ב-26 בינואר 1976. בית המשפט העליון הורה על השמדת כל העותקים של הסרט (אם כי מספר עותקים נשמרו בספריית הסרטים הלאומית). על ברטולוצ'י נגזר עונש של ארבעה חודשי מאסר על תנאי ושלילת זכויותיו האזרחיות לתקופה של חמש שנים, לרבות זכותו להצביע בבחירות. ב-1987, 15 שנים לאחר האיסור המקורי על הקרנת הסרט, פסיקה חדשה של בית המשפט איפשרה את הקרנתו באיטליה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Das, Lina (1975-09-14), "I felt raped by Brando", Daily Mail
  2. ^ Michener, Charles. Newsweek. "Tango: The Hottest Movie." February 12, 1973.
  3. ^ "Self-Portrait of an Angel and Monster"
  4. ^ "Great Movies: Last Tango in Paris"