הירושימה אהובתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הירושימה אהובתי הוא סרט קולנוע עטור פרסים, משנת 1959 בבימויו של אלן רנה. הסרט, שאותו כתבה הסופרת – ולימים הבמאית – מרגריט דיראס, מציג את מערכת היחסים בין שחקנית צרפתייה - הנמצאת בהירושימה לצילום סרט, שבו היא משתתפת - לגבר יפני, אותו היא פוגשת ערב אחד בבר מקומי. הסרט נחשב לאחד מהסרטים הראשונים והחשובים שיצאו מתנועת הגל החדש בקולנוע הצרפתי.

תמצית הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מספר את סיפורה של שחקנית צרפתייה נשואה (עמנואל ריבה), אשר משחקת תפקיד של אחות בסרט המצולם בהירושימה 14 שנה אחרי מלחמת העולם השנייה. "היא" (לדמותה של ריבה בסרט לא ניתן שם, והיא מוצגת לנו כ"היא" או "את") פוגשת ארכיטקט יפני נשוי (אייג'י אוקדה), "הוא" (Lui) והם מנהלים רומן. החלק הראשון של הסרט מסופר על ידי הדמויות המרוחקות והבלתי מזוהות, מתאר את ההשפעה של פצצת האטום שהוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובמיוחד את אובדן השיער והאנונימיות המוחלטת של שרידי הגופות של חלק מהקורבנות.

בעזרת השימוש בפלאשבקים המשולבים בסיפור האהבה המתרחש ב-1959 – בפגישותיהם של בני הזוג במלון ובמסעדות – האישה מספרת בפעם הראשונה על החוויות שלה במלחמת העולם השנייה בעיר הצרפתייה נבר, שם ניהלה מערכת יחסים עם חייל גרמני צעיר במהלך הכיבוש הגרמני. בעיר הולדתה היא סבלה מהשפלה כאישה ששיתפה פעולה עם האויב, למשל גזיזת שיער עד כמעט קרחת, ולפני שעזבה לפריז, השיער שלה צמח מחדש, והיא שבה אל האנונימיות. הוא מעודד אותה להישאר בהירושימה, אבל המצב קשה מנשוא.

אודות ההפקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדבריו של ג'יימס מונקו, רנה במקור התבקש לביים סרט תיעודי קצר על פצצת האטום, אבל במשך מספר חודשים לא ידע כיצד להתקדם מאחר שלא רצה ליצור מחדש את סרטו התיעודי אודות השואה משנת 1955, "לילה וערפל". הוא פנה למפיקו והתלוצץ שלא ניתן יהיה להפיק את הסרט אלא אם מרגריט דיראס תהיה מעורבת בכתיבת התסריט, ואכן כך היה.

הסרט הופק בהפקה משותפת של חברות מיפן ומצרפת. המפיקים התנו שדמות ראשית אחת חייבת להיות צרפתייה והאחרת יפנית, דרשו שהסרט יצולם בשתי המדינות ויעסיק צוותי הסרטה המורכבים מטכנאים מכל אחת מהארצות.

משמעות הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הירושימה אהובתי" הוגדר כסרט "הולדת האומה" של הגל החדש בקולנוע הצרפתי על ידי מבקר הסרטים האמריקאי ליאונרד מלטין. ז'אן-לוק גודאר, במאי הקולנוע הצרפתי השייך לגל החדש, תיאר את החדשנות של הסרט כ"פוקנר פלוס סטרווינסקי" ושיבח את המקוריות שלו, כשהוא מגדיר אותו "הסרט הראשון ללא אזכורים קולנועיים". במאי הקולנוע אריק רוהמר אמר: "אני מאמין שבעוד מספר שנים, נדע אם הירושימה אהובתי היה הסרט החשוב ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, הסרט המודרני הראשון של הקולנוע עם הקול".

בין החידושים של הסרט נמנים ההתנסויות של רנה עם רצפים מאד קצרים של פלאשבקים המשולבים בתוך הסצנות כדי לרמוז על הרעיון של הבזק זיכרון קצר. מאוחר יותר, רנה השתמש באפקטים דומים בסרטו "אשתקד במריאנבאד".

אזכורים לסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו על רנה, ג'יימס מונאקו מסיים את הפרק אודות "הירושימה אהובתי" כשהוא טוען שהסרט מכיל אזכור לסרט הקלאסי משנת 1942 "קזבלנקה":

סיפור אהבה 'בלתי אפשרי' בין שני אנשים אשר מתמודדים עם התמונות של מלחמה ארוכה. בסופו של הסרט הרומנטי והשנון הזה אודות פרידות ונטילת אחריות, שני האוהבים אשר אינם יכולים לברוח מהגורל שלהם, נפגשים בבית קפה. רנה מעניק לנו צילום נדיר של אתר ההסרטה. "הוא" הולך לפגוש את "היא" בפעם האחרונה בבאר הנקרא 'קזבלנקה' – כאן במרכז הירושימה! זה אותו סיפור ישן. מאבק לאהבה ותהילה. סיפור של לחיות או לחדול. העולם תמיד יקדם בברכה את האוהבים. תמיד.

ביקורות על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "יומנים מיפן: 1947-2004:, דונלד ריצ'י, חוקר ההיסטוריה של הקולנוע, מספר על היום בו ראה את הסרט בטוקיו, ב-25 בינואר 1960, ומעיר על סטיות וטעויות שונות מהתרבות היפנית של רנה. הוא מציין, לדוגמה, שההכרזות ביפנית על זמני ההגעה והיציאה בסצנות הרכבת אינן תואמות את השעה בה צולמו הסצנות, האנשים נכנסים לתוך חנויות האמורות להיות סגורות, אולם נכנסים דרך ה"נורן"- וילונות יפניים מסורתיים המהווה סימן מסורתי שהחנות פתוחה לעסקים, ותמיד מוסרים בשעת הסגירה, ולכן יש כאן אי דיוק.

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הירושימה אהובתי זיכה את מרגריט דיראס במועמדות לפרס אוסקר עבור כתיבת התסריט, וגם בפרס מיוחד בפסטיבל הקולנוע בקאן ב-1959, הסרט הוצא מהבחירה הרשמית עקב נושאו הרגיש וגם על מנת להימנע מלהרגיז את הממשל האמריקאי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]