היסטוריה של הקולנוע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תידה בארה, מכוכבותיו המוקדמות של הסרט האילם, בסרט "קלאופטרה" (1917)

קולנוע הוא תחום אמנות העוסק בצילום ועריכה של קטעי תנועה וצליל המשולבים יחדיו ליצירה אחת - סרט קולנוע.

קולנוע היא גם מערכת תרבותית, במסגרתה נוצרות מאות ואלפי תוצרי תרבות הנצפים על ידי מיליונים ברחבי העולם.

ראשית הקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-19 הייתה מאה של חידושים והמצאות, רבים מהם בתחום הצילום. ממציאים שונים ברחבי העולם התחרו זה בזה על יצירת תצלומים חדים ומדויקים יותר, כמו גם על פישוט והוזלת תהליכי הצילום. הטכנולוגיה שקדמה לקולנוע והציגה יצירות מצולמות של קטעי תנועה, אך ללא צליל - נקראה ראינוע.
הקרנת הראינוע הראשונה הייתה בשנת 1895 כאשר האחים לומייר הקרינו בפני קהל מספר סרטים קצרים בני דקה, ביניהם סרט שתיאר כניסה של רכבת לתחנה, עובדים במפעל היוצאים להפסקת צהריים ועוד. היום ידוע שככל הנראה באוסטריה התבצעה הקרנה של סרטים מספר חודשים קודם לכן אבל התואר אבות הקולנוע נשמר לאחים לומייר.

השנים הראשונות של הקולנוע כללו בעיקר סרטים קצרים ללא תנועות מצלמה או עריכה. צלמים נשלחו למקומות רבים ורחוקים (ביניהם ארץ ישראל) על מנת לתעד אותם ולהביאם חזרה להקרנות. לאט לאט החלו הצלמים לפתח ולשכלל את הדרך שבה יצרו קולנוע. תנועות מצלמה נוספו, מצלמות הועלו לרכבות ואוניות נוסעות.

בתקופה זו פעלו עוד מספר גופים ואנשים אשר לקחו חלק בפעילות הקולנועית של אותם ימים, הבולט שבהם היה תומאס אדיסון שהחל גם הוא לצלם בשלב זה סרטים קצרים בני דקה באולפן מיוחד שבנה. הסרטים הוצגו אחר כך במכונות שנבנו לצורך זה והיו מעין תאי הצצה פרטיים תמורת תשלום. מהר מאוד זנח אדיסון את העיסוק בקולנוע מכיוון שטען שמדובר בעסק לא רווחי.

מעניין לראות את ההבדל בין הקולנוע האמריקאי לקולנוע האירופאי של אותם ימים. בעוד בארצות הברית צילם אדיסון בעיקר מופעי שעשועים (קרקסים, ענקים, גמדים, רקדניות וכו'), הרי שרבים מאנשי הקולנוע האירופאי יצא לשטח עם מצלמתם לצורך תיעוד המציאות.

ד. וו. גריפית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה מהסרט "הולדת האומה": השתוללות אנשי הקו קלוקס קלאן

הקולנוע זכה לדחיפה גדולה בשל יצירתו של הקולנוען האמריקני ד. וו. גריפית.
גריפית התחיל את הקריירה הקולנועית שלו בתור שחקן, אך מהר מאוד התחיל גם לצלם ותוך זמן קצר גם קיבל הזדמנות לביים.
סרטיו הראשונים היו במסורת שהייתה באותם ימים, סרטים קצרים בני כמה דקות לרוב ללא עריכה אלא הדבקה פשוטה עם עלילה סימבולית בלבד.
בשנת 1915 ביים את סרטו הראשון החשוב "לידתה של אומה". הסרט בכיכובה של ליליאן גיש, עסק במלחמת האזרחים בארצות הברית. אך השם מסתיר עובדה חשובה מאד, במקור הסרט נקרא גם "עם שבטי הקו קלאס קלאן" ולמעשה עסק בכח הלבן הגזעני במלחמת האזרחים.

הסרט יצר למעשה את שפת הקולנוע כפי שאנו מכירים אותה היום. הבנייה הדרמטית של סצנות, השימוש בקלוז אפ כדי ליצור הזדהות רגשית, הקונספציה שאחרי שוט של אדם מסתכל יבוא הדבר שהוא רואה וכו'. קשה לאמוד את התרומה העצומה של הסרט הזה להתפתחות הקולנוע. מדובר ביצירה שהולידה את הקולנוע. שנה לאחר הסרט הזה ובעקבות התקפות חוזרות ונשנות על גזענות מביים גריפית את "אי-סובלנות" (1916) שעוסק במעשי אי-סובלנות בהיסטוריה. בסרט ארבעה סיפורים, אחד בארצות הברית של אותה תקופה, השני בבבל, השלישי מתרחש בפאריס של המאה ה-16 והאחרון מתרחש בפרובינקית יהודה בעת משפטו של ישו. הסרט כלל סצנות המונים ותפאורות בגובה עשרות מטרים, מצלמות שהועלו עם מעליות, ועוד המצאות רבות שהופכות את הסרט, שאורכו 163 דק' לתצוגת איכות קולנועית כבר ב 1916.

הקולנוע הסובייטי עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקולנוע הסובייטי של אותם ימים מתחיל למעשה בניסוי מפורסם שעורך קולישוב עם השחקן הרוסי איוון מוז'וחין.
בניסוי מצלם קולישוב את מוז'חין כאשר הוא מביט לתוך המצלמה ללא הבעת פנים כלל (כלומר ללא הבעת רגשות ברורים) במקביל הוא מצלם מגוון של שוטים כגון אישה רעבה ללחם, אלמנה, צלחת מרק, ילדים משחקים וכו'. בחדר העריכה הוא מדביק את השוטים לפרצופו של מוז'וחין.
בבדיקה מול קהל מגלה קולישוב שהצופה משליך את רגשותיו על פניו של מוז'וחין, וכך כאשר הקהל צופה באלמנה בוכה ומיד לאחריה במוז'וחין הרי שהוא נראה לצופה בוכה או עצוב.
תפיסה זו הביאה את קולישוב לקבוע שהמהות של שוט לא נקבע על ידי השוט עצמו אלא ממיקומו היחסי, כלומר השוטים שבאים לפניו ואחריו.

סרגיי אייזנשטיין, אחד מתלמידיו, מצמצם את הרעיון עוד יותר וקובע שהמהות של שוט נקבעת בעצם בקאט. רעיון זה מביא לפיתוח תאוריית המונטאז' הקולנועי.
אזיינשטיין הופך להיות יוצר קולנוע מוערך בזכות אותה תאוריה קולנועית שבאו לידי ביטוי בסרטים כגון "שביתה" (1925), "אוניית הקרב פוטיומקין" (1925), "אוקטובר" (1927), "אלכסנדר נבסקי" (1938), "איוון האיום" (1938) ועוד.

מלבדו פעלו באותה תקופה עוד מספר יוצרים בולטים, אחד מהם היה דג'יגה ורטוב שפירוש שמו ברוסית הוא "גלגל מסתובב".
ורטוב התעסק בעיקר בתחום שהיום מוגדר שכדוקומנטרי (בזמנו טרם הומצא המונח) וטען שמטרת הקולנוע היא להציג את האמת שקולנוע עלילתי הוא בעצם אשליה בורגנית שמטרתה לפגוע בפועלים.
סרטו המפורסם ביותר הוא האיש עם מצלמת הקולנוע שיצא בשנת 1929 וזכה להצלחה רבה. 5 שנים אחר כך ביים את שלושה שירים על לנין והביא בעצם לסוף הקריירה שלו.

בברית המועצות של אותם ימים היה ניסיון לדבר על האמנת בכלל והקולנוע בפרט שעל דבר שלא המוזה היא זו שאחראית לו אלא מספר חוקים שניתן ללמוד אותם וזאת כחלק מתפיסת העולם הקומוניסטית. בהשראת התפיסה הזו אייזנשטיין כתב למעלה מ-40 ספרים שבהם הוא מסביר כיצד ניתן לעשות קולנוע.

הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני

התקופה האקספרסיונסטית בקולנוע נחשבת לאחד מהישגיה הראשונים. עד אותם ימים הקולנוע לא נטל חלק חשוב בעיצוב זרמים ותפיסות אומנותיות שולטות וזו בעצם הפעם הראשונה שבה הקולנוע היווה את עמוד השידרה של התקופה ואת אחד ממחולליה העיקריים.
הסרט שנחשב לחלוץ הוא הקבינט של ד"ר קליגרי משנת 1920. כבר בסרט זה עוצבה תפיסת העולם של הקולנוע האקפרסיוניסטי, דרכי הצילום שלו, השימוש הרב בצללים, הצילום באולפנים, תפאורת הקרטון הבולטת, המשחק והאיפור המוגזם ועוד. אך סרט זה, למרות חשיבותו, איננו הסרט המרכזי מאותה תקופה.
כבר בשנת 1922 מביים מורנאו את "נוספרטו" שהוא אחת מיצירות מופת של התנועה. בשנת 1927 מצטרף אליו פריץ לאנג מבכירי הבמאים בתולדות הקולנוע ומביים את יצירת המופת "מטרופוליס" שעוסק בעיר עתידנית שבה כלואים פועלים במרתפיה והם שאחראים לאנרגיה שמפעילה את העיר.

שני במאים מוכשרים אלה המשיכו לעבוד אם כי התרחקו מהתנועה שגם היא שרדה אך שנים מעטות. בשנים שלאחר מכן לאנג מביים את הטרילוגיה של ד"ר מבוזה ואת M ואת סרטיו על הניבלוגנים שאחר כך שימשו שלא מרצונו את המפלגה הנאצית. סרטיו עוררו עליו את זעמה של המפלגה ובמיוחד M שעסק בעיר הנתונה במרדף אחר פדופיל ורוצח ופושעיה מחליטים לשפוט אותו בדרכם. לאנג יוצא נגד התפיסה הזו וטוען שגם פדופיל רוצח זכאי למשפט צדק בבית דין.
סרט זה וההקבלה הברורה למדי לאנשי ה-אס. אס. שכבר הסתובבו ברחובות ברלין קוממו עליו את המפלגה הנאצית והוא נמלט לארצות הברית ושם המשיך לעבוד.
גורל דומה עבר גם על מורנאו שנמלט אף הוא לארצות הברית ושם ביים את יצירת המופת שלו "זריחה" .
בתקופה זו פעלו עוד מספר יוצרים חשובים בגרמניה כגון ג'וזף פון שטרנברג שביים את המלאך הכחול בכיכובה של מרלן דיטריך, בשנת 1930 ועוד.

תקופה זו נחשבת לפורה במיוחד בקולנוע הגרמני אך היא גם התקופה שקדמה להיטלר. זיגפריד קרוקאור בספרו מקליגרי ועד היטלר טוען שכבר בתקופה זו ניתן לראות סימנים ראשונים של נאציזים מתקרב לגרמניה ואת המוכנות של הקהל הגרמני לרעיונות האלה.
חשוב להבהיר שלא מדובר ברעיונות נאצים שבסרטים אלה, אלא בחשש שמתחיל לחלחל לתוך הקולנוע בסרטים דוגמת המלאך הכחול שעוסק בהתאהבותו של מורה (השכל) בלולינית בקרקס (היופי) ובתהליך ההשפלה שהוא חווה בעקבות כך. הסרט רצוף בסצנות, כגון גזירת פאותיו של המורה, שיזכירו סצנות דוקומנטריות מהתקופה שעתידה לבוא על גרמניה.

ראשיתו של הסרט המדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה המבשרת על מהפכת ה"שמיענוע" - סרט מדבר ומזמר

מקובל להתייחס ל"זמר הג'אז" שהופץ בשנת 1927 על ידי האחים וורנר, כהסרט הראשון בליווי סאונד מסונכרן. סרט זה עשה שימוש בטכנולוגיית הוויטפון שהצליח לסנכרן בין המקרן לנגן התקליטים. תקליטים אלו היו באורך של עשר דקות בלבד ולכן, גם סרט זה לא היה מדבר במלואו שכן, המקרין נאלץ להחליף תקליט כל עשר דקות וכדי שהדבר יהיה אפשרי הסרט נוצר כך שעשר דקות ממנו היו מדברות ועשר דקות שוב בשיטת הסרט האילם, כך בעצם רק חציו של הסרט היה מדבר.

אך, בעוד שב"זמר הג'אז" נעשה שימוש ראשוני בסאונד מסונכרן בזמן דיבור (יותר מדויק, בזמן שירה) האחים וורנר כבר השתמשו בטכנולוגיה זו שנה קודם לכן, בסרט "דון חואן" אך בסרט זה נעשה השימוש בטכנולוגיה לאפקטי סאונד ומוזיקה בלבד.

בגרמניה, שנת 1930 יצא לאקרנים הסרט "המלאך הכחול" סרט זה היה הסרט המדבר, המסונכרן, הראשון מתחילתו ועד סופו וכאן נולד הקולנוע.

המעבר לקולנוע המדבר לא היה קל, חלק מגיבורי הסרט האילם לא הצליחו לצלוח אותו. צ'פלין לדוגמה לא הוציא סרט מדבר במשך כמה שנים אחרי המצאת הטכנולוגיה בגלל החשש וכוכבים רבים שקולם במציאות לא התאים לדימויים הקולנועי פשוט חדלו לשחק.
למשל גרטה גרבו סירבה לדבר במשך 3 שנים וזאת עקב מבטאה הכבד באנגלית וקולה הגרוני העמוק. בסופה של דבר התפקיד שבו דיברה היה תפקיד של זונה גרמניה ולכן קולה התאים אך למרות זאת היא סירבה לשחק תפקידים של אמריקאיות עד 1940 אז שיחקה לראשונה אישה אמריקאית - הסרט נכשל והיא חדלה לשחק.
בעיה נוספת שהביא איתו הקולנוע המדבר הייתה בכך שהמצלמות עשו רעש נוראי ולכן היה צורך לאטום את המצלמה חדר מיוחד דבר שהחזיר את המצלמה לתקופה הסטטית שבה לא יכלה לזוז. במאים רבים סירבו לעבוד כך והעדיפו לביים סרטים אילמים.
תיאור מעניין של התקופה נמצא בסרט "שיר אשיר בגשם".

מכשיר הוויטפון

הקולנוע הגרמני בימי מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"התפשטות" היהודים לכל רחבי העולם, מתוך "היהודי הנצחי".

התעמולה בכלל והתעמולה בקולנוע בפרט תפסו מקום נכבד בתפיסת העולם הנאצית לפני המלחמה ובמהלכה. על התעמולה היה אחראי יוזף גבלס, אך ידוע שגם היטלר עצמו התערב בעשייה הקולנועית.

התעמולה הנאצית נחלקה לשתים: התעמולה הישירה והתעמולה העקיפה.

תעמולה ישירה- במסגרת זו יצרו מספר במאים סרטי תעמולה שעסקו בדמותו של היהודי. המפורסמים שבהם הם היהודי הנצחי והיהודי זיס, בבימוים של פריץ היפלר ווויט הארלן בהתאמה. הסרטים מציגים את היהודים כעם שפל, אכזר שהתרבה והשתלט על אירופה. ידועה בעיקר סצנת הפתיחה של היהודי הנצחי שבה נראים מיליונים עכברושים בתעלות הביוב כשהם מכרסמים כל דבר שעומד בדרכם, הסצנה מתחלפת למפה שמתארת את התפשטותם לכל רחבי אירופה וכך בעזרת המונטאז' הסרט יוצר קישור ליהודי ולדמותו של היהודי באירופה.

תעמולה זו נוצרה בעידודו ולחצו של יוזף גבלס שטען שכך צריך וניתן לחנך את העם.

מול תפיסה זו, אך עדיין בגבולות הקולנוע הדוקומנטרי, עמדה לני ריפנשטאהל. ריפנשטאהל התחילה את הקריירה הארוכה שלה (היא עבדה עד ליומה האחרון כמעט בגיל 101) דווקא כשחקנית בז'אנר שנקרא "סרטי טיפוס הרים" ועסק בעלילות הירואיות של מטפסי הרים בחזקת "לכבוש את ההר או למות". בדמות הבחורה שלצידו לוהקה פעמים רבות לני ריפנשטאהל בגלל יופיה. בהדרגה היא עברה גם לביים חלק מסרטי טיפוס ההרים הללו. כאשר המפלגה הנאצית התחזקה והייתה זקוקה לבמאים פנה היטלר עצמו לריפנשטל וביקש ממנה לביים סרט על המפלגה. היא עבדה במשותף עם גבלס על סרט שנקרא ניצחון האמונה. אך היא לא הייתה מרוצה מהתוצאה ובמיוחד לא משיתוף הפעולה עם גבלס ולכן סירבה לביים, רק פניה אישית של היטלר בצירוף הבטחה לעצמאות בבימוי החזירו אותה לעשייה. כדי לביים את "ניצחון הרצון". ניצחון הרצון נחשב ליצירת מופת מלאת המצאות וכישרון. בזכות אותה עצמאות ובלווי תקציב גדול העמידה ריפנשטאהל מצלמה במקומות שקודם לא נראו, העסיקה צוות ענק ויצרה סרט מהפכני שאף זיכה אותה בפרסים רבים באותה שנה. הסרט תיאר את כינוס המפלגה בנירנברג בשנת 1935 ונפתח בסצנה מפורסמת שבה היטלר יורד מהשמים במטוסו לעבר העיר הממתינה לו.

שנה אחר כך היא ביימה את אולימפיה - סרט שתיעד את האולימפיאדה בברלין בשנת 1936. הסרט הוא כולו שיר הלל ליופיו של הגוף ולפולחן שלו, בעזרת זוויות צילום שעד אז לא היו בשימוש (מתחת לבור הקפיצה, מתוך בריכות שחיה ועוד) והפכו לסטנדרט היום, יצרה סרט מהפנט שעובד עד היום.

שני הסרטים הללו, שהעניקו לה בעצם את שמה כיוצרת מוכשרת, היו בה בעת תעמולה נאצית מובהקת (למרות שהיא טענה שאין זה כך עד יומה האחרון), הסרטים היללו את המפלגה ואת העומד בראשה, את פולחן הגוף (פולחן הגוף והפעולה מתוך רגש היו מאבני היסוד של התפיסה הנאצית).

אחרי המלחמה עוד ניסתה לביים סרט אחד בשנת 1954 אבל דמותה הייתה מזוהה לעד עם השלטון הנאצי והיא נאלצה להפסיק לעבוד. בגיל 70 עברה קורס צלילה ובגיל 100 הוציאה את סרטה האחרון שצולם ברובו מתחת לפני הים.

התעמולה העקיפה - מתוך תפיסת עולם מנוגדת לתפיסת העולם של לני ריפנשטל ובעידודו של גבלס יצרו מספר רב של במאים סרטים אחרים שהתעלמו מהמצב או שנמנעו מלדון בו בצורה ישירה. סרטים רבים באותה תקופה היו קומדיות או סרטי הרפתקאות שנועדו להסית את תשומת לבו של הציבור. גם בימיו האחרונים של הרייך עוד נוצרו סרטים שהיו מנותקים לחלוטין מהעובדה כי הטנקים הסובייטים כבר בפאתי ברלין.

המחשבה הזו, שהייתה מזוהה מאוד עם גבלס, טענה שאנשים מאושרים הם אנשים טובים יותר עבור הממסד וחיילים טובים יותר בשדה הקרב.

הקולנוע ההוליוודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קולנוע אמריקאי

הקולנוע ההוליוודי החל את דרכו יחד עם הקולנוע עצמו. הוליווד עצמה הוקמה בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, כשיוצרי הראינוע נדדו מערבה. שם קבוצה מהם רכשה אדמה מבעליה ששמם היה הוליווד, והחליטו להשאיר את השם. הוליווד הייתה במקום מושלם למגוון של לוקיישנים שונים. החל מהנוף ההררי מצפון, הים במערב, ההרים והמדבר במזרח, ועמקי קליפורניה הפוריים.

אנשי הראינוע התבססו שם, והחלו לצלם סרטים קצרים רבים. במהרה התגבשו גיבורים קבועים לסרטים שכל אחד מייצג דמות אחת "הילדה הטובה" - מרי פיקפורד, "הגיבור הנאה" (דאגלס פיירנבקס) "הנווד" (צ'ארלי צ'פלין) כמו גם מגוון דמויות שנחשבו פרועות בשנות ה-20 כמו "טורפת הגברים", ועוד. שהפכו לחביבי הקהל, וייסדו את תופעת הכוכבות, סרטים בכיכובם נעשו בצורה סדרתית, עם עלילות פשוטות שישרתו את האשליה שיצרו בעיני הקהל. והם היו הצלחה.

עם כניסת הקול, עבר הראי-נוע זעזוע עמוק. יוצרים מרכזיים בקהילה, לא חשבו שהכנסת הקול תצליח, אך התברר שהיא הייתה הצלחה אדירה, והאולפנים הגדולים הזדרזו להמיר את הכוכבים האילמים שלהם אל תוך המהפכה המדברת. מעט מאוד שרדו את המעבר. עם כניסת הקול לקולנוע, לא היה צורך בתנועות גוף מוגזמות שאפיינו את הראינוע, ורבים מהם נעלמו מעל מסך הכסף. הקולנוע המדבר יצר סוג חדש של קולנוע. המחזמר, שהיה פופולרי מאוד בשנות השלושים והארבעים, הוא סרט כאשר בתוך העלילה משולבים "נאמברים" מוזיקליים המבוצעים על ידי הכוכבים. ג'ין קלי, פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס הם רק חלק מן השמות שהיוו חלק מז'אנר זה. סרט המשחזר את תקופה הזו, וגם מחזמר בעצמו, הוא "שיר אשיר בגשם" בכיכובו של ג'ין קלי, שמציג את תקופת המעבר של הראי-נוע לקולנוע, ומאפשר הצצה משעשעת משהו אל מאחורי הקלעים של העשייה ההוליוודית באותה תקופה.

שנות השלושים והארבעים אופיינו בזרם נוסף, ה-"פילם נואר" שהושפע מזרם האקפרסיוניזם הגרמני. אחד הבמאים הבולטים של זרם זה, הינו פריץ לאנג, שברח מפני היטלר לאחר שזה ביקש לעשות אותו במאי סרטי תעמולה שלו. סרט מופתי של אותה תקופה הוא "האזרח קיין" בבימויו של אורסון ולס, שהגדיל לעשות ולהביא את הבסיס לעריכה המודרנית. כמו גם הביאו את "קומדיות הסקרובול" שאופינו במתיחות בין המינים, וסיפורי אהבה שנגמרו כמובן בסוף טוב.

בשנות החמישים והשישים, תקופת מלחמת קוריאה ווייטנאם והחלמת אמריקה מזוועות מלחמת העולם השנייה, פרח ז'אנר סרטי המפלצות. אמנם סוג זה של סרטים החל לפעול כבר בתקופת הסרט האילם, שם נודעו לשימצה הרוזן דרקולה, פרנקנשטיין ושותפיהם, אך מוראות המלחמה הציפו שוב את הפחד מהקומוניזם, ערכיות האומה האמריקנית והפחד מפצצת האטום והקידמה הטכנולוגית. דבר זה התבטא במיוחד בסרטים אלו, שזכו לשם "סרטי B" עקב נחיתותם הביצועית בעיקר. בין סרטים אלו נמנים "היצור מהלגונה השחורה", "גודזילה", "מתקפת הנשים הענקיות" וכו'. על אף נחיתותם, הטילו סרטים אלו ועוד רבים אימה בתקופה בה אמריקה ליקקה את פצעיה.

שנות החמישים והשישים, הביאו איתם גם שדרוג של ז'אנר ישן ואת אלפרד היצ'קוק, אמן סרטי המתח והמסתורין. היצ'קוק פיתח את ז'אנר סרטי הדרמה והמתח לאין ערוך, ובחן את ערנות הצופה עם סרטיו, תוך שהוא מתמקד ביצרים האפלים ביותר של המין האנושי. עם סרטיו הגדולים נזכרים "פסיכו", "חלון אחורי" ו"ורטיגו".

כמו כן הייתה תחייה קצרה של מחזות הזמר, והקומדיות הרומנטיות, שוב על רקע מלחמת העולם השנייה, הפעם החזית הייתה הרבה יותר אופטימית מבעבר. סרטי הראווה ההוליוודים הופקו בשנים אלו ועימהם נמנים "חלף עם הרוח", "ספארטקוס" של קובריק, ו"לורנס איש ערב" של דייוויד לין.

בשנות השבעים, לאחר ניטרול שיטת האולפנים שהייתה קיימת עד אז בהוליווד, קמו יוצרים חדשים שהביאו את קולות מלחמת וייטנאם למרקע. יוצרים כמו פרנסיס פורד קופולה ("אפוקליפסה עכשיו") ואוליבר סטון ("נולד בארבע ביולי", "פלאטון") פתחו מחדש את הפצעים שהיו חבויים בתוך החברה האמריקאנית דאז. במקביל לסרטי המלחמה, צצו גם סרטי אנטי מלחמה, שתיארו את ימי מלחמת וייטנאם דרך עיני אלו שנשארו מאחור. אחד מהם היה המחזמר "שיער", שהיטיב לתאר את תרבות הוודסטוק והסמים של ילדי הפרחים בשנים אלו.

הוליווד הספיקה להגיע לחלל כבר בסוף שנות השבעים בעיקר בזכותם של שני יוצרים מוכשרים. הראשון, סטנלי קובריק, שיצר את "2001: אודיסיאה בחלל" והשני, ג'ורג' לוקאס שאך סיים את לימודיו, בסרט הראשון שהפך לתופעה, "מלחמת הכוכבים". לוקאס שכלל את הטכניקות שהיו מצויות באותה תקופה בהוליווד המסחרית לכדי אמנות, הקים את אולפן האפקטים המיוחדים ILM והחל את עידן שוברי הקופות.

במקביל, חברו הטוב סטיבן ספילברג החל במסלול דומה ועבד לפי שיטת שוברי קופות שממשיכה עד היום. כך, יצר ספילברג באמצע שנות השבעים את מלתעות ואת מפגשים מהסוג השלישי. בתחילת שנות השמונים הוא יצר את "אי.טי." וביחד עם חברו ג'ורג' לוקאס את שודדי התיבה האבודה שהחזיקו מעמד כשיאני שוברי הקופות במשך למעלה מעשור.

הוליווד זינקה צעד גדול קדימה לקראת שנות התשעים, הן מבחינת אפקטים ופעלולים שלא היו אפשריים עד אז והן מבחינת תעוזה וחדשנות. במאים כמו קוונטין טרנטינו ודייוויד פינצ'ר הביאו לכדי אמנות את עידן הפופ וה-MTV. כל אלו הם רק הבסיס להוליווד של ימינו, והשנים האלו השפיעו על יוצרים צעירים שממשיכים לפעול עד היום.

ההיסטוריה של הוליווד מהיבט כלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוליווד נקנתה על ידי חברת "American Mutoscope and Biograph Compan" אשר שלחה את יוצר הסרטים דיוויד גריפית' ליצור את סרטיו באזור יותר זול. עם הצלחת סרטיו של גריפית' החל לגדול התקציב הכלכלי אשר ניתן להפקת סרטיו, והחלו לבוא שחקנים וצלמים מפורסמים רבים לעבוד באזור. חברות הסרטים האחרות ניסו לחקות את מהלכה של חברת "ביוגראף", והפיקו את סרטיהם באזור של פרברי קליפורניה - הוליווד. במהרה, החל האזור לקבל תנופה כלכלית, מקומות העבודה התרבו ומספר המובטלים פחת באופן ניכר. התעשייה הקולנועית באזור התפתחה במהירות ובתי קולנוע הופיעו בכל רחבי ארצות הברית בזמן קצר, דבר אשר גרם לעלייה בהשקעת ההפקות, כתוצאה מפוטנציאל הרווח שעלה.

בעקבות התפתחות הקולנוע, התפתחה גם תעשיית המצלמות - ייצור ושיווק. חברת קודאק הוקמה בשנת 1880 והפכה לחברת המפתח בשוק המצלמות והמסרטות. קודאק הקימה מפעלים בארצות הברית שהעסיקו עובדים רבים. עם התפתחות התעשייה הקולנועית האירופאית, רצו יוצרי הסרטים האירופאים ליצור סרטים ריווחיים, כמו בהוליווד, וניסו לחקות את התעשייה האמריקאית באמצעות שימוש באמצעים הטכניים שתרמו להצלחתה, וכך פנו אל חברת קודאק וחברות אמריקאיות נוספות. כתוצאה מכך, התפתחה הכלכלה האמריקאית מבחינת גידול בייצוא.

הקולנוע פרץ גבולות גם אל הפוליטיקה והפרסום - נשיאים, צבאות וארגונים השתמשו בקולנוע למטרות קידומם הפוליטי. (כך, למשל, השתמש השלטון בגרמניה הנאצית בסרטי תעמולה, במטרה להשפיע על דעות האזרחים).

כיום, התעשייה הקולנועית ההוליוודית עברה תהליך מוצלח של מסחור. מדי שנה מושקעים בה כעשרים מיליארד דולרים. בנוסף, תעשיית הקולנוע האמריקאית של ימינו מעודדת הגירה של אנשים בעלי הון להפקת סרטים, הקמת אולפנים ופיתוח התחום. נוצר גם עידוד הגירה של במאים, צלמים ושחקנים מוכשרים, על ידי אולפני סרטים ואוניברסיטאות כגון UCLA, המעודדת הגירה ומציעות אגרות עבודה ומלגות.

הקולנוע האירופי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצב כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום רבים מסרטי הקולנוע עתירי התקציב מיוצרים בהוליווד ליד לוס אנג'לס, כמו כן יש מרכזים גדולים של אולפנים בבריטניה, צרפת ובמומביי (לשעבר בומביי) שבהודו (המרכז מכונה גם בוליווד)

ההתייחסות אל קולנוע היא כאל מדיום שמשנה ומגדיר מחדש את האמנות. ההתייחסות לקולנוע היא כאל פיתוח טכנולוגי תקשורתי שמכניס לבתים של הפרטים את העולם החיצוני.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]