השושלת הבויהית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקונפדרציה הבויהית
הוקמה 945
התפרקה 1055
ישות קודמת עבאסים
ישות יורשת סלג'וקים
משטר קונפדרציה
שפה פרסית חדשה, ערבית
יבשת אסיה
עיר בירה שיראז, ריי, בגדאד

השושלת הבֻּ‏וַ‏יְהִית (آل بویه, Āl-i Buyeh, Buwayhids) הייתה שושלת ממוצא איראני, אשר הקימה קונפדרציה שהשתרעה על שטחים גדולים של הח'ליפות העבאסית. הבויהים אף הקימו פרוטקטוראט בבגדאד וניטרלו את מרכז הח'ליפות מעמדת כוח אמיתית. הבויהים יצאו במקור מחבל דיילם, השוכן על רכס הרי האלבורז דרומית לים הכספי (כיום חלק ממחוז גילאן באיראן). הדיילימים היו ידועים כלוחמים רגליים משובחים ושימשו כבסיס הכוח לעלייתם של הבויהים.

היסטוריה של השושלת הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוצא השושלת הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הבויהית החלה בפועלם של שלושה אחים, עלי, חסן ואחמד, בניו של בויה. האחים הבויהים היו מפקדים שכירי חרב של גדודי רגלים מדיילם. בויה היה דייג בחוף הים הכספי וכך היו גם בניו לפני שפנו לקריירה צבאית.

עליית השושלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחים הבויהים ניצלו את מעמדם כמפקדים של יחידות שכירי חרב לכבוש לעצמם את פארס (עלי), את אזור אל-ג'יבאל המשתרע מריי ועד איצפהאן (חסן) ואת כירמאן וח'וזיסתאן (אחמד). כירמאן נשמטה מידי הבויהים ונותרה מחוץ לתחום שלטונם שנים רבות, עד שנכבשה מחדש. ב-945 השתלט אחמד על בגדאד ועל עיראק. הבויהים שלטו לזמן קצר גם על חבל מוצול. הקונפדרציה הבויהית הוסיפה והתפשטה גם עד עומאן, הג'זירה, טבריסתאן, וג'ורג'אן.

נפילת השושלת הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

השושלת הבויהית סבלה מפיצול פנימי רב בשורותיה. החולשה הפוליטית, לצד הניכור הדתי של הח'ליפה ושל הרוב הסוני כלפי הבויהים השיעים (לצד סיבות רבות נוספות), אפשרו את הניצחון הסלג'וקי. הבויהים, כמו רבים לפניהם ואחריהם, לא יכלו לעמוד בפני עוצמתם הצבאית של הסלג'וקים.

החשיבות של עליית הקונפדרציה הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

החשיבות הגיאופוליטית של השושלת הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 945 נכנס אחמד בן בויה לתוך בגדאד והכפיף את עיראק לתחום שלטונם של הבויהים. בכך צורפה בגדאד, מרכז הח'ליפות, לקונפדרציה הבויהית, ששלטה בזמן זה על חלק גדול מן הרמה האיראנית. אחרי תקופה ארוכה של פירוד שב האזור האיראני והתאחד מבחינה פוליטית עם לב עולם האסלאם. הח'ליפות, שהפסידה את השליטה הממשית בכול הפרובינציות האיראניות לטובת שושלות מקומיות, איבדה את השליטה הישירה גם על מעוז שלטונה בבגדאד. הבויהים שלטו לכאורה בשם הח'ליף, אך למעשה היו השליטים האמיתיים בבגדאד כמו בכול יתר שטחי הקונפדרציה שלהם. הבויהים ראו לנכון להקדיש תשומת לב רבה לא רק לקידום מרכז הח'ליפות, אלא גם לפיתוח כלכלי של המחוזות האיראניים. בנוסף, פעלו הבויהים להשיב את החוק והסדר לתחום שלטונם ואף הגבילו את פעילותם של המיליציות העירוניות, שעלו בכוחן עם שקיעת השלטון המרכזי של הח'ליפות. הבויהים אף השקיעו משאבים רבים בבנייה, בבגדאד, בשיראז ובאיצפהאן.

ערי הבירה של הקונפדרציה הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבויהים היו שלושה מרכזי פעילות. למרות שכבשו את בגדאד הייתה זו דווקא פארס, שבירתה שיראז, המחוז החשוב ביותר בקונפדרציה הבויהית. ריי הייתה הבירה של מחוז אל-ג'יבאל ובגדאד בירת עיראק. היו יחידות פוליטיות קטנות נוספות בקונפדרציה הבויהית ולהן מרכזים מקומיים

החשיבות הדתית של השושלת הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת דרכם זהותם הדתית של הבויהים אינה ברורה לחלוטין. הבויהים היו פרו-על ידיים, אך לא שיעים זיידים, כפי שיש הטוענים. בהמשך שלטונם גוברת הזדהותם של הבויהים עם הזרם השיעי התרי-עשרי. השתלטותם של הבויהים על בגדאד הביאה לעליית כוחו של הזרם התרי-עשרי בבירת הח'ליפות. כתוצאה מכך הפך בהדרגה הח'ליף העבאסי להיות הסמל של האסלאם הסוני. למרות שרק חלק מהשליטים הבויהים פרשו את חסותם על נציגי השיעה התרי-עשרית, הפכה השושלת כולה מזוהה עם זרם זה, לא רק אצל היסטוריונים בני זמננו, אלא גם על ידי שושלות סוניות יריבות. הע'זנווים והסלג'וקים אחריהם ניצלו את ההזדהות של חלק מהשליטים הבויהים עם השיעה התרי-עשרית, על-מנת לסווג את הבויהים ככופרים ואת עצמם כמגיני האסלאם הסוני. טענה זו הייתה התואנה המרכזית בה השתמשו הסלג'וקים כאשר כבשו את בגדאד מידי הבויהים.

החשיבות התרבותית של השושלת הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במובן התרבותי, עודדו הבויהים את המשך היצירה התרבותית הערבית, אך יחד עם זאת תרמו תרומה לא קטנה גם להתפתחותה של התרבות הפרסית-מוסלמית החדשה בתחום שלטונם. הבויהים סייעו לעליית תרבות זו באיראן ובעיראק גם אם במידה פחותה מתרומתם המקבילה של הסאמאנים בטראנסאוקסאניה ובח'וראסאן. הדומיננטיות הפוליטית של הבויהים והסאמאנים לצד תפקידם בצמיחת התרבות הפרסית החדשה, הביא את המזרחן ולדימיר מינורסקי לכנות את תקופת שלטונם של שתי השושלות בתור "האינטרמצו האיראני", בין השלטון הערבי לכיבוש הטורקי.

התארים שלקחו השליטים הבויהים לעצמם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמיר אל-אומרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחמד בן בויה היה הראשון שלקח לעצמו את התואר "אמיר אל-אומרא". משרת האמיר אל-אומרא הייתה קשורה במקורה לפיקוד צבאי, אך עשר שנים לפני כניסת הבויהים לבגדאד, ניתנה משרה זו למחמד אבן ראאק, כאשר בנוסף לפיקוד על הצבא כללה בתוכה גם את סמכויות המנהל האזרחי של הח'ליפות. אבן ראאק, והאמירים אל-אמרא שבאו בעקבותיו רוקנו את הדיואנים המסורתיים מסמכותם והיו השליטים בפועל, למרות שמשלו בשמו של הח'ליף. הבויהים המשיכו מסורת בת עשור זו, ולקחו לעצמם את כל הפונקציות המנהלתיות, שהיו פעם בסמכות מנהל הח'ליפות.

הוספת לקב לשמם של השליטים הבויהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלבד תואר האמיר אל-אומרא, נהגו הבויהים להוסיף לשמם לקב המורכב מתארים המצורפים למילה דוולה (המציינת שושלת וגם ממלכה). כינוי מכובד זה ניתן לשליטים הבויהים על ידי הח'ליף. סוג זה של כינויים ניתן כבר למנהיגים שקדמו לבויהים, כגון נאצר אל-דוולה החמדאני, אך בתקופה הבויהית התקבע נוהג זה. השליט האחרון של השושלת הבויהית אף ביקש להוסיף לעצמו לקב המבוסס על תואר המצורף למילה דין, דת, אך במקרה זה סירב הח'ליף להעניק לו לקב זה.

שאהנשאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבויהים אמצו גם את התואר האיראני הקדום "שאהנשאה". תואר זה ניתן לשליט הבויהי, שהיה בעל מעמד הבכורה בקונפדרציה המשפחתית, ולא עבר בירושה מאב לבן. בגדאד לא הייתה העיר המרכזית בקונפדרציה הבויהית, ולפיכך ישב השאהנשאה פעמים רבות בעיר אחרת. תואר השאהנשאה אף אפשר לבויהים לבסס מעין עליונות על השושלות האיראניות האחרות, שפעלו בתוך עולם האסלאם, כגון האספהבאד'ים בטבריסתאן, והשושלות המקומיות בדיילם. אל התואר שאהנשאה לא נלוו סמכויות מעשיות, אך המאבק על היוקרה המגולמת בו, היה אחד מנקודות החיכוך בין בניה השונים של השושלת הבויהית.

סולטאן - התואר שלא היה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאהן מדגיש כי השימוש בתואר סולטאן לתיאור השליטים הבויהים הינו אנכרוניזם. התואר סולטאן, שמטרתו הפרדה בין הסמכות הדתית של הח'ליף לסמכות הפוליטית של השליט בפועל, התגבש רק בתקופה הסלג'וקית ולא היה קיים במובן זה בזמן השלטון הבויהי.

היחס אל הח'ליפות בבגדאד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן עלייתם לשררה חיזרו הבויהים אחר תמיכת הח'ליף. עלי בן בויה הבטיח להעלות מס לח'ליפות, בתמורה להכרת הח'ליף בשלטונו על פרס. הח'ליף נתרצה והעניק לעלי את ההכרה שביקש, אך זה לא העביר את המס שהתחייב אליו. אחרי שהבויהים סיפחו את בגדאד לתחום שלטונם, הפכו הח'ליפים לשליטי בובה. עלי וחסן מונו למשרות של נציבי מחוזות ואילו אחמד, לקח לעצמו את התואר אמיר אל-אומרא, והכפיף את כל מוסדות השלטון העבאסי תחת סמכותו. השליטים הבויהים התירו לח'ליף להמשיך ולהחזיק מזכירים, אך רק להם היה מותר להחזיק בווזיר. הבויהים נהגו להחליף ח'ליפים שהפריעו לתוכניותיהם. שקיעתה ההדרגתית של השושלת הבויהית בבגדאד, הביאה לעלייה מחדש בכוחו של הח'ליף.

חשוב לציין כי הבויהים השתלטו על בגדאד בתקופת שפל של הח'ליפות בכלל ושל בסיסה בבגדאד בפרט. הח'ליף היה שליט רק בשם על שטחי הח'ליפות עוד לפני הפרוטקטוראט הבויהי, וגם השליטה בעיראק נשמטה מידיו בעשור לפני כניסתו של אחמד בן בויה לבגדאד. מאחר שמוקד הכוח הבויהי היה ממוקם בפרס, לא זכתה בגדאד לשוב למעמדה הכלכלי והפוליטי הקודם, וזאת על אף ניסיונם של חלק מהשליטים הבויהים לשקם את עיראק ואת בירת הח'ליפות. למרות זאת, יש לציין כי לא מעט מהח'ליפים זכו להעביר את חייהם בנעימים תחת השליטים הבויהים, וזאת כל עוד לא התערבו בפוליטיקה. יתרה מזאת, ריחוקם מהחיים הפוליטיים הביא לגידול משמעותי באורך תקופת שלטונם של הח'ליפים, שפעלו בתקופה הבויהית. חשוב להזכיר כי גם תחת הסלג'וקים, "מגיני הח'ליפות", לא קיבלו הח'ליפים זכויות פוליטיות משמעותיות ונאלצו להסתגר בארמונותיהם, תוך שהם משמשים במידה רבה רק כסמל של שלטון דתי. שקיעת כוחם של הבויהים בבגדאד, הביאה לעלייה בכוחם של הח'ליפים אל-קאדר ואף יותר מכך בנו אל-קאאם, שמילא תפקיד חשוב בהחלפת השלטון הבויהי בסלג'וקי. התפתחות תפקידם הדתי של הח'ליפים כדוברים של האסלאם הסוני, בתגובה להתגבשות השיעה התרי-עשרית, שחלה באותה תקופה, נבעה במידה רבה מאופי מערכת היחסים בין השליטים הבויהים לבין הח'ליפים,

הצבא של הקונפדרציה הבויהית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחם של הבויהים נסמך על הצבא החזק שלהם, שבראשיתו היה מורכב מחיילים רגלים מדיילם. כבר בתחילת עלייתם לגדולה הבינו הבויהים, כי לא כדאי להם לבסס את צבאם על קבוצה אתנית אחת. הבויהים הוסיפו בהדרגה לצבאם, לוחמים מקבוצות אתניות שונות, אך המרכיב החשוב ביותר היה זה של ממלוכים טורקים. בדומה לשושלות ששלטו לפניהם ולשושלות ששלטו אחריהם, מצאו השליטים הבויהים את החיילים הממלוכים כמתאימים ביותר למטרותיהם. הממלוכים היו לוחמים מיומנים ביותר, אשר לחמו כקשתים רכובים. חשובה לא פחות, הייתה נאמנותם האישית של הממלוכים לשליט שרכש אותם כחיילים-עבדים (נאמנות שלא עברה הלאה ליורשיו של אותו שליט). הצבא הבויהי התבסס בסופו של דבר על שני מרכיבים עיקריים, הדיילמים והממלוכים, שהמאבק ביניהם היה אחד מהבעיות העיקריות, שטרדו את השלטון הבויהי. הצורך לבסס עצמם על צבא חזק דרש כסף רב והבויהים לא הצליחו לגבות מספיק מיסים כדי לממן זאת. כתוצאה מכך, הואצה בתקופה הבויהית התפתחותה של שיטת האקטאע. בשיטה זו קיבלו קציני הצבא את משכורתם בצורה של הכנסות מקרקעות חקלאיות, שהוקצו להם. בדרך כלל, לא היו מקבלי האקטאעאת מתיישבים בקרקע החקלאית שהוקצתה להם, אלא רק דואגים לגבות את הכנסתם בעודם יושבים בערים. שיטת האקטאע, יצרה מעגל קסמים שהנציח עצמה שכן השימוש בשיטה הביא לירידה בהכנסות הישירות של השלטון המרכזי, מה שהגביר את הצורך בחלוקת קרקעות נוספת.

הקונפליקט במחקר אודות השיעיות של הבויהים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למה שאמר המזרחן המפורסם קלוד כאהן, כיום מקובל על רוב החוקרים כי זהותם הדתית של הבויהים, בזמן כיבוש בגדאד, לא הייתה שיעית באופן חד משמעי. הבויהים היו אמנם מזוהים עם השקפות השיעה, כבר מעת בואם לבגדאד, אך למרות שעודדו את התפתחותה של סיעה שיעית בבגדאד, לא היו השליטים הראשונים לשושלת שיעים במובהק (בייחוד עצ'ד אל-דולה). השיעה התרי-עשרית, שתורתה התגבשה בבגדאד באותה תקופה, קיבלה את חסותם רק של חלק מהשליטים הבויהים. כאהן עצמו מציין כי הגישה של הבויהים הייתה תמיד יותר פוליטית מאשר דתית-כיתתית. לפיכך, הקביעה של המזרחן הצרפתי כי הבויהים לא הכירו להלכה "בחוקיות שלטונה של הח'ליפות העבאסית", כבר מקובלת פחות במחקר.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כאהן, קלוד, האסלאם, מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית (המאה השביעית עד סוף המאה החמש-עשרה), תל אביב: דביר, תשנ"ה / 1995.
  • קנדי, היו, מחמד והח'ליפות: המזרח התיכון המוסלמי מהמאה השישית עד המאה האחת-עשרה, עמנואל קופלביץ' (מתרגם), ירושלים ובאר שבע: מוסד ביאליק והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשנ"ט / 1998.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מעוז, משה, בית עבאס, מתוך "הספרייה הווירטואלית של מט"ח".
הקודם:
העבאסים
הבויהים הבא:
הסלג'וקים