השימוטו תירואידיטיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
השימוטו תירואידיטיס
שם בלועזית Hashimoto's thyroiditis
ICD-10
(אנגלית)
E06.3
ICD-9
(אנגלית)
245.2
OMIM
(אנגלית)
140300
DiseasesDB
(אנגלית)
5649
eMedicine
(אנגלית)
med/949 
MeSH
(אנגלית)
D050031

השימוטו תירואידיטיסאנגלית: Hashimoto’s Thyroiditis, קרויה על שם האקארו השימוטו (ביפנית: 橋本 策)) היא מחלה המתבטאת בהגדלה בלתי מכאיבה של בלוטת התריס, המופיעה בעיקר אצל נשים.

גילוי המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב- 1912 תיאר ד"ר האקארו השימוטו (Hakaru Hashimoto) ארבע נשים עם הפרעה כרונית של בלוטת התריס. בלוטת התריס של החולות הייתה מוגדלת, והתאפיינה באינפילטרציה (הסננה) דיפוזית של לימפוציטים, פיברוזיס (ליפת) ואטרופיה (ניוון) של פרנכימת הבלוטה. מבחינה היסטולוגית ניתן לראות כי התסנין הכבד של הלימפוציטים הורס את תאי הבלוטה (התאים הפוליקולריים) וניתן לראות תאים מיוחדים הקרויים תאי hurthle- אלו הם תאים אשר עברו שינוי (היו בעבר תאים פוליקולריים רגילים) והם בעלי ציטופלסמה רחבה יותר, המאופיינת על ידי קיומן של מיטוכונדריות רבות. בנוסף ניתן להבחין בזקיקים לימפטיים הכוללים מרכזי נבט לימפטיים.

בעבר חשבו שהמחלה נדירה ולרוב נעשתה האבחנה בזמן ניתוח או בידי הפתולוג לאחר כריתת הבלוטה. השימוש העולה בביופסיה באמצעות החדרת מחט (FNA =Fine-Needle Aspiration Biopsy) והתפתחות שיטות סרולוגיות לנוכחות נוגדנים, הובילו לאבחנה לעתים קרובות יותר. כיום זוהי מחלת בלוטת התריס הנפוצה ביותר.

האינדיקציה הראשונה לאי נורמליות אימונולוגית בהקשר למחלה נראתה בניסוי שבו גילו כי קיימת עלייה משמעותית ברמות הגמא גלובולין (IgG) (סוג של נוגדן נפוץ) בסרום החולים. בניסוי נוסף, הוספת דם חולה השימוטו לרקמת בלוטת תריס בריאה גרמה להרס תאי הרקמה, במופע הדומה לזה שמתקבל במחלה עצמה. ממצאים אלה, ועוד רבים, הביאו לחשד כי מדובר במצב מתמשך של תגובה אוטואימונית - מצב שבו המערכת החיסונית של אדם תוקפת את גופו שלו.

סימפטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצורה קלאסית מתחילה המחלה בהגדלה של הבלוטה (לעתים נדירות ייתכנו כאב מתון, רגישות ודחיקה של מבנים באזור הצוואר) והתפתחות הדרגתית של היפותירואידיזם (תת תריסיות) הנובעת מהרס התאים המייצרים את ההורמונים, על ידי מערכת החיסון. ניתן לחלק את התפתחות המחלה ל- 3 שלבים: בשלב הראשון, יש פעילות יתר של בלוטת התריס (היפר-תיירואידיזם). לאחר מכן יכולה להיות פעילות תקינה כביכול, למרות שהמחלה מתקדמת (נובע מכך שהתאים הנותרים מתרבים ומייצרים כמות תקינה של t3 ו- t4). בשלב השלישי, כל התאים נהרסים והתוצאה הינה תת-תריסיות.

למחלה שתי גרסאות קלאסיות:

  1. גויטר (זפק). (מופיע במחלות בלוטת תריס נוספות כגון "מחלת גרייבס" שהיא גם מחלה אוטואימונית, ו"קרטיניזיס" - תת תריסיות מלידה הגורמת לעתים לפיגור).
  2. אטרופיה (ניוון) של הבלוטה. כ- 10% מהחולים בדלקת אוטואימונית של בלוטת התריס הם בעלי בלוטה אטרופית, ונוטים להאמין כי זו מייצגת את השלב הסופי של המחלה.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשמתעורר חשד למחלת בלוטת התריס מתחילים את האבחון בבדיקת רמות ה- TSH (תירוטרופין), הורמון המופרש מההיפופיזה שתפקידו לעורר את פעילות בלוטת התריס). כשבבדיקת דם מתגלה רמה גבוהה של הורמון TSH, זה מצביע על חוסר בהורמוני בלוטת התריס, דבר הגורם למשוב חיובי על ההיפופיזה לשחרור TSH נוסף. בדרך כלל, על מנת לאבחן את המחלה, תספיק בדיקה זו יחד עם בדיקה לנוכחות נוגדנים נגד בלוטת התריס (התירואיד).

במקרים הקשים יותר לאבחון ניתן לבצע בדיקות נוספות (אולטרסונוגראפיה, ביופסיה, בדיקת רמות הורמון והורמון חופשי בדם). אצל 90% מהחולים נמצאת בסרום נוכחות של נוגדנים נגד TPO (פראוקסידז של בלוטת התריס). ה-TPO הוא אנזים ממברנלי (אנזים המעוגן בקרום התא), שתפקידו בבלוטת התריס הוא חמצון יון היוד והבאתו למצב אנרגטי שיאפשר את סינתוז הורמוני הבלוטה. 20%-50% מהחולים מציגים נוגדנים נגד תירוגלובולין. חלבון זה מיוצר על ידי תאי הבלוטה ויש לו תפקיד בהובלת תירוזין (חומצת אמינו שהיא אבן הבניין העיקרית של הורמוני הבלוטה). במצב של הרס הבלוטה ישנה "בריחה" של תירוגלובולין לפריפריה ויצירת נוגדנים נגדו. הופעת נוגדנים אלה מעידה על פעילות אינטנסיבית של מערכת החיסון נגד הבלוטה.

גורמי המחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים הראו קשר בין שני גנים לבין התפתחות מחלת השימוטו, וגם כמה גורמים סביבתיים. עם זאת, הסיבה להפעלה הראשונית של התגובה החיסונית לא ידועה עדיין, אך ישנן שתי השערות עיקריות:

  1. וירוס או חיידק המחקה חלבון של בלוטת התריס. כיום מתחזקת ההשערה שהמחלה נגרמת על ידי הבקטריה Yersinia enterocolitica. במחקר שבדק את הימצאותה בחולים נמצא שהיא נמצאת בחולים במחלה בשיעור של פי 14 מבאנשים בריאים.[1]
  2. תאי בלוטת התריס עצמם מציגים מולקולת MCH -class 2 ("דגלים" המסמנים למערכת החיסון לתקוף תא המציג אותם), המעוררת את תגובת מערכת החיסון נגדם (מסיבה לא ברורה). תחילת התגובה בשפעול של לימפוציטים T "עוזרים", אלה מעודדים לימפוציטים B לייצר נוגדנים נגד בלוטת התריס. בנוסף, על ידי הפרשת חומרי תקשורת של מערכת החיסון ישנו שפעול תאי T ציטוטוקסים, תאי הרג טבעיים (נטיבים) (על ידי תגובת Fas – FasL) ורשת סבוכה של פעולות הרס, שבסופו של דבר גורמת להרס רקמת הבלוטה. ניתן למצוא בסרום של חולים אלו נוגדנים עצמיים נגד התירו-גלובולין וה- anti microsomal AB.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

לרפואה הקונבנציונלית אין כיום פתרון למחלה עצמה, ולכן הטיפול מתמקד בתסמינים (סימפטומים). במצב של תת-תריסיות נוהגים לטפל במתן תחליף תירוקסין (levothyroxine) לפי רמת התת-תריסיות של החולה, ובכך ליצור איזון. בנוסף, עוזר התירוקסין להורדת רמות הנוגדנים בסרום ולצימצום גודל הזפק.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Chatzipanagiotou, S., Legakis, J.N., Boufidou, F., Petroyianni, V., Nicolaou, C. Prevalence of Yersinia plasmid-encoded outer protein (Yop) class-specific antibodies in patients with Hashimoto's thyroiditis. Clinical Microbiology and Infection. Volume 7 Issue 3, Pages 138 - 143. 20 Dec 2001.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.