השתלת כליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השתלת כליה (kidney transplantation) היא השתלת איברים הנעשית למי שסובל מאי-ספיקת כליות כרונית, ומקנה לו כליה תקינה. הטיפול קיים מאז שנות ה-50 של המאה ה-20.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסויים הראשונים בהשתלת כליה בוצעו בין השנים 1930-1940 בבעלי חיים, רובם שרדו. ב-25 בדצמבר ב-1952 בוצעה השתלת הכליה הראשונה בילד בן 15 שנפגע בכלייתו האחת, התורמת הייתה אמו. הכליה חדלה לתפקד לאחר הניתוח והחולה מת לאחר 10 ימים ללא אפשרות של טיפול בדיאליזה. כתוצאה ממקרה זה, בניתוחים מאוחרים יותר דוכאה המערכת החיסונית. השתלת הכליה הראשונה שהצליחה נעשתה בין תאומים זהים (כך שלא היה צורך יותר מדי בתרופות מדכאות חיסון שלא היו קיימות אז) ב-23 בדצמבר ב-1954. המושתל מת כעבור 8 שנים

בשנת 1963 החל שימוש באזתיאופרין, תרופה מדכאת חיסון. למרות זאת, כ-30% מההשתלות נדחו בשלב מוקדם. הכנסת הציקלוספורין ב-1983 הורידה את שיעור הדחיה המוקדמת לכ-20% ומסוף שנות ה-90 ירד שיעור הדחיה המוקדמת לכ-10%‏[1].

סיבות ותוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלת כליה היא תחליף לדיאליזה וישנן כמה סיבות לכך שהשתלת הכליה עדיפה על פני דיאליזה:

  1. ההשתלה משפרת בהרבה את איכות החיים יחסית לדיאליזה, חולים המטופלים בדיאליזה צריכים להגיע שלוש פעמים בשבוע לטיפול, לעומתם אצל מושתלי כליה החיים כמעט רגילים.
  2. השתלה עשויה להאריך את חיי המושתל, אנשים שעברו השתלה נשארו בחיים יותר מאשר אלו שנשארו ברשימת ההמתנה.
  3. מסיבה כלכלית: ההשתלה עם תרופות מדכאות חיסון עולה פחות מאשר דיאליזה לכל החיים.

שיעורי הצלחה ותוחלת חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, חולים בהם הושתלה כליה זוכים לתוחלת חיים ארוכה יותר יותר מחולים המטופלים בדיאליזה.

תרומה מאדם חי נחשבה למשיגה תוחלת חיים ארוכה יותר מאשר תרומה מאדם מת. בשנת 2002 עמד תוחלת התפקוד הממוצעת של שתל מקרוב משפחה על 11 שנים בעוד תוחלת התפקוד הממוצעת של שתל מהמת עמד על 8 שנים. לשתל מהמת היה 90% סיכוי להמשיך לתפקד שנה אחרי ההשתלה, 60% אחרי חמש שנים ו-35% אחרי עשר שנים. הסיכוי להשאר בחיים של המושתל עצמו עמדה על 95% שנה אחרי ההשתלה, 80% אחרי חמש שנים ו-60% אחרי עשר שנים‏[2]. כיום מעריכים שטיפול נכון בכליה שתשמר אותו ותמנע נזק לכליה מהמת תשיג תוצאות דומות לאלו המושגות מתורם חי. במחקר שפורסם באפריל 1995 דווח שלא נמצא הבדל משמעותי בין שיעורי ההצלחה של כליות שנלקחו ממתים שלבם חדל לפעול לבין כליות שנלקחו ממתים שליבם עדיין פעם‏[3].

על פי הערכות, כ-25% מהפסקות התפקוד של כליות מושתלות במבוגרים נובעות מאי עמידת החולה במשטר התרופתי שנקבע לו. בילדים ההערכה היא שמדובר בכ-44%‏[4].

מקור הכליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאיברים אחרים הנלקחים אך ורק ממתים, השתלות כליה נעשות גם מתורמים חיים. בהשתלה מתורם חי יש יתרונות בכך שניתן לעשות בדיקות התאמה יסודיות יותר. בדיקת תוצאות השתלות מצאה שכליות מתורם חי תפקדו במשך שנים רבות יותר מאשר כליות מהמת.

בשנים האחרונות החלו להוציא מהתורם כליה בלפרוסקופיה מבלי לפגום באיכות ההשתלה. ישנן שתי אפשרויות להשתלות כליה: השתלת כליה מאדם שמת זה עתה, או השתלת כליה אחת מאדם חי. נוצרה דאגה בקרב קהילת הרופאים שאם ישאירו רק כליה אחת, תוך 30 שנה יתפתח "כישלון בכליה", לאחר מחקרים שונים בנושא, נמצא כי הסיכון הוא נמוך וכי אדם יכול לתפקד באופן מלא גם עם כליה אחת‏[5]. אדם שנתרמה ממנו כליה להשתלה בלפרוסקופיה, לאחר הניתוח, חוזר הביתה להתאוששת ותוך זמן קצר חוזר לתפקוד מלא ללא צורך בקבלת תרופות.

התהליך במושתל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במושתל עוד לא מבצעים את הפעולה בלפרוסקופיה ולכן פותחים בבטן התחתונה. החולה אמור להיות כ7-15 ימים בבית החולים , אם מתגלים סיבוכים כלשהם בודקים אפשרות של דחייה או פגיעה של חיידק בגוף כי המערכת החיסונית מדוכאת.

לצורך ביצוע השתלת כליה יש צורך בהתאמה בסוג הדם ובעיקר במערכת סווג הרקמות. בגלל שסיכויי ההצלחה בהשתלת כליה שמקורה בתורם חי גבוהים מהרגיל נהוג להשתיל כליה גם כאשר אין התאמה מלאה בין התורם למקבל (התאמה מלאה קיימת בין תאומים זהים). כאשר מדובר בהשתלת כליה מתורם שנפטר ההתאמה חיונית מפני שסיכויי הדחייה גבוהים יותר.

לפעמים מתרחשת דחייה, גם כשההתאמה של ה-HLA היא ב-100% וגם כאשר ישנן תרופות מדכאות חיסון. כשהרופאים לא משוכנעים הם משתמשים בביופסיית מחט. אם שום טיפול לא עובד על הדחייה מתחילים בדיאליזה, לפעמים אפילו מבצעים השתלה שנייה. אסור להפסיק את הטיפול במדכאי החיסון מכיוון שהפסקתן עלולה לגרום לגוף לדחות את הכליה. אירועי דחייה מתרחשים לאחר כמה חודשים מההשתלה ולעתים נדירות גם כמה שנים. סרטן הלימפומה נוטה לפעמים להתפתח אצל מושתלי כליה מסיבה שעדיין אינה ממש ברורה, אבל יש חשד שזה בגלל הדיכוי של המערכת החיסונית[דרוש מקור].

השתלת כליה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלת הכליה הראשונה בישראל בוצעה על ידי פרופ' מוריס לוי בבית חולים בילינסון בדצמבר 1964. בהשתלה הועברה כליה של אם, נזירה לוי, לבנה‏[6]. בראשית 1966 בוצעה במרכז הרפואי רמב"ם השתלת הכליה מן המת לראשונה בישראל‏[7]. הניתוח בוצע באישה במצב סופני והוא הסתיים במותה. באותה עת לא היו בביה"ח מכונות דיאליזה ולא ניתן היה לשמור על חיי החולה עד למציאת כליה מתאימה. עד ספטמבר 1966 בוצעו עוד שתי השתלות מהמת, אך גם הן נכשלו והסתיימו במות המושתל, בין השאר בגלל שבאותה תקופה לרופאים לא היה מספיק מידע על התאמת הכליה לחולה‏[8]. בשנים 1966-1967 השתילו רופאי המרכז הרפואי רמב"ם תשע כליות ב-8 חולים; 3 מהחולים נפטרו, שניים זמן קצר לאחר הניתוח ואחד שמונה חודשים לאחר הניתוח‏[9]. בשנת 1971 הצטרף המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה לבתי החולים שעסקו בביצוע השתלות כליה‏[10]. כיום יש בישראל שישה בתי חולים המורשים לבצע השתלות איברים: מרכז רפואי הדסה בירושלים, המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר, מרכז רפואי רבין, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם והמרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי.

בשנת 1970 קבעה נזירה לוי תקדים נוסף, כאשר השופט יצחק שילה התיר לה לבצע השתלת כליה בבת אחת שלה מכליה שנלקחת מבת אחרת שסבלה מפיגור שכלי. ההיתר ניתן לאחר שנקבע שטובתה של האחות המפגרת לדאוג לאחותה שתוכל לדאוג לה בהמשך חייה‏[11].

בשנת 2006 בוצעו בישראל 141 השתלות כליה, 87 השתלות של כליות מאנשים שנפטרו ו-54 השתלות של כליות מתורמים חיים‏[12]. חוק האנטומיה והפתולוגיה קובע ששימוש בכליה מן המת הוא שימוש מציל חיים‏[13], אולם עדיין אחוז הכליות מן המת אינו מספיק לענות על הדרישה ותור הממתינים להשתלה בישראל עמד בינואר 2007 על 518 בני אדם.

עד שנת 2000 הותר לקבל תרומת כליה מן החי רק מקרובי משפחה. משנת 2000 מותר לקבל תרומת כליה גם מאדם שאינו קרוב משפחה, בתנאי שהתרומה היא אלטרואיסטית. בשנת 2011 בוצעו בישראל שתי השתלות מוצלבות כאשר קרובה של חולה אחת תרמה כליה לחולה שני וקרוב של החולה השני תרם כליה לחולה הראשונה‏[14]. כן בוצעה באותה שנה תרומת כליה משולשת שכללה שני קרובים ותורמת אלטרואיסטית מחוץ לארץ‏[15]. רוב ככל השתלות הכליה האלטרואיסטיות בישראל, מבוצעות בתיווך ובליווי עמותת מתנת חיים והרב אברהם ישעיהו הבר העומד בראשה, אשר הציבו לעצמם מטרה לבטל לחלוטין את רשימת ההמתנה להשתלת כליה.

בגלל המחסור בתרומות של כליות בישראל, ישראלים רבים יוצאים לבצע השתלת כליה בחוץ לארץ. חלק מקופות החולים נותנות למבוטחיהם בביטוח המשלים החזרים על הוצאות השתלות, אולם קופות אחרות, דוגמת קופת חולים מכבי אינן מכירות בהשתלת כליה טיפול מציל חיים שאינו ניתן בישראל, המצדיק מימון ההשתלה בחוץ לארץ. בג"ץ קבע שהאמירה הגורפת שהשתלת כליה אינה טיפול מציל חיים אינה סבירה ויש לבדוק כל מקרה לגופו‏[16].

בהלכה היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

להסתכן או להצטער כדי להציל אחר[עריכת קוד מקור | עריכה]

התייחסות ראשונה מפורשת בעניין זה נמצאה בדברי רבי מנחם רקנאטי[17] בנידון: "אמר השלטון לאחד מישראל, הנח לי לקצץ לך איבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך". פוסק הרקנאטי, שחייב להניח להם לחתוך לו האבר ולהציל את חבירו, כיון שאין חשש שימות מכך שיחתכו האבר. הרדב"ז[18] נחלק על דברי הרקנאטי, וכותב "דרכיה דרכי נועם" ולא יעלה על הדעת שתחייב התורה אדם לחתוך ידו או רגלו. ולכן הכריע שאין חיוב לנהוג כך, אלא "מידת חסידות היא, ואשרי חלקו של מי שיוכל לעמוד בזה". לדברי הרב יצחק זילברשטיין[19] יש להבחין בין המקרה בו עוסק הרקנאטי שהאדם עומד בפני קטיעת איבר ולאחר מכן יחסר איבר בגופו ויהיה מוגבל, לבין מקרה אשר חסרון האבר לא יורגש אצל האדם בהמשך חייו. במקרה כזה יתכן שאף הרדב"ז יסבור שהאדם מחויב בכך, אם אין נשקפת סכנה לחייו.

הרמב"ם פסק‏[20], שאדם הרואה את חבירו בסכנה חייב להצילו, ומי שיכול להציל ולא מציל עובר על "לא תעמוד על דם רעך". בהגהות מיימוניות[21] הוסיף, שחייב האדם אפילו להכניס את עצמו בספק סכנה בשביל להציל חיי אדם אחר. אך הב"ח[22] ועוד רבים מהפוסקים נחלקו על דבריו והכריעו הלכה למעשה שאין לאדם להכניס את עצמו לספק סכנת חיים בשביל להציל את חיי חברו‏[23]. והוסיף הרדב"ז וכתב, שהמסכן עצמו בכדי להציל חיי חבירו הרי הוא חסיד שוטה. הרדב"ז במקום אחר‏[24] מגביל את דבריו וכותב שאין להימנע מלהציל אלא במקום שהסיכון הוא גדול, אך במקום שאין הסכנה מצוייה, אין להימנע מלהציל מחמת החשש הרחוק, ואין זה נחשב שמכניס את עצמו לסכנה.

המשנה ברורה הכריע כרוב הפוסקים, שאין לאדם להכנס לסכנת נפשות כדי להציל אדם אחר, והוא מוסיף: "אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, וכמו שאמרו חז"ל המדקדק עצמו בכך בא לידי כך".

כמו כן, מצוי שבשביל הצלת אדם אחר, צריך המציל לסבול צער. לדוגמה, כך כתב האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג[25] לעניין תרומת דם במקרה ספציפי להצלת חיים: "אם זה רק נוגע לצער, או שיוחלש על ידי שיתן דם ואף אם יצטרך לשכב יום או יומיים, אם אין בזה שום חשש סכנה חייב להצטער כדי להציל חיי חבירו". דברים דומים כתב הרב משה שטרנבוך[26].

תרומת כליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנידון ההלכתי ביחס לתרומת כליה, החל עם ביצוע השתלות הכליה הראשונות. הרב יצחק יעקב וייס[27] שנדרש לנושא זה בשנת תשכ"א (1961) עוד טרם נעשתה השתלת כליה לדבר מצוי, מתנגד לרעיון תרומת הכליה מאדם חי, בגלל הסכנה לחיי התורם מחד, וסיכויי הצלחת ההשתלה הנמוכים מאידך‏[28]. הוא מנמק את דבריו בהסתמכו על דברי הרדב"ז‏[29], שהמוותר על איבר בשביל להציל את חבירו, אם הוא מסכן בכך את חיי עצמו, הרי הוא חסיד שוטה. לדעה זו הצטרף הרב אליעזר יהודה וולדנברג[30] בשנת תשכ"ה (1965), ובתשובה בענין זה הוא מתנגד לתרומת כליה מאדם חי על סמך מה ששמע מהרופאים באותה תקופה שיש בזה סכנת חיים לתורם. אך בסוף תשובתו הוא מסייג את דבריו וכותב: "אלא אם כן סגל חבורה של רופאים מומחים יחליטו אחרי עיון מדוקדק שהדבר לא כרוך בספק סכנת נפש למנדב, וכולי האי ואולי". כבר באותה תקופה (תשכ"ו) כשנשאל הסטייפלר על תרומת כליה, מתייחס הוא (על סמך דברי הרב השואל) לסכנת חיי התורם כאל דבר רחוק, וכותב שודאי באופן כזה "אין לדקדק ביותר" ואין לחוש לסכנה וכל מי שעושה כן, עושה מצוה גדולה והוא בכלל הצלת נפשות‏[31].

במשך השנים התפתחה הרפואה בצעדי ענק, וכבר בשנת תשל"ח (1978) מתייחס הרב עובדיה יוסף לדברי המנחת יצחק והציץ אליעזר, ולאחר שמצטט את דבריהם כותב: "אולם באמת שנמסר לנו מפי רופאים מומחים ויראי שמים שדרגת הסיכון בהוצאת הכליה לאדם התורם, היא מועטת מאד, וכתשעים ותשעה אחוזים מהתורמים חוזרים לבריאותם התקינה... לכן נראה שהעיקר להלכה שמותר וגם מצווה לתרום כליה אחת מכליותיו להצלת חייו של אדם מישראל השרוי בסכנה במחלת הכליות. וראויה מצווה זו להגן על התורם אלף המגן וכו', ושומר מצוה לא ידע דבר רע"‏[32]. ככל שהתקדמה הרפואה וקטנה הסכנה בתרומת הכליה, ומנגד גדלו אחוזי ההצלחה בהשתלה, הכריעו שאר פוסקי ההלכה שמותר לתרום כליה ויש בזה מצווה. בין הפוסקים שהכריעו כך: רבי משה שטרנבוך, רבי שלמה זלמן אוירבך, ורבי חיים קניבסקי[33].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rob Higgins, Dr Andy Stein‏, Kidney Transplants Explained, Class Publishing Ltd‏, 11 במרץ 2008, page 139
  2. ^ Andy Stein‏, Janet Wild, Kidney failure explained, pages 78-79
  3. ^ השתלת כליה, ההסתדרות הרפואית בישראל, דצמבר 1997, עמוד 11
  4. ^ Steven M. Steinberg, Kidney Transplantation: A Guide to the Care of Kidney Transplant Recipients, page 5
  5. ^ השתלת כליה, ההסתדרות הרפואית בישראל, דצמבר 1997
  6. ^ דנקה הרניש, האם שתרמה כליה לבנה חוללה מהפכה רפואית בישראל, דבר, 28 בדצמבר 1964
  7. ^ עמוס כרמליכליית אדם מת - הצילה אשה ממוות, דבר, 1 בפברואר 1966
  8. ^ מת החולה שהושתלה בו כלייה, דבר, 1 בספטמבר 1966
  9. ^ 8 כליות נשתלו בשנתיים האחרונות בבי"ח רמב"ם, מעריב, 25 בפברואר 1968
  10. ^ ניתוח השתלת כליה בבית החולים המרכזי בנגב, מעריב, 12 ביולי 1971
  11. ^ יגאל לבהותר לנזירה לוי לכרות כלייה מבתה המפגרת לטובת בתה החולה, מעריב, 16 בדצמבר 1970
  12. ^ רישרד נקש, איברים של אחרים, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2007
  13. ^ חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953, אתר אוניברסיטת חיפה
  14. ^ ד"ר איתי גל, כליה תמורת כליה: השתלה מוצלבת ראשונה בארץ, באתר ynet‏, 13 באפריל 2011
  15. ^ ליטל גרוסמן, לראשונה בישראל: השתלה כליה משולשת, באתר nrg‏, 5 ביולי 2011
  16. ^ בג"ץ 3848/09, סעיף 21
  17. ^ פסקים סימן ע
  18. ^ חלק ג' תרכז
  19. ^ חשוקי חמד סנהדרין מד ע"ב
  20. ^ הלכות רוצח פרק א הלכה יד
  21. ^ וכן כתבו הנשמת חיים (הרב חיים אבולעפיה דרוש ו), והחוות יאיר (סי' קמו).
  22. ^ חושן משפט סימן תכו
  23. ^ הפוסקים הסוברים כן: הרדב"ז (ח"ג תרכז) שדוחה את ראיות השואל שם, ומכריע למעשה שאין לסכן את חייו בכדי להציל את חיי חבירו. כן דייקו רבים בדברי המאירי (סנהדרין עג.), שאין חיוב לאדם להסתכן בשביל להציל אדם אחר. מנחת חינוך (מצוה רלז), ערוך השלחן (חו"מ תכו ד) ועוד רבים מהאחרונים, כתבו שאין לפסוק כהגהות מיימוניות כיון שכל גדולי הפוסקים – הרמב"ם, הרא"ש, הטור והשו"ע - השמיטו דין זה, ולכן מסתבר שלא סברו שצריך לסכן עצמו עבור חבירו. הפתחי תשובה (שם) מבאר בשם האגודת אזוב, שהסיבה שאכן הפוסקים השמיטו דין זה, הוא מפני שבתלמוד בבלי במסכת נדה (דף סא.) ובמסכת סנהדרין (דף לח.) מוכח להיפך.
  24. ^ שו"ת - ללשונות הרמב"ם (רוצח פ"א).
  25. ^ שו"ת דברי יציב חושן משפט סימן עט
  26. ^ תשובות והנהגות (חלק ה' תשובה שפח)
  27. ^ מנחת יצחק חלק ו תשובה קג
  28. ^ תשובה זו נכתבה בשנת תשכ"א (1961), כאשר עדיין לא השתמשו באמצעיים תרופתיים נוגדי-דחיה, ואחוזי ההשתלות המוצלחות היו נמוכים. גם לאחר תחילת השימוש בנוגדי-דחיה בשנת תשכ"ג (1963), עדיין עמד שיעור הדחיה באותם שנים על כ-30% ויותר. כמו כן שיעור התמותה בקרב התורמים, היה גדול בהרבה מהיום.
  29. ^ חלק ג' תשובה תרכז
  30. ^ ציץ אליעזר חלק ט תשובה מה
  31. ^ מובא בספר אגרות ורשימות קהילות יעקב חלק ה'
  32. ^ יחוה דעת חלק ג' תשובה פד
  33. ^ רבי משה שטרנבוך: ""אף שאין עליו חיוב להקריב חלק מגופו, מכל מקום רואה אני בזה מידת חסידות ואשרי חלקו בעולם הזה ובעולם הבא"" (תשובות והנהגות חלק ב תשובה תשלג). רבי שלמה זלמן אוירבך: ""ודאי מותר לבצע ניתוח ולהוציא כליה מאדם בריא כדי להשתילה אצל החולה, וגם יש בזה מצוה רבה של הצלת נפשות"" (שולחן שלמה ערכי רפואה א, מד). רבי חיים קנייבסקי: ""מחוייב אינו, אבל מצווה גדולה לעשות כן, זו עצה הוגנת, הקב"ה נתן באדם שתי כליות, כי אם אחת תתקלקל תהיה את השנייה, כך היא הסברא, אבל כל זמן שאין ריעותא שכליותיו אינם תקינות – יכול לתרום אחת לחבירו"" (דרך שיחה פרשת בראשית עמ' יט)

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.