השתלת כליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

השתלת כליה (kidney transplantation) היא השתלת איברים הנעשית למי שסובל מאי-ספיקת כליות כרונית, ומקנה לו כליה תקינה. הטיפול קיים מאז שנות ה-50 של המאה ה-20.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הניסויים הראשונים בהשתלת כליה בוצעו בין השנים 1930-1940 בבעלי חיים, רובם שרדו. ב-25 בדצמבר ב-1952 בוצעה השתלת הכליה הראשונה בילד בן 15 שנפגע בכלייתו האחת, התורמת הייתה אמו. הכליה חדלה לתפקד לאחר הניתוח והחולה מת לאחר 10 ימים ללא אפשרות של טיפול בדיאליזה. כתוצאה ממקרה זה, בניתוחים מאוחרים יותר דוכאה המערכת החיסונית. השתלת הכליה הראשונה שהצליחה נעשתה בין תאומים זהים (כך שלא היה צורך יותר מדי בתרופות מדכאות חיסון שלא היו קיימות אז) ב-23 בדצמבר ב-1954. המושתל מת כעבור 8 שנים

בשנת 1963 החל שימוש באזתיאופרין, תרופה מדכאת חיסון. למרות זאת, כ-30% מההשתלות נדחו בשלב מוקדם. הכנסת הציקלוספורין ב-1983 הורידה את שיעור הדחיה המוקדמת לכ-20% ומסוף שנות ה-90 ירד שיעור הדחיה המוקדמת לכ-10%‏[1].

סיבות ותוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלת כליה היא תחליף לדיאליזה וישנן כמה סיבות לכך שהשתלת הכליה עדיפה על פני דיאליזה:

  1. ההשתלה משפרת בהרבה את איכות החיים יחסית לדיאליזה, חולים המטופלים בדיאליזה צריכים להגיע שלוש פעמים בשבוע לטיפול, לעומתם אצל מושתלי כליה החיים כמעט רגילים.
  2. השתלה עשויה להאריך את חיי המושתל, אנשים שעברו השתלה נשארו בחיים יותר מאשר אלו שנשארו ברשימת ההמתנה.
  3. מסיבה כלכלית: ההשתלה עם תרופות מדכאות חיסון עולה פחות מאשר דיאליזה לכל החיים.

שיעורי הצלחה ותוחלת חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן כללי, חולים בהם הושתלה כליה זוכים לתוחלת חיים ארוכה יותר יותר מחולים המטופלים בדיאליזה.

תרומה מאדם חי נחשבה למשיגה תוחלת חיים ארוכה יותר מאשר תרומה מאדם מת. בשנת 2002 עמד תוחלת התפקוד הממוצעת של שתל מקרוב משפחה על 11 שנים בעוד תוחלת התפקוד הממוצעת של שתל מהמת עמד על 8 שנים. לשתל מהמת היה 90% סיכוי להמשיך לתפקד שנה אחרי ההשתלה, 60% אחרי חמש שנים ו-35% אחרי עשר שנים. הסיכוי להשאר בחיים של המושתל עצמו עמדה על 95% שנה אחרי ההשתלה, 80% אחרי חמש שנים ו-60% אחרי עשר שנים‏[2]. כיום מעריכים שטיפול נכון בכליה שתשמר אותו ותמנע נזק לכליה מהמת תשיג תוצאות דומות לאלו המושגות מתורם חי. במחקר שפורסם באפריל 1995 דווח שלא נמצא הבדל משמעותי בין שיעורי ההצלחה של כליות שנלקחו ממתים שלבם חדל לפעול לבין כליות שנלקחו ממתים שליבם עדיין פעם‏[3].

על פי הערכות, כ-25% מהפסקות התפקוד של כליות מושתלות במבוגרים נובעות מאי עמידת החולה במשטר התרופתי שנקבע לו. בילדים ההערכה היא שמדובר בכ-44%‏[4].

מקור הכליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד לאיברים אחרים הנלקחים אך ורק ממתים, השתלות כליה נעשות גם מתורמים חיים. בהשתלה מתורם חי יש יתרונות בכך שניתן לעשות בדיקות התאמה יסודיות יותר. בדיקת תוצאות השתלות מצאה שכליות מתורם חי תפקדו במשך שנים רבות יותר מאשר כליות מהמת.

בשנים האחרונות החלו להוציא מהתורם כליה בלפרוסקופיה מבלי לפגום באיכות ההשתלה. ישנן שתי אפשרויות להשתלות כליה: השתלת כליה מאדם שמת זה עתה, או השתלת כליה אחת מאדם חי. נוצרה דאגה בקרב קהילת הרופאים שאם ישאירו רק כליה אחת, תוך 30 שנה יתפתח "כישלון בכליה", לאחר מחקרים שונים בנושא, נמצא כי הסיכון הוא נמוך וכי אדם יכול לתפקד באופן מלא גם עם כליה אחת‏[5]. אדם שנתרמה ממנו כליה להשתלה בלפרוסקופיה, לאחר הניתוח, חוזר הביתה להתאוששת ותוך זמן קצר חוזר לתפקוד מלא ללא צורך בקבלת תרופות.

התהליך במושתל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במושתל עוד לא מבצעים את הפעולה בלפרוסקופיה ולכן פותחים פתח בגב. החולה אמור להיות כחודש בבית החולים, אם מתגלים סיבוכים כלשהם בודקים אפשרות של דחייה או פגיעה של חיידק בגוף כי המערכת החיסונית מדוכאת.

לצורך ביצוע השתלת כליה יש צורך בהתאמה בסוג הדם ובעיקר במערכת סווג הרקמות. בגלל שסיכויי ההצלחה בהשתלת כליה שמקורה בתורם חי גבוהים מהרגיל נהוג להשתיל כליה גם כאשר אין התאמה מלאה בין התורם למקבל (התאמה מלאה קיימת בין תאומים זהים). כאשר מדובר בהשתלת כליה מתורם שנפטר ההתאמה חיונית מפני שסיכויי הדחייה גבוהים יותר.

לפעמים מתרחשת דחייה, גם כשההתאמה של ה-HLA היא ב-100% וגם כאשר ישנן תרופות מדכאות חיסון. כשהרופאים לא משוכנעים הם משתמשים בביופסיית מחט. אם שום טיפול לא עובד על הדחייה מתחילים בדיאליזה, לפעמים אפילו מבצעים השתלה שנייה. אסור להפסיק את הטיפול במדכאי החיסון מכיוון שהפסקתן עלולה לגרום לגוף לדחות את הכליה. אירועי דחייה מתרחשים לאחר כמה חודשים מההשתלה ולעתים נדירות גם כמה שנים. סרטן הלימפומה נוטה לפעמים להתפתח אצל מושתלי כליה מסיבה שעדיין אינה ממש ברורה, אבל יש חשד שזה בגלל הדיכוי של המערכת החיסונית[דרוש מקור].

השתלת כליה בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

השתלת הכליה הראשונה בישראל בוצעה על ידי פרופ' מוריס לוי בבית חולים בילינסון בדצמבר 1964. בהשתלה הועברה כליה של אם, נזירה לוי, לבנה‏[6]. בראשית 1966 בוצעה במרכז הרפואי רמב"ם השתלת הכליה מן המת לראשונה בישראל‏[7]. הניתוח בוצע באישה במצב סופני והוא הסתיים במותה. באותה עת לא היו בביה"ח מכונות דיאליזה ולא ניתן היה לשמור על חיי החולה עד למציאת כליה מתאימה. עד ספטמבר 1966 בוצעו עוד שתי השתלות מהמת, אך גם הן נכשלו והסתיימו במות המושתל, בין השאר בגלל שבאותה תקופה לרופאים לא היה מספיק מידע על התאמת הכליה לחולה‏[8]. בשנים 1966-1967 השתילו רופאי המרכז הרפואי רמב"ם תשע כליות ב-8 חולים; 3 מהחולים נפטרו, שניים זמן קצר לאחר הניתוח ואחד שמונה חודשים לאחר הניתוח‏[9]. בשנת 1971 הצטרף המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה לבתי החולים שעסקו בביצוע השתלות כליה‏[10]. כיום יש בישראל שישה בתי חולים המורשים לבצע השתלות איברים: מרכז רפואי הדסה בירושלים, המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר, מרכז רפואי רבין, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, רמב"ם - הקריה הרפואית לבריאות האדם והמרכז הרפואי ת"א ע"ש סוראסקי.

בשנת 1970 קבעה נזירה לוי תקדים נוסף, כאשר השופט יצחק שילה התיר לה לבצע השתלת כליה בבת אחת שלה מכליה שנלקחת מבת אחרת שסבלה מפיגור שכלי. ההיתר ניתן לאחר שנקבע שטובתה של האחות המפגרת לדאוג לאחותה שתוכל לדאוג לה בהמשך חייה‏[11].

בשנת 2006 בוצעו בישראל 141 השתלות כליה, 87 השתלות של כליות מאנשים שנפטרו ו-54 השתלות של כליות מתורמים חיים‏[12]. חוק האנטומיה והפתולוגיה קובע ששימוש בכליה מן המת הוא שימוש מציל חיים‏[13], אולם עדיין אחוז הכליות מן המת אינו מספיק לענות על הדרישה ותור הממתינים להשתלה בישראל עמד בינואר 2007 על 518 בני אדם.

עד שנת 2000 הותר לקבל תרומת כליה מן החי רק מקרובי משפחה. משנת 2000 מותר לקבל תרומת כליה גם מאדם שאינו קרוב משפחה, בתנאי שהתרומה היא אלטרואיסטית. בשנת 2011 בוצעו בישראל שתי השתלות מוצלבות כאשר קרובה של חולה אחת תרמה כליה לחולה שני וקרוב של החולה השני תרם כליה לחולה הראשונה‏[14]. כן בוצעה באותה שנה תרומת כליה משולשת שכללה שני קרובים ותורמת אלטרואיסטית מחוץ לארץ‏[15].

בגלל המחסור בתרומות של כליות בישראל, ישראלים רבים יוצאים לבצע השתלת כליה בחוץ לארץ. חלק מקופות החולים נותנות למבוטחיהם בביטוח המשלים החזרים על הוצאות השתלות, אולם קופות אחרות, דוגמת קופת חולים מכבי אינן מכירות בהשתלת כליה טיפול מציל חיים שאינו ניתן בישראל, המצדיק מימון ההשתלה בחוץ לארץ. בג"ץ קבע שהאמירה הגורפת שהשתלת כליה אינה טיפול מציל חיים אינה סבירה ויש לבדוק כל מקרה לגופו‏[16].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Rob Higgins, Dr Andy Stein‏, Kidney Transplants Explained, Class Publishing Ltd‏, 11 במרץ 2008, page 139
  2. ^ Andy Stein‏, Janet Wild, Kidney failure explained, pages 78-79
  3. ^ השתלת כליה, ההסתדרות הרפואית בישראל, דצמבר 1997, עמוד 11
  4. ^ Steven M. Steinberg, Kidney Transplantation: A Guide to the Care of Kidney Transplant Recipients, page 5
  5. ^ השתלת כליה, ההסתדרות הרפואית בישראל, דצמבר 1997
  6. ^ דנקה הרניש, האם שתרמה כליה לבנה חוללה מהפכה רפואית בישראל, דבר, 28 בדצמבר 1964
  7. ^ עמוס כרמליכליית אדם מת - הצילה אשה ממוות, דבר, 1 בפברואר 1966
  8. ^ מת החולה שהושתלה בו כלייה, דבר, 1 בספטמבר 1966
  9. ^ 8 כליות נשתלו בשנתיים האחרונות בבי"ח רמב"ם, מעריב, 25 בפברואר 1968
  10. ^ ניתוח השתלת כליה בבית החולים המרכזי בנגב, מעריב, 12 ביולי 1971
  11. ^ יגאל לבהותר לנזירה לוי לכרות כלייה מבתה המפגרת לטובת בתה החולה, מעריב, 16 בדצמבר 1970
  12. ^ רישרד נקש, איברים של אחרים, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2007
  13. ^ חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953, אתר אוניברסיטת חיפה
  14. ^ ד"ר איתי גל, כליה תמורת כליה: השתלה מוצלבת ראשונה בארץ, באתר ynet‏, 13 באפריל 2011
  15. ^ ליטל גרוסמן, לראשונה בישראל: השתלה כליה משולשת, באתר nrg‏, 5 ביולי 2011
  16. ^ בג"ץ 3848/09, סעיף 21

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.