כליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תרשים של כליה

כְּלָיוֹת (ביחיד כִּלְיָה) הן זוג איברים השייכים למערכת השתן וממוקמים מאחורי חלל הבטן.

הכליות הן האיברים הפעילים ביותר במערכת השתן, כמות הפלזמה העוברת בכליות נאמדת ב־180 ליטרים ביום. הכליות מווסתות את משק המים, את מאזן היונים ואת חומציות הגוף. הן מסננות את הדם ומפרישות חומרי פסולת מטבוליים (במיוחד שתנן) וחומרים כימיים זרים. הכליות גם מסנתזות גלוקוז מחלבונים (תהליך המכונה "גלוקונאוגנזה") ומפרישות לתוך הגוף הורמונים שונים.

הכליות ממוקמות מאחורי הצפק בצד האחורי של חלל הבטן, משני צדי עמוד השדרה, מאחורי המעי ומתחת לסרעפת. הכליות מקבלות את הדם מאבי העורקים של הבטן דרך סעיפיו, העורקים הכלייתים (הימני והשמאלי) ומחזירות את הדם המטופל לווריד הנבוב התחתון דרך ורידי הכליה.

הענף העוסק במחקר ובטיפול במחלות של הכליה נקרא נפרולוגיה.

אנטומיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Riñon heb.JPG

לכליה (TA: Ren; Nephrons) צורה הדומה לשעועית, עם חלק קעור הפונה לכיוון תיכון. דרך החלק הקעור המכונה "שער הכליה" (Hilum renale), מתחברים לכליה עצבים, עורק הכליה, וריד הכליה והשופכן. כליה ממוצעת, אורכה כעשרה סנטימטרים, רוחבה כחמישה וחצי סנטימטרים ועובייה כשלושה סנטימטרים.

כל כליה עטופה בקופסית (Capsula fibrosa renis) עשויה רקמת חיבור סיבית חזקה, העטופה בתורה ברקמת שומן ("השומן שמסביב לכליה", Capsula adiposa perirenalis)- שכבת שומן זו ממלאה גם את הסינוסים של הכליה. את רקמת השומן עוטפת מחתלת (Fascia renalis) המקבעת את הכליה למקומה. פנימית יותר לכיוון חלל הבטן, נמצא הצפק הדפני (למעשה, הכליות אחוריות לצפק). ואילו חיצונית יותר ולכיוון הגב, נמצאת שכבה שומנית נוספת (Corpus adiposum pararenale) העוטפת חיצונית את מחתלת הכליה. המחתלת עוטפת גם את בלוטות יותרת הכליה (בלוטת האדרנל). במקרים בהם שתי שכבות ההמחתלת לא מתחברות בחלקן התחתון, ייתכן מצב בו הכליות יצנחו כלפי מטה.

הכליה גופה מורכבת בחלקה החיצוני מקליפת הכליה (Cortex renalis) ובחלקה הפנימי מלשד הכליה (או ליבת הכליה. Medulla renalis). הקליפה והלשד מכילים בעיקר נפרונים שהם יחידות התפקוד היסודיות של הכליה. לשד הכליה מורכב בעיקר מכתריסר מבנים דמויי פירמידה (Pyramides renales), רקמת קליפה הנמצאת בין הפירמידות מכונה עמודי הכליה (Columnae renales).

מחודי הפירמידות נמשכים גביעים משניים (Calices renales minores) המתאחדים לגביעים ראשיים (Calices renales majores) ואלו מתאחדים לחלל אחד בשם "אגן הכליה" (Pelvis renalis). אגן הכליה מתחבר לשופכן.

הכליה הימנית נמוכה יותר מהכליה השמאלית, כאשר שער הכליה השמאלית עובר ב- transpyloric plane (מישור רוחבי שעובר דרך שער הקיבה). הסיבה להבדל בגובה הכליות הוא הלחץ שמפעיל הכבד על הכליה הימנית, שגורם לכך שהיא נמוכה יותר. גובה הכליות, מבחינת מיקום חוליות עמוד השדרה, הוא בין החוליה החזית השתיים עשרה (T12) לחוליה המותנית השלישית (L3).

נפרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נפרון
איור של נפרון מוגדל המתאר את מיקום חלקיו ביחס למבנים בכליה

מרבית הקליפה והלשד של הכליה מורכבים ממבנים מיקרוסקופיים הנקראים "נפרונים". נמנו כ־1.25 מיליון נפרונים בכל כליה.

לנפרון מבנה של צינור שקצהו העיוור הוא קופסית באומן בתוכה נתונים צרורות של נימים הנקראים הפקעית, חלקיו הבאים של הצינור מכונים האבובית המקורבת, לולאת הנלי והאבובית המרוחקת. האבובית המרוחקת מתנקזת לצינור מאסף המהווה חלק ממערכת מאספת גדולה יותר שסופה בגביעי הכליה ואגן הכליה. המבנה של כל נפרון נמשך מהקליפה עד ללשד (לכל אורך הלשד לכיוון אגן הכליה או לאורך חלק מהלשד), בחזרה עד לאזור קופסית באומן ושוב דרך הצינורות המאספים עד לאגן הכליה.

אספקת דם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדם מגיע לכליה ישירות מאבי העורקים דרך עורק הכליה, עם קצב זרימה של 1.2 ליטרים לדקה (לשתי הכליות) מגיעים לכליות כעשרים אחוזים מהדם שמזרים הלב. עורקי הכליה מתפצלים מאבי העורקים- העורק השמאלי אשר מספק את הכליה השמאלית הוא מעט יותר קצר מהעורק הימני, מאחר שאבי העורקים נוטה מעט שמאלה מקו האמצע של הגוף. מעורקי הכליה ישנם מספר פיצולים של עורקים קטנים יותר המספקים את האונות השונות של הכליה: הפיצול הראשון מעורק הכליה הוא לפן האחורי של הכליה (או לאונה האחורית) ולאחר מכן קיימים פיצולים לארבע אונות- החלק העליון והחלק התחתון של הכליה, והחלק הקדמי עליון והקדמי תחתון של הכליה. אצל 30% מהאוכלוסייה קיים עורק נוסף אשר יוצא מאבי העורקים בנפרד, ונקרא עורק הלוואי של הכליה (accessory renal artery).

בכליה מבנה ייחודי לכלי הדם המתבטא במערכת נימים כפולה. לאחר הפיצולים של עורק הכליה לעורקים ועורקיקים וכן הלאה עד לגודל של נימים המהווים את הפקעות בתוך קופסיות באומן, נאספים בחזרה הנימים לעורקיק ולא לורידון ומתפצלים בשנית למערכת נימים העוטפת את אזור המשכו של הנפרון והצינורות המאספים. המערכת השנייה של הנימים נאספת לוורידונים שמתאחדים לוורידים גדולים יותר ויותר עד לווריד הכליה שמתנקז לווריד הנבוב התחתון ומשם הלאה לעבר הלב.

עצבוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצבוב הכליה הוא אוטונומי, וכולל עצבוב סימפתטי ופאראסימפתטי אשר נמצאים במקלעת הכליה (Plexus nervosus renalis):

א. הסיבים הפאראסימפתטיים מגיעים מה- Truncus vagalis posterior (למעשה, המשך של העצב התועה, Nervus vagus [X]) - עצבים פאראסימפתטיים אלו מעצבבים את הכליה, את בלוטת האדרנל ואת החלק העליון של השופכן.

ב. הסיבים הסימפתטיים לכליה מגיעים מה- Nervus splanchnicus imus (אשר עושה סינפסה ב- Ganglia aorticorenalia) - עצבוב זה מגיע לכליה, לבלוטת האדרנל ולחלקים המקורבים (פנימיים לכיוון הגוף) של השופכן. יצוין כי החלקים המרוחקים של השופכן מקבלים עצבוב משני מקורות:

א. עצבוב פאראסימפתטי- מסיבים בחוליות S2-S4 שנכנסים למקלעת העצה ונפרדים ממנו ליצירת ה- Nervi splanchnici pelvici

ב. עצבוב סימפתטי- מה- Nervi splanchnici sacrales.

פיזיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאורך הנפרונים והצינורות המאספים המוני משאבות קטנות שתפקידן להחזיר לדם את החומרים החיוניים לגוף כגון גלוקוז. השתן הנוצר בנפרונים נקרא שתן ראשוני הנאמד ב־180 ליטרים ליום. בנפרונים ובצינורות המאספים מתרחשת ספיגה מחדש של מרבית השתן חזרה לנימים המקיפים אותם וכך השתן היוצא מגופנו ביום הוא 2 ליטר בלבד.

כניסת חומרים לנפרון נעשית על ידי לחץ כאשר עורקיק הופך לנים ונעשה דק יותר ויותר עד כי כל חומר היכול לעבור בין התאים של דפנותיו מגיע לנפרון. החומרים שאינם עוברים הם תאי דם וחלבונים למיניהם, זאת משום גודלם. כאשר נמצאים חלבונים או גלוקוז בשתן זוהי עדות לבעיות בתפקוד הנפרון.

בנוסף לתפקידן בהפרשת שתן, הכליות אחראיות על כמה תהליכים:

הכליות מפרישות את העודפים של מים, מלחים, ושתנן. שתנן הוא חומר רעיל הנוצר מחיבור שגורם לו הכבד של אמוניה עם C02 שהם חומרים רעילים.

את איכות תפקוד הכליות מודדים על ידי בדיקות דם או בדיקות שתן וזאת מודדים על פי המושג פינוי, שהוא נפח הדם המטוהר בפרק זמן מוגדר, לדוגמה: ערכו התקין של החומר החנקני קריאטינין הוא מאה מ"ל לדקה (בגבר ממוצע), כלומר שבכל דקה מפנות הכליות את החומר קריאטינין מ-100 מ"ל דם.

מחלות בכליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחלות כליה

במחלות כליה, בדיקות השתן מגלות חריגות בתרכובת השתן כגון חלבונים או תאי דם. כיוון שהכליות חיוניות ביותר לגוף האדם, חולי כליות למיניהם נזקקים לתחליף מלאכותי הנקרא דיאליזה. מומים בכליות נפוצים יותר מבכל מערכת אחרת בגוף האדם.

מומים מולדים בכליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • כליית סיבוב לא תקין
  • כליה מוגדלת
  • כליה דמוית פרסה או דמוית האות S
  • כליה ניידת/אקטופיה
  • היעדר התפתחות כליות/תסמונת פוטר
  • כליה לקויה
  • כליה פוליציסטית (רב-כיסייתית)
  • PKD - מחלה גנטית דומיננטית ובה מתרבים עם הגיל הפצעים הפנימיים (פוליציסטיס) עד לאי תפקוד הכליות וצורך בדיאליזה או השתלה.
  • כליה ציסטית לשדית

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Vander A, Sherman J, Luciano D. Human physiology, 7th Ed., McGraw-Hill, 1998, pp 502-549
  • Thibodeau GA, Patton KT. Anatomy & Physiology, 2nd Ed., Mosby-Year Book, 1993, pp 702-768

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]