וייק (אי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מיקומו של האי וייק באוקיינוס השקט
מפת האי וייק
תצלום אוויר של האי וייק
הלאגונה של האי וייק
כניעת הכוחות היפניים באי - 4 בספטמבר 1945. אדמירל משנה שיגמאטסו סאקאיבארה הינו הקצין היפני בימין התמונה

האי וייק או אטול וייקאנגלית: Wake Island או Wake Atoll) הינו אטול אלמוגים הנמצא באוקיינוס השקט.

האי וייק נמצא 2,300 ק"מ מערבית להונולולו ו-2,430 ק"מ מזרחית לגואם, והוא מהווה טריטוריה של ארצות הברית המנוהלת על ידי משרד הפנים של ארצות הברית. הכניסה לאי מוגבלת ומנוהלת על ידי חיל האוויר של ארצות הברית.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי וייק הינו אטול המורכב ממספר איונים (האיונים וייק, וילקס ופיל) המקיפים לאגונה.

שטחו של האי וייק 6.5 קמ"ר ולו קו חוף באורך 19.3 ק"מ. אקלימו של האי טרופי והוא נפגע לעתים מסופות טייפון. גובה הנקודה הגבוהה באי - 6 מטרים מעל פני הים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גילוי האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-20 באוקטובר 1568 גילה מגלה ארצות ספרדי - אלווארו דה מנדאניה דה ניירה את האי, וקרא לו "סן פרנסיסקו". בהמשך שונה שם האי לשמו של רב החובל סמיואל וייק שביקר באי בשנת 1796.

ב-20 בדצמבר 1840 הגיעה לאי משלחת בפיקוד צ'ארלס ווילקס מטעם ממשלת ארצות הברית ומיפתה את האי.

עלייתה אל החוף של הלייבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי זכה לתשומת לב בינלאומית לאחר שב-4 במרץ 1866 האונייה "לייבל" מברמן בגרמניה עלתה על שרטון על חופי האי, במהלך סופה, בדרכה מסן פרנסיסקו להונג קונג.

בין הנוסעים הייתה זמרת האופרה הבינלאומית אנה בישוף, בעלה מרטין שולץ - יהלומן ידוע, וכן שלושה מזמרי האופרה האנגלית.

לאחר 21 ימים באי החליטו 30 הניצולים להפליג מהאי בסירה וברפסודה, בניסיון להגיע לאי גואם שהיה בשלטון ספרד. הסירה, בה היו זמרת האופרה, בעלה והזמרים הגיעה לגואם ב-8 באפריל. הרפסודה ככל הנראה טבעה.

בספינה שעלתה על השרטון היו 1,000 בקבוקי (3,450 ק"ג) כספית. בקבוקים אלה, ששווים כ- 150,000 דולר אמריקאי נקברו באדמות האי, ולאחר מכן מספר משלחות חיפוש מצאו חלקים ממטמון זה.

השתלטות ארצות הברית על האי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי וייק סופח לארצות הברית ב-17 בינואר 1899. בשנת 1935 הוקם באי כפר בשם "פאאוויל" (פאן אמריקן איירליין ויל - עיר חברת התעופה פאן אמריקן) על ידי חברת התעופה פאן אמריקן, אשר שימש כתחנת ביניים בטיסות מארצות הברית לסין. הכפר היה היישוב הראשון באי, ונותר בשימוש עד למתקפה היפנית על האי.

ההכנות למלחמת העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מינואר 1941 החזיק צי ארצות הברית בסיס על האטול, ובו 449 חיילים. מלבדם היו באי 1,221 אזרחים.

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על האי וייק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב האי וייק

ב-8 בדצמבר 1941 (יום המתקפה על פרל הארבור, אולם למעשה יום אחד מאוחר יותר, בשל היות האי בצדו השני של קו התאריך הבינלאומי), תקפו 16 מפציצים יפניים לטווח בינוני את האי וייק, והשמידו 8 מתוך 12 מטוסי ה- F4F שהיו בשדה התעופה באי.

ב-11 בדצמבר הצליח הכוח המוצב באי, בעזרת ארבעת המטוסים שנותרו למנוע את גל התקיפה היפני, הכולל 450 נחתים יפניים מלנחות באי. הכוח הצליח, באמצעות תותחי 127 מ"מ, להטביע שתי משחתות יפניות - ה"היאטה" וה"קיסאראג'י". ההיאטה היה כלי השייט היפני הראשון שהוטבע במלחמת העולם השנייה. הכוח היפני נסוג מבלי לנחות באי. היה זה הכישלון הראשון של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה, והמקרה היחיד בו נהדפה מתקפה של כוחות נחתים על ידי תותחים יבשתיים.

המצור הממושך על האי והמתקפות האוויריות היפניות עליו נמשכו, והכוחות האמריקניים לא הצליחו לשלוח אספקה לאי.

כוח פלישה יפני שני הגיע אל האי ב-23 בדצמבר, ובו 1,500 נחתים. הנחיתה החלה בשעה 02:35 לפנות בוקר, לאחר מתקפה אווירית חזקה. בעקבות הלוחמה הקשה נאלצו כוחות האמריקאים להיכנע אחר הצהריים באותו יום. ב-15 ימי המצור נהרגו 49 נחתים אמריקאים ו-70 אזרחים. היפנים איבדו בין 700 - 900 לוחמים, וכן היו להם כ-1,000 פצועים.

עיטור מיוחד - עיטור האי וייק הוענק על ידי צבא ארצות הברית לאלה אשר נלחמו בהגנה על האי.

הכיבוש היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-24 בפברואר 1942 תקפה נושאת המטוסים אנטרפרייז את הכחות היפניים באי. כוחות ארצות הברית הפציצו את האי משנת 1942 ועד כניעת הכוחות היפניים ב- 1945. במטוסים שהפציצו את האי היה גם הנווט ג'ורג' הרברט ווקר בוש.

ב-5 באוקטובר 1943 לאחר מתקפה אווירית קשה במיוחד על האי, שבוצעה על ידי מטוסים מנושאת מטוסים יורקטאון, ומחשש לניסיון לכיבוש האי, הורה תת-אדמירל שיגמאטסו סאקאיבארה להוציא להורג את 98 השבויים האמריקאים באי שהוחזקו בו לצורך ביצוע עבודות כפייה. השבויים נלקחו לצפון האי, ונורו במכונות ירייה. אחד השבויים (שמו אינו ידוע) נמלט, ורשם על קבר האחים שכרו היפנים את מספר ההרוגים ואת התאריך בפחם. הוא, כנראה, נתפס מספר ימים לאחר מכן, וסאקאייברה כרת את ראשו באמצעות חרב.

ב-4 בספטמבר 1945 נכנעו כוחות היפנים באי.

לאחר המלחמה נידון סאקאיבארה למוות בשל פשעי המלחמה שלו (קצינים יפניים שנשבו עימו נתנו תצהירים על מעשיו). בשנת 1947 הוא הוצא להורג בתלייה.[1]

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה הקרה שימש האי כנקודת הגנה אסטרטגית שנוהלה על ידי מפקדת הגנת החלל וההגנה מפני טילים של צבא ארצות הברית.

ב-15 באוקטובר 1950 נפגשו באי נשיא ארצות הברית הרי טרומן והגנרל דאגלס מקארתור, מפקד כוחות ארצות הברית במזרח הרחוק, לדיון על ניהולה של מלחמת קוריאה.

מאז שנת 1974 משמש שדה התעופה למטרות צבאיות וכן כשדה תעופה לנחיתות חירום.

מאז שעזב צבא ארצות הברית את האי אין בו תושבים. האי משמש לעריכת ניסויים בטילים נגד טילים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בראיין פרט, עד הסוף המר: סיפורי קרבות מפורסמים נגד כל הסיכויים, תל אביב: יבנה, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]