ויליאם ווקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ויליאם ווקר
ויליאם ווקר

ויליאם ווקראנגלית: William Walker; ‏8 במאי 1824 - 12 בספטמבר 1860) היה רופא, עורך דין, עיתונאי, הרפתקן ושכיר חרב אמריקאי, אשר ניסה לכבוש מספר מדינות באמריקה הלטינית במאה ה-19. הוא היה נשיא ניקרגואה בשנים 1856 - 1857 והוצא להורג על ידי ממשלת הונדורס ב-1860.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם ווקר נולד בנאשוויל שבטנסי להורים ממוצא סקוטי. אמו, מארי נורוול, הייתה בתו של ליפסקומב נורוול, קצין במהפכה האמריקאית ואביו של הסנאטור ג'ון נורוול.

ווקר סיים את לימודיו באוניברסיטת נאשוויל בהצטיינות יתרה בגיל 14. אז נסע ללמוד רפואה באירופה: באוניברסיטת אדינבורו ובאוניברסיטת היידלברג. בגיל 19 קיבל תואר ראשון ברפואה מאוניברסיטת פנסילבניה. לאחר מכן, עבר לניו אורלינס לשם לימוד משפטים.

לאחר תקופה קצרה כעורך דין, הפך ווקר לשותף בבעלות ולעורכו של העיתון המקומי "ניו אורלינס קרסנט". ב-1849 עבר לסן פרנסיסקו שבקליפורניה, שם עבד כעיתונאי. באותה תקופה, גיבש ווקר מיזם פרטי במסגרתו יכבוש לבד אזורים באמריקה הלטינית ויקים בהם מדינות הנשלטות על ידי לבנים דוברי אנגלית.

משלחת לחצי האי קליפורניה וסונורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 באוקטובר 1853 יצאה תוכניתו לדרך. עם משלחת של 45 אנשים, תכנן ווקר לכבוש את הטריטוריות המקסיקניות חצי האי קליפורניה וסונורה.

הוא הצליח בכיבוש לה פאס, בירת חצי האי קליפורניה, עליה הכריז כבירת "רפובליקת קליפורניה התחתונה" ועל עצמו כנשיאה. על אף שמעולם לא הצליח להשתלט על סונורה, פחות משלושה חודשים לאחר מכן הכריז כי חצי האי הוא חלק מ"רפובליקת סונורה" הגדולה יותר.

חוסר משאבים והתנגדות חזקה מצד הממשל המקסיקני אילצו את ווקר לסגת. כשחזר לקליפורניה, נשפט ווקר בעוון הנהגת מלחמה בלתי חוקית. באותה תקופה רעיונותיו היו פופולריים בדרום ומערב ארצות הברית, ולחבר המושבעים נדרשו שמונה דקות בלבד על מנת לזכותו.

שליט ניקרגואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באותה עת התחוללה מלחמת אזרחים בניקרגואה שבאמריקה המרכזית, והכוחות המורדים שכרו את שירותיו של ווקר כשכיר חרב. ב-4 במאי 1855 הפליג ווקר מסן פרנסיסקו עם כוח של 57 אנשים, שתוגבר ב-170 מקומיים ו-100 אמריקאים בהגעתם ליעד. ב-1 בספטמבר הביס כוחו של ווקר את הצבא הניקרגואי ב"לה וירחן" וכחודש לאחר מכן כבש את הבירה גרנדה והשתלט על המדינה. כמפקד העליון של הצבא, שלט ווקר בניקרגואה דרך נשיא הבובה פטריסיו ריבאס. ב-20 במאי 1856 הכיר נשיא ארצות הברית פרנקלין פירס בשלטונו של ווקר, על אף אי-חוקיותו הברורה של הכיבוש. הוא גייס אנשים באמריקה ובאירופה, שהגיעו למדינה במטרה להלחם ולכבוש את ארבע הפרובינציות האחרות של מרכז אמריקה: גואטמלה, אל סלוודור, הונדורס וקוסטה ריקה.

נתיב המסחר המרכזי בין ניו יורק וסן פרנסיסקו עבר באותם ימים דרך ניקרגואה. ספינות מניו יורק היו צריכות להפליג מהאוקיינוס האטלנטי לנהר סן חואן ואז לחצות את אגם ניקרגואה. משם היו מעבירים אנשים וסחורות בכרכרות לאורך רצועת יבשה צרה עד לחוף האוקיינוס השקט, ממנו הפליגו לסן פרנסיסקו. מסי המעבר בנתיב זה ניתנו על ידי הממשל הניקרגואי הקודם לחברת "ונדרבילט" (Vanderbilt's Accessory Transit Company) של איל הספנות קורנליוס ואנדרבילט, שתמכה בכיבושי ווקר בתקווה ששלטונו ייצב את מצבה הפוליטי של ניקרגואה ויסייע בהקמת מסילת רכבת שתחצה את המדינה ותחבר בין האוקיינוסים. אך כשליט ניקרגואה, ביטל ווקר את המנדט שניתן לואנדרבילט, בטענה שהחברה הפרה את ההסכם, והעניק את הזכויות על מסי הנתיב לחברה מתחרה בבעלות קורנליוס גאריסון וצ'ארלס מורגן, שהציעו לווקר סכום כסף גדול ותמיכה במאבקו הצבאי בתמורה לזכויות על הנתיב. בתגובה לביטול המנדט שלה, הפעילה חברת ואנדרבילט לחצים כבדים על הממשל האמריקני, שחזר בו מההכרה בשלטונו של ווקר.

הכרזותיו של ווקר בדבר מסעי כיבוש נוספים באמריקה הלטינית גרמו לחשש מצד המדינות השכנות לניקרגואה. חברת ואנדרבילט עזרה לכלכל ולאמן קואליציה צבאית של המדינות, בראשות קוסטה ריקה, ובנוסף ניסתה למנוע מעבר של אנשים ואספקה לווקר. ואנדרבילט אף העניקה לעריקים מצבאו של ווקר מעבר חופשי בחזרה לארצות הברית.

ביולי 1856 הכריז על עצמו נשיא ניקרגואה, לאחר שערך בחירות בהן היה המועמד היחידי. משהבין שמעמדו אינו יציב, חיפש את תמיכתן של מדינות הדרום, והציג את פעולותיו כמאבק להפצת מוסד העבדות, בו ראו רבים מאנשי העסקים בדרום ארצות הברית כבסיס לייצוא המשגשג של טבק, סוכר וכותנה. ברוח זו ביטל ווקר את חוק שוויון הזכויות מ-1824, על-פיו העבדות אינה חוקית. מהלך זה הגביר את האהדה לווקר בדרום ומשך את תשומת לבו של פייר סולה, פוליטיקאי משפיע מניו אורלינס, שניהל קמפיין לתמיכה במלחמתו של ווקר. אך כשפרצה המלחמה, לא היווה צבאו של ווקר, שקטן משמעותית עקב מגפת כולרה ועריקות המוניות, יריב שווה ערך לקואליציה המרכז-אמריקנית, וב-1 במאי 1857 נכנע ווקר לצ'ארלס הנרי דייוויס, ממפקדי הצי האמריקני, ונלקח בחזרה לארצות הברית. כשהגיע לניו אורלינס התקבל ווקר כגיבור, אך איבד את התמיכה הציבורית בו כשהאשים את הצי האמריקני בתבוסתו. שישה חודשים לאחר מכן התכונן לצאת למסע נוסף, אך נעצר על ידי רשויות החוק.

מותו בהונדורס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכתב ספר על מסעו במרכז אמריקה (התפרסם ב-1960 בשם "מלחמה בניקרגואה" - War in Nicaragua), חזר ווקר לאזור פעם נוספת. הוא עגן בנמל העיר טרוחיו שבהונדורס, ונלכד תוך זמן קצר על ידי קפטן סלמון מהצי המלכותי הבריטי. לבריטים, ששלטו במחוזות השכנים להונדורס (כיום בליז) ובחוף מוסקיטו (כיום חלק מניקרגואה), היה אינטרס אסטרטגי וכלכלי בבניית תעלה בין-אוקיינוסית לרוחבה של אמריקה המרכזית, ולכן הזהירו את ווקר לגבי ערעור היציבות באזור.

במקום להחזירו לארצות הברית, החליט קפטן סלמון להסגיר את ווקר לרשויות החוק בהונדורס, שהוציאו אותו להורג ב-12 בספטמבר 1860, בגיל 36. הוא נקבר בבית הקברות "וייחו" שבטרוחיו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]