חיל האוויר היווני

**חיל האוויר היווני**
**Πολεμική Αεροπορία**
	סמליל חיל האוויר היווני, רונדל חיל האוויר היווני
	Αἰὲν Ὑψικρατεῖν
פרטים
מדינה	יוון
שיוך	הכוחות המזוינים של יוון
סוג	חיל אוויר
בסיס האם	אתונה
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1930–הווה (כ־94 שנים)
מלחמות	מלחמות הבלקן ; מלחמת העולם הראשונה ; מלחמת יוון–טורקיה ; מלחמת העולם השנייה ; פעולות אוויריות במהלך מלחמת האזרחים ביוון ; מלחמת קוריאה ; פלישת טורקיה לקפריסין ; מלחמת המפרץ ; המלחמה העולמית בטרור ; התקיפה הצבאית הבין-לאומית בלוב (2011)
נתוני היחידה
כוח אדם	42,500
כלי טיס	מעל 600
פיקוד
דרגת המפקד	לוטננט גנרל
מפקד נוכחי	תמיסטוקלס בורוליאס

חיל האוויר ההלני או חיל האוויר היווני (ביוונית: Πολεμική Αεροπορία; בראשי תיבות: ΠΑ; תעתיק: "פולמיקי אארופוריה") הוא זרוע האוויר של הכוחות המזוינים של יוון, המופקד להגן על המרחב האווירי של יוון ולספק עזרה ותמיכה לצבא ולצי של המדינה. חיל האוויר היווני הוא אחד משלוש זרועות הצבא היווני.

המוטו של חיל האוויר הוא "Αίεν Υψικρατείν" (תעתיק: "אאין איפסיקרטין") שמשמעותו "תמיד שולטים בשחקים". החיל מתפעל 558 כלי טיס (מתוכם כ-200 בעלי יכולת נשיאת חימוש) ומשרתים בו כ-33,000 חיילים.

בתקופת המלוכה ביוון, בין השנים 1935-1973, שם החיל היה "חיל האוויר המלכותי ההלני" (ביוונית: Ελληνική Βασιλική Αεροπορία (בראשי תיבות: EBA), תעתיק: "אלניקי וסיליקי אארופוריה").

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את המאמץ הראשון שנערך לייסוד כוח תעופה צבאי ביוון החל ראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס, וכאות הוקרה נקרא כיום נמל התעופה הבינלאומי של המדינה על שמו.

בשנת 1911 מינתה הממשלה היוונית מומחים צרפתים במטרה לבנות את חיל האוויר היווני, שנקרא בזמנו שירות התעופה היווני. שישה קצינים יווניים נשלחו לצרפת לאימונים כאשר באותו הזמן הוזמנו ארבעת המטוסים הראשונים של החיל - מסוג "farmar".

הטייס הראשון של החיל היה עמנואל ארגירופולוס, שביצע את הטיסה הראשונה ב-8 בפברואר 1912. הטיסה הצבאית הראשונה התרחשה ב-13 במאי 1912 על ידי דמטריוס קמברוס. במהלך חודש דצמבר של אותה שנה הקים החיל את הטייסת הראשונה שלו. ב-5 באוקטובר 1912 התבצעה טיסת הקרב היבשתית הראשונה. ב-24 בינואר 1913 התבצעה טיסת הקרב הימית הראשונה, בה הופצץ הצי הטורקי.

תקופת מלחמות העולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרטוט של PZL P.24, מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר היווני במלחמת איטליה–יוון

חיל האוויר היווני השתתף במלחמת הבלקן הראשונה ובשנייה, במלחמת העולם הראשונה, במלחמת יוון–טורקיה ובמלחמת העולם השנייה. באותה תקופה היו תחילה המשימות הצבאיות האוויריות חלק מתפקידם של חילות היבשה והים, כשרק בשנת 1930 נוסד משרד התעופה וחיל האוויר היווני הוקם כזרוע שלישית בצבא היווני. ב-1931 נוסדה האקדמיה של חיל האוויר היווני (ביוונית: Σχολή Ικάρων).

ב-1939 הוזמנו מצרפת 24 מטוסים מסוג מרשל MB.151 והוקמה טייסת עבורם, אך עקב פרוץ מלחמת העולם השנייה נשלחו רק 9 מטוסים ליוון כשהאחרים נותרו בצרפת. המטוסים שירתו לבסוף בטייסת ה-24 של החיל - טייסת הצנחנים של החיל.

במהלך מלחמת העולם השנייה הדף הצבא היווני בהצלחה את הפלישה האיטלקית ב-1940, אך לאחר מכן, באפריל 1941, הושמד החיל כולו על ידי הלופטוואפה הגרמני. חיל האוויר נבנה מחדש במזרח התיכון כחלק מחיל האוויר המלכותי של בריטניה וכלל מטוסים מסוג ספיטפייר, הוריקן ובולטימור. לאחר שיוון שוחררה, ב-1944, היא חזרה להיות ביתו של חיל האוויר היווני, ששיחק תפקיד מרכזי במלחמת האזרחים ביוון שנמשכה עד לשנת 1949.

לאחר מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

טייסת תובלה של חיל האוויר היווני השתתפה במלחמת קוריאה, כחלק מכוח המשימה הבינלאומי של האו"ם.

ב-1952 התקבלה יוון כחברה בנאט"ו, ובסיוע ארצות הברית עבר חיל האוויר היווני ארגון מחדש, ובמסגרתו קיבל החיל מטוסי סילון חדישים, והוא הותאם לסטנדרטים הנהוגים בחילות נאט"ו.

מטוס ה-F-84F ת'אנדרג'ט נכנס לשירות בחיל האוויר היווני ב-1950. הת'נדרסטרייק פותח כדגם מתקדם, משוך-כנף, של ה-F-84 ת'אנדרג'ט, בעל הכנפיים הישרות, כדי להתגבר על ביצועיו הנחותים של האחרון. ה-RF-84F, גרסת הסיור והצילום של הת'אנדרסטרייק, נכנס לשירות מבצעי בחיל בשנת 1956, ונותר בשירות עד שנת 1991.

בשנות השישים המאוחרות של המאה ה-20 עבר החיל תהליך של מודרניזציה, במסגרתו רכש מטוסי קרב חדשים, אשר כללו בין היתר את ה-F-104G סטארפייטר, ה-קונבאייר F-102 דלתא דאגר (שהיה בשירות בין השנים 1969-1975) ואת ה-F-5 פרידום פייטר.

במסגרת תהליך מודרניזציה נוסף, בסוף שנות ה-70, רכש החיל מטוסי מיראז' F-1 וכן קיבל את ראשוני מטוסי ה-F-4E פנטום, אשר ממשיכים לשרת אותו גם כיום.

מודרניזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד לשנות ה-80 המאוחרות של המאה ה-20 היו על אדמת יוון טילים אמריקנים בעלי ראש נפץ גרעיני. כתוצאה ממתח יווני-טורקי בשנת 1974 בעקבות הפלישה הטורקית לקפריסין, החזירה ארצות הברית את הטילים הגרעיניים שלה מיוון ומטורקיה. יוון - שראתה בכך עוד פעולה פרו-טורקית של נאט"ו - הסיגה את כוחותיה מנאט"ו משנת 1974 עד 1980.

בשנת 1980 נוסד הדור הרביעי של מטוסי הקרב, מה שציין את התחלתו של עידן חדש, כשמטוסי המיראז' 2000 נמסרו לכנף הקרבית 114 ומוקמו בטייסת 332. ב-1989 הגיעו ה-F-16C/D BLOCK 30 הראשונים לכנף 111 ו-331 ואלה מוקמו בטייסות 330-346. ב-29 במרץ 1991 הוצאו מטוסי ה-RF-84F משירות פעיל, לאחר למעלה מ-34 שנות שירות. בנובמבר 1992 צורפו עוד מטוסים מסוג RF-4E לטייסת 348.

בשנת 1997 המשיכה לגדול כמות מטוסי הדור הרביעי בחיל. ביולי של אותה השנה, הגיעו ארבעה מטוסי F-16 BLOCK 50. המטוסים החדשים היו מצוידים במערכת ניווט לוויינית מסוג LANTIRN, בטילים מסוג AMRAAM ו-HARM, והם מוקמו בכנף 341 ו-347.

המאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוון השתתפה בתוכנית שיתוף הנשק הגרעיני של נאט"ו עד לשנת 2001, במסגרתה הפעיל חיל האוויר היווני מבסיסו אראקסוס, מטוסי ווט A-7 קורסייר II, אשר מסוגלים לשאת נשק גרעיני טקטי (ממשפחת ה-B61). ב-2001 הסירה יוון את כלי הנשק הגרעיניים והעבירה אותם לאחסון, והפסיקה לקנות מטוסים עם יכולת שיגור של כלי נשק גרעיניים.

בספטמבר 2004 החלה החלפת מטוסי המיראז' 2000 של הצי היווני במטוסי 200-5 Mk2, על ידי יצרן צרפתי ותעשיית האוויר והחלל היוונית (EAB). חמישה עשר מטוסים הוזמנו מצרפת, כשבמקביל נבנו עשרה אחרים ביוון עצמה על ידי תעשיית האוויר והחלל היוונית. הפרויקט כלל שדרוג מערכות מכ"ם ותעופה, יכולת תדלוק אווירי, מערכת הגנה חדשה ושדרוג המנוע וכן חלו שינויים רבים ומהותיים במבנה תא הטייס.

ב-2005 הייתה יוון בין המדינות הראשונות שרכשו את מטוס ה-F-16 BLOCK 50/52. תשעים מטוסים מדור 4.5 של המטוסים הוזמנו ונכנסו לשירות באותה שנה. דגם זה של ה-F-16 כולל מכ"ם חזק יותר, מערכת תקשורת טובה יותר, ומנוע חזק. מטוס זה הוצב בטייסות 337, 340 ו-343 וכינויו הם "רוח רפאים", "שועל" ו"כוכב".

כיום (2012), יש לחיל האוויר היווני כ-358 מטוסי קרב מודרניים או מטוסים שעברו שדרוג במהלך השנים.

לאחר פרישת מטוסים ישנים משירות פעיל, חיל האוויר היווני מסתכל קדימה - מעבר לדור המטוסים 4 ו-4.5 - לעבר דורות המטוסים הבאים כדי להגיע למספר גבוה יותר של מטוסי קרב מודרניים.