יוליוס ולהאוזן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוליוס ולהאוזן

יוליוס וֶלְהַאוּזֶן (גרמנית: Julius Wellhausen;‏ 17 במאי 184417 בינואר 1918) היה חוקר מקרא, מזרחן ותאולוג נוצרי פרוטסטנטי גרמני. ולהואזן נחשב לחוקר המרכזי בקרב מייסדי מחקר המקרא המודרני. הוא אסף מסקנות שגיבשו חוקרים שקדמו לו וגיבש אותן לכלל שיטה שרבים מעקרונותיה מקובלים עד היום על חוקרי מקרא. מלבד מחקריו במקרא עסק גם בחקר האסלאם והנצרות ובהיסטוריה.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולהאוזן נולד בעיר המלין במחוז וסטפליה שבגרמניה. למד תאולוגיה באוניברסיטת גטינגן מפי גאורג אוולד (חוקר מקרא בפני עצמו), וב-1870 קיבל שם משרת מרצה להיסטוריה של הברית הישנה. ב-1872 התמנה לפרופסור מן המניין בגריפסוולד. הוא התפטר מהמשרה בשנת 1882 מטעמי מצפון. במכתב ההתפטרות הוא כתב:‏[1]

אני נהפכתי לתאולוג כי התעניינתי בגישה המדעית לתנ"ך; לאט לאט הבנתי שעל פרופסור לתאולוגיה גם להכין את תלמידיו לשרת בכנסייה הפרוטסטנטית, ושאני לא ראוי לתפקיד זה, ולמרות כל מאמצי להיזהר אני הופך את שומעי לבלתי ראויים למשרה הזאת. מאז (שהבנתי את זה) משרתי כפרופסור לתאולוגיה העיקה מאוד על מצפוני.

אחר כך הוא קיבל משרת פרופסור ללימודי מזרחנות בפקולטה לבלשנות בהאלה. נבחר לפרופסור מן המניין במרבורג ב-1885, הועבר לאוניברסיטת גטינגן ב-1892, שם נשאר עד מותו ב-1918.

שיטתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולהואזן פיתח את השערת התעודות בביקורת המקרא.

ולהאוזן טען כי התורה מתחלקת לארבעה מקורות עיקריים שונים - J (ה"יהוויסט") המוקדם והפרימיטיבי יותר, E (ה"אלוהיסט") המתוחכם והמאוחר יותר, D (ה"דויטרונומיסט" - משנה-תורתי) המבטא את הרפורמה של יאשיהו בדבר ריכוז הפולחן, ו-P (ה"כוהני") מתקופת בית שני, המבטא את הדת שהנחילו הכוהנים לעם לאחר גלות בבל, הכוללת הקרבת קורבנות ודקדוקי מצוות.

ניתוחים מאוחרים של שיטתו מראים, כי ניכרים בה בבירור השפעת האידאולוגיה הנוצרית-פרוטסטנטית שלו, כמו גם הפילוסופיה ההגליאנית, שלפיה ההיסטוריה מתקדמת בשילוב של התפתחות מן הפרימיטיבי למתוחכם, יחד עם תגובות נגד, היוצרות את הנוסחה המפורסמת "תיזה, אנטיתיזה וסינתיזה".

כך, על פי ניתוחיו, התפתח המונותאיזם היהודי בהדרגה מתוך האלילות, כאשר לשיאו הגיע בזמן כינון המלוכה, דהיינו מדינה (המבטאת, בהשקפה הפרוטסטנטית, ערך דתי עליון), ודווקא מתוך השיא המונותאיסטי המתבטא גם במוסר הנביאים ומיוצג על ידי אליהו הנביא, ישעיהו ועוד (אשר לדעתו התנגדו לעבודת הקורבנות, עקב היותה אלילית), החלה ההידרדרות, שהגיעה לשפל לדעתו בפיתוח התורה הכוהנית בימי בית המקדש השני, המבטאת עזיבה של האידאלים הגדולים והתמקדות בדקדקנות מצוות טרחנית. עם זאת, דווקא השפל הזה, הוא אשר הכשיר את צמיחתה של הדת המבטאת לטעמו את שיא רוח האדם, דהיינו הנצרות.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד המתנגדים החריפים לתורת ולהאוזן היה יחזקאל קויפמן, אשר בספרו "תולדות האמונה הישראלית" יצא במתקפה נחרצת עליו, תוך חשיפת האידאולוגיה הפרוטסטנטית של ולהאוזן וביקורת על יסודותיה הפילוסופיים של שיטתו, ובעיקר על הטענה כי כל אידיאה מופשטת מתפתחת מאידיאה פרימיטיבית יותר. קויפמן, אשר הושפע רבות מהפילוסופיה של הרמן כהן, טען כי האידיאה המונותיאיסטית נוצרה "יש מאין" (ex nihilo) בעם ישראל, ואף אם עברה התפתחויות, הרי אלו שינויים בלבושיה, ולא בעיקריה. מבקר אחר של ולהאוזן היה הרב פרופ' דוד צבי הופמן, אשר עסק רבות בהפרכת התאוריות שלו, ואף חיבר ספר בשם "ראיות מכריעות נגד ולהויזן".

גם חוקרים אחרים מתחו ביקורת עליו, בין השאר כי שיטתו התבססה רק על ניתוח ספרותי בצירוף לעקרונות מופשטים שנחשבו אצלו לוודאיים (התפתחות מן הפרימיטיבי למתוחכם, ועוד), ולא על מקורות חיצוניים כמו תעודות ארכאולוגיות שהתחילו מתגלות בסוף תקופתו. בשנת תש"א (1941) קסוטו הציג סידרה של הרצאות תחת הכותרת "תורת התעודות" בהם הוא תקף בשיטתיות את רעיונותיו של ולהאוזן.

במחקר המקרא המודרני ננטשו רבות מטענותיו, אך העמדה הבסיסית, המחלקת את המקרא לארבעה מקורות, נשארה עומדת על תלה (ואפילו קויפמן קיבל אותה). היו אף הוגים דתיים (ראש וראשון להם הוא הרב מרדכי ברויאר) שקיבלו את הניתוח הספרותי הזה, אך טענו שהוא אינו משקף התפתחות של מקורות אנושיים אלא "בחינות" שונות של הנהגת האלוהים את העולם.

פרסומיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומיו בתרגום לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יוליוס וולהויזן, אקדמות לדברי ימי ישראל; תרגום: ישראל יברכיהו, תל אביב: (דפוס ספר), תרצ"ח. ‬(2 כרכים: א. דברי ימי הפולחן; ב. תולדות המסורה)
  • יוליוס ולהאוזן, משפחות יהודה שנמנו בספר דברי הימים א, ב, ד; פתח דבר והערות: גרשון גליל; תרגמה מלטינית: ליזה אולמן, ירושלים: מרכז דינור, תשמ"ה 1985 (קונטרסים – מקורות ומחקרים).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד הופמן, ראיות מכריעות נגד ולהויזן; עם מאמר־הערכה על אישיותו ועבודתו המדעית [של הופמן] מאת רא"מ ליפשיץ; מתרגם מגרמנית (בצרוף הקדמה והערות) אליעזר בארישנסקי, ירושלים: דרום, תרפ"ח. [1]
  • לא תאולוג (=יעקב רבינוביץ), לתורתו של ולהויזן, תל אביב: הדים, תרפ"ח.
  • מ"ד קאסוטו, תורת התעודות וסידורם של ספרי התורה: שמונה שעורים, ירושלים: חברה להוצאת ספרים על יד האוניברסיטה העברית, תש"ב.
  • משה ויינפלד, 'משנתו של יוליוס ולהאוזן – הערכה חדשה במלאת מאה שנה להופעת חיבורו "אקדמות לדברי ימי ישראל"', שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום ד (תש"ם), 62–93.
  • משה ויינפלד, 'לשרשי משנתו של יוליוס ולהאוזן', הגות במקרא ג (תש"ם), 126–141.
  • זאב ויסמן, 'המגמה האכסטריטוריאלית של ספר-כהנים וזיקתו לישראל בגולה: בעקבות יובל המאה ל"אקדמות" של ולהויזן', ציון מו,א (תשמ"א), 1–13.
  • פרידמן בּוֹשֶויץ, יוליוס ולהאוזן, יסודות וקני-מדה בהיסטוריוגרפיה שלו; מגרמנית: תיאודור התלגי, ירושלים, תל אביב: דביר, תשמ"ב 1982.
  • פיטר שלומוביץ, 'ביקורתו של קויפמן על ולהאוזן: היבט פילוסופי-היסטורי', ציון מט,א (תשמ"ד), 61–92.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מצוטט בספר: Cited in Robert J. Oden Jr.,"The Bible Without Theology", Harper and Row, 1987, ISBN 0-252-06870-X