מריון דנהוף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הרוזנת מריון דנהוף, 1971
טירת דנהוף לפני שריפתה ב-1945 על ידי הכוחות הסובייטים

מַריוֹן הֶדָה אילזֶה, הרוזנת דֶנהוֹףגרמנית: Marion Hedda Ilse Gräfin Dönhoff;‏ 2 בדצמבר 190911 במרץ 2002) הייתה עיתונאית וסופרת גרמנייה פורה, מהחשובות והמשפיעות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. רוזנת, שהייתה העורכת הראשית של "די צייט" והמוציאה לאור שלו במשך שנים רבות. ממשתתפי קשר ה-20 ביולי, כנגד היטלר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנהוף נולדה ב-1909, בטירה בקויטיינן שבפרוסיה המזרחית, הקיסרות הגרמנית (כיום קויטז'ני, צפון פולין; 19 ק"מ דרומית-מזרחית לקלינינגרד). היא הייתה הבת הצעירה מתוך שבעה ילדים, במשפחת אצולה גרמנית. אביה, הרוזן אוגוסט קרל פון דנהוף (18451920) היה דיפלומט, חבר בית הלורדים הפרוסי וחבר הפרלמנט הגרמני. אימה, מריה (1869 - 1940), הייתה בת אצולה אף היא (משפחת פון לפל), מנשות חצרה של אוגוסטה ויקטוריה, קיסרית גרמניה ומלכת פרוסיה אשת וילהלם השני, קיסר גרמניה. האב נפטר כשדנהוף הייתה בת עשר בלבד. את לימודי התיכון היא החלה בפנימייה לנערות בברלין, אך התמרדה כנגד המשמעת הנוקשה שם והועברה כעבור שנתיים לבית ספר תיכון לנערים, בפוטסדם, שם הייתה הנערה היחידה.

דנהוף נתקלה בנאצים כבר ב-1931, עם תחילת תקופת לימודיה לתואר ראשון (כלכלה), באוניברסיטת פרנקפורט, והם הדביקו לה את הכינוי "הרוזנת האדומה", בין השאר עקב השתתפותה בעצרות של סטודנטים קומוניסטים. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, היא העדיפה לעזוב את מולדתה והמשיכה את לימודיה באוניברסיטת בזל, בשווייץ. היא סיימה שם דוקטורט, ב-1935[1], כאשר תוכנית הדוקטורט המקורית שלה הייתה על קרל מרקס, אף כי בסופו של דבר שינתה את הנושא. ב-1938 חזרה דנהוף לאחוזת המשפחה בגרמניה, ושם היא העבירה את כל שנות המלחמה.

ב-1944 הייתה אחת המשתתפות הזוטרות בקשר כנגד היטלר, נחקרה על ידי הגסטאפו, אך הצליחה להטעות את חוקריה בנוגע להשתתפותה, ולהינצל מגורלם של מרבית הקושרים האחרים‏[2]. גורלו של בן דודה היינריך פון לנדורף לעומת זאת, לא שפר כל כך ודבר השתתפותו בקשר נחשף על ידי הגסטפו והוא ניתלה.

סמל רוזנוּת דנהוף
בול דואר שהנפיקה ממשלת גרמניה לכבוד יום הולדתה המאה של מריון דנהוף

בינואר 1945, עם התקרבות כוחות הכיבוש הסובייטים ברחה דנהוף מאחוזתה על גבו של אחד מסוסיה, נדדה על פני מזרח גרמניה במשך שבעה שבועות, עד שהגיעה ולאחר מכן השתקעה בהמבורג. לימים, היא תיארה את מסעה זה באחד מספריה ("שמות שאיש איננו זוכר יותר" - 1962).

עיתונאית וסופרת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946, כשנה לאחר שהגיעה להמבורג היא הצטרפה כעורכת פוליטית לשבועון החדש שהקימו גרד בוצריוס ואחרים, "די צייט", עמו היא עתידה הייתה להמשיך במשך 55 השנים שלאחר מכן, עד יום מותה. דנהוף הייתה שמאלית בדעותיה, בייחוד יחסית לשבועון ולעורכו הראשי דאז ריכרד טונגל, השמרן בדרך כלל. ב-1955, עם עזיבתו של טונגל, פנה השבועון קצת יותר שמאלה ודנהוף מונתה לסגנית העורך הראשי, תחת יוזף מולר - מרין. ב-1968 היא הפכה לעורכת ראשית ומ-1972 עד 2002 כיהנה בתפקיד המוציאה לאור של השבועון (חלק מהתקופה יחד עם הקנצלר לשעבר הלמוט שמידט ובשנתיים האחרונות במשותף גם עם יוזף יופה). במשך כל שנותיה בשבועון דאגה דנהוף לשמור עליו במרכז המפה הפוליטית, כאשר כל התנודות, שמאלה או ימינה הינן מזעריות לכל היותר.

דנהוף לא נישאה מעולם.

פרסים ותוארי כבוד שקיבלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1964 Joseph-E.-Drexel-Preis
  • 1966 Theodor-Heuss-Preis
  • 1971 Friedenspreis des Deutschen Buchhandels (פרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית).
  • 1982 Ehrensenatorin der Universität Hamburg
  • 1988 Heinrich-Heine-Preis
  • 1993 Internationalen Brückepreis
  • 1996 Erich-Kästner-Preis des Presseclubs Dresden e. V.
  • 1999 Hermann-Sinsheimer-Preis
  • 1999 Ehrenbürgerin der Stadt Hamburg

בנוסף לרשימת פרסים זו, דנהוף קיבלה מספר תוארי דוקטור לשם כבוד, ביניהם מאוניברסיטת ג'ורג'טאון שבוושינגטון (1988), מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק (1982), מאוניברסיטת ברמינגהאם ואוניברסיטת קלינינגרד (1999), ועוד.

ב-1992 התגלה ונקרא על שמה אסטרואיד חדש‏[3]

לאחר מותה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דנהוף נפטרה ב-2002. את כל ירושתה היא הקדישה להקמת קרן, המעניקה מדי שנה מאז 2003 את "פרס מריון דנהוף", לקידום היחסים וההשלמה בין העמים. בין הזוכים עד כה היו דזמונד טוטו - 2007, מיכאיל גורבצ'וב - 2010, ועוד.

ב-2009 הנפיקה ממשלת גרמניה מטבע זיכרון מיוחד, בן עשרה יורו, וכן בול דואר, לכבוד יום הולדתה המאה. בנוסף לכך, לא פחות מתשעה בתי ספר שונים, בגרמניה ובפולין, קרויים על שמה ונכתבו עליה מספר ביוגרפיות, חלקן יצאו לאור עוד בימי חייה ורובן לאחר פטירתה.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף ליותר מעשרים ספרים שכתבה בגרמנית, ושחלקם תורגמו גם לשפות אחרות, היא כתבה את ההקדמה לספר Jews In Germany From Roman Times To The Weimar Republic, מאת נחום גידל, שיצא לאור בהוצאת ברטלסמן ב-1988 ופעם נוספת בהוצאת קונמן ב-1998.

ספרים באנגלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Kindheit in OstpreußenBefore the Storm: Memories of My Youth in Old Prussia, translated by Jean Steinberg, foreword by George F. Kennan, 1990, ISBN 0394582551
  • Foe into Friend: The Makers of the New Germany from Konrad Adenauer to Helmut Schmidt, translated by Gabriele Annan, Palgrave Macmillan, 1982, ISBN 0312296924
  • Contributed to A UN Volunteer Force: The Prospects. New York Review of Books, July 15, 1993

ספרים בגרמנית (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Namen die keiner mehr nennt. Ostpreußen – Menschen und Geschichten (1962); Neuausgabe Namen, die keiner mehr nennt. Ostpreußen – Menschen und Geschichten. Rowohlt, Reinbek 2009, ISBN 978-3-499-62477-3
  • Die Bundesrepublik in der Ära Adenauer. Kritik und Perspektiven (=rowohlts deutsche enzyklopädie), Rowohlt, Reinbek 1963
  • Deutsche Außenpolitik von Adenauer bis Brandt. (1970) Hoffmann und Campe, Hamburg 1982, ISBN 3-8032-0142-X
  • Menschen, die wissen, worum es geht. Politische Schicksale 1916–1976. Hoffmann und Campe, Hamburg 1976, ISBN 978-3-455-01552-2
  • Von gestern nach übermorgen (1981) Albrecht Knaus, München 1996, ISBN 978-3-8135-6689-5
  • Amerikanische Wechselbäder. Beobachtungen und Kommentare aus vier Jahrzehnten. Deutsche Verlags Anstalt, München 1983, ISBN 3-421-06165-3
  • Weit ist der Weg nach Osten. Deutsche Verlags-Anstalt, München 1985, ISBN 978-3-421-06204-8
  • Preußen. Maß und Maßlosigkeit. (1987) btb, München 2002, ISBN 3-442-75517-4
  • Kindheit in Ostpreußen. (1988) btb, München 1998, ISBN 3-442-72265-9
  • Gestalten unserer Zeit: Politische Portraits (1990) Goldmann, München 2000, ISBN 978-3-442-12358-2
  • Versöhnung: Polen und Deutsche. Die schwierige Versöhnung. Betrachtungen aus drei Jahrzehnten. Hrsg. mit Freimut Duve (1991) Goldmann. München 1998, ISBN 3-442-12405-0
  • Weil das Land sich ändern muß. Manifest I. Rowohlt, Reinbek 1992, ISBN 978-3-498-01293-9
  • Weil das Land Versöhnung braucht. Manifest II. Rowohlt, Reinbek 1992, ISBN 978-3-498-01299-1
  • Im Wartesaal der Geschichte. Vom Kalten Krieg zur Wiedervereinigung. Deutsche Verlags Anstalt München 1993, ISBN 3-421-06645-0
  • Um der Ehre Willen. Erinnerungen an die Freunde vom 20. Juli Siedler, Berlin 1994, ISBN 3-88680-532-8
  • Zivilisiert den Kapitalismus. Grenzen der Freiheit. (1997) Droemer Knaur, München 1999, ISBN 3-426-60907-X
  • Der Effendi wünscht zu beten. Reisen in die vergangene Fremde. Siedler, Berlin 1998, ISBN 3-88680-647-2
  • Menschenrecht und Bürgersinn (1999) Droemer Knaur, München 2002, ISBN 3- 426-77517-4
  • Macht und Moral. Was wird aus der Gesellschaft? Kiepenheuer & Witsch, Köln 2000, ISBN 3-462-02941-X
  • Deutschland, deine Kanzler. Die Geschichte der Bundesrepublik 1949–1999 (1999) – ISBN 3-442-75559-X
  • Vier Jahrzehnte politischer Begegnungen. Orbis, München 2001, ISBN 3-572-01240-6
  • Was mir wichtig war. Letzte Aufzeichnungen und Gespräche. Siedler, Berlin 2002, ISBN 3-88680-784-3
  • Ritt durch Masuren, aufgeschrieben 1941, mit Fotos von Dietrich Weldt, R autenberg. Troisdorf 2002, ISBN 3-8003-3036-9
  • Ein wenig betrübt, Ihre Marion. Marion Gräfin Dönhoff und Gerd Bucerius. Ein Briefwechsel aus fünf Jahrzehnten Siedler, Berlin 2003, ISBN 3-88680-798-3.
  • Reisebilder. Fotografien und Texte aus vier Jahrzehnten, hrsg. von Friedrich Dönhoff. Hoffmann und Campe, Hamburg 2004, ISBN 978-3-455-09459-6

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Entstehung und Bewirtschaftung eines ostdeutschen Großbetriebes. Die Friedrichstein-Güter von der Ordenszeit bis zur Bauernbefreiung, Dissertation, Universität Basel, 1935
  2. ^ In Memoriam 20. Juli 1944. Den Freunden zum Gedächtnis. Privatdruck Hamburg 1945, הספר יצא בהוצאה פרטית של המחברת ושימש בסיס לספר מקיף יותר שכתבה בנושא זה ב-1994
  3. ^ מרכז המידע של נאס"א והמכון הטכנולוגי של קליפורניה