משתמש:אדר / סיפור

ה ה ח ל ט ה

מתוך "בן גוריון כפי שהכרתיו" זכרונותיה של רחל שכטר, הוצאה עצמית, 1974.

"באותו הלילה הוא נכנס, כרגיל, לחדר הישיבות. הוא לא אהב את רמת גן. תמיד היה מתלונן. אבל בלילה ההוא לא התבדח, לא ביקש דבר. נראה מוטרד, לא כרגיל. כשרזיאל נכנס לחדר, הראשון מבין שרי הממשלה, דיבר איתו קצת ואז ביקש ממני לצאת. הייתי רק בת 18, אבל הבנתי הכל. המתנתי בחוץ. רזיאל אמר שעוד יצטרכו אולי קצרנית בהמשך."

מתוך פרוטוקול ישיבת ממשלת ישראל, 15 באוקטובר, 1940

דוד בן גוריון:

"אני מבקש כי דבר קיומה של ישיבה זאת יישמר בסוד כמוס, וכל מה שייאמר בה לא יסופר לאיש. הישיבה היא גורלית, ואני משביע אתכם שלא להפר לעולם את החובה לשמור הנאמר בה כסוד מדינה עליון. פרוטוקול ישיבה זאת יירשם בכתב יד על ידי מזכיר הממשלה זאב שרף. הקצרניות לא זומנו לישיבה. הפרוטוקול יישמר בעותק אחד בלבד בסייף של ראש הממשלה."

מתוך הערך "מדינת ישראל", האנציקלופדיה העברית, מהדורה ראשונה, 1948

ב- 7 ביולי 1937 החליטה ועדת פיל על הצעת תכנית חלוקה לארץ ישראל, לפיה תחולק הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. המדינה היהודית תכלול את הגליל, העמקים ומישור החוף, בחלק המהווה 17% בלבד משטחה של ארץ ישראל המערבית. המדינה הערבית תכלול את יהודה ושומרון, מישור החוף הדרומי, רצועת עזה והנגב. מסדרון שראשיתו בנמל יפו וסופו בירושלים, ובמרכזו שדה התעופה בלוד, יהיה בריבונות בינלאומית.

ההנהגה הציונית הסכימה, לאחר לבטים קשים, לקבל את ההצעה. ההנהגה הערבית דחתה אותה. הבריטים, לאחר שנה של המרד הערבי הגדול, ובהשמע קול פעמי המלחמה המתקרבת באירופה, החליטו על ביצוע תכנית החלוקה באופן חד צדדי. התאריך 7 ביולי 1940 נקבע על ידי הבריטים כמועד לביצוע הקמת שתי המדינות, שיבוא לאחר שלוש שנות הכנות. הערבים מצידם פתחו במתקפה כללית שהופנתה בעיקר נגד התחבורה היהודית, אך גם החריפו את מאבקם המזויין נגד הבריטים. הבריטים, נחושים בהחלטתם לבצע את התכנית, הגבירו את המאבק נגד המרד הערבי. המופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ועמו חברי הוועד הערבי העליון, הוגלו לאיי סיישל, באוגוסט 1937. על פי עצותיהם של צ'רלס טגארט, המומחה הבריטי למלחמה בטרור, ושל צ'ארלס אורד וינגייט, הזעיקו הבריטים כוחות נוספים לארץ ישראל ונקטו באמצעים מיוחדים וקשים לדיכוי המרד.

ב-1 בספטמבר 1939 פלשו הנאצים לפולין, וב-3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. כדי להתארגן להגנת המזרח התיכון, תעלת סואץ ומקורות הנפט, החליטו הבריטים להקדים את ביצוע החלוקה, והודיעו כי יוקדם ל-1 בינואר 1940.

ביום ב', 1 בינואר 1940, כ' בטבת ת"ש, בשעה 6 בערב, הכריז דוד בן גוריון במוזיאון תל אביב על הקמת המדינה. למחרת, ב2- בינואר, נחתמה בארמון הנציב בירושלים, שנותרה שטח נייטרלי בשליטה צבאית בריטית, ברית הגנה בין בריטניה הגדולה ובין מדינת ישראל. בהסכם נקבע כי נמל חיפה ישמש כבסיס לצי הבריטי, וכי שדה התעופה ברמת דוד יהיה לבסיס של חיל האוויר המלכותי הבריטי. מדינת ישראל הקימה צבא, שעיקרו חיל רגלים, ובנוסף לו כח משוריין, ובו מספר שיריוניות בריטיות חמושות במקלעים כבדים, וכן חיל תותחנים בו מספר תותחים קלים. כח אווירי קטן שהורכב מטייסת של מטוסי "גלדיאטור" דו כנפיים וכח ימי של מספר ספינות משמר, היו לחיל האוויר וחיל הים של המדינה החדשה. השם שניתן לצבא היה "צבא המגן לישראל" – צה"ל.

האצ"ל והלח"י, שהתנגדו לתכנית החלוקה, החליטו להשלים עמה, ולראות במדינה שהוקמה לא משום יעד סופי, אלא תחנת ביניים בדרך לשליטה על כל יתר חלקי ארץ ישראל וירושלים. לפי דרישת האצ"ל הוכנסה במגילת העצמאות פיסקה האומרת – "בשעה הרת גורל זו, כשהעולם נתון בלהבות המלחמה, וחלקים גדולים מעם ישראל נפלו בכף הצורר הנאצי, אנו רואים במדינת ישראל את ראשית צמיחת ישועת העם היהודי ולעולם לא נאבד את התקווה לגאולת ציון וירושלים". בן גוריון הציע לאנשי האצ"ל והלח"י להצטרף לממשלת ליכוד לאומי. הלח"י סירב, אך האצ"ל החליט להצטרף לממשלת אחדות לאומית בראשות דוד בן גוריון, כשדוד רזיאל, כראש האצ"ל, משמש בה כשר ביטחון. בכח אישיותו ועוצמתו הפוליטית הצליח בן גוריון להעביר את המינוי, למרות התנגדות חבריו במפא"י, בנמקו את המינוי בצורך באחדות לאומית "בשעה גורלית זו לעולם ולעם היהודי".

מתוך הערך "פלסטין" האנציקלופדיה העברית, מהדורה ראשונה, 1948

במקביל להקמת מדינת ישראל הוכרז על הקמתה של מדינה ערבית בשם פלסטין, בשטחי ארץ ישראל שנקבעו לכך בתכנית החלוקה. כדי להקל על הערבים להשלים עם מציאות זו, הודיעו בריטניה וארצות הברית על מתן מענק נדיב לביסוס המדינה הערבית וכלכלתה, ובהשפעת בריטניה נכרתה ברית לשיתוף פעולה קונפדרטיבי בין אמירות עבר הירדן ובין פלסטין. בנסיבות המלחמה העולמית, ובצל נוכחותו של צבא בריטי רב במדינת ישראל ובמובלעת ירושלים, השלימו הערבים עם המצב. בראש הממשלה הערבית הועמד ראג'ב נשאשיבי, מתנגדה החריף של משפחת אל חוסייני, משפחתו של המופתי, ומי שדגל מאז ומתמיד בשיתוף פעולה עם הבריטים. סמוך להקמת שתי המדינות נפגש עזרא דנין, איש הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, עם פאוזי אל קאוקג'י, ובפורטו על נימי שינאתו של קאוקג'י למופתי ולמשפחת החוסיינים, הצליח לשכנעו לקבל על עצמו את תפקיד שר ההגנה של המדינה הערבית.

מתוך ראיון טלוויזיוני עם שאול מאירוב, במלאת שלושה עשורים לישראל, ינואר 1970

ב-14 באוקטובר, 1940, הגעתי ללשכתו של בן גוריון, ודרשתי להיפגש עמו מייד ובארבע עיניים. כשהיינו שם לבד, אני והזקן, מסרתי לו את הידיעה החמורה. הוא הבין מייד במה מדובר. בו ברגע החליט על כינוס ישיבת ממשלה מיוחדת וחשאית, שלא מן המניין, כבר למחרת. לשם שמירה על חשאיות הישיבה, נקבע מועד הישיבה לשעת חצות. בן גוריון ביקש ממני להתייצב לישיבה, והזמין גם את הרמטכ"ל, יעקב דורי.

מתוך פרוטוקול ישיבת הממשלה, 15 באוקטובר, 1940:

דוד בן גוריון:

"נתכנסנו כאן לאחר ששאול מאירוב הביא משליחינו באירופה ידיעה שאין כבדה וחמורה ממנה, כי במוצאי יום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, התחילו הנאצים לרכז יהודי ורשה, לב ליבה של יהדות אירופה, בגטו, דבר שכמוהו לא היה בתולדות עמנו מאז ימי הביניים. אנו נדון במשמעות צעד זה, במסקנות שעלינו להסיק ממנו, בצעדים שעלינו לנקוט ובהחלטות שעלינו לקבל."

מתוך ראיון טלוויזיוני עם שאול מאירוב, במלאת שלושה עשורים לישראל, ינואר 1970:

"מייד עם הקמת המדינה, וכינון שירותי המודיעין שלה, ולאור מצב המלחמה באירופה וסכנת התקרבותה למזרח התיכון, החליטה הממשלה על הגברת פעילות המודיעין באירופה. עם נפילת צרפת ביוני 1940, ובמהלך "הקרב על בריטניה" שלאחריה, הוגברו המאמצים ביתר שאת. השליח שלנו באירופה, דוד שאלתיאל, עמד בראש "תחנת אירופה" של המודיעין. שאלתיאל פעל בשם בדוי, במסמכים מזוייפים, ובמראה שעוצב על ידי מומחי האיפור שלנו, הרי הנאצים הכירו אותו, וכבר החזיקו אותו בשנים 1936 ו1937- במחנות הריכוז בדכאו ובבוכנוולד. הוא התחזה לסוחר אמנות שמושבו בציריך. במימון המדינה רכש שאלתיאל יצירות אמנות יקרות ערך, וסחר בהן עם סוחרי אמנות גרמנים. תוך זמן לא רב הצליח במסגרת עסקיו לרכוש את אמונו של הרמן גרינג, שהיה אספן אמנות כפייתי, ובזכות זאת הצליח לרכוש קשרים בצמרת הממשל והצבא. במימון המדינה יצרה תחנת המודיעין בציריך רשת של מודיעים בגרמניה ובפולין. בורשה ישב, כנציג "תחנת אירופה", יהודה ארזי, איש הרכש של ההגנה לשעבר, שפעל אף הוא בזהות בדויה, ובשינוי תווי פניו (בשל היותו דמות מוכרת בורשה), כסוחר במכונות לתעשייה. בשל היות רשת זו מורכבת מאנשים בני המקום, הבקיאים בהווי החיים ובשפה, הייתה הרשת אחת היעילות שפעלו באותו הזמן באירופה, ויעילה מרשתות מקבילות שהפעילו השירותים החשאיים של מעצמות המערב, ה- 6MI הבריטי, ו"המשרד השני" הצרפתי.

מתוך "בן גוריון כפי שהכרתיו" זכרונותיה של רחל שכטר, הוצאה עצמית, 1974.

ישבתי בחוץ. היה לילה רמת גני, קריר, ובגבעת רמת מרפא, שם ישבה הממשלה, היה קר עוד יותר. ראיתי איך הווקסהול השחורות מטפסות במעלה הגבעה. השרים נכנסו בזה אחר זה. ברבע לחצות היו שם כבר כולם. אני חושבת שחוץ מרזיאל, ואולי יעקב דורי, אף אחד לא ידע במה מדובר. כשמאירוב נכנס, סגרו את הדלתות והתחילו לדבר.

מתוך פרוטוקול ישיבת הממשלה, 15 באוקטובר, 1940:

דוד בן גוריון:

"אקצר בדברי. דעתי היא כי ככל שהקמת הגטו יש בה משום השפלה לעם היהודי והעמדת יהודי ורשה בסכנה של רעב ומגפות, עניין זה לכשעצמו אינו מחייב פעולה מצידנו. אני מאמין כי עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה, שאני מעז לצפות כי תגיע במוקדם או במאוחר, יכריעו בעלות הברית את החיה הנאצית ויביאו גאולה אף לעמנו. הודעתי לראש ממשלת בריטניה, ידידנו וינסטון צ'רצ'יל, כי אנו מוכנים להעמיד את צה"ל תחת פיקוד בריטי ולשלוח את בנינו לחזית אירופה אם יהיה בכך צורך. בזאת ניתן תרומתנו לניצחון ולישועת בני עמנו. עם ישראל עבר בתולדותיו רדיפות ונגישות, ויעמוד גם בזו המתחוללת עלינו. אני מציע גם כי לא נדרוש מבריטניה בשעתה הקשה הזאת לעשות צעדים צבאיים, או לצאת בהכרזות בעניין זה, כדי לא לתת פתחון פה לתעמולה הנאצית ולאפשר לה לטעון כי בריטניה נלחמת את מלחמתם של היהודים. אני מציע כי נצא בהצהרת גינוי חריפה, שתתפרסם בעיתונות ובתחנות הרדיו בעולם. זו דעתי. אתן לכל חבר להביע את דעתו. אך לפני כן אבקש כי שאול מאירוב ימסור לנו דין וחשבון."

שאול מאירוב:

"אנשינו בורשה שידרו לתחנת ציריך כי ביום 12 באוקטובר החל תהליך כינוסם של כל יהודי ורשה לגטו ורשה. אזור מגורים דל וצפוף ובו אוכלוסייה של 200,000 יהודים, פונה מכל יושביו שאינם יהודים, כ100,000- איש, וכל יהודי ורשה וסביבתה, שהתגוררו מחוץ לאזור הגטו, כ180,000- איש, אישה וילד, גורשו מבתיהם, ונכנסו לגור בו בתנאי מצוקה איומים ובצפיפות שלא תתואר. מה משמעות הדבר? אני מפנה את תשומת לבכם למספר דברים שמהם ניתן להגיע למסקנה בדבר מטרתם של הנאצים ביחס לעם היהודי. הדבר הראשון הוא הודעתו הפומבית של היטלר ב-30 בינואר 1939, במלאת שש שנים לעלייתו לשלטון, אותה אצטט מן הכתב:

"במהלך חיי התנבאתי לעתים קרובות, ולרוב לעגו לי על כך. בתקופת מאבקי לשלטון, היו אלה רק בני הגזע היהודי שקדמו בצחוק את נבואותי, כשאמרתי כי יום אחד אטול את מנהיגות המדינה והאומה, וכי בין יתר הדברים אפתור את הבעייה היהודית. צחוקם היה רועם, אך אני חושש כי עתה, מזה זמן מה, עבר הצחוק לצד השני של פניהם. היום אהיה שוב לנביא – אם יהדות הממון הבין לאומית, באירופה ומחוצה לה, תצליח לגרור את העמים שוב למלחמת עולם, אזי התוצאה לא תהיה בולשביזציה של העולם, אלא הכחדת הגזע היהודי באירופה".

הדברים ברורים דיים ואינם זקוקים לפרשנות. הדבר השני הוא דיווח שהתקבל אצלנו על הקמתן, ערב הפלישה של פולין, של שש יחידות, הקרויות "איינזצגרופן", בעברית נראה לי שהשם הראוי הוא "קבוצות פעולה", שמטרתן לא הייתה ברורה לנו מלכתחילה. עתה הולכת המטרה ומתבהרת. נפלה לידינו איגרת בזק ששלח ריינהרט היידריך, ראש המשרד הראשי לבטחון הרייך, אל מפקדי ששת הקבוצות, ב-21 בספטמבר 1939, שלושה שבועות לאחר הפלישה לפולין. האיגרת הורתה להם לנקוט באמצעים חמורים נגד היהודים, לרכזם בגטאות, ולמיינם לפי גיל ומין. וכאן אני מבקש להדגיש את הנקודה העיקרית. לפי איגרת הבזק מקומות הריכוז של היהודים צריכים להיות "קרובים לצמתי רכבות". לשם מה? היש הסבר אחר מאשר שילוח היהודים ליעד בלתי ידוע? לאן?

ודאי זכורה לכם התבטאותו של היטלר בפני הרייכסטאג בנאום הנצחון שלו לאחר נפילת צרפת, "מדינת ישראל צריכה להמחק מן המפה". לו כל כוונתו של היטלר הייתה להרחיק את יהודי אירופה, צריך היה היטלר לראות במדינה היהודית שקמה בארץ ישראל כמקום אליו יש לגרש את היהודים, ולא כן היא. ביטויי השנאה למדינה הם ביטויי שנאה לעם היהודי, וראייה להשקפתו כי אין קיום לעם ישראל.

המסקנה המתבקשת היא אחת ויחידה, בדעת היטלר להשמיד את כל יהודי אירופה. אני יודע כי דבר זה נראה כבלתי מתקבל על הדעת. לא ניתן להאמין כי בהתקרב המאה העשרים למחציתה, יתבצע בלב אירופה רצח המוני של מליוני יהודים. כדי לבחון את כוונות היטלר ולקבל תשובה לשאלה האם אכן הוא זומם רצח המוני זה, פנינו, עוד לפני שישה חודשים, אל פסיכיאטר אמריקאי נודע ממוצא גרמני, ומתנגד חריף לנאציזם, ד"ר ולטר לנגר, וביקשנו חוות דעתו, הן כפסיכיאטר, והן כמי שבקיא בהווי החיים בגרמניה על כל גוניהם ודקויותיהם, באופן שזר לא יוכל להבינם, והעמדנו בפניו את השאלה: על רקע המדיניות האנטישמית וחוקי הגזע של נירנברג, ועל רקע המדיניות השיקרית, מוליכת השולל והתוקפנית של גרמניה הנאצית בהנהגתו של היטלר, מה כוונתו לבצע למיליוני היהודים שנפלו בידו עם כיבוש פולין? שליח השירותים בארצות הברית, תדי קולק, הביא את השאלה בפני ד"ר לנגר, ותשובת ד"ר לנגר, המשתרעת על פני דו"ח מודפס של 150 עמודים, ושזורה בביטויים רפואיים, מסתכמת בקיצור: האיש מופרע בנפשו ויש בו תאווה לרצח המונים. שנאתו לעם ישראל אינה רציונלית, שכן האיש לא הכיר יהודים ולא נפגש כמעט עם יהודים, כי אם פתולוגית. היהודי הוא עבורו באופן בלתי מודע המושא להתפרקותו מכל מצוקותיו ותסביכיו. מסקנתו של ד"ר לנגר הייתה כי היטלר זומם את השמדת יהודי פולין ואירופה. ד"ר לנגר סבור כי לו לא היה היטלר איש פוליטי, אלא אדם פרטי, היה מגיע עד מהרה למצב שבו היה מבצע במו ידיו רציחות של פרוצות, ילדים או נכים".

ד"ר לנגר צופה במיוחד רצח של המוני יהודים, אם וכאשר יתהפך גלגל המלחמה, והנאצים יסבלו מפלות ותבוסות. בתחילה לא קיבלנו את תחזיתו של ד"ר לנגר כתשובה נחרצת לגבי כוונותיו של היטלר ביחס ליהודים, אולם עתה, עם כינוס יהודי ורשה לגטו, אנחנו סבורים כי תחזיתו נכונה."

דוד בן גוריון:

"משמעות דבריו של שאול היא חמורה בקנה מידה היסטורי, אך מה בכח מדינת ישראל לעשות? אני דבק בעמדתי כי רק נצחון בעלות הברית יביא הצלה לעם ישראל. יחד עם זאת אני מציע כי כל אחד מן השרים יביע דעתו, ואחרון הדוברים יהיה שר הביטחון, שיעלה הצעות לפעולה, ולאחר דבריו תובאנה ההצעות להצבעה. אני אישית אשקול עמדתי לאור ממשות ורצינות ההצעות וסיכויי ביצוען".

מתוך "חיים למען העם היהודי – זכרונות יצחק גרינבוים" הוצאת דביר, 1960

כשבן גוריון דיבר, המילים חדרו אל הלב. אבל במחשבתי נדדתי רחוק מהחדר בבית ההארחה ברמת גן. בני, קרובי, ידידי, כולם היו שם, בפולין. אבל לא רק עליהם חשבתי. שבע שנים עמדתי בראש הקהילה היהודית בפולין, וייצגתי אותה בסיים הפולני. לא יכלתי להתמודד עם המחשבה על הצפוי להם. בן גוריון היה ותיק בארץ. בשנת 1906 הגיע לכאן כאיש צעיר, והתפאר כי מיום שהגיע לארץ לא דיבר מילה אחת ביידיש. כל מטרתו הייתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הוא לא הכיר אותם, כמוני. קמתי וזעקתי – "בן גוריון, אשריך שזכית לראות בהקמת המדינה, אבל איפה העם שיבנה את המדינה!". דרשתי לקבל את דברי מאירוב כפשוטם. יהודי פולין עומדים בפני השמדה. כאשר יבוא הנצחון, וכבר אז, בשעה הקשה ההיא לא היה לי ספק כי הנצחון יבוא, לא יישארו עוד יהודים בפולין. דרשתי מבן גוריון ומרזיאל לנקוט בצעדים מעשיים למניעת הטבח.

מתוך ראיון טלוויזיוני עם שאול מאירוב, במלאת שלושה עשורים לישראל, ינואר 1970:

לאחר דברי ראש הממשלה ושר הפנים, ולפני דברי שר הבטחון, נשאו דברם כל יתר עשרת השרים. חלקם תמכו בדברי בן גוריון, וחלקם תמכו בדברי יצחק גרינבוים. לא אצטט כאן את דבריהם. אציין רק כי השרים מרדכי בנטוב ואהרון ציזלינג, העלו נימוק נוסף, והוא כי לדעתם לא ירחק היום ואף ברית המועצות תילחם לצד בעלות הברית.

מתוך פרוטוקול ישיבת הממשלה, 15 באוקטובר, 1940:

שר הביטחון דוד רזיאל:

"ראשית אביע עמדתי כי על מדינת ישראל לפעול. עצם תכלית קיומה של המדינה, כמדינת העם היהודי, היא לגונן על העם היהודי, ואם זמן כה קצר לאחר הקמת המדינה עומד העם בפני סכנה קיומית, אין זאת אלא ששר ההיסטוריה בחר במועד הנכון להקמתה. מה נוכל לעשות? נמצא עמנו הרמטכ"ל. בהתייעצויות עמו ועם חברי המטכ"ל סוכם כי מבחינה צבאית יכול צה"ל לתרום לנצחון בעלות הברית תרומה משמעותית בהגנת המזרח התיכון, סילוק כוחות וישי מסוריה ולבנון, הגנה על תעלת סואץ, אם תתקרב המלחמה מצפון אפריקה הנתונה חלקה בשלטון וישי, וחלקה בשלטון איטליה. תפקיד נוסף שאנו חוזים לצבאנו הוא דיכוי מרידות של כוחות חתרניים בעולם הערבי שבסביבתנו, אם במהלך המלחמה יפעלו כוחות ערביים כאלה ואחרים בנסיון לפגוע בכוחות בריטניה במזרח התיכון. היש בכוח צבאנו לחוש לעזרת אחינו באירופה? לדאבוני הדבר נבצר מעמנו. עתה, לאחר נפילת צרפת, בימים בהם בריטניה נלחמת על עצם קיומה, נראה כוחה של גרמניה עצום, ובכח נשקנו בלבד, לא רק שלא נוכל להתמודד עמה, אלא שאין לנו כלל האמצעים להגיע לאירופה, לא בהובלת כוחות צבא למרחק רב, ולא בחיל התעופה הדל שלנו.

מה, אם כן, יש בכוחנו לעשות? כאן אני רוצה לחשוף אינפורמציה סודית ביותר, ששמעתיה מפיו של שאול, אשר הוא עצמו בדבריו לפניכם לא הזכיר אותה. התחנה בציריך הצליחה לגייס לצידנו, הן כמודיע והן כבעל ברית, קצין גרמני בכיר. אקרא לו כאן "הגנרל".

מתוך ראיון טלוויזיוני עם שאול מאירוב, במלאת שלושה עשורים לישראל, ינואר 1970:

שאלתיאל שמר את הגנרל קרוב לחזה. אפילו אני לא ידעתי מי הוא. רק בהמשך האירועים נודע לי כי המדובר במאיור גנרל הנס אוסטר, סגן ראש המודיעין הצבאי הגרמני, האבווהר. עוד לפני המתקפה במערב במאי 1940 הוא עשה כל מה שיכל כדי להזהיר את הולנד וצרפת. אחרי כיבוש צרפת נוצר הקשר עם שאלתיאל. השניים התקרבו מאוד. הוא היה איש טוב, אוסטר.

מתוך פרוטוקול ישיבת הממשלה, 15 באוקטובר, 1940:

שר הביטחון דוד רזיאל:

"הגנרל הוא איש צבא גרמני מן האסכולה הישנה, ומתנגד חריף בחשאי להיטלר. התנגדותו נובעת לא רק מדחיית הנאציזם, אלא מהאמונה כי היטלר מהמר על גורלה של גרמניה, ועשוי להביא לחורבנה. אנשינו יצרו עמו קשר והוא מצא לנכון כי באמצעות כוחה של המדינה היהודית, שמטבע הדברים היא האוייב הנחוש ביותר של היטלר, ואין להעלות כלל על הדעת כי איש מאנשיה יעביר אינפורמציה לנאצים (חשש הקיים לגבי כל בני אומה ולשון אחרים), ומכח האמצעים, מצומצמים ככל שיהיו, העומדים לרשותה כמדינה ריבונית, ניתן יהיה להשיג את המטרה האולטימטיבית והיא חיסולו של אדולף היטלר. אני מעיז להציע לחבור לגנרל ולעזור לו ככל יכולתנו להשיג את מטרתו. ומדוע מטרתו היא מטרתנו? כאן אני רוצה להסתמך על דבריו של ד"ר לנגר שהובאו על ידי שאול כי המלחמה נגד היהודים היא מלחמתו האישית של היטלר, הנובעת מנפשו המסוכסכת. אני מאמין כי אם יקוצץ ראש הנחש, יבוא סיום למלחמה, ותבוא גאולה לעם היהודי.

הגנרל הביא בפנינו תכנית מפורטת להתנקשות בחיי היטלר בעת ביקורו במטה הכללי של הצבא. לגנרל דרושה עזרתנו במימון, באמצעי לחימה בריטיים הנמצאים בידי צבאנו, ובעיקר בעזרה קונספירטיבית ומודיעינית של טובי המוחות שבשירותים שלנו. האיש יודע כי גם אם אין כוחנו הצבאי רב, בחכמה, בתבונה ובקונספירציה כוחנו גדול. הביטוי "חכמת המסכן" אולי לא ידוע לו, אולם לנו מוכרת חכמת הדורות של העם היהודי הנרדף, ואנו בוטחים בכוחו של הגניוס היהודי. אני מציע על כן כי נקבל על עצמנו משימה כבירה זו היכולה לשנות את מסלול ההיסטוריה, להציל את העולם ממלחמה, ולהושיע את עם ישראל מפני סכנת ההשמדה. את פרטי התכנית אפרט בפורום המצומצם הכולל את ראש הממשלה, הרמטכ"ל, ראש השירותים, ואנוכי שר הביטחון, אך אם תצביעו בעד התחלת התהליך שסופו חיסולו של היטלר, אזי תינתן הוראה לראש השירותים להתחיל בהנעת המהלך כבר מחר בבוקר".

(הצבעה) בעד הצעתו של רזיאל – עשרה, וביניהם ראש הממשלה. נגד – שלושה.

מתוך "בן גוריון כפי שהכרתיהו" זכרונותיה של רחל שכטר, הוצאה עצמית, 1974.

הדלתות נפתחו, וכולם יצאו. רזיאל סימן לי בידו שאני יכולה ללכת הביתה. השעה הייתה שש בבוקר. ראיתי אותו מסתודד עם דורי, כשמאירוב יצא בצעד מהיר, כאילו מישהו רודף אחריו. המכוניות התחילו לרדת במורד הגבעה. השמש עלתה במזרח וניתן היה לראות באור הקלוש, האדמדם, את הבעת פניהם של השרים, ביצאם אל המכוניות. איש ואיש מהם היה שקוע בשרעפיו…