ועדת פיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ועדת פִּילאנגלית: Peel Commission) הייתה ועדת חקירה מלכותית שהוקמה באוגוסט 1936 על ידי ממשלת הממלכה המאוחדת במטרה לחקור את הסיבות למרד הערבי הגדול בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי, ולהמליץ על צעדים לעתיד. יושב ראש הוועדה היה לורד ויליאם רוברט פיל, הרוזן הראשון לבית פיל (1st Earl Peel). את הוועדה מינה ויליאם אורמסבי-גור, שר המושבות בממשלתו של נוויל צ'מברליין.

משימת הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על ועדת פיל הוטל לבדוק את הנושאים הבאים:

ששת חברי הוועדה הגיעו לארץ ישראל ב-11 בנובמבר 1936. חברי הוועדה הושבעו ב-12 בנובמבר בארמון הנציב בירושלים. ישיבות הוועדה נערכו במלון פאלאס בירושלים, שהיה בבעלות המועצה המוסלמית העליונה ונחכר על ידי שלטונות המנדט. בפני הוועדה הופיעו נציגי שלטונות המנדט הבריטי, נציגי היהודים ונציגי הערבים. ראשונים העידו נציגי ממשלת המנדט, אחריהם העידו ראשי היישוב היהודי, חיים ויצמן, דוד בן-גוריון ומשה שרתוק (לימים משה שרת). זאב ז'בוטינסקי שגלה באותה עת מארץ ישראל, מסר עדותו בפני חברי הוועדה בשובם ללונדון. הנציגים הערבים הופיעו לפני הוועדה בימי שהותה האחרונים בארץ, לפני שובה לבריטניה. בראש הנציגים הערבים עמד המופתי אמין אל חוסייני וכל יתר נציגיהם היו מאנשיו.

ועדת פיל לא ביקשה להתמקד בפרטי מאורעות הדמים, אלא ניסתה לגלות את שורשיהם וסיבותיהם העמוקות. מגמתה הייתה לפתור את הבעיה הארצישראלית בדרך יסודית ומשום כך ביקשה לשמוע את העדים הראשיים של כל צד ולהוציא לפי דבריהם את מסקנותיה. לראשונה הופיעו בפניה פקידי הממשלה הבריטית ואנשי השלטון המנדטורי. הערבים סירבו תחילה להופיע לפני הוועדה כמחאה על אי היענות הממשלה לדרישתם לאסור את העלייה היהודית לארץ ישראל. רק משהודיעה הוועדה המלכותית על מועד צאתה מן הארץ, התערבו מלכי ארצות ערב ושידלו את המנהיגים הערבים להופיע לפני הוועדה ולהרצות את טענותיהם.

חברי הוועדה עזבו את הארץ ב-18 בינואר 1937.

עדויות הצד היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הצד היהודי עמדו חיים ויצמן ודוד בן-גוריון שהציגו את נימוקיהם להקמת מדינה יהודית בשטח ארץ ישראל באופן מיידי, והחלטה להמשיך זמנית את המנדט הבריטי. כמו כן, היהודים הביאו את הטיעונים על הזכויות ההיסטוריות של היהודים על ארץ ישראל, והציגו את נאמנותם עד כה לבריטים בכל אשר הלכו.

מתוך הכרת גורליות השעה והרגשת האחריות, שקדו מוסדות היישוב וההסתדרות הציונית על הכנת החומר הדרוש להציגו בעל פה ובכתב בפני חברי הוועדה. העמדות הציוניות לפני ועדת פיל התמקדו בארבעה נושאים מרכזיים:

ניתוח היחס בין השאלה היהודית בעולם לבין בעיית ארץ ישראל, תיאור הישגי היישוב השפעתו על ארץ ישראל וסיכויי התפתחותו, סיכום טענות היישוב היהודי כנגד השלטון המנדטורי, תביעה למילוי תנאי המנדט ותביעה למדיניות בריטית של תמיכה פעילה במפעל היהודי בארץ ישראל.

עניינים אלה הוצגו בהתלהבות ובתוקף רב בעדויות של המנהיגים הציוניים. כך למשל, בעדותו של חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית:

הבעיה היהודית כפי שהיא עומדת היום לפנינו היא בעיה של עם חסר בית כיום, קרוב לשישה מליון יהודים שבעיניהם העולם מתחלק למקומות שבהם אינם יכולים לחיות ומקומות שלתוכם אינם יכולים להיכנס, פחות מידי ידוע לעולם מה צפוי לששה מיליונים אלה. אין איפוא פלא שהסיכוי לעלות לישראל נחשב באותם המקומות כפרס הגדול ביותר. מעולם לא ויתרנו על ארץ ישראל. אין אף מאה מאז חורבנה של ארץ ישראל כגוף פוליטי יהודי שיהודים לא ניסו לחזור אליה, גם לאחר שנהרסו היסודות החומריים של מלכות ישראל הוסיפו יהודים לשאת את ארץ ישראל בליבותיהם ובמוחותיהם בכל אשר הלכו".[דרוש מקור]

בעדותו התעכב זאב ז'בוטינסקי במיוחד על הבעיה הערבית ובעיית הביטחון, לדעתו תביעת הערבים למדינה בארץ ישראל נוסף על מדינותיהם הרבות, מול תביעת ההצלה היהודית, דומה לטענת השבע כנגד טענת הגווע ברעב. כשקיבלה עליה הממשלה הבריטית את המנדט, חייבת הייתה להגיד לערבים בצורה ברורה מה משמעותו האמיתית והם היו מבינים זאת. ובאשר לבעיית הביטחון חטא כבד חטאה הממשלה הבריטית בזה שלא נתנה ליישוב את הזכות האלמנטרית להגן על עצמו. לו גייסה מיד עם פרוץ המאורעות חמשת אלפים צעירים יהודים היו שמים להן קץ לאלתר.

בדצמבר 1936 העידו בפני הוועדה נציגי אגודת ישראל, הרב יוסף צבי דושינסקי, משה בלוי, יצחק ברויאר וזאב שיין. הרב דושינסקי דיבר על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל וצפייתו הארוכה לגאולה וציין: "כל חלקי עם ישראל ראו עצמם כבני ארץ ישראל וצפו לגאולה למען יוכלו לחזור אליה, והצהרת בלפור באה לאפשר להם זאת." עם זאת ציין הרב דושינסקי: "אנו מצווים לא לכבוש אותה בכח ולא להשתלט על אחרים". בשם "עם התורה" ביקש הרב דושינסקי שלא תוטל שום מגבלה על העלייה ורכישת קרקעות בארץ ישראל‏[1].

עדויות הצד הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הצד הערבי עמד המופתי אמין אל חוסייני שטען שמטרת היהודים לחסל כל זכר לזכויות הקיום הדתיות וההיסטוריות של המוסלמים על אדמות א"י. כמו כן טען המופתי שהיהודים גוזלים אדמות מהערבים בא"י. המופתי טען גם שעל בריטניה לקיים את החלטתה והצהרותיה במכתבי חוסיין-מקמהון.

בניגוד לגישה הציונית שייחסה ערך רב לחומר משכנע בכתב, הגיש הוועד הערבי העליון מזכר קצר, שנועד לקהל הרחב לא פחות משנועד לחברי הוועדה. המזכר תלה את ההתפרעויות בעובדה שבמדיניות הפרו ציונית של בריטניה נשללו מערביי ארץ ישראל זכויותיהם הטבעיות והפוליטיות. את שורשי הרע ראה המזכר "במעמקי המערכה עצמה" ומובאת בו הקריאה לטיפול יסודי וגלוי לב שיכלול זניחה מיידית של תוכנית הבית הלאומי היהודי, הפסקה מיידית ומלאה של העלייה היהודית ושל מכירת קרקע ערבית ליהודים, ופתרון בעיית ארץ ישראל על ידי סיום השלטון המנדטורי וכריתת ברית בין בריטניה הגדולה לבין פלשתינה כבסיס לממשל לאומי עצמאי. העדות הערבית העיקרית בעל פה ניתנה על ידי המופתי בתוקף מעמדו כיושב ראש הוועד הערבי העליון. מה שעלה מעדותו היה בעיקר ההתנגדות העוינת של הערבים לכל הקשור במנדט.

מסקנות הוועדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית החלוקה של ועדת פיל

מסקנות הוועדה פורסמו בלונדון ב-7 ביולי 1937. הדין וחשבון של הוועדה כלל שלושה חלקים: הראשון נותן סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית השני מביא את טענות שני הצדדים לסכסוך והשלישי מציע תוכנית לפתרון בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות ואזור מנדט בריטי. בסכמה את טענות שני הצדדים תוך חדירה מעמיקה למהותה של הבעיה הארצישראלית קבעה הוועדה כי:

  1. בארץ ישראל קיימים שני לאומים שונים בעלי אינטרסים ושאיפות לאומיות ומדיניות שונות ומנוגדות.
  2. פעילות המנדט באופן בו הוא מתנהל כעת אינן יעילות ולכן הוא לא יכול להימשך.
  3. פעילות המנדט והמשכה בארץ ישראל תגרור התפרצויות זעם חדשות מכיוון הערבים ותמנע קיום האינטרסים הבריטים באזור.
  4. מספר היהודים ומספר הערבים החיים בישראל גבוה יותר מהמצופה עקב הגירה.

לכן, החליטה ועדת פיל על:

  • חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות:
    • מדינה יהודית שתכלול את הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן, ומישור החוף, עד לבאר טוביה (סה"כ כ-17% מארץ ישראל המערבית) בנוסף לשטחים נוספים אך מעטים יחסית לשטחים שהוקצו למדינה הערבית.
    • מדינה ערבית שתהיה חלק מממלכת עבר הירדן המזרחי ותכלול בנוסף את חבל עבר הירדן המערבי שלא ישמש להקמת המדינה היהודית לרבות יהודה, השומרון, מישור החוף הדרומי, רצועת עזה והנגב כולו.
    • בשלטון המנדט יישאר מסדרון צר שראשיתו ביפו והוא כולל את ירושלים, את לוד ואת שדה התעופה הסמוך. בנוסף, ערים מעורבות כמו צפת, טבריה, חיפה ועוד תשארנה תחת השגחה בריטית לתקופה.
    • חילופי אוכלוסין בין המדינות היהודית והערבית במסגרתם יועברו, להערכת הוועדה, כ-225,000 ערבים לעבר הירדן ולמדינה הערבית, וכ-1,250 יהודים למדינה היהודית.
  • תוקם מסגרת פוליטית עליונה שתייצג את הציבור הערבי, במקביל לסוכנות היהודית כמייצגת היהודים.
  • לתקופת מעבר שמשכה לא נקבע, יהיו ענייני החוץ והביטחון של שתי המדינות נתונים לפיקוח בריטי.
  • עד מימוש החלטתה של הוועדה, תוגבל העלייה בצורה דרסטית, ותאופשר רק אם המתחים בין שתי קבוצות האוכלוסייה ישככו ולא תובע התנגדות הצד הערבי לעלייה.
  • עד מימוש החלטתה של הוועדה, תוגבל קניית קרקעות על ידי יהודים.

בצד היהודי היו חילוקי דעות בנוגע למסקנות הוועדה. בצד הערבי דחו את המסקנות וסירבו לחלוקת שטחים כלשהם בארץ ישראל עם היהודים.

מסקנות הוועדה היו בגדר חידוש נועז. זו הפעם הראשונה מאז כינון המנדט הבריטי בארץ ישראל שגוף שלטוני בריטי העלה את רעיון חלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות לשני העמים השוכנים בה. הלורד פיל נהג בפרסום המסקנות במרץ רב, הוא נשא דבריו על מסקנות הוועדה בשידור רדיו של הבי בי סי, נאם אודותן במכון המלכותי לעניינים בינלאומיים, ה"צ'טהאם האוס" (Chatham House) ובבית הלורדים.

תגובות היישוב היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מעמד הר שנאה-אי" מאת יהושע אדרי. קריקטורה שפורסמה בעיתונות הרוויזיוניסטית כנגד מסקנות ועדת פיל.

מנהיגות המוסדות כולל דוד בן-גוריון, חיים ויצמן וגולדה מאיר הייתה בעד הצעות ועדת פיל, לפחות בעד הצעת החלוקה. כנגדם עמדה קואליציה של הקומוניסטים ואנשי שמאל (שהיו בעד מדינה דו-לאומית), הדתיים (שהתנגדו לויתור על נחלת אבות) וכאלו שחשבו שבעזרת מאבק ניתן יהיה להגיע לתנאים טובים יותר.

הקונגרס הציוני העשרים (ציריך, אוגוסט 1937) הכריז כי "הצעת החלוקה של וועדת פיל היא בלתי קבילה", אך הסמיך את הוועד הפועל "להמשיך במשא ומתן על מנת להבהיר את תוכנן המדויק של הצעותיה של הממשלה הבריטית להקמת מדינה יהודית בפלשתינה". בין המתנגדים לחלוקה היו מנחם אוסישקין, יצחק טבנקין וברל כצנלסון, שטענו כי האזור המוצע למדינה היהודית קטן מכדי שיוכל לענות על צורכי התפוצות היהודיות.‏[2]

דעתה של הנהגת היישוב גברה, וכצעד מסייע הוקמו 52 יישובי חומה ומגדל שנועדו לקבוע חזקה על חלקי ארץ.

הנימוקים בעד "תוכנית החלוקה" ביישוב היהודי

א. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" היא אחריות לאומית ובסיס לתקומה מדינית, כי יש בה החלטה עקרונית על הקמת מדינה ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל.

ב. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר קליטה והתיישבות של יהודים במדינה היהודית ללא הגבלות.

ג. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר הצלה מיידית של יהודים הזקוקים ורוצים פתרון למצוקתם בגולה, ובעיקר לרבבות הפליטים שנמלטים מאירופה האנטישמית-הגזענית.

ד. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל על-פי "תוכנית החלוקה" היא בסיס לפיתוח מדינה יהודית עצמאית בגבולות מורחבים יותר בעתיד.

ה. הקמת מדינה יהודית וערבית על-פי "תוכנית החלוקה" תאפשר להגיע להסכמה ולפיוס בין שני העמים שיש להם אותם שאיפות לאומיות על ארץ ישראל. הדבר יביא לצמצום העוינות הערבית ולהפסקת הטרור הערבי הפוגע קשות, ביישוב היהודי, ברכוש ובנפש. הקמת מדינה יהודית החיה בשלום לצד מדינה ערבית, תאפשר ניצול מלא של המשאבים הכלכליים והחברתיים העומדים לרשותה.

באפריל 2014 פורסם כי נציגי ההגנה צוטטו לדיוני הוועדה.‏[3]

ועדות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות כשלונה של ועדת פיל הוקמה מיד לאחר מכן ועדה נוספת - ועדת וודהד שניסתה למנוע את הכישלון שנוצר ולשלול מיידית את מסקנות ועדת פיל.

לאחר כשלונה של זו הוקמה ועידת השולחן העגול (סיינט ג'יימס) ב-1939, שנחשבת לניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שמואל דותן, פולמוס החלוקה בתקופת המנדט, יד יצחק בן-צבי
  • שמואל דותן, המאבק על ארץ-ישראל, ההוצאה לאור משרד הביטחון

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ועדות חקירה לארץ ישראל

ועדת הייקראפטועדת שוועדת פילועדת וודהדועידת השולחן העגולהוועדה האנגלו-אמריקאיתמוריסון גריידיועדת אונסקו"פ

פורטל:היישובP kkl.png

פורטל היישוב