חוקי נירנברג
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוקי נירנברג היו חוקי גזע אנטישמיים בימי שלטון גרמניה הנאצית אשר הגדירו מיהו אזרח גרמני. חוקים אלו נוסחו בכנס ועידת המפלגה הנאצית השנתי בעיר נירנברג, ב־15 בספטמבר 1935, ומטרתם הייתה לשלול זכויות אזרח מכל מי שאינו עונה להגדרה זו. בסיס החוקים היה תאוריה פסדו-מדעית אשר היוותה בסיס להפליית היהודים. ב־14 בנובמבר אותה שנה, פורט החוק הבסיסי, וכוון ספציפית כנגד היהודים. הגזענות הפכה לחוק מדינה, שמנע מהיהודים את היכולת להתגונן מפני האנטישמיות באמצעים משפטיים. האמנציפציה בוטלה לחלוטין, והיהודים הפכו לנתינים מדרגה נחותה. החוקה קבעה שאזרחותם של היהודים נשללת, ושמעמדם הוא של נתינים משוללי כל זכויות אזרחיות או מדיניות, כולל זכותם להגנה משפטית. ב-3 בינואר 1936 הורחבה תחולת החוקים כך שיכללו גם את הצוענים בשטח הרייך.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע ההסטורי
בזמן עלייתו של היטלר לשלטון, בשנת 1933 פחות מאחוז מהאוכלוסיה בגרמניה היה יהודי. ברם, אנטישמיות הייתה אלמנט מרכזי ברטוריקה של היטלר כבר 15 שנה לפני כן. מעלייתו לשלטון החלו רדיפות שיטתיות של יהודים על-בסיס גזעי. באביב וקיץ 1933 החלה התפקחות בצורך להבהיר ולהגדיר את מעמד היהודים בגרמניה. הדבר בלט בשל השוני בתפיסה של המדיניות האנטי-יהודית של המפלגה הנאצית לבין מדיניות הרייך המצופה של הרייך השלישי ונהיה צורך לאחד בין המדיניות האנטישמית של המדינה ובין המפלגה. הגסטפו ופקידי הממשלה האזוריים ביקשו פעמים רבות החלטה רשמית וסמכותית ועמדה חד-משמעית במדיניות כלפי היהודים, מכיוון שהעדר מדיניות ברורה כזאת גרמה עימותים בין פעילי המפלגה לפקידי מדינה בשאלת היהודים. דו"ח של הגסטפו משנת 1935, קבע שהמפלגה "תפעל מלמטה" בשאלה היהודים כדי לגרום לממשלה לפעול לפתרון הבעייה, בעקבותיה פגעו פעילי SA באופן שיטתי ביהודים בגלי תקיפה, ונדליזם והחרמות
במקביל נשמעו דעות אחרות כמו של דר. היילמאר שאכט, נגיד הרייכסבאנק, אשר ביקר את מדיניות המפלגה מכיוון שהיא מפריעה למאמציו לשיקום הכלכלה הגרמנית. לדעתו, לא היה הגיון כלכלי לעצור את היכולות היזמיות של היהודים אשר תרמו לירידה באבטלה הגואה. שאכט לא גינה את החוסר המוסרי באפליית ורדיפת היהודים אלא תמך בארגון חוקי של מעמד היהודים מתוך ראייה כלכלית. בעקבות תלונותיו של שאכט, היטלר הורה, ב-8 לאוגוסט 1935, לעצור כל "פעילויות של יחידים" נגד יהודים גרמנים, שר הפנים, וילהלם פריק איים בנקיטת אמצעיים חמורים כנגד פעילי מפלגה אשר יפרו הוראה זו.
מבחינתו של היטלר היה זה הכרחי להביא לחקיקתם של חוקים אנטישמיים כדי לשקם את האכזבה של חברי המפלגה מהצו שהוציא ב-8 לאוגוסט, במיוחד כיוון שהצו ניתן מסיבות פרקטיות ואילו שאיפתו הייתה כשאיפת חברי מפלגתו.
בכנס המפלגה הנאצית בספטמבר 1935, היטלר היה אמור להעביר החלטה כי דגל צלב הקרס יהפוך לדגל המדינה ולשאת נאום התומך במדיניות התוקפנית של איטליה באתיופיה. אולם, שר החוץ קונסטנטין פון נויראט שכנע את היטלר לא לשאת את הנאום הרגיש בנוכחות הסגל הדיפלומטי. מפאת שינוי בלתי צפוי זה, היטלר היה חייב למלא את הזמן הפנוי בסדר-היום באירוע החגיגי והחליט, כחלופה נאותה, להקדיש את נאומו לבעיית היהודים. הוא פקד בחופזה לנסח את החוקים ןעל המשימה הופקד ברנרד לזנר המומחה לענייני יהודים במשרד הפנים אשר נעזר בפרנץ אלברט מדיקוס. לזנר ומדיקוס הגיעו לנירנברג בבוקר ה14 לספטמבר, החלו הניסוח הטיוטות והיטלר בחר הצעת נוסח אחת מתוך ארבע.
[עריכה] החוקים
- "חוק אזרחות הרייך" – קבע כי רק לבעלי דם גרמני, התנהגות נאצית ותושבי גרמניה תינתן אזרחות גרמנית. נוצרה הפרדה בין "אזרח" לבין "נתין". התקנה קבעה שיהודי (להבדיל ממישלינג) לא יכול להיות אזרח הרייך, ולכן לא מגיעות לו זכויות פוליטיות, ובהן זכות הצבעה ואפשרות כהונה במשרות ציבוריות, בנוסף הוא גם לא זכאי להגנה משפטית. לחוק זה נלוותה תקנה חשובה שהגדירה מיהו יהודי:
- יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים יהודים (כאשר סב יהודי הוא סב אשר השתייך לקהילה הדתית היהודית). אדם שאחד או שניים מסביו יהודים נחשב רק למישלינג, אלא אם:
- יש לו שני סבים יהודיים, וגם:
- הוא משתייך לקהילה הדתית היהודית, או
- נשוי ליהודי, או
- נולד כתוצאה מיחסים עם יהודי, בין אם במסגרת נישואין ובין אם לא (כך שיש לו 2 סבים יהודים ועוד 2 או יותר סבי-רבא יהודים)
- יש לו שני סבים יהודיים, וגם:
- יהודי הוא מי שמוצאו לפחות משלושה סבים יהודים (כאשר סב יהודי הוא סב אשר השתייך לקהילה הדתית היהודית). אדם שאחד או שניים מסביו יהודים נחשב רק למישלינג, אלא אם:
- "החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני" – החוק אסר על נישואים בין יהודים לבין גרמנים, ואף ביטל נישואים קיימים; נאסר קיום יחסי מין עם יהודים; נאסר על היהודים להעסיק עוזרות בית (מתחת לגיל 45) ופועלים גרמנים, כדי למנוע את עליונות היהודים על הגרמנים וקיום יחסים עם המועסקים (שעלולים להביא לילודה); נאסר על היהודים להניף את דגל גרמניה או לעשות שימוש בצבעיו, כדי שלא לטמאו, אבל הותר להם להציג סמלים יהודיים כמו מגן דוד.
[עריכה] ההשלכות והמשמעויות של חוקי נירנברג
- חוקי נירנברג נתנו חסות חוקית ליחסם של הגרמנים אל היהודים. אלה לא יכלו להתגונן משפטית מכיוון שאינם אזרחים.
- חוקי נירנברג מכוונים כלפי היהודים כעם, כציבור נבדל ונפרד על־פי גזעו. הגרמנים בודדו את היהודים מיתר אזרחי הרייך. משנת 1938 סומנו היהודים בבגדיהם ובתעודותיהם.
- חוקי נירנברג הם שלב נוסף לקראת פגיעה פיזית ביהודים. אלה פוגעים בהם חברתית ומשנת 1939 ירוכזו היהודים בגטאות (בידוד פיזי).
- הגרמנים פעלו בגלוי ללא חשש מתגובת שאר מדינות העולם. היטלר העריך נכונה כי אף מדינה לא תגיב נמרצות כנגד פעולותיו נגד היהודים.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הטקסט של חוקי נירנברג בתרגום לעברית, באתר מכללת סמינר הקיבוצים
