המרד הערבי הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לוחמים ערבים בתקופת המרד הערבי הגדול (1936)

המרד הערבי הגדול, בערבית الثورة العربية الكبرى (המרד הערבי הגדול) או الثورة فلسطين الكبرى (המרד הפלסטיני הגדול), היה מרד מאורגן שפרץ בארץ ישראל בשנת 1936, ונמשך בהפסקות עד לשנת 1939. ביישוב היהודי כונתה התמרדות זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, ובאנגלית: המרידה הערבית בפלשׂתינה (Arab revolt in Palestine 1936-1939).

המרד הערבי כלל בעיקרו פעולות טרור מגוונות: תקיפות כנגד חיילים, מוסדות השלטון הבריטי ונציגיו, ופעולות איבה אלימות של ערבים נגד יהודים. יהודים נרצחו או נפצעו על ידי ערבים בזמן שעבדו, נסעו וטיילו, והצתות כוונו לעבר גידולים חקלאיים ורכוש יהודי. המרד כלל גם טרור פנימי בתוך הציבור הערבי, בעיקר כלפי מתנגדי המרד. מאורעות אלה היו שונים מן הקודמים להם בהיקפם, בעוצמתם ובארגונם ונמשכו גם תקופה ארוכה יותר. היקף הפעולות האלימות ועוצמתן גבר עם הזמן‏[1]. לצד פעולות הטרור נערכו הפגנות, נערכה שביתה רחבת היקף בנסיון לפגוע במשק היהודי, ובוצעו פעולות מרי אזרחי כדוגמת מרד מיסים.

המרד נמשך בהפסקות כ־3 שנים. עד למרץ 1939. במהלכו נהרגו למעלה מ־5,000 ערבים, 400 יהודים ו־200 בריטים. המרד לא השיג את מטרותיו: הדרישות הפוליטיות של הערבים לא התקבלו על ידי השלטון הבריטי, היישוב היהודי לא נפגע באופן מהותי ממעשי הטרור ואף התחזק מצדדים שונים (הופחתה התלות בפועלים ערבים ובמשק הערבי), ולעומת זאת הציבור הערבי הוכה מבחינה כלכלית וצבאית, והתדרדר למצב של אנרכיה פנימית עקב הטרור הפנימי.

הגורמים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1936 הצטלבו גורמים עולמיים אזוריים ומקומיים שהביאו להתפרצות המאורעות:

  • העלייה היהודית והתבססות היישוב בארץ: העלייה החמישית, שהחלה לאחר מאורעות תרפ"ט ב-1929 והתגברה בעקבות עליית הנאצים לשלטון ב-1933 הביאה לכך שהיישוב היהודי הוכפל במהלך שנים אלו, ההתיישבות התרחבה, הכלכלה היהודית התעצמה ונעשתה גורם דומיננטי במשק הארצישראלי, והיישוב היהודי הפך למעשה לגרעין של מדינה בדרך. הערבים נתמלאו פחד בראותם את ארץ ישראל הופכת במהירות לארץ יהודית, הם הכירו בכוחו של היישוב ופחדו מגידולו. את עיקר הסכנה ראו בעלייה היהודית ששינתה במהירות ובהתמדה את הרכבה של האוכלוסייה ואת פני הארץ. לערבים נראה היה שהיום בו יהפכו היהודים לרוב בארץ ישראל קרב והולך.
  • ערעור היחסים בין הערבים לבריטים: בשנות ה-20 מערכת היחסים בין הערבים והבריטים הייתה מתונה ויציבה. ב-1930 התפרסם הספר הלבן השני, שמצא חן בעיני ההנהגה הערבית בגלל היותו אנטי־ציוני. שנה מאוחר יותר התפרסמה איגרת מקדונלד, בה חזרו הבריטים מן הספר הלבן. כתוצאה מכך כוננה ועדה מוסלמית עליונה, שבה קראו ערביי ארץ ישראל למדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. קריאה זו עוררה את זעמם של הבריטים.
  • הקצנה במחנה הערבי: אצל הערבים מאופיינת התקופה שממאורעות 1929 ואילך בהתגברות הדרגתית של התפיסות הרדיקליות, שהתבטאו בהחרפה בעמדות האנטי ציוניות, בהתנגדות לשלטון הבריטי ובנכונות לאימוץ הטרור במאבק נגד היישוב היהודי ונגד הבריטים. בתקופה זו התחזקה מנהיגותו הלאומית של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, וירדה קרנם של המנהיגים הערבים המתונים. תחת הנהגתו הוחרפה ההסתה נגד הציונות והיהודים כדי לחמם את האווירה ולהכין את ערביי ארץ ישראל למאבק. בשנת 1932 הוקמה מפלגת אל-איסתקלאל (העצמאות). מפלגה זו לא הייתה כפופה למכובדים ולמשפחות המיוחסות וחרתה על דגלה שורה של תביעות: הפסקת העלייה היהודית, מניעת מכירת קרקע ליהודים והקמת מדינה ערבית בארץ ישראל. גם מפלגה זו פעלה למען הקצנתו והחרפתו של המאבק נגד הציונות והיהודים, זאת אל מול ההנהגה המסורתית, הוועד הפועל הערבי. בנוסף לכך קם דור חדש של צעירים שהרגישו שנחסמה בפניהם הדרך אל הצמרת הפוליטית של מדינות ערב. הצעירים האלו ראו במרידה אפשרות ריאלית והחלו להפיץ כרוזים ולארגן הפגנות אלימות. לא עבר זמן רב עד שהם פנו להיאבק בבריטים וביהודים.
  • השפעת ההתפתחויות המדיניות בארצות המזרח התיכון: ערביי ארץ ישראל הושפעו גם מן ההתפתחויות המדיניות שחלו בארצות הערביות שסמוכות לארץ ישראל. בנסיון להרגיע את הלאומיות הערבית החלו מעצמות המנדט להעניק עצמאות, בדרגות שונות לארצות השכנות. בעיראק בוטל המנדט הבריטי ובמקומו נחתמה ברית אנגלו-עירקית שהעניקה לבריטניה יתרונות חשובים, אבל יחד עם זה נתנה לעיראק סממנים וסמלים של עצמאות לאומית. בסוריה, הנתונה לשלטון צרפתי, הוקמה רפובליקה סורית. גם בעבר הירדן הוקמו מוסדות יצוגיים. התפתחויות אלה עוררו בקרב המנהיגות הפוליטית של ערביי ארץ ישראל חרדות ושאיפות גם יחד. המנהיגות הערבית חששה מפני אפשרות שארץ ישראל תשאר הארץ היחידה במזרח התיכון שלא תזכה בעצמאות מלאה או חלקית ואשר המשטר הפוליטי בה יאפשר ליהודים להפוך לרוב. המנהיגות הערבית סברה על כן כי מהומות בארץ ישראל עשויות להניב גם הבטחות פוליטיות מצד ממשלת בריטניה.
  • עליית כוחו והשפעתו של הפשיזם בעולם: בשנות ה-30 של המאה ה-20 התגלתה בריטניה בעמידתה מול תוקפנותן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית במלוא חולשתה. הערבים החליטו לנצל את חולשתה של בריטניה ולנסות להתקרב לגרמניה ולאיטליה. בריטניה חשה שהמאזן בדעת הקהל הערבית הופר לרעתה והיא ראתה לנחוץ לנסות ולהחזיר את האיזון שהופר. הממשלה הבריטית הניחה כי במלחמה הקרובה יתמכו היהודים ממילא בבריטים ומשום כך החליטה לפייס את הערבים על חשבון היהודים.אותה מדיניות של פיוס החמירה את מצב העניינים בארץ ישראל ויצרה אצל הערבים תחושה שהשלטון מתייצב לצידם במלחמה נגד היישוב היהודי.
  • כישלון המועצה המחוקקת: באמצע שנות ה-30 ספגו ערביי ארץ ישראל מפלה מדינית קשה. בסוף שנת 1935 חודשה התוכנית בדבר כינון המועצה המחוקקת שתעביר את סמכויות השלטון לתושבי ארץ ישראל בהדרגה. התוכנית הייתה אמורה להעניק לערבים רוב מכריע. הנהגת ערביי ארץ ישראל דחתה את ההצעה, אך כעבור זמן, משעמדו על יתרונותיה חזרו בהם. ההנהגה הציונית של היישוב היהודי דחתה אותה לחלוטין. התוכנית נתקלה בהתנגדות חריפה באנגליה. בבית הנבחרים הציעו מרבית הנואמים מתוך שיקולים אימפריאליים לדחות את ייסוד המועצה המחוקקת לזמן מאוחר יותר. אחרים ציינו כי מצב יהודי גרמניה מחייב את ממשלת בריטניה להשאיר את שערי הארץ פתוחים ולא להקים מוסד העלול לגרום לסגירת ארץ המקלט היחידה בפני הנזקקים לה. ביטול ההצעה חיזק את ידיהם של הקיצונים הערביים שקראו להפגנות ולמהומות.

מטרות המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ביטול תוכניות בריטיות ויהודיות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית.
  • שכנוע הבריטים לקבל את דרישות הציבור הערבי.
  • פגיעה במשק היהודי - באמצעות השביתה ניסו הערבים לפגוע במשק היהודי ולהחליש את העלייה.
  • שמירת היתרון הדמוגרפי - הערבים שאפו לעצירת העלייה ולביטול ההיתר לרכישת קרקעות על מנת שיתרונם הדמוגרפי בארץ ישראל ישמר.
  • הקמתה של מדינה ערבית על שטחה של ארץ ישראל.

השלב הראשון של המרד (אפריל 1936 – אוקטובר 1936)[עריכת קוד מקור | עריכה]

אש בשדות גן-שמואל במאורעות 1936-9
קבר אחים של הרוגי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט מתל אביב וסביבותיה, בבית הקברות טרומפלדור (2006)

המאורעות החלו ברציחת שני יהודים ובפציעת שניים, ארבעתם עולים מסלוניקי, בדרך מטול כרם לשכם ב-כ"ג ניסן תרצ"ו, 15 באפריל 1936.

מאורעות רחבי היקף פרצו ארבעה ימים לאחר מכן, ב-19 באפריל, כאשר המוני ערבים הסתערו על יהודים שנקלעו לרחובות יפו. קהילת עולי סלוניקי וצעירי בית"ר ערכו הפגנות בתגובה לרציחות, ביום זה נהרגו 9 יהודים ו-54 נפצעו. למחרת נהרגו עוד שבעה יהודים ורבים נפצעו. המוני פליטים נהרו לתל אביב, לאחר ששכונות הספָר היהודיות של יפו נשדדו ונשרפו. למרות ניסיונות ההרגעה של הנציב העליון ושל נכבדים ערביים פשטה אש המהומות בהדרגה בכל הארץ. חרף מאורעות הדמים, הסתיימה בלונדון הנפקת מניות של בנק אנגלו פלשתינה (שהיה הגוף הפיננסי המרכזי של היישוב ושל התנועה הציונית) בחיתום יתר של כ-2,000%.

ב-20 באפריל 1936 הכריזה מפלגת אל-איסתקלאל על שביתה כללית עד שהערבים יקבלו את תביעותיהם לעצמאות. כמו כן באותה תקופה הוקמו מספר ועדות פלסטיניות מקומיות אשר מטרתן הייתה להביא לתיאום של פעולות המרי כנגד בריטניה הגדולה והתנועה הציונית‏[2]. ב-25 באפריל הוקם הוועד הערבי העליון בראשות חאג' אמין אל חוסייני על ידי המפלגה הערבית הפלסטינית ("החוסיינים"), מפלגת אל-איסתקלאל, הנוצרים והנשאשיבים במטרה לאחד את הכוחות היריבים ולרכז את המאבק לעצמאות. פעולתו הראשונה של הוועד הייתה לנסות ולנצל את המהומות והטרור כדי להביא לשינוי במצב הפוליטי. הוועד הערבי העליון אימץ את סיסמת השביתה הכללית, פתח בארגונה המקיף ובאכיפתה על הציבור הערבי. הוועד הערבי הכריז על מרי אזרחי והודיע כי המרי לא יפסק כל עוד לא ימולאו שלוש תביעות:

  • הפסקה כללית של העלייה היהודית.
  • איסור מכירת קרקעות ליהודים.
  • הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.

מתחילת המאורעות חתר הוועד הערבי העליון להרחיב את המהומות על פני אזורים רבים בארץ ויצירת משטר דמים ולהטיל את מרותו על כל המחנה הערבי.

  • בסוף חודש אפריל 1936 הוכרזה שביתה כללית של הערבים שכוונתה הייתה להשבית את מהלך החיים התקין בארץ ולהכריח את הממשלה הבריטית להיענות לתביעות הפוליטיות של הערבים. השביתה הייתה גם מכוונת למוטט את היישוב היהודי ולהביא עליו חורבן כלכלי. בכל ערי הארץ ובכפריה עסקו הוועדות הלאומיות הערביות בארגונה. הוקמו ועדות עזר שתפקידן היה להגיש תמיכה כלכלית לסובלים מחסור מחמת השביתה והמאבק הלאומי,‏[3] והוקמו גם ועדות חרם שתפקידן לנתק את כל הקשרים הכלכליים והחברתיים בין הערבים ליהודים. נבחרו גם ועדות נוער בהן התרכזו הקיצונים שבכל עיר ועיר לפעולות התנדבות מיוחדות ולשים עין על המהססים ועל הבוגדים. השביתה נמשכה 175 ימים.
  • הסוחרים החנוונים ובעלי המלאכה הערביים נאלצו לנעול את בתי העסק שלהם, על הפועלים הערביים נאסר לעבוד במשקי היהודים על הפלחים נאסרה מכירת תוצרת חקלאית ליהודים, הושבת נמל יפו ונעשה ניסיון שלא הצליח להשבית גם את נמל חיפה. במקביל לארגונה של השביתה הכללית הופעל טרור שהיישוב היהודי לא ידע כמוהו מעודו. כנופיות של מרצחים פשטו בדרכים, בשדות ובפרדסים. הפורעים חתרו לשתק את התחבורה היהודית וירו באוטובוסים וברכבות. עם פעולות הרצח מן המארב באו גם פעולות של שליחת אש בשדות ועקירת עצי פרי. השביתה עוררה התנגדות בקרב חלקים רחבים של האוכלוסייה הערבית שברובם שבתו לא מרצון אלא משום שהכריחו אותם לכך במעשי כפייה וטרור. השביתה יותר משגרמה הפסדים ליהודים גרמה הפסדים עצומים לערבים והביאה לידי הרס מעמדם של אלפי סוחרים, חנוונים, בעלי מלאכה, פלחים ופועלים. ההתמרמרות בקרב אלה הלכה וגדלה עם הזמן. היישוב היהודי התגבר על המחסור בעובדים הערבים ואת מקומם תפסו עובדים יהודים. הערבים לא רק שלא השיגו את מטרתם אלא השיגו תוצאה הפוכה - המשק היהודי בארץ ישראל שגשג. דוגמה לכך היא פתיחת מזח לפריקת אוניות סמוך לשפך הירקון ב-19 במאי 1936, שהפך לאחר כשנתיים לנמל תל אביב.

בנוסף להתנגדות הגוברת באוכלוסייה הערבית השלטונות הבריטים הזהירו כי יוכרז מצב צבאי בארץ אם לא תיפסקנה המהומות. כתוצאה מכך חיפשו המנהיגים הערביים דרך נסיגה בכבוד. כאן באו לעזרתם מלכי ערב שהתחילו לפעול לפי רמז של בריטניה ובאמצעות הוועד הערבי העליון פנו בקריאה אל ערביי ארץ ישראל להפסקת השביתה. מלך ערב הסעודית אבן סעוד פעל לריסון הפרעות בהבטיחו לערביי ארץ ישראל כי יסייע להם במאבקם. הערבים תקפו לא רק את היהודים, אלא גם שיירות מזון ותחמושת של הבריטים. הבריטים הביאו חיילים נוספים למזרח-התיכון והזרימו לאזור כוחות, שטרם נראו כמוהם, אך מצד שני הבטיחו להקים ועדת חקירה אשר תבדוק את תביעות הערבים.

היה הד למאבק בארצות השכנות: מפלגות בעולם הערבי הביעו תמיכה במרד ובעיתונות הערבית בארצות השונות התבלטו כתבות שתיארו את המצב בארץ ישראל. נשלח אף חיל משלוח של חיילים מתנדבים מעיראק בפיקודו של פאוזי קאוקג'י.

לאחר 175 ימים, ב-11 באוקטובר 1936, הסתימה השביתה הכללית. עם הפסקתה שככו גם המהומות בארץ. הערבים ראו בסיום השביתה ובהפסקת פעולות הכנופיות שביתת נשק בלבד כדי להניח לוועדת החקירה הבריטית למצוא נוסחה מדינית חדשה לארץ ישראל שתעלה בקנה אחד עם דרישות הוועד הערבי העליון. בשלב הזה של המהומות, נרצחו 91 אנשים ביישוב היהודי ו-369 נפצעו, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו. הערבים הכריזו על הפסקת אש רק כאשר הגיעו לסף רעב ואיבדו את תמיכתן של מדינות ערב. המרד גם דוכא בשל התערבות יחידות הצבא הבריטי.

ועדת פיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ועדת פיל

בחודש מאי 1936 מינתה הממשלה הבריטית ועדת חקירה מלכותית, בראשותו של הלורד פיל (שכיהן בעבר כשר לענייני הודו) על מנת לברר את גורמי היסוד של המהומות אשר פרצו בארץ ישראל בקשר עם התחייבויותיה של בעלת המנדט כלפי הערבים וכלפי היהודים. ולברר האם לאור פירוש נכון של הוראות המנדט יש לערבים או ליהודים תלונות מוצדקות על אופן הגשמת המנדט בעבר ובהווה. ואם יוברר לוועדה שיש יסוד של ממש לאותן התלונות, להגיש הצעות לסילוקן ולמניעת הישנותן.

הדין וחשבון של ועדת פיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביולי 1937 פורסם הדין וחשבון של ועדת פיל, ובו שלושה חלקים: נותן סקירה היסטורית על הבעיה הארצישראלית, טענות שני הצדדים לסכסוך ותוכנית לפתרון בצורה של חלוקת הארץ לשתי מדינות ואזור מנדט בריטי.

ועדת פיל הכירה בעקרון של חילופי אוכלוסין בין המדינה היהודית למדינה הערבית. הוועדה גם המליצה על ביצוע הדרגתי של תוכנית החלוקה ובתקופת המעבר מימי המנדט עד להקמת שתי המדינות יהיה על הממשלה הבריטית להקפיא את הבית הלאומי דהיינו לאסור רכישת קרקעות על ידי היהודים בתחומי האזור המיועד למדינה ערבית ולקבוע את העלייה לפי כושר הקליטה של אזור המדינה היהודית בלבד.

הוועדה העריכה כי מסקנותיה לא ישביעו רצון אף צד מן הצדדים ובכל זאת ראתה בפתרון החלוקה יתרונות לערבים וליהודים. הוועדה המלכותית ראתה בחלוקה פשרה צודקת לגבי שני העמים למרות שידעה שלא בנקל יסכימו לתוכנית המוצעת. היא הזכירה להם את הפתגם האנגלי האומר "טובה מחצית הכיכר מאפס לחם" וביקשה בכך להדגיש כי היתרונות של החלוקה מכריעים את חסרונותיה וגם שאם אין החלוקה נותנת לשום צד את כל אשר יחפוץ הרי היא נותנת לכל צד את אשר הוא רוצה ביותר והוא חירות וביטחון.

המאורעות מתחדשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי אוטובוס שהסיע נוסעים יהודים ונשרף בפעולת טרור בבלד א-שיח',1938

עם פרסום הדין וחשבון של ועדת פיל נתחדשו מאורעות הדמים בסתיו 1937. המאורעות שנתחדשו נמשכו הפעם בעליות ובירידות עד שנת 1939. הארץ הוטלה למערבולת דמים. הוועד הערבי העליון נעשה קיצוני יותר בעמדותיו ותוקפני יותר במלחמתו נגד היישוב היהודי ונגד השלטון הבריטי כאחד.

בפרוץ המאורעות לא הגיבו השלטונות בצורה נמרצת לשים קץ להשתוללויות הדמים ולמרי האזרחי של הערבים. נראה כי השלטונות הבריטים לא העריכו נכונה את מלוא משמעותם של המאורעות. לא היה זה אלא באיחור משנוכחה הממשלה הבריטית לדעת כי היחס הסובלני והסלחני שלה כלפי המתפרעים לא הועיל ומשהתחילו המהומות לאיים על עצם השלטון הבריטי הוחשו ארצה תגבורות צבא רבות.

בספטמבר 1937 רצחו שליחי הכנופיות את מושל הגליל לואיס אנדרוס. רצח זה ולחץ דעת הקהל בבריטניה אילצו את הממשלה לפעולה תקיפה כלפי הערבים. הבריטים הגיבו בהבאת כוחות גדולים מאירופה, במעצרים מנהליים, בענישה קולקטיבית כגון הטלת עוצר, בהרס בתים ובהוצאת הוועד הערבי העליון מחוץ לחוק. כ־360 ערבים נידונו למוות ו־54 נתלו. המנהיגים הערביים העיקריים נעצרו או גורשו. אחת הפעולות הנרחבות של הבריטים לדיכוי המרד היה הקמתן של מעל 60 מצודות טגארט ברחבי הארץ. מצודות אלה שימשו כבסיסי פעולה לצבא הבריטי וכתחנות משטרה וכן יועדו, בשילוב עם גדר הצפון, למנוע כניסת כוחות ערביים ממדינות שכנות לארץ. עם פירוק הוועד הערבי העליון התגברו המהומות והצבא הבריטי החל במלחמה נרחבת נגד הכנופיות הערביות והצליח למגרן בזו אחר זו. בפעילות שיטתית זו החזיר הצבא את השליטה על אזורי הארץ.

המרד נמשך 3 שנים. עד שהסדר חזר במרץ 1939, נהרגו למעלה מ־5,000 ערבים, 400 יהודים ו־200 בריטים.

ועידת השולחן העגול והספר הלבן של מקדונלד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניסיון אחרון לפתור את בעיית הסכסוך היהודי-ערבי הקימה ממשלת בריטניה את ועדת וודהד באפריל 1938. סיכומי ועדת וודהד כללו שתי הצעות חלוקה חדשות, המנוגדות להצעת ועדת פיל, שפורסמו ב-9 בנובמבר 1938. ועדת וודהד נכשלה ומסקנותיה נדחו על ידי הערבים והיהודים כאחד.

כפועל יוצא מכישלון הוועדות הקודמות, זימנו הבריטים את ועידת השולחן העגול. הוועידה התקיימה בין 7 ל-17 בפברואר 1939, ואף היא נחלה כישלון.

בעקבות כך פרסמו הבריטים ב-17 במאי 1939 את הספר הלבן השלישי, המכונה הספר הלבן של מקדונלד. ספר זה כלל הגבלות קשות על היישוב היהודי, בהן הגבלת עליית יהודים ל-75,000 יהודים במשך 5 השנים הבאות בלבד - 15,000 עולים לשנה. כמו כן הוגבלה כמעט לחלוטין רכישת קרקעות בידי יהודים.

כשבוע לאחר שפורסם הספר, שכונה על ידי היישוב היהודי "הספר השחור" או "ספר המעל", הוקמו שבעה יישובים חדשים ביום אחד, 23 במאי 1939, ועוד שבעה עד סוף אוקטובר באותה שנה (ראו בערך חומה ומגדל).

תגובת היהודים למרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוטובוס יהודי המכוסה במגנים נגד זריקת רימונים ואבנים, שנות השלושים
ילדי משפחות שבתיהן נהרסו על ידי ערבים, מקבלים מחסה בתל אביב, 1936

למן הימים הראשונים לפרוץ המאורעות היה ברור לאחראים לביטחונו ולשלומו של היישוב כי המאורעות האלה הם גורליים למפעל הציוני וליישוב היהודי בארץ. המאורעות לא רק ששינו את השקפת היהודים על הציונות בהגבירם בהם עוד יותר את תחושת השליחות הלאומית, אלא שבסופו של דבר גם שינו את גישתו והתנהגותו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

בפרוץ המאורעות בשנת 1936 התקיימו ביישוב היהודי בארץ ישראל שני ארגונים צבאיים: ארגון ההגנה הוותיק, שסר למרות המוסדות הנבחרים של היישוב, וארגון חדש נוסף, אצ"ל, שלא קיבל את מרות המוסדות הנבחרים של היישוב והיה מקורב לתנועה הרוויזיוניסטית. המאורעות חידדו את הוויכוח על דרכי התגובה כלפי האיום הערבי.

האצ"ל התנגד להבלגה ולהגנה הסבילה, שבה נקט ארגון "ההגנה", וראה בהן מבעים של חולשה, המולידה בקרב היהודים הרגשה של חוסר אונים, ובעיקר כהגנה בלתי תכליתית. כמו כן, טען האצ"ל שחוסר התגובה עלול להביא לתגובה אלימה בלתי מבוקרת של בודדים וקבוצות בלתי אחראיות. זאת ועוד, ההבלגה לדעת הרוויזיוניסטים ואחרים עירערה את הכבוד ליישוב, ומתפרשת אצל הערבים כסימן של פחדנות יהודית המחזקת את חוצפתם, ומרגילה את ממשלת המנדט, ואת דעת הקהל בעולם לחשוב שהיהודים אינם מסוגלים למלחמה. לפיכך תמך האצ"ל בטרור מול טרור ובפעולות תגמול בערבים.

גם ב"הגנה" וביישוב בכלל היו שתמכו בפעולות אקטיביות, ברם מול הדילמה הקשה שהסעירה את היישוב - הלהשיב מלחמה שערה או להבליג - החליטה מנהיגות היישוב על מדיניות ההבלגה, הקוראת ליהודים לא להגיב במעשי אלימות ובמעשי נקם ללא הבחנה בנוסח "עין תחת עין", אלא לעשות כל מאמץ לפגוע רק באשמים ולא לשפוך דם נקי באוכלוסייה הערבית.

את הגישה של ההבלגה הסבירו אנשי הנהגת היישוב וההגנה בנימוקים שונים:

  • שימוש שיטתי בטרור נגדי יעמיד את היהודים בעיני הממשלה האנגלית - למרות היותנו הנתקפים מלכתחילה - במצב אחד עם הערבים, ואף תרחיק מאיתנו את כל אותם אנגלים העומדים לצידנו מנימוקים פוליטיים בלבד.
  • ההסלמה בטרור משני הצדדים תביא להפסקת העלייה, בלי שלהתנגדות היהודים יהיה משקל מוסרי ופוליטי בעיני דעת הקהל.
  • אסור ליהודים ללכת בדרכי הערבים, אם אין אנו רוצים לאבד את עצמנו לדעת מתוך מרירות מוצדקת וחוסר יכולת לשלוט על עצמנו, כדברי דוד בן-גוריון.

עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית נאלצה לשנות את מדיניותה והחליטה על תגובה חריפה יותר כנגד הפורעים. התפתחה שיטת לחימה של "יציאה מן הגדר" על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון "ההגנה" הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת" שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.

במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.

המרד הערבי והשביתה שהוכרזה בו היו אמורים לנתק את היישוב היהודי מנמלי הים (נמל חיפה ונמל יפו). המרד אכן מנע את גישת היהודים לנמל יפו, אולם, בנמל חיפה עבדו פועלים יהודים והוא נשאר פתוח ליישוב היהודי. יתר על כן, בתגובה לסגירת נמל יפו בפני היהודים, הוקם נמל תל אביב שתרם להסרת התלות של היישוב היהודי בנמל יפו.

היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני והתחבורתי, אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו ישובי חומה ומגדל.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברכה חבס (עורכת), ספר מאורעות תרצ"ו, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ז-1937.
  • יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית 1929 – 1939, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1978.
  • יגאל אייל, "'המרד הערבי' 1939-1936: נקודת מפנה במאבק על ארץ ישראל", עלי-זית וחרב, כרך ט, 2009, עמ' 82-43.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ על פי גייקוב נוריס גם עוצמת התגובה הבריטית הלכה והחריפה עם התעצמות פעולות האיבה והטרור. ראו: Repression and Rebellion: Britain's Response to the Arab Revolt in Palestine of 1936-39 Author: Jacob Norris.
  2. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 21
  3. ^ לפי מתיאס קונצל הפלסטינים קיבלו סיוע כספי על ידי ממשלת גרמניה הנאצית במאבק מול בריטניה. ראו: מתיאס קונצל, ג'יהאד ושנאת יהודים, הוצאת טובי, 2008, עמ' 44; חאג' אמין אל-חוסייני ראש הוועד הערבי העליון נמלט מהארץ לאחר שהבריטים הוציאו נגדו צו מעצר בשנת 1937, וקיים קשרים ופגישות עם גורמים גרמניים שונים.
המאורעות

מאורעות תל חי | מאורעות תר"פ | מאורעות תרפ"א | מאורעות תרפ"ט | המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט)