משתמש:Eldad/ארגזים
מות סטלין זכה לסיקור נרחב ב"על המשמר", ביטאונה של תנועת "השומר הצעיר", תוך הדגשת האבל הכבד על האובדן.
בתחילת מרץ 1953 הגיעו הידיעות על גסיסתו של מנהיג ברית המועצות, יוסיף ויסריונוביץ' סטלין. ב-5 במרץ מת סטלין. בעודו על ערש דווי ולאחר מכן, עם היוודע מותו, היה הסיקור החדשותי במערב עוין לסטלין והזכיר את עריצותו ואת רצחנותו. שונים היו פני הדברים בשמאל[דרושה הבהרה], בעולם ובישראל, אשר מותו של סטלין עורר בו תחושה של אבל כבד ואובדן[דרוש מקור]. בארץ היו שותפים לאבל לא רק אנשי מק"י, נאמניה המסורתיים של מוסקבה, אלא אף אנשי מפ"ם הציונית (שהפכה לימים לחלק ממפלגות המערך ומרצ). על אף ביקורת מסוימות על מדיניות ברית המועצות, בפרט על יחסה לציונות, עדיין ראו אנשי מפ"ם אותה ואת מנהיגיה כמשואה למה שכינו "העולם המתקדם" ותמיכתו בעניינים ציוניים בעבר.
עם מותו זכה סטלין לסופרלטיבים[דרושה הבהרה] ב"על המשמר", והושמעו ביטויי צער וכאב על הסתלקותו.
התנערותו של העולם הקומוניסטי ממורשת סטלין, שבאה לידי ביטוי רב עוצמה בנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב ומשפט ההיסטוריה, הביאו את מנהיגי מפ"ם אז להביע לימים חרטה על היחס המעריץ לסטלין[דרוש מקור]. בימין מוזכר עד היום בלעג הסיקור של מות סטלין, כפי שבא לידי ביטוי ב"על המשמר"[דרוש מקור].
הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
פולחן האישיות לסטלין לא פסח על "על המשמר". בשנת 1949 סיים משה סנה, מראשי מפ"ם את מאמרו בקריאה: ”יחי מנהיג ברית המועצות ומעמד הפועלים הבינלאומי מצביא השלום ולוחם החופש לכל העמים - יוסיף סטאלין!”[1] ב-1951, עם מאסרו של מרדכי אורן בפראג, ספגה מפ"ם מהלומה בקשריה עם העולם הקומוניסטי. אף על פי כן, נאמנותה לגוש המזרחי לא התערערה, ומאמרי הערצה לסטלין המשיכו להתפרסם ב"על המשמר".[2] בתחילת 1953, עם היוודע דבר משפט הרופאים, העלילה לפיה רופאים יהודים זממו להרעיל את מנהיגי ברית המועצות, הביע "על המשמר" תמיהה על הניסיון לקשר את "ההאשמות החמורות" אל התנועה הציונית בכללותה. עם זאת, גינה העיתון את "המסקנה הנחפזת והבלתי שקולה, המוצאת לה בימים אלה מהלכים בעתונות ובדעת הקהל בישראל, כאילו משמש משפט הרופאים הממשמש ובא סימן למפנה פטאלי ביחסו של עולם המהפכה אל העם היהודי".
מאוחר יותר, כאשר נותקו היחסים עם ברית המועצות, בעקבות פצצה שהונחה בצירות הסובייטית, הגישה מפ"ם אי אמון בממשלה, "מבלי להתעלם מהרקע ביחסה האנטי-ציוני של ברית המועצות אלינו", הכריזו מנהיגי מפ"ם, "אין הכנסת יכולה לפטור את הממשלה מאחריותה היא בעד השתלשלות הדברים לאחר שהממשלה נטשה מדיניות של אי הזדהות ונייטרליות, נקטה קו של השתעבדות גוברת והולכת למערב ועודדה הסתה נגד ברית המועצות".[3] על נאמנותם לשלטון סטלין זכו אנשי מפ"ם, כמו גם יריביהם במק"י, לקיתונות של לעג ממפא"י וממפלגות אחרות.
אנשי מפ"ם תלו את תמיכתם באותה תקופה בברית המועצות ובסטלין לא רק בהזדהותם עם האידאולוגיה הסוציאליסטית הרדיקלית[דרושה הבהרה], אלא גם בסיבות יהודיות-ציוניות, מאחר שראו בברית המועצות את המעצמה שניצחה את גרמניה הנאצית במחיר דמים כבד מאוד, וזכרו את עזרתו של סטלין להקמת מדינת ישראל, בהיותו הראשון ממנהיגי המעצמות שתמך בתוכנית החלוקה ובקבלתה באו"ם ואת היותו ספק הנשק היחיד כמעט ליהודים במלחמת העצמאות[דרוש מקור].
סיקור מות סטלין[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם היוודע מצבו האנוש של סטלין כתבה מערכת "על המשמר" תחת הכותרת "לשלום נושא השלום":
- "מעטות היו הופעותיו של סטלין בזמן האחרון, אך כל פעם שנשא את קולו, בישרו דבריו שלום לעולם. בכל הופעה, בכל ראיון ובכל נאום חזר בלי הרף וללא ליאות על התזה הפשוטה והאמיתית: המלחמה אינה הכרח. אפשרי קיום מקביל של שני המשטרים... לפיכך הקיפה החרדה לשלום האיש את כל האנושות המייחלת לשלום ולביטחון".
ביום ראשון, 8 במרץ, כאשר נודע על מותו של סטלין, הכריז העיתון:
- "אבל כבד שורר בכל ארצות הסוציאליזם ובלב כל איש שוחר שלום בתבל כולה... שבק חיים המנהיג הגדול, אשר בהנהגתו הייתה רוסיה הישנה למעצמה תעשייתית כבירה. הונחו היסודות האיתנים לחברה אל מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפאשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם – ברית המועצות".[4]
מודעת אבל של מפ"ם שפורסמה בעיתון הכתירה את סטלין, בין השאר, כ"קברניט תנועת השלום בעולם" ומותו תואר כ"אסון גדול"[5].
למחרת, בידיעה על הלווייתו של סטלין, תיאר אותו "על המשמר": "מנהיגם הגאוני והאהוב של עמלי העולם כולו".[6]
פועלו של סטלין, "הקברניט והמצביא", "יורשו של לנין וממשיך גאוני של מפעלו ההיסטורי" תואר כ"נקודה ארכימדית לשינוי פני העולם ומהלך ההיסטוריה". בפרט צוין חלקו במאבק בנאציזם. הפובליציסט אברהם תרשיש שיבח במאמר ארוך את תכונותיו הייחודיות של סטלין: "עמל שקדני, כישרון עבודה, יציבות בלתי נתונה להברקות 'גאוניות', בהירות שיפוט, רצון פלדה". תרשיש לא נמנע מלרמז לביקורות על שלטון סטלין ולפטור אותן בנימת זלזול:
- המבקרים את דרכי ההגשמה הסוציאליסטית הקשורה בשמו של סטלין, אינם יכולים להראות דוגמה אחרת של הגשמה סוציאליסטית בממדים דומים לאלו של ברית המועצות, הגשמה אשר הייתה ודאי מלווה חבלי יצירה ומכאובי לידה של משטר חדש. רק שוטים רומאנטיקונים ואווילים פוליטיים הוגים במהפכה כאילו היא יכולה לבוא לעולם ללא כאבים וללא יסורים גדולים. ורק אנשים שהתחממו אי פעם לאורם של רעיונות מהפכניים בטרם נהיו למעשה הגשמה "נרתעים" ממציאות מהפכנית ומתחילים לחשב מחדש "חשבון" המהפכה: האם לא מוטב שלא באה משבאה!
- אנה מוביל חשבונם? לעיוורון של הגנה על המשטר הקאפיטליסטי כמות שהוא היום. הם חוזרים אל חיק הקאפיטליזם כאל מפלט אחרון מה"ברבאריות הקומוניסטית" ואינם מסוגלים לראות שפלותו, הפליותיו, חטאיו, אימותיו, את השואה שהמיט ועלול להמיט על העולם ועל התרבות האנושית.[7]
תרשיש פיקפק אם ניתן היה להשיג את הישגיו הגדולים של סטלין ללא "שלטון יציב המכוון הכול ביד שקודה למטרה אחת" ולעג ל"אידאל הדמוקרטי של הבורגנות".
עם זאת, "על המשמר" היה מוכן לבוא חשבון עם סטלין, אם כי בעדינות, על משגה אחד: זלזולו בלאומיות היהודית, שאותה ראה כ"רוח רפאים". העיתון ציין כי סטלין עצמו לא היה עקבי בעמדה זו ולראיה – תמיכתו בהקמת מדינת ישראל, והביע תקווה כי ממשיכיו של סטלין יציגו גישה חדשה.
העיתון תיאר בהתרגשות את עצרת הזיכרון לסטלין שבה תמונתו מוסגרה בשחור והבימה קושטה בסרט: "לעד יחי זכרו של סטלין – נושא דגל השלום ועצמאות העמים". "בקום כל הקהל הגדול על רגליו נוגנה מנגינת אבל".
עוצמת האבל באה לידי ביטוי גם בשירי אבל מאת אלעזר גרנות[8] ויהודה עמיחי.[9]
אחרי ימי אבל ספורים שב העיתון לענייניו הרגילים, אך זכרו של סטלין לא ננטש. עם ציון השנה למותו שב והקדיש "על המשמר" מאמר נרחב לדמותו ולמורשתו של מי ש"נגזר עליו לחדש ולהתאים את תורתו של לנין להתפתחות שהלכה לא בדיוק לפי הקצב והדרך שאותם חזה לנין".[10] המאמר ציין שמאז מותו של סטלין החליף סגנון ההנהגה הקולקטיבי סגנון שלטון של איש אחד, אך מיהר להוסיף, אולי מחשש שהערה זו תתפרש כביקורת סמויה על אופי השלטון בעבר, שסטלין עצמו הכשיר את הקרקע לשינוי זה. אחרי סקירה ארוכה שחזרה בחלקה על דברים שנכתבו בעבר, הייתה מעין התנצלות על קוצר היריעה: "לא נגענו במאמר זה אלא בכמה שטחים במפעלו הגדול של סטלין, אך גם זה דיו להוכיח, כי מובטח לו מקום כבוד וזוהר בתולדות שחרורו של המין האנושי מכבלי הפיגור, הניצול והדיכוי".[10]
משמר לילדים[עריכת קוד מקור | עריכה]
"משמר לילדים", שבועון הילדים של "על המשמר", התאבל גם הוא על מות סטלין. שער הגיליון מ-11 במרץ 1953 מוקדש כולו לתמונת סטלין במדים (אותה תמונה שהופיעה בדיווח ב"על המשמר"), ומתחתיה הכיתוב "קברניט המהפכה איננו".[11]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תום שגב, שיעור היסטוריה, כשבישראל ביכו את מותו של סטאלין, באתר הארץ, 9 במרץ 2013- רפי מן, העולם בחרדה: סטלין מת!, בבלוג הערות שוליים להיסטוריה, 25 במאי 2012.
- אלון פארקר, הקיבוץ הארצי וברית המועצות בעשור העצמאות הראשון, עיונים בתקומת ישראל, כרך 22, עמודים 64-90, 2012
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ משה סנה, דגל אוקטובר - דגל האנושות כולה, על המשמר, 6 בנובמבר 1949
- ^ יעקב יסעור, איש ההגות הקומוניסטית, על המשמר, 21 בדצמבר 1952
- ^ הצעת אי-האימון שהגישה מפ"ם, על המשמר, 18 בפברואר 1953
- ^ העולם המתקדם אבל על מותו של י. וו. סטאלין, על המשמר, 8 במרץ 1953
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:על המשמר
פרמטרים [ 7 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
פרמטרים ריקים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית מודעת האבל, על המשמר, 8 במרץ 1953 - ^ היום יובא למנוחת-עולמים י. וו. סטאלין, על המשמר, 9 במרץ 1953
- ^ אברהם תרשיש, מחולל תקופה, על המשמר, 13 במרץ 1953, המשך
- ^ אלעזר גרנות, כנשר בגבהיו, על המשמר, 13 במרץ 1953
- ^ יהודה עמיחי, מותו של סטאלין, על המשמר, 13 במרץ 1953
- ^ 1 2 מ. נחומי, שנה למות '. וו. סטאלין, על המשמר, 5 במרץ 1954, המשך
- ^ תמר רותם, הקמתה ומותה של עיתונות הילדים, באתר עכבר העיר, 12 במאי 2010
קטגוריה:עיתונות עברית קטגוריה:קומוניזם בישראל קטגוריה:יוסיף סטלין
המשך[עריכת קוד מקור | עריכה]
זינב בנת ג'חש[עריכת קוד מקור | עריכה]
זינב בנת ג'חש (642-590 לספירה; שמה הראשון "ברה" והנביא קרא לה זינב, כונתה גם אום אלחכם, אום אלמסאכין ו-אום אלמואמינין) היא אמם של המאמינים[דרושה הבהרה], בת דודתו ואחת מנשותיו של הנביא מוחמד, התאסלמה והגרה אל המדינה "אלמדינה אלמונוארה". השתתפה בקרבות רבים של הנביא נגד עובדי האלילים, הייתה האישה הראשונה מנשותיו של הנביא שנפטרה אחריו, בגיל 25-53 למותה.
הנביא מוחמד התחתן אתה לאחר שהתגרשה מבנו המאומץ "זיד בן חארתה", אלוהים התיר את האפשרות להתחתן עם אשתו של הבן המאומץ בקוראן, בכך שאלוהים צווה בקוראן ב "סורת אלאחזאב" פסוק מספר 37, שיש על הנביא להתחתן עם אשת בנו המאומץ, זה מה שנקרא חתונה מוסדרת מהשמיים, על המוסלמים ליישם את מה שהנביא עשה והוא התרת התחתונה עם אשתו הגרושה של הבן המאומץ במידה ויש רצון בכך.
משפחתה ומעמדה החברתי[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולדה לפני ההגירה של הנביא ממכה למדינה ב 33 שנים, לאבא שלה קוראים ג'חש משבט "בנו אסד" ולאימא שלה קוראים "אומימה בנת עבד אלמטלב" שהיא דודתו של הנביא מוחמד עליו השלום, היא השתייכה לשכבה עשירה ובעלת רמה חברתית גבוהה, רוב האחים שלה היו מראשוני המתאסלמים וזה נתן לה מעמד דתי ופוליטי חזק אצל הנביא
זינב בעיר יתרב[עריכת קוד מקור | עריכה]
זינב היגרה ליתרב "אלמדינה אלמונורה" אחרי שהנביא היגר אליה. ביתרב הנביא אירס אותה לבנו המאומץ זיד בן חארתה, היא סירבה בהתחלה עד שירד הפסוק האומר שאם אלוהים והשליח שלו קבעו דבר על המאמינים והמאמינות לציית למה שנקבע, ואם יסרבו אז הם פסלו את האמונה שלהם באלוהים ובדת, לכן זיינב הסכימה על החתונה מזייד כצו מהשמיים. החתונה הזו דוגמא לשבירת ההבדלים השכבתיים בין המוסלמים, ושהיו קיימים לפני האסלאם בחברה הערבית השבטית בחצי האי ערב, בכך שזיינב השייכת לשכבה העשירה ולאליטה השלטת התחתנה עם זייד השייך למעמד הנמוך וזה היה רצונו של הנביא והוא למגר את הרבדים החברתיים הקיימים בחברה המוסלמית הצעירה, אבל הנישואים האלה נכשלו בגלל העימותים בין שני בני הזוג, ולכן החליט זייד להתגרש ממנה, והנביא היה מבקש ממנו לשמור על הנישואים עם זיינב עד שירדו הפסוקים 36+37 בפרק השלושים ושלוש בקוראן הנקרא "סורת אלאחזאב" המצווים על הנביא להתחתן עם זיינב לאחר שזייד מתגרש ממנה, בעצם זיינב התחתנה עם זייד בצו מאלוהים ולאחר שהתגרשה ממנו התחתנה עם הנביא בעוד צו נוסף, דבר זה נתן לה גאווה ומעמד מיוחד בין נשותיו של הנביא.
מעמדה באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]
היה לזיינב מעמד גבוה אצל הנביא, הייתה נאמנה לנביא, מקיימת מצוות, מקיימת שוויוניות בין בני אדם ובין נשים לגברים הייתה ידועה באהבתה למעשי צדק וצדקנות עד שקראו לה האימא של המסכינים " אום אלמסאכין" , גם הייתה ידועה בסגפנותה . היא מסרה מהנביא הרבה " חדית' " ( התורה שבעל פה באסלאם ) שהם האמירות של הנביא, ולכן יש לה מעמד גבוה בחיי היום יום של המוסלמים, וגם עצם העובדה שאלוהים ציווה עליה להתחתן עם זייד, ולאחר שהתגרשה ממנו להתחתן עם הנביא גם בצוו מהשמיים, אז היא הייתה האישה ששחקה את התפקיד החשוב שמאפשר לגבר להתחתן עם אשת בנו המאומץ של הגבר המוסלמי לאחר שהבן המאומץ מתגרש מאשתו, או אם הבן המאומץ נפטר, וכל זה לפי השריעה המוסלמית, לכן מעמדה ההלכתי "שרעי" באסלאם ידוע כמעמד של אשת נביא שהיוותה דוגמא הלכתית "שרעית" למוסלמים.
פטירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נפטרה בשנת 20 להג'רה, 642 לספירה, והייתה בגיל ( 52 - 53 ) שנים, ברגע שהלכה למות אמרה :
" אני הכנתי את התכריכים שלי בידיים שלי, ואם הח'ליפה ישלח אליי תכריכים תשלחו אחד התכריכים בתור צדקה למסכינים " לכן קראו לה האימא של המסכינים "אום אלמסאכין"היא הלכה לעולמה ולא השאירה כסף או רכוש, התפלל למענה הח'ליפה "עומר אבן אלח'טאב"
נקברה ע"י בני משפחתה כאות כבוד לה ממשפחתה .
השפעתה המגדרית היום[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדוגמא של זיינב ונישואים[עריכת קוד מקור | עריכה]
זיינב סירבה בהתחלה לציית לנביא ולהתארס לזייד, וכאשר ירדו הפסוקים המצווים עליה להתארס לזייד היא הסכימה כיוון שרצתה לקיים צו אלוהי, החתונה עם זייד הגיעה לסופה בגירושין בגלל שזיינב לא אהבה אותו וביקשה להתגרש ממנו וזו זכות של האישה המוסלמית לבקש להתגרש מבעלה למרות שהיא לא יכולה לבציע את אקט הגירושין הסופי, זייד פנה לנביא וביקש להתגרש ממנה, הנביא ביקש ממנו להמשיך ולשמור על חיי נישואים עם זיינב, אבל זייד הוסיף לבקש זאת כי זיינב לא רצתה בו, עד שהתגרש ממנה לפי רצונה, זה אומר שחיי הנישואים באסלאם אינם ממוגדרים לגברים בלבד, ארגון המציאות בחיי הזוגיות נעשים ע"י נשים וגברים יחד , וזה מעיד על שוויון מגדרי מסוים בחיי נישואים של נשים וגברים, נשים באסלאם בעבר וגם בהווה יכולות להשיג את זכיותיהן בחיי הזוגיות, החופש שניתן לזיינב בנת ג'חש והוא להתגרש מבעלה זייד כי לא אהבה אותו, מקרה זה מאפשר לבנות בגיל צעיר היום זכות בחירת בעליהן, למרות שהרבה בנות בחברה הערבית מוסלמית חוות תהליך חברות "socializm" הקובע כי בני המשפחה הם אלה שיכולים להחליט על חתונתה של הבת או האישה בעסקת "בדל " או בשידוך מסוים ולבת אין השפעה על נישואיה, בעצם מה שקורה היום מנוגד לדת האסלאם המתירה לנשים לבחור את בעליהן בצורה חופשית לגמרי .
הדוגמא של זיינב וגירושין מיוזמה אישית[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההשפעה של סיפור הנישואים של זיינב בנת ג'חש הוא שיש לאפשר לנשים לבחור את בעליהן, לא להשפיע על תהליך בחירת בעליהן או לא לכפות עליהן חיי נישואים שאינן רוצות בהם. בעצם זיינב בנת ג'חש ביצעה גירושים מזייד ביוזמה אישית, הנישואין שלה עם זייד היו לא מתאימים, מטרת הנישואים לא הושגה ברמה האישית אם כי מטרת הנישואים עם זייד הושגה ברמה הדתית הלכתית שרעית, לכן היא התגרשה ממנו וזה מה שנהוג היום באסלאם אם בני הזוג מרגישים לא מרוצים מחיי הנישואים הם יכולים להתגרש .
הדוגמא של זיינב ומעמדה של האישה הגרושה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפרק השני בקוראן " סורת אלבקרה" פסוק 241 עוסק בעתידן של הנשים המגורשות ( למגורשות יינתן סיפוק לצרכיהן כדת וכדין , וזו חובת היראים ) אין להעניש אישה מגורשת בגלל שאין לה רצון להמשיך בחיי נישואים עם בעלה, דומה הדבר בפרק השישים וחמישה בקוראן, סורת "הגיטין" "סורת אלטלאק" פסוקים 1-7 שמדברים על מקרים דומים למקרה של זיינב בנת ג'חש והוא גירושים מיוזמה אישית, הזכויות שיש לתת לנשים המגורשות קרי המקרה של זיינב בנת ג'חש הן זכויות הלכתיות שרעיות שלמות, ובעצם זה מהווה דוגמא לנשים המוסלמיות המגורשות, והכרה בזכויותיהן לאחר הגירושים.