ניקולאי רפנין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ניקולאי רפנין

ניקולאי רפנין (11 במרץ 1734 - 12 במאי 1801) (ברוסית:Николай Васильевич Репнин) - מצביא ודיפלומט רוסי, בין האנשים הבולטים בתקופת יקטרינה הגדולה.

ניקולאי רפנין כבר בגיל 15 השתתף במערכה צבאית בדרגת סמל. בשנת 1749 קודם לדרגת קצונה. התגורר תקופה ארוכה בגרמניה וקיבל חינוך גרמני. בתחילת מלחמת שבע השנים התנדב לצבא ובלט בקרב קונגס יגרסדורף, כיבוש קוניגסברג וקרבות נוספות. עוד במהלך המלחמה נשלח לצרפת כקצין קישור עם בעלי הברית. בשנת 1760 השתתף בכיבוש ברלין. עם סיום הלחימה, נשלח על ידי פיוטר השלישי להיות שגריר בפרוסיה. בתפקיד זה הכיר מקרוב את פרידיך השני וארגון צבא פרוסיה.

פעילות בוורשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1763 בתחילת שלטונה של יקטרינה הגדולה התמנה לשגריר באיחוד הפולני-ליטאי. מלך פולין סטניסלאב פוניאטובסקי היה תלוי בתמיכה רוסית ולכן השפעת רפנין על הנשעה במדינה הייתה גדולה ביותר. מילותיו "זה רצון הקיסרית" היו חשובות מאוד בקבלת החלטות בסיים של פולין. בשנת 1768, לאחר לחציו התקבל חוק שלפיו זכויות נוצרים אורתודוקסים ופרוטסטנתי נעשו שווים לזכויות של קתולים. כתוצאה מכך החל מרד בקרב מתנגדי החוק החדש. מרד זה דוכא על ידי הצבא של האימפריה הרוסית. על פעילות בוורשה רפנין קיבל תואר סגן אלוף, עיטור אלכסנדר נבסקי ופרס כספי משמעותי.

קריירה צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית (1774-1768) רפנין חזר למולדת ונשלח לחזית. אוגדה בפיקודו הצליחה למנוע מהצבא הטורקי לעבור את נהר פרוט. לאחר מכך הוא צורף לארמייה ראשית בפיקוד של פיוטר רומיאנצב. הוא השתתף בקרב לרגה וקרב קגול, כאשר יחידות בפיקודו היו בין המצטיינים בקרבות. עבור תרומתו לניצחונות הוא קיבל עיטור גאורגי מדרגה השנייה.

בהמשך הוא קיבל תחת פיקודו כול הכוחות שהוצבו בוולאכיה. בקרב ליד בוקרשט הוא ניצח את הכוח הטורקי. לאחר ויכוחים עם פיוטר רומיאנצב על דרך להמשך המערכה הוא עזב את הצבא. בשנת 1774 הוא חזר לפעילות צבאית והשתתף במספר קרבות. הוא היה בצוות משא ומתן בהקשר להסכם קוצ'וק קאינרג'ה. בהנחיית פיוטר רומיאנצב הוא נשלח לסנקט פטרסבורג עם מסמכי ההסכם החתום.

פעילות בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1775 הוא נשלח לאיסטנבול כראש שגררות. בשנת 1776 הוא חזר לבירה. יקטרינה הגדולה חשדה שהוא קשור לתוכניות לעלות לשלטון את פאבל הראשון וגם לא אהבה את השתתפותו בארגון של הבונים החופשיים. הוא התמנה למושל סמולנסק. בהמשך הוא נשלח בראש כוח צבאי רוסי שתמך באוסטריה במלחמתה נגד פרוסיה. על פעילות זו שתרמה לסיום הלחימה הוא קיבל מהקיסרית עיטור אנדריי הקדוש וגם עיטורים אוסטרים ופרוסים.

פעילות במלחמה 1792-1787 עם הטורקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ המלחמה העות'מאנית-רוסית (1787-‎1792), רפנין חזר לפעילות צבאית. הוא היה פעיל במצור אוצ'קוב וכיבושו , כיבוש איזמאיל וקרבות נוספות. בשנת 1791, כאשר גריגורי פוטיומקין נסע לסנקט פטרסבורג, הוא התמנה למפקד העליון של הכוחות בשטח. בניגוד להנחיות של פוטיומקין הוא החל בפעילות התקפית. בקרב מצ'ין הוא הביס את הכוח הטורקי. לאור הניצחון המוחץ כבר למחרת הטורקים החלו בשיחות על הפסקת הלחימה. למרות ההצלחות הוא לא התמנה לגנרל-פלדמרשל ככל הנראה לאור הפעילות שלו במסגרת הבונים החופשיים שלא הייתה לרוחה של הקיסרית.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר המלחמה הוא היה מושל ריגה ולאחר מכך טאלין. בזמן התקוממות בפולין בשנת 1794 הוא התמנה למפקד העליון של הכוחות. למרות זאת, אלכסנדר סובורוב ניהל את המערכה באופן עצמאי וכבש את ורשה ללא תיאום עם רפנין.

רק בשנת 1796 בתקופת פאבל הראשון, הוא התמנה לגנרל-פלדמרשל. בשנת 1798 הוא נשלח לברלין ווינה במטרה לגבש ברית נגד הצרפתים. היחסים שלו עם הקיסר לא היו טובים ובנובמבר 1798 הוא פוטר מהשרות.

הוא התגורר במוסקבה ונפטר בגיל 67. הוא הוטמן במנזר דונסקוי.