נמל התעופה הבין-לאומי בולטימור-וושינגטון ת'ורגוד מרשל

נמל התעופה הבין-לאומי בולטימור-וושינגטון ת'ורגוד מרשל
Baltimore/Washington International Airport
	צילום אוויר של הנמל משנת 2007
נתוני השדה
סוג השדה	ציבורי
תקופת הפעילות	1950–הווה (כ־74 שנים)
מפעיל	מנהל התעופה של מרילנד
בעלים	מנהל התעופה של מרילנד
עיר סמוכה	בולטימור
משרת את	וושינגטון די. סי.
קואורדינטות	39°10′42″N 76°40′03″W / 39.1782209°N 76.6675418°W
גובה מעל פני הים	44 מטר (143 רגל)
	https://www.bwiairport.com
מסלולי טיסה
	(למפת ארצות הברית רגילה) וושינגטון ניו יורק לוס אנג'לס שיקגו סן פרנסיסקו אטלנטה דאלאס יוסטון בוסטון סיאטל מיאמי ה; א; ט; ל; נ; ט; י; ה; ש; ק; ט; מפרץ; מקסיקו; קנדה מקסיקו איי; בהאמה; BWI
סטטיסטיקה (2021)
מספר הנוסעים	18,868,429
תנועות מטוסים	200,821
מטען	280,687 טון
קיבולת
טרמינלים	אחד, חמישה מסופים
שערי עלייה למטוס	78

נמל התעופה הבין-לאומי בולטימור-וושינגטון ת'ורגוד מרשל (באנגלית: Baltimore/Washington International Airport) הוא נמל תעופה אזרחי, הממוקם מדרום לעיר בולטימור במדינת מרילנד שבארצות הברית. זהו נמל התעופה הגדול ביותר במרילנד. בשנת 2021 עברו בו 18,868,429 נוסעים במסגרת 200,821 תנועות מטוסים.

הנמל הוא אחד משלושת נמלי התעופה המשרתים את עיר הבירה וושינגטון, הממוקמת כ-50 קילומטר דרומה ממנו (ביחד עם נמלי התעופה רייגן ודאלס).

הנמל נקרא על שמו של ת'ורגוד מרשל, השופט האפרו-אמריקאי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, שהיה תושב בולטימור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההחלטה להקים נמל תעופה חדש לאזור בולטימור-וושינגטון התקבלה בשנת 1946. מרבית השטח להקמת הנמל נרכש מידי הכנסייה המתודיסטית פרנדשיפ (Friendship Methodist Church), שמבנה הכנסייה שלה נהרס לצורך הקמת הנמל. הנמל נקרא נמל התעופה הבינלאומי פרנדשיפ ונחנך ב-24 ביוני 1950, במעמד נשיא ארצות הברית הארי טרומן, שהגיע אליו במטוס הנשיאותי. הפעילות הסדירה בנמל החלה חודש לאחר מכן. לאחר פתיחתו הועברה אליו הפעילות משדה התעופה העירוני הישן של בולטימור (אנ').

ב-1959 היה הנמל הראשון מהמשרתים את וושינגטון די. סי לקבל טיסות סילון אזרחיות, שנערכו במטוסי בואינג 707.

מחלקת התחבורה של מרילנד רכשה את הנמל מידי עיירית בולטימור ב-1973. בשנה שלאחר מכן שונה שמו לנמל התעופה הבינלאומי בולטימור-וושינגטון, במטרה למשוך אליו נוסעים. תוכנית ההרחבה הראשונה לנמל יצאה לדרך ב-1974. ב-1979 הושלמה הרחבת הטרמינל בנמל, שיותר מאשר הכפיל את שטחו. ב-1980 נחנכה תחנת רכבת בצמוד לנמל, ובשנה שלאחר מכן נחתה בו הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה. ב-1993 החלה חברת סאות'ווסט איירליינס לפעול מהנמל, והיא כיום (2022) החברה הפעילה ביותר בו.

בשנת 2005 קיבל הנמל את שמו הנוכחי. הפעילות בו דישדשה מ-2006 ועד 2014 סביב מספר של 21–22 מיליון נוסעים עוברים בשנה, ולאחר מכן גדלה עד לשיא של כל הזמנים במספרם - 27.1 מיליון בשנת 2018. לאחר 2019 חלה ירידה חדה בתנועת הנוסעים בנמל, עד לשפל של 11.2 מיליון ב-2020.

ב-22 בפברואר 1974 פרץ לנמל אדם שביקש להתנקש בנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון. הוא הרג שוטר, השתלט על מטוס DC-9 במטרה להטיסו ולרסקו על הבית הלבן, הרג אחד מטייסיו ופצע את השני. הנוסעים נמלטו מהמטוס. התפתח קרב יריות בין החוטף לבין שוטרים שהיו מחוץ למטוס שבו הוא נפצע. הוא שם קץ לחייו לפני שהמשטרה פרצה למטוס.^[1]

מתקנים ופעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנמל משתרע על גבי שטח של 12.79 קילומטר רבוע. פועלים בו שלושה מסלולי טיסה, ששניים מהם, מדרום לטרמינל, הם מצטלבים. מסלול רביעי, מסלול 04/22 באורך של 1,829 מטר, נסגר לצמיתות בשנת 2014 לאור שימוש מועט בו. הוא משמש כיום כמסלול הסעה וכן לחניית מטוסים.

בטרמינל פועלים חמישה בנייני מסוף (זרועות). פועלים בהם 78 שערי עלייה למטוסים, ש-14 מהם משרתים טיסות בינלאומיות. בנמל פועל גם מסוף לטיסות מטען.

בנוסף לתחנת הרכבת המשרתת את הנמל ומקשרת בינו לבין וושינגטון די. סי ובולטימור יש בו תחנה של הרכבת הקלה של בולטימור.

הנמל משרת כ-22 חברות תעופה, המפעילות ממנו בעיקר טיסות פנים ליעדים רבים בארצות הברית. קווי תעופה בינלאומיים פועלים מהנמל אל קנדה, מקסיקו, האיים הקריביים, מרכז אמריקה, בריטניה, גרמניה, איסלנד וסנגל. בשנת 22–2021 היו חמשת היעדים מרובי הנוסעים ביותר אל הנמל וממנו אטלנטה, אורלנדו, פורט לודרדייל, דנוור ושארלוט.