סלוה בכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

סלוא בכרערבית: سلوى بكر, נולדה בשנת 1949 בקהיר) היא מבקרת ספרות וסופרת מצרייה.

חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכר איבדה את אביה בגיל צעיר, אמה גידלה את ארבעת ילדיה לבד. "עוד לא הייתי בת עשר, וכבר הכרתי את הסוגיות פלסטין, קובה ואלג'יר. השירים האהובים עלי היו שירים פטריוטיים. הערצתי את נאסר ושמעתי את כל הנאומים שלו ברדיו. כאשר התקיפו האנגלים והצרפתים בשנת 1956, בכיתי ימים שלמים. [...] אחרי התבוסה של 1967 הייתי אבודה לגמרי. במשך חודשים לא ידעתי מה לעשות. לא העזתי לשמוע רדיו או לקרוא עיתונים."‏[1]
בכר סיימה לימודי כלכלה באוניברסיטת עין-שמס בשנת 1972 וביקורת תיאטרון בשנת 1976 . בשנת 1977 היא חוותה בפעם הראשונה מקרוב את צרכי העניין בהתקוממות הלחם. היא עזבה את מצרים לביירות במטרה להצטרף למאבק הפלסטיני. היא עבדה בעיתון לבנונוי והתחתנה עם גבר סורי. "הכתיבה הייתה ההצלה שלי. עם הזמן הבנתי שהכתיבה היא לא רק שסתום, אלא היא המהות שלי."‏[2]
בכר עבדה בתיאטרון ובקולנוע כמבקרת בקפריסין ובלבנון. מאז שנת 1985 היא מתרכזת בכתיבה ספרותית.
היא מתגוררת שוב בקהיר מאז שנת 1987 ונחשבת לאחת הסופרות החשובות. היא תומכת בדיאלוג בין העולם הערבי לעולם המערבי. עיקר המוקד של כתיבתה הוא מעמד האישה בחברה המצרית. היא כתבה עד כה 7 קובצי סיפורים, 7 רומנים ומחזה בשנת 2002 בשם"حلم السنين".
בשנת 2001 היא הוזמנה להרצות באוניברסיטאות שונות בארצות הברית. אחרי ניצחונו של מוחמד מורסי בבחירות בשנת 2012 היא הביע חשש מהעתיד לבוא.‏[3] אבל היא גם אומרת, שעכשיו נשים מדברות על הטרדה מינית ועל אונס, ושהאינטלקטואלים הליברלים לא הרבה יותר טובים ביחס אל האישה מאשר המוסלמים.‏[4]

יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכר אומרת, שכתיבתה מושפעת מאנטון צ'כוב, סרוונטס ומאיסבל איינדה.‏[5] ספריה מתורגמים לאנגלית, גרמנית, ספרדית, צרפתית וסרבית. לעברית תורגם סיפור אחד בתוך הקובץ "נעליים ללא עקבים". גיבורת הסיפור, המכונה לכל אורכו סיידה (בעברית: אשה, גברת), היא עקרת בית כנועה ועלובה המגלה יום אחד שקול שמימי מבליח מתוכה. היא מסתחררת מיכולת שירתה ומבקשת להשמיע לבעלה את קולה. בעלה מסרב לשמוע אותה שרה, פורץ בצחוק ואומר ברחמים: "תשמעי סיידה. את כבר בת ארבעים, ויש לך ארבעה ילדים. את מתכוונת לשיר, למשל?! להיות זמרת?!"
במרכז הרומן הראשון שלה العربة الذهبية لا تصعد إلى السماء עומדת עזיזה, שנחשבת למשוגעת. אישה כבת ארבעים מאלכסנדריה היושבת בכלא, כי הרבה את אביה החורג. היא הייתה המאהבת שלו במשך שנים רבות, מבלי שאמה העיוורת ידעה על כך. עזיזה חולמת לעלות השמיימה בכרכרה זהובה, מפוארת יותר מזו של המלך פארוק.
ברומן مقام عطية נדרשת עיתונאית לכתוב כתבה על עטיה ועל הקמת האנדרטה לזכרה. מי הייתה עטיה? האם הייתה "קדושה"? קולות שונים מדברים ברבדים שונים של השפה הערבית על עטיה.
בקובץ הסיפורים زهرة المستنقع الوحيدة מתארת סלוא בכר את חיי האנשים בקהיר.
הרומן " البشموري" עוסק בהתקוממות של קופטים נגד בית עבאס במאה ה-9 . הרומן הזה קיבל את הציון "אחד מ-100 הרומנים הערבים הטובים ביותר".‏[6] בכר טוענת שהמאבק הזה, לפני יותר מאלף שנים, היה מכריע עבור ההיסטוריה המצרית והערבית.‏[7]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "נעליים ללא עקבים": סיפורים מודרניים של יוצרות ערביות, בעריכת עמי אלעד-בוסקילה,

תירגמו מערבית: חניתה ברנד, לאה גלזמן, מירב חופי, חנה עמית-כוכבי ונירה קארידי, סדרת "גשרים", ספריית מעריב, 2004 ,188 עמודים

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Nur das Schreiben hat mich gerettet, Die ägyptische Schriftstellerin Salwa Bakr, in: Hassouna Mosbahi, Die rebellischen Töchter Scheherezades, S. 139 - 148, S. 140
  2. ^ Writing as a Way out, in: Fadia Faqir, In the House of Silence, London 1997 S. 35 - 39, S. 36
  3. ^ [ http://www1.youm7.com/News.asp?NewsID=715118&]
  4. ^ [ http://en.qantara.de/The-Voice-of-the-Marginalized/19889c21261i1p501/index.html]
  5. ^ [1]
  6. ^ [2]
  7. ^ [3]