הטרדה מינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט על רציף תחנת רכבת ביפן המציין כי חלק זה של הרציף מיועד לנשים בלבד, במטרה להגן על הנשים מפני הטרדה מינית.

בלשון היום-יום, הביטוי הטרדה מינית מתייחס להתנהגות שבאמצעותה אדם אחד (המטריד) גורם אי נעימות על רקע מיני לאדם אחר (המוטרד). כלומר, מדובר בהתנהגות מינית שאינה רצויה לנמען ומטרידה אותו. מינם של המטריד והמוטרד אינו משנה. בישראל, החוק קובע שרק חמש התנהגויות הן הטרדות מיניות אסורות; התנהגות שאינה מנויה בחוק אינה הטרדה מינית אסורה (ראו להלן בסעיף על החוק, וכן בערך המורחב).

תוכן עניינים

[עריכה] מאפייניה של הטרדה מינית

יש דרכים רבות לאפיין סוגים של הטרדות מיניות. יש הטרדות אקראיות, למשל כשאדם מתחכך באישה העוברת מולו ברחוב, או יושבת לידו באוטובוס, ויש הטרדות שיטתיות, למשל - כשמעסיק מטריד עובדת שלו, או מורה - את התלמידה שלו. יש הטרדות שנועדו "להשיג" את האישה המוטרדת, ויש שנועדו להשפילה, לערער את ביטחונה, או לגרום לה לעזוב מקום עבודה, לימודים או ארגון אחר. יש הטרדות שמטרתן להרשים גברים סובבים, ויש שמטרתן לטפח את האגו של המטריד. בכל המקרים, מה שהופך הטרדה לכזו הוא שהמוטרדת (או המוטרד) אינה רוצה בה, וחווה אותה כשלילית, כפוגענית, כמאיימת, כמקטינה, כמערערת.

הקושי בזיהוי הטרדה מינית נעוץ בעיקר בנטייה התרבותית לערפל את היחסים בין המינים ברומנטיקה המחפה על ההבדלים בין מכבד ופוגעני, מותר ואסור. הטרדה מינית מתרחשת בחסות הערפול המובנה בהגדרת מושגים כמו רומנטיקה, חיזור, משיכה ואהבה, לכן התנהגות אשר נתפסת אצל האחד כחיזור עלולה להיתפס על ידי האחר כהטרדה, ופעולה שהייתה יכולה להתפש כפעולה רומנטית כאשר קיימת הדדיות, נתפשת על פי החוק כהטרדה מינית כאשר אחד מהצדדים איננו מעוניין בה.

התאוריה הפמיניסטית טוענת שהטרדה מינית היא תוצאה של המערכת הפטריארכלית אשר מאפשרת לגבר להפעיל כוח מיני ולהביע באמצעותו את הדומיננטיות הגברית, כגון הבוס המטריד את העובדת הכפופה לו. על פי פרספקטיבה זו, הטרדה מינית נובעת מתהליך של סוציאליזצית המגדר, אשר יוצר ומשעתק הבדלי כוחות בין גבר לאישה בחברה. תהליך הסוציאליזציה של המגדר מניח את היסודות לסטריאוטיפים על בסיס מיני ומעמד חברתי. שכיחות המקרים בהם המטריד היה בעל סטטוס נמוך משל המוטרד היא נמוכה ובד בבד שכיחות המקרים בהם יחס המעמדות הפוך, גבוהה. משמע, ההטרדה נפוצה יותר כאשר המטריד הוא בעל סטטוס רם יותר משל המוטרד.

אורית קמיר, בספרה "פמיניזם, זכויות ומשפט", מציגה את ההטרדה המינית כפגיעה בכבוד האדם:

התייחסות לאישה כאל אובייקט מיני כאשר היא אינה מעוניינת בכך - משפילה אותה כשם שהתייחסות גזענית משפילה אדם שחור בצפון אמריקה וכשם שהתייחסות אנטישמית משפילה יהודי. התייחסות לאישה כאל אובייקט מיני כאשר היא אינה מעוניינת בכך ממקמת אותה במסגרת השקפת העולם הפטריארכלית, ומועידה לה תפקיד משני, נחות, נשלט ובלתי שוויוני".

הטרדה מינית אומנם נפוצה מאוד בהקשר של מקום העבודה, אך יכולה להתבצע בכל מקום ובכל גיל (גם בין ילדים ובני נוער).

[עריכה] הטרדה מינית במסגרת יחסי מרות

במצב בו יש ניצול של יחסי כוח, כמו מרות בעבודה, חינוך או טיפול, החוק בישראל מעניק הגנה יתרה (סעיף 3(א)(6) לחוק למניעת הטרדה מינית). כאשר אדם מנצל יחסי כוח כדי להציע הצעות מיניות חוזרות ונשנות, או כדי להתייחס שוב ושוב למיניותו של אדם הכפוף לו, החוק קובע שזו הטרדה מינית גם אם המוטרד לא העז להראות למטריד שהוא אינו מעוניין, ולא העז לבקש ממנו שיפסיק (במצבים רגילים, שאין בהם יחסי כוח, התנהגות כזו הופכת להטרדה מינית רק אחרי שהמוטרד הראה למטריד שהוא אינו מעוניין בהתנהגותו).

במקצועות מסוימים נקבעו גם כללי אתיקה, האוסרים על קשרים לא הולמים (גם בהסכמה) בין בעל המקצוע ללקוחותיו, ומגדירים את הסנקציות הנלוות לכך. למרות זאת, פעמים רבות ניתן למצוא חברים למקצוע או מוסד המגבים את מי שהתלוננו נגדו (למשל, הכנסייה הקתולית שהשתיקה את פרשת ההטרדה המינית של ילדים על ידי כמרים לאורך שנים. במקרה שאירע בישראל, היועץ המשפטי לממשלה שיגר מכתב אזהרה חריף לרבנים אברהם שפירא וחיים דרוקמן על שנמנעו מלדווח לרשויות על מעלליו של ראש ישיבת נתיב מאיר, הרב זאב קופולוביץ, שהטריד מינית תלמידים[1]).

על הקושי להתלונן על הטרדה מינית הנעשית במסגרת יחסי מרות ועל שיקוליו של המטריד עמד ויליאם שייקספיר במחזהו "מידה כנגד מידה":

מרוב בושה ושבר לב, היא לא תצעק חמס
על גזל בתוליה. הלא יכלה
להתגולל עלי! אך היא יודעת
כי מעמדי כה רם ומהימן,
שהאישום לא יערער אותו -
ורק ישוב אל ראש המאשים.
– מדה כנגד מדה, תרגום: ט' כרמי, ספרית פועלים, 1979

[עריכה] הפולמוס סביב האשם התורם של המוטרד

"תעזוב אותי בשקט" - קריקטורה המתארת התעללות בילדה, צרפת, 1905.

טיעון הגנה שגור של מואשמים בהטרדה מינית הוא ערעור אופייה של המתלוננת, ולמעשה היפוך היוצרות והעמדתה שלה למשפט באישום החברתי של מופקרות מינית. טענת הגנה אופיינית של המואשם בהטרדה מינית היא שמעשיו נגרמו בשל התנהגות פרובוקטיבית של המוטרדת. ההקשר המשפטי שבמסגרתו מתעוררת הטענה הוא, בדרך כלל, במסגרת טענה של טעות הנאשם בדבר שאלת ההסכמה של הקרבן: הנאשם מוכיח, כביכול, על סמך התנהגותה המתירנית של הקרבן כי היא הסכימה למעשיו או לפחות כי טעותו בשאלת ההסכמה היא סבירה. לגישה זו יש תומכים בציבור. כך למשל אמרה פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, בבואה להגן על אחד מעמיתיה שהורשע בהטרדה מינית:

אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי. אני מצטערת אם אני מזעזעת אותך, ואם אני נשמעת לך לא פוליטקלי קורקט. אבל אני מאמינה שכאשר גברים ונשים עובדים יחד נוצרות מערכות יחסים מסוגים שונים. אני צופה בכך שנים. אין מה להיתמם בעניין הזה, נוצר מתח מיני. זוהי דינמיקה אנושית מובנת. לעתים מדובר ביחסים קורקטיים לחלוטין, לעתים ביחסי חיבה מיוחדים לאדם כזה או אחר, לעתים זה גולש לסוג של פלירט מילולי, וכן הלאה. מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האשה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר![2]

ד"ר אורלי אינס הציגה את הסבל שנגרם בעקבות חשיפת תלונתה בדבר הטרדה מינית שעברה:

בשבועות האחרונים, מאז העזתי להתלונן, דמי הותר בתזזיתיות חסרת תקדים. עוסקים רבים בניסיון להשחיר את אישיותי, את אמינותי, אורח חיי ואת כוונותיי. ... סיפרו סיפורים מתוך ההיסטוריה המאוד-אישית שלי, סיפורים שאינם רלוונטיים כלל וכלל לפרשה. חשפו את שמי ואת פניי בניגוד לחוק באתרי אינטרנט רבים. ... עסקו בעבר המיני שלי בניגוד לחוק. כל העיתונים חשפו פרטים שמזהים אותי בניגוד לחוק. חלק מהעיתונים פרסמו תמונות שמבליטות אברי גוף שלי באופן גס ובוטה. שיעור ניכר ממה שפורסם הוא שקרים, עיוותים וכזבים. ... כאילו לא די בחוויות הקשות שעברתי, אני זוכה כעת לסוג של התעללות חדשה. ולא רק אני - משפחתי, ילדיי, חבריי ומקורביי. דמי הותר, חיי הפקר, פרטיותי הופקעה ממני והפכתי לרכוש הכלל.‏[3]

המשפט הישראלי דוחה כל קישור בין שאלת אשמתו של הקורבן ובין אחריותו של העבריין בפלילים. בפס"ד פנקס‏[4] קבע בית המשפט העליון, כי אף אם ישנה אשמה מצד הקורבן הרי שאין היא משפיעה על האחריות המהותית בפלילים. שלא כבדיני הנזיקין - בהם יכול אדם למחול לזולת על חבותו הואיל ועל זכותו שלו הוא מוותר - הרי שבאחריות הזולת בפלילים אין אדם יכול למחול, הואיל והאישום הפלילי אינו בא לאכוף את זכותו אלא את זכות הציבור, ואין אדם יכול למחול על מה שאין לו.

בפס"ד מסנר‏[5], למשל, נידון אונס של בחורה ששתתה עם האנס במועדון והסכימה להתלוות אליו לדירתו. נפסק, ברוח פס"ד פנקס, כי התנהגות מתירנית של המתלוננת אינה יכולה לשמש הגנה לזיכוי הנאשם אשר משתמש בכוח כדי לבעול את המתלוננת, כאשר אין היא מסכימה להיבעל על-ידו. אך התבטאויותיה הקשות של השופטת כלפי המתלוננת חשפו את מורת רוחה מהתנהגותה של המתלוננת ומ"חוסר האחריות" שלה, ואף הביאו להקלה בעונשו של הנאשם. וזו לשונה:

כאן המקום להביע את הסתייגותנו גם מהתנהגותה של המתלוננת, צעירה בגיל שלפני הגיוס, המסתובבת בשעות שלאחר חצות הליל בפאבים ומחפשת מסיבות, מתלווה לבחור ונוסעת אתו, אף כי הכירה אותו זה עתה, ועולה לדירתו, מערבבת משקאות אותם היא שותה במהלך הלילה ובסופו של דבר מגיעה למצב של בלבול, טשטוש ועייפות אלכוהוליים, המביאים אותה, חסרת אונים כמעט, למיטתו של הנאשם. זהו מצב אותו הביאה המתלוננת על עצמה, באווילותה, אף כי אין בזה כמובן, כדי להכשיר את מעשיו של הנאשם. כל מליצי היושר אשר הופיעו בפנינו לפני מתן גזר-דין זה, לא ראו ולא שמעו את הנאשם בפעילותו באותו הלילה. הננו ערים לכך כי גם הנאשם הוא צעיר בן 24, גם הוא שתה לא מעט באותו לילה וכאמור - המתלוננת באווילותה כאילו נפלה לו למיטתו. בהתחשב בכל אלה, החלטנו להקל בעונשו של הנאשם על אף כי העבירה בה הורשע היא מהחמורות ביותר. ייתכן והנאשם ילמד לקח מהסבל אשר גרם לעצמו ולמשפחתו בעקבות התנהגותו חסרת כל רסן מוסרי.

בניתוח פסק הדין הזה טוען מנחם מאוטנר כי מ"קריאת פסק-הדין משתמע שהצעירה עליה כתבה לא רק נפלה קורבן לאונס, אלא, לאחר מכן, "נשפטה" גם היא, על ידי השופטת, כמו הנאשם, ותוייגה על ידיה כמי שהתנהגותה ראויה לגינוי. יוצא שבמקרה זה לא רק האנס נענש על ידי השופטת, אלא גם הצעירה קורבן האונס "נענשה" על ידיה".‏[6]

טיעונים מסוג זה, כי הקורבן אשם, סופגים ביקורת חריפה, בנימוק שהם מבליעים בתוכם את ההנחה כי האישה המוטרדת מינית או הנאנסת מביאה זאת על עצמה לעתים קרובות. מבקרים אלו טוענים כי נורמות חברתיות המקשרות בין התנהגות פרובוקטיבית להרשאה משתמעת של האישה להשתמש בגופה לשם עינוגו של גבר משפיעות על שופטים, ולכן פושעי מין בישראל זוכים לעונשים קלים יחסית. כך, מחומרת המעשים הנידונים בבתי המשפט, הנושא הופך לדיון בלבוש האישה או בשאלה "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?".

מחקרים שוללים את קיומו של קשר בין מאפייניה של האישה, כמו הביטחון העצמי שלה, החושפנות של בגדיה או העמדות שלה, לבין הסיכון שתהיה מוטרדת מינית. לפי מחקרים אלו, נשים הנוהגות להתלבש באופן צנוע היו חשופות להטרדה באותה מידה כמו נשים המתלבשות באופן מתירני, ונשים חסרות ביטחון עצמי היו חשופות להטרדה כמו נשים בעלות ביטחון עצמי גבוה.‏[7] [8]

לגישה השמה דגש באשמת הקרבן ישנו ביסוס ביסוס גם בתאוריה של המשפט הפלילי. כך, למשל, פרופ' ורה ברגלסון (אוניברסיטת רטגרס) טוענת כי בנסיבות מסוימות יש לשקול את הפחתת האחריות הפלילית של העבריין, לעתים עד כדי הסרת אחריות מלאה, במקרה בו הקורבן צמצם במעשיו את זכותו שלא להיפגע.‏[9] ברגלסון מתבססת על "עקרון התניה על זכויות", לפיו להתנהגותו של הקורבן, המבטא את הוויתור על זכויותיו, ישנה השפעה על התחייבותו של העבריין להימנע מפגיעה בו. תזה זו היא מכנה בשם דוקטרינת 'האשמה השוואתית' (Comparative Culpability) היוצרת מיתאם בין צמצום זכותו של הקורבן שלא להיפגע ובין ירידה של אחריות העבריין למעשה הפגיעה. למשל: אם הקורבן עשה מעשה פרובוקטיבי כדי להשפיל את העבריין, כמו הכאה או יריקה - ייחשבו מעשיו אלו כמעין וויתור מסוים על זכותו שלא להיפגע. יש אף שמגדירים זאת כ'פיתוי' או 'קינטור' כלפי העבריין. ברגלסון נוטלת דוגמאות אלה וצועדת עמם צעד נוסף, כך שהיא רואה בלבוש פרובוקטיבי של אשה מעין וויתור של הקורבן על זכותה שלא להיפגע, משום שלבוש זה נבחר תוך ידיעה שהוא עלול להסיט את תשומת הלב הבלתי-רצויה של הנאשם. ברגלסון מדגישה כי הגנתו של הנאשם במקרה זה איננה הגנה מסוג הצדק (defense of justification), כגון הגנתו של שוטר שהפעיל סמכות חוקית, כי אם הגנה מסוג הפטר (defense of excuse), כמו הגנתו של הבלתי שפוי. בתזה זו היא מתבססת בין השאר על יבוא אל המשפט הפלילי של גישת האשם התורם, המקובלת בדיני הנזיקין.

לעומת זאת, יש הסבורים כי אסור לקשור בין מעשיו של הקורבן המוטרד לבין חומרת העונש שעל העבריין לשאת. פרופ' אלון הראל (האוניברסיטה העברית בירושלים), למשל, אינו חולק על "עקרון התניה על זכויות", לפיו מעשיו של אדם יכולים להשפיע על זכויותיו – אך מבחין בין מקרה כגון מעשה תקיפה, בו מבטא התוקף את וויתורו על זכותו שלא להיפגע אם בתגובה לתקיפתו יותקף בחזרה על ידי הקורבן במסגרת 'הגנה עצמית', לעומת מקרה בו הקורבן עושה מעשה פרובוקציה (בין השאר, על ידי לבושו) ואינו מוותר בכך על זכותו שלא להיפגע.‏[10] ההבדל בין העמדות הוא היקף החלתו של "עקרון התניה על זכויות". לפי השקפתו של הראל, המבטאת את העמדה המקובלת בחוגים רחבים, יישום עקרון ההתניה על זכויות ימנע מנשים את ההגנה שהן ראויות לה, כמי שסובלות לעתים מזומנות מפגיעה בשל מינן בלבד.

[עריכה] השפעת הארגון על הטרדה מינית והשפעת הטרדה מינית על הארגון

כוח הוא תהליך טבעי בכל קבוצה או ארגון. A יכול להשפיע על ההתנהגות של B, כך ש B פועל בהתאם לרצונותיו של A. ככל שהתלות של B ב A גדולה, כך יש ל A יותר כוח במערכת היחסים. מחקרים רבים מאשרים שכוח הוא מרכיב מרכזי בהבנת הטרדה מינית. בארגון קיימת חולשה מובנית של העובד‏‏[11]. מערכת יחסי עבודה בנסיבות של יחסי מרות, מהווה קרקע פורייה לאפשרות של הטרדה מינית‏‏[12].

[עריכה] השפעת הארגון על הטרדה מינית

ממחקרים רבים עולה כי אקלים ארגוני (סובלנות הארגון, מדיניות, פרוצדורות, יישום וכו') וסביבת העבודה הכרחיים להבנת התנאים בהם יותר סביר שתתרחש הטרדה מינית וכיצד הקורבנות ישופעו מן ההטרדה (עם זאת, אין מספיק מחקר לגבי מדיניות ופרוצדורות ספציפיות , אסטרטגיות מניעה ומודעות). מרכיב נוסף שמגדיל את הסיכון להתרחשותה של הטרדה מינית הוא ההקשר המגדרי של מקום העבודה (job gender context) מעט נשים בסביבת העבודה הקרובה או עיסוק בתחום שאינו טיפוסי לנשים‏‏[13].

לפי אורית קמיר, הדרך היעילה ביותר למנוע הטרדות מיניות במסגרת העבודה וכך גם להשפיע על האווירה הציבורית היא שהמעביד יאמץ מדיניות ברורה השוללת הטרדה מינית ויבהיר אותה לעובדיו. עוד מוסיפה פרופ' אורית קמיר, כי נשים רבות מעדיפות להתלונן במקום העבודה ולסמוך על פתרון פנימי מאשר "להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה" ולהיתפס כבוגדת על ידי עמיתים, ממונים ומעסיקים. רבות מעדיפות פתרון פרגמטי שיפסיק את ההטרדה וימנע מגע עתידי עם המטריד לעומת פניה למשטרה‏‏[14]. על הקושי להפוך פגיעה לפניה לבית משפט ניתן לקרוא במאמרם של (1981) Felstiner & Sarat ‏‏[15], המתאר שלושה שלבים שעל הנפגע (בכל תחום) לעבור על מנת לפנות למערכת המשפט: הענקת שם לפגיעה (naming) היכולת להעניק לפגיעה הגדרה משפטית, שלב הטלת האשמה (blaming) שעיקרו ההבנה מיהו הגורם האחראי לפגיעה בזכויות וההתייצבות מולו ולבסוף שלב הפניה לערכאות (claming). בעבירות מין קיים קושי אדיר של הקורבנות לעבור את השלבים הנ"ל, ככל שהיחסים בין התוקף והנתקף קרובים יותר (לעומת למשל סכסוך בין תאגידים), הקושי לעבור כל שלב גדול יותר.

[עריכה] השפעת הטרדה מינית על הארגון

הטרדה מינית גורמת לעלויות לארגון: עלויות משפטיות, פרסום לא רצוי, השפעות שליליות על גיוס עובדים ושימור עובדים קיימים, חוסר יעילות, היעדרויות וימי מחלה‏‏[16]. נמצא קשר שלילי בין הטרדה מינית לסיפוק בעבודה, מחויבות לארגון ויעילות הקבוצה. נמצא קשר חיובי בין הטרדה מינית לנסיגה/הימנעות מעבודה וממקום העבודה (למשל, לא לבצע משימות, לאחר לעבודה ורצון לעזוב את מקום העבודה). הטרדה מינית משפיעה על בריאות ורווחה, נמצא קשר שלילי בין הטרדה מינית לבריאות פיזית ונפשית ותחושת סיפוק מהחיים וקשר חיובי עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)‏‏[17].

[עריכה] החוק למניעת הטרדה מינית בישראל

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
 ערך מורחב – חוק למניעת הטרדה מינית

איסור על הטרדה מינית בעבודה נקבע בשנת 1988 בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ובמסגרתו הופיע לראשונה המושג "הטרדה מינית" בחוקי מדינת ישראל. בשנת 1998 נחקק בישראל החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. החוק מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית ועוולה אזרחית. המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:

  • סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
  • מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.
  • הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההצעות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול - המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).
  • התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההתייחסויות המיניות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול - המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).
  • התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.

[עריכה] הטרדה מינית במשפט העברי

אחד התיאורים הקדומים ביותר של הטרדה מינית של בעל מרות כלפי מי שנתון למרותו מופיע במעשה יוסף ואשת פוטיפר בספר בראשית פרשת וישב. המעשה מתאר את לחצה של אשת שר הטבחים של פרעה, כאשר, כדרכם של מקרי הטרדה מסוג זה, המטריד אינו חדל מנסיונותיו ואינו מרפה מקרבנו עד שמזדמנת לו שעת כושר:‏[18]

"י וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה."

סופו של המקרה הוא במאסרו של יוסף, עליו העלילה אשת פוטיפר כאילו ביקש ממנה ואף כפה עליה לשכב עמה.

מעשי ההטרדה המינית נמצאו בקהילות יהודיות במהלך הדורות, כשם שנמצאו בכל חברה אנושית אחרת. בספרי ה שו"ת באות לידי ביטוי שאלות מעשיות בדבר ההתייחסות המשפטית למקרי הטרדה מינית. כך, לדוגמה, נדרש הריב"ש, רבי יצחק בר ששת (מגדולי ההלכה בספרד וצפון אפריקה במאה הי"ד), לשאלה שהפנו אליו הממונים על אכיפת דיני העונשין של קהל אלגזירה, העוסקת במעשה הטרדה מינית:

על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר, אשת רבי יעקב בן יוסף, כנגד רבי יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה, עד שאמר לה: אם אין את עושה בעבורי, תני לי נשיקה, שלא אמות בעבור אהבתך. וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו, באומרו שדלף [=זרם מים] טורד בבית, והיא הבינה כוונתו, כי הייתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות.

ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וכיחש בה, באמרו שמעולם לא הייתה כוונתו לרעה, וחלילה לו. אבל לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים, ושמעולם לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות. והברורים שאלו לה למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה רבי יצחק הנזכר הולך אחריה, וענתה ואמרה כי מפחד בעלה, שלא יתקוטט עמו, ויהרגו זה את זה. ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה. וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויח. והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה, רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה. והוא אמר לה: ולמה לא אמרת עד עתה? וענתה אליו: כדי שלא יהא קטטה לבעלה עם יהודי בעולם. ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו [=למטריד] התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה במקום חשד. ורבי יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהייתה לו עם שמואל פניאל הנזכר, ושיש מזה יותר מששה שנים, ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם. אלו הן טענותיהן.
– שו"ת הריב"ש, סימן רסה

ואכן, ההלכה היהודית מוטרדת מבעיית ההטרדה המינית, ברם בהקשר שונה במקצת מזה שבמשפט הפלילי במדינות המערב. הדגש בדין העברי איננו מושם בשאלת ההחפצה של בני אנוש, כלומר, ההשפלה שבעשייתם כלי להגשמת מאוויו של הזולת, כי אם בקושי לשמור על המגבלות על פעילות מינית, שנקבעו בדין תורה. משום כך, ובניגוד לדעה המקובלת בהגות הפמיניסטית-רדיקלית, ההטרדה המינית שהמשפט העברי מתייחס אליו איננה אופיינית להטרדה (של נשים או גברים) בידי גברים, דווקא, והחומרה שבה איננה נעוצה בשעבודן של נשים לגברים, כי אם בפריצת גדרי הפעילות המינית המותרת.

[עריכה] הטיפול בתלונה על הטרדה מינית

בישראל, ובמדינות אחרות, הטרדה מינית היא עבירה פלילית שעונשה מאסר, ולכן דרך המלך בטיפול בה הוא הגשת תלונה למשטרה, ובירור התלונה במסגרת מערכת המשפט. עם זאת, ההערכה היא שהסטטיסטיקה הפלילית הרשמית, לפי תלונות שהוגשו למשטרה, רחוקה מלשקף את היקף ההטרדה המינית בפועל. עקב הרתיעה של קורבנות הטרדה מינית מפנייה למשטרה, פועלים גם מנגנונים נוספים, המאפשרים טיפול הקודם לפנייה למשטרה או בא במקומה. מנגנון עיקרי נקבע בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות המעביד), התשנ"ח-1998, שבהן נקבע שעל מעביד למנות אחראי (רצוי אישה) לטיפול בתלונות של עובדיו על הטרדה מינית בעבודה, ובמסגרת זו "קיום בירור לשם מתן המלצות למעביד בדבר הטיפול במקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה" וכן "מתן ייעוץ, מידע והדרכה, לעובדים הפונים אליו". במקום עבודה שבו יש הסדר משמעת, יש לקבוע שהטרדה מינית היא עבירת משמעת חמורה, המאפשרת העמדה של המטריד לדין משמעתי.

במגזר הדתי-לאומי הוקם מנגנון נוסף, "תקנה - הפורום למניעת הטרדות מיניות", המיועד לטיפול בתלונות על הטרדה מינית מצד בעלי סמכות בציבור הדתי-לאומי.

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ מיכל גולדברג וטובה צימוקי, "הרב לכד נערים תמימים וכפה עליהם מין נתעב", ידיעות אחרונות, 19.11.99
  2. ^ ורד לוי ברזילי, מה דינה של אשה במחשוף בבר-אילן, באתר הארץ, 10.12.04
  3. ^ יעל ברנובסקי, המתלוננת נחשפת: אני אורלי אינס, לא מפחדת, באתר ynet‏, 25.11.2010
  4. ^ ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617 (1973).
  5. ^ תפ"ח (ת"א) 355/89 מדינת ישראל נ' יובל מסנר, תש"ן(2) 451 (1989).
  6. ^ מנחם מאוטנר משפט ותרבות 164 (התשס"ח).
  7. ^ קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה 25 (2005).
  8. ^ אביגיל מור, ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל ומאפייניה: הערכה ראשונית. סוגיות חברתיות בישראל (7), (2009).
  9. ^ Vera Bergelson, Victims and Perpetrators: An Argument for Comparative Liability in Criminal Law, 8 BUFFALO CRIMINAL LAW REVIEW 385–487 2005
  10. ^ Alon Harel, Victims and Perpetrators: The Case against a Unified Theory of Comparative Liability, 8 BUFFALO CRIMINAL LAW REVIEW : 489–502 2005
  11. ^ ‏Stephen P. Robbins (2001). Organizational Behavior, Prentice Hall 9th ch 12 .‏
  12. ^ ‏ע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני‏
  13. ^ ‏CHELSEA R. WILLNESS & PIERS STEEL & KIBEOM LEE, A META-ANALYSIS OF THE ANTECEDENTS AND CONSEQUENCES OF WORKPLACE SEXUAL HARASSMENT , PERSONNEL PSYCHOLOGY 2007‏
  14. ^ ‏קמיר אורית, "החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית- איפה אנחנו במלואת לו עשור?"‏
  15. ^ ‏W. L. Felstiner, R. L. Abel & A. Sarat, “The Emergence and Transformation of Dispute: Naming, blaming, Claiming…”, 15 Law & Society Rev. (1980-1981) 631‏
  16. ^ ‏Lengnick-Hall ML. (1995). Sexual harassment research: A methodological critique. PERSONNEL PSYCHOLOGY, 48, 841–864. ‏
  17. ^ ‏CHELSEA R. WILLNESS & PIERS STEEL & KIBEOM LEE, A META-ANALYSIS OF THE ANTECEDENTS AND CONSEQUENCES OF WORKPLACE SEXUAL HARASSMENT , PERSONNEL PSYCHOLOGY 2007‏
  18. ^ בראשית לט, י-יג.
מקור: http://he.wikipedia.org/w/index.php?title=%D7%94%D7%98%D7%A8%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA&oldid=11963826
כלים אישיים

גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
קהילה
תיבת כלים
דף זה בשפות אחרות
הדפסה/יצוא