הטרדה מינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלט על רציף תחנת רכבת ביפן המציין כי חלק זה של הרציף מיועד לנשים בלבד, במטרה להגן על הנשים מפני הטרדה מינית.

הטרדה מינית היא התנהגות שבאמצעותה אדם אחד (המטריד) גורם אי נעימות על רקע מיני לאדם אחר (המוטרד). כלומר, מדובר בהתנהגות מינית שאינה רצויה לנמען ומטרידה אותו. מין או מגדר המטריד והמוטרד אינו משנה.

בישראל החוק למניעת הטרדה מינית קובע חמש התנהגויות שהן בגדר הטרדה מינית אסורה.

מאפייניה של הטרדה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתנהגויות הנתפסות בעיני למעלה מ-95% מהציבור כהטרדה מינית הן מגע וחיכוך בלתי רצויים, גהירה ודחיקה לפינה, לחץ בלתי רצוי לפעילות מינית, מכתבים ושיחות טלפוניות לא רצויים הנושאים אופי מיני. נוסף על כך, אחוז גדול רואה גם בלחץ לא רצוי לבילוי משותף, בבדיחות סטריאוטיפיות או סקסיסטיות, ובמבטים עורגים בלתי רצויים, התנהגויות המהוות הטרדה מינית.‏[1] יש הטרדות אקראיות, למשל כשאדם מתחכך באישה העוברת מולו ברחוב, או יושבת לידו באוטובוס, ויש הטרדות שיטתיות, למשל - כשמעסיק מטריד עובדת שלו. ניתן למצוא מספר מרכיבים המשותפים לכל ההגדרות: התנהגות המכוננת את ההטרדה המינית; היות ההתנהגות בלתי רצויה לאחר; ממד מיני בהתנהגות ותחושת האובדן או הנזק שנגרם לקורבן.

לעתים יש קושי בלזהות הטרדה מינית בגלל הערפל המובנה בהגדרת מושגים כמו רומנטיקה, חיזור, משיכה ואהבה, לכן התנהגות אשר נתפסת אצל האחד כחיזור עלולה להיתפס על ידי האחר כהטרדה, ופעולה שהייתה יכולה להתפש כפעולה רומנטית כאשר קיימת הדדיות, נתפשת על פי החוק כהטרדה מינית כאשר אחד מהצדדים איננו מעוניין בה.

הטרדה מינית אומנם נפוצה מאוד בהקשר של מקום העבודה, אך יכולה להתבצע בכל מקום ובכל גיל (גם בין ילדים ובני נוער).

הסיבות להטרדה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הפמיניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאוריה הפמיניסטית טוענת שהטרדה מינית היא תוצאה של המערכת הפטריארכלית אשר מאפשרת לגבר להפעיל כוח מיני ולהביע באמצעותו את הדומיננטיות הגברית, כגון הבוס המטריד את העובדת הכפופה לו. בהתאם לנקודת מבט זו, הטרדה מינית נובעת מתהליך של סוציאליזצית המגדר, אשר יוצר ומשעתק הבדלי כוחות בין גבר לאישה בחברה. תהליך הסוציאליזציה של המגדר מניח את היסודות לסטריאוטיפים על בסיס מיני ומעמד חברתי. שכיחות המקרים בהם המטריד היה בעל סטטוס נמוך משל המוטרד היא נמוכה ובד בבד שכיחות המקרים בהם יחס המעמדות הפוך, גבוהה. משמע, ההטרדה נפוצה יותר כאשר המטריד הוא בעל סטטוס רם יותר משל המוטרד.

התאוריה האבולוציונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה האבולוציונית מתרכזת בעניין המיני, בגלל מרכזיות הברירה המינית ביחסים בין גברים ונשים. למעשה הגישה הפמיניסטית מנבאת ניבוי הפוך בהקשר המיני. אם מטרת הגברים היא להטיל חיתתם על הנשים, סביר שיטרידו ויתקפו דווקא את הנשים הפחות פתוחות מינית כי אלו יהיו הנשים שתפגענה הכי הרבה. לעומת זאת על פי הגישה האבולוציונית, אם המטרה המרכזית היא לקיים יחסי מין עם האישה, עדיף לפנות לנשים פתוחות יותר מינית כי הסיכוי להצליח לשכב איתן גדול יותר ויהיה פחות עניין לחזר אחרי נשים סגורות יותר מינית.

חלק מההטרדות מיניות יכולות לנבוע מהערכה לא נכונה של הגברים לגבי כוונות הנשים, ומבחינתם מדובר בניסיון חיזור לגיטימי, מבלי להבין שהאישה חשה מוטרדת. ההטרדות (בדיוק כמו תקיפות מיניות) אינן מתבצעות נגד נשים אקראיות, רוב ההטרדות מבוצעות כלפי נשים בגילאי פוריות, לרוב צעירות בסוף שנות העשרה תחילת שנות ה-20. שיעור גבוה של קורבנות הטרדה מינית הן רווקות, כאלו שעובדות בעבודות שירותיות ובאות במגע עם קהל. הממצאים הללו עולים בקנה אחד עם הגישה האבולוציונית, השמה דגש על המיניות והפוריות.

מחקר העלה כי התנהגות מינית ליברלית יותר של גברים ונשים עלולה לגרום להם להטריד מינית – וגם להיות קורבנות של הטרדה מינית.‏[2] פרשנות החוקרים היא שפתיחות מינית מסמנת לאחרים לבוא ולחזר, מה שיכול להוביל להטרדות מיניות בגלל פירוש לא נכון של הפתיחות המינית, והבנתה כזמינות מינית. כמו כן נמצא שגישה חופשית למין היה המנבא הטוב ביותר ללהיות מוטרד מינית, במיוחד החלק ההתנהגותי במדד הסוציו-סקסואלי שבודק התנהגויות בפועל (מספר הפרטנרים המיניים, מספר הפעמים שאותו אדם קיים יחסי מין חד פעמיים, וכו’), ופחות העמדות המתירניות כלפי מין (הרצון לשכב עם כמה שיותר נשים, הסכמה עם המשפט “זה בסדר לקיים יחסי מין ללא אהבה”, וכו’). הממצאים הללו נכונים לשני המינים. הממצאים הראו שרוב ההטרדות היו של בנים כלפי בנות, אך יחד עם זאת היו לא מעט דיווחים על הטרדות של בנות כלפי בנים, כמו גם הטרדות כלפי אותו המין (בנים שהטרידו בנים אחרים ובנות שהטרידו בנות). המנבאים הטובים ביותר להטרדה מינית של אחרים (מכל הסוגים) היו החלק ההתנהגותי במדד הסוציו-סקסואלי, וחשיפה לפורנוגרפיה.‏[2]

ישנה גישה לפיה הוכח ממחקרים מדעיים שההטרדה המינית בעבודה לא נובעת מסקסיזם ומפטריארכליה. הפסיכולוג האבולוציוני קינגסלי בראון, לדוגמה, טוען שהמפגש בין גברים לנשים בשוק העבודה מוביל לשני סוגים של הטרדות מיניות. הראשון הוא לחץ מצד המעסיק על העובדת שלו לשכב איתו בתמורה לקידום או לכך שלא יפטר אותה, והשני הוא אווירה מינית מדי המביאה לעתים להטרדה מינית ולאי-נוחות.‏[3] בשונה מהגישה הפמיניסטית הטוענת שהטרדות מיניות לא כוללות מרכיב מיני, ומטרתן של ההטרדות היא אלימות גברית ושמירה על עליונות גברית, בראון טוען שהמטרה של ההטרדות היא מינית לחלוטין, וניצול הכוח, כמו בסוג הראשון של ההטרדות המיניות, הוא רק האמצעי שמוביל למין. הדבר דומה לניצול כוח, כמו סטטוס גבוה, ממון, או יופי חיצוני, כדי להשיג מין בדרכים חוקיות. בנוגע להטרדות המיניות מהסוג השני, הנובעת מאווירה לא נעימה, טוען בראון שהשפלות אלו נובעות מתחרותיות בין יריבים בעבודה, השפלות אלו נעשות גם נגד גברים ונעשו גם בעבר לפני כניסת הנשים לשוק העבודה. לכן אין מדובר במזימה גברית נגד המין הנשי, וכלל לא מדובר במעשים היוצרים אפליה.‏[3]

הטרדה מינית במסגרת יחסי מרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במצב בו יש ניצול של יחסי כוח, כמו מרות בעבודה, חינוך, טיפול או סמכות ציבורית‏[4], החוק בישראל מעניק הגנה יתרה (סעיף 3(א)(6) לחוק למניעת הטרדה מינית). כאשר אדם מנצל יחסי כוח כדי להציע הצעות מיניות חוזרות ונשנות, או כדי להתייחס שוב ושוב למיניותו של אדם הכפוף לו, החוק קובע שזו הטרדה מינית גם אם המוטרד לא העז להראות למטריד שהוא אינו מעוניין, ולא העז לבקש ממנו שיפסיק (במצבים רגילים, שאין בהם יחסי כוח, התנהגות כזו הופכת להטרדה מינית רק אחרי שהמוטרד הראה למטריד שהוא אינו מעוניין בהתנהגותו).

במקצועות מסוימים נקבעו גם כללי אתיקה, האוסרים על קשרים לא הולמים (גם בהסכמה) בין בעל המקצוע ללקוחותיו, ומגדירים את הסנקציות הנלוות לכך. למרות זאת, פעמים רבות ניתן למצוא חברים למקצוע או מוסד המגבים את מי שהתלוננו נגדו (למשל, הכנסייה הקתולית שהשתיקה את פרשת ההטרדה המינית של ילדים על ידי כמרים לאורך שנים. במקרה שאירע בישראל, היועץ המשפטי לממשלה שיגר מכתב אזהרה חריף לרבנים אברהם שפירא וחיים דרוקמן על שנמנעו מלדווח לרשויות על מעלליו של ראש ישיבת נתיב מאיר, הרב זאב קופולוביץ, שהטריד מינית תלמידים‏[5]).

הפולמוס סביב האשם התורם של המוטרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

טיעון הגנה שגור של מואשמים בהטרדה מינית הוא ערעור אופייה של המתלוננת, ולמעשה היפוך היוצרות והעמדתה שלה למשפט באישום החברתי של מופקרות מינית. טענת הגנה אופיינית של המואשם בהטרדה מינית היא שמעשיו נגרמו בשל התנהגות פרובוקטיבית של המוטרדת. ההקשר המשפטי שבמסגרתו מתעוררת הטענה הוא, בדרך כלל, במסגרת טענה של טעות הנאשם בדבר שאלת ההסכמה של הקרבן: הנאשם מוכיח, כביכול, על סמך התנהגותה המתירנית של הקרבן כי היא הסכימה למעשיו או לפחות כי טעותו בשאלת ההסכמה היא סבירה. לגישה זו יש תומכים בציבור. כך למשל אמרה פרופ' יפה זילברשץ, דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, בבואה להגן על אחד מעמיתיה שהורשע בהטרדה מינית:

אני טוענת שלנשים יש חלק במה שקורה. כמעט תמיד. למה לי זה לא קרה מעולם? אני אמנם לא גרייס קלי, אבל אני נראית לא רע לגילי. ועובדה, אף פעם זה לא קרה לי. אני מצטערת אם אני מזעזעת אותך, ואם אני נשמעת לך לא פוליטקלי קורקט. אבל אני מאמינה שכאשר גברים ונשים עובדים יחד נוצרות מערכות יחסים מסוגים שונים. אני צופה בכך שנים. אין מה להיתמם בעניין הזה, נוצר מתח מיני. זוהי דינמיקה אנושית מובנת. לעתים מדובר ביחסים קורקטיים לחלוטין, לעתים ביחסי חיבה מיוחדים לאדם כזה או אחר, לעתים זה גולש לסוג של פלירט מילולי, וכן הלאה. מתי זה מתפוצץ? בדרך כלל כאשר הגבר (ברוב המקרים) הולך צעד אחד רחוק מדי לטעמה של האשה. בדרך כלל זה לא בא יש מאין. זה לא נוחת מהירח. את המעשים האלה גברים לא מבצעים עם הקיר!‏[6]

המשפט הישראלי דוחה כל קישור בין שאלת אשמתו של הקורבן ובין אחריותו של העבריין בפלילים. בפס"ד פנקס‏[7] קבע בית המשפט העליון, כי אף אם ישנה אשמה מצד הקורבן הרי שאין היא משפיעה על האחריות המהותית בפלילים. שלא כבדיני הנזיקין - בהם יכול אדם למחול לזולת על חבותו הואיל ועל זכותו שלו הוא מוותר - הרי שבאחריות הזולת בפלילים אין אדם יכול למחול, הואיל והאישום הפלילי אינו בא לאכוף את זכותו אלא את זכות הציבור, ואין אדם יכול למחול על מה שאין לו.

בפס"ד מסנר‏[8], למשל, נידון אונס של בחורה ששתתה עם האנס במועדון והסכימה להתלוות אליו לדירתו. נפסק, ברוח פס"ד פנקס, כי התנהגות מתירנית של המתלוננת אינה יכולה לשמש הגנה לזיכוי הנאשם אשר משתמש בכוח כדי לבעול את המתלוננת, כאשר אין היא מסכימה להיבעל על-ידו. אך התבטאויותיה הקשות של השופטת כלפי המתלוננת חשפו את מורת רוחה מהתנהגותה של המתלוננת ומ"חוסר האחריות" שלה, ואף הביאו להקלה בעונשו של הנאשם. וזו לשונה:

כאן המקום להביע את הסתייגותנו גם מהתנהגותה של המתלוננת, צעירה בגיל שלפני הגיוס, המסתובבת בשעות שלאחר חצות הליל בפאבים ומחפשת מסיבות, מתלווה לבחור ונוסעת אתו, אף כי הכירה אותו זה עתה, ועולה לדירתו, מערבבת משקאות אותם היא שותה במהלך הלילה ובסופו של דבר מגיעה למצב של בלבול, טשטוש ועייפות אלכוהוליים, המביאים אותה, חסרת אונים כמעט, למיטתו של הנאשם. זהו מצב אותו הביאה המתלוננת על עצמה, באווילותה, אף כי אין בזה כמובן, כדי להכשיר את מעשיו של הנאשם. כל מליצי היושר אשר הופיעו בפנינו לפני מתן גזר-דין זה, לא ראו ולא שמעו את הנאשם בפעילותו באותו הלילה. הננו ערים לכך כי גם הנאשם הוא צעיר בן 24, גם הוא שתה לא מעט באותו לילה וכאמור - המתלוננת באווילותה כאילו נפלה לו למיטתו. בהתחשב בכל אלה, החלטנו להקל בעונשו של הנאשם על אף כי העבירה בה הורשע היא מהחמורות ביותר. ייתכן והנאשם ילמד לקח מהסבל אשר גרם לעצמו ולמשפחתו בעקבות התנהגותו חסרת כל רסן מוסרי.

בניתוח פסק הדין הזה טוען מנחם מאוטנר כי מ"קריאת פסק-הדין משתמע שהצעירה עליה כתבה לא רק נפלה קורבן לאונס, אלא, לאחר מכן, "נשפטה" גם היא, על ידי השופטת, כמו הנאשם, ותוייגה על ידיה כמי שהתנהגותה ראויה לגינוי. יוצא שבמקרה זה לא רק האנס נענש על ידי השופטת, אלא גם הצעירה קורבן האונס "נענשה" על ידיה".‏[9]

טיעונים מסוג זה, כי הקורבן אשם, סופגים ביקורת חריפה, בנימוק שהם מבליעים בתוכם את ההנחה כי האישה המוטרדת מינית או הנאנסת מביאה זאת על עצמה לעתים קרובות. מבקרים אלו טוענים כי נורמות חברתיות המקשרות בין התנהגות פרובוקטיבית להרשאה משתמעת של האישה להשתמש בגופה לשם עינוגו של גבר משפיעות על שופטים, ולכן פושעי מין בישראל זוכים לעונשים קלים יחסית. כך, מחומרת המעשים הנידונים בבתי המשפט, הנושא הופך לדיון בלבוש האישה או בשאלה "כשאת אומרת 'לא', למה את מתכוונת?".

מחקרים שוללים את קיומו של קשר בין מאפייניה של האישה, כמו הביטחון העצמי שלה, החושפנות של בגדיה או העמדות שלה, לבין הסיכון שתהיה מוטרדת מינית. לפי מחקרים אלו, נשים הנוהגות להתלבש באופן צנוע היו חשופות להטרדה באותה מידה כמו נשים המתלבשות באופן מתירני, ונשים חסרות ביטחון עצמי היו חשופות להטרדה כמו נשים בעלות ביטחון עצמי גבוה.‏[10][11]

לגישה השמה דגש באשמת הקרבן ישנו ביסוס ביסוס גם בתאוריה של המשפט הפלילי. כך, למשל, פרופ' ורה ברגלסון (אוניברסיטת רטגרס) טוענת כי בנסיבות מסוימות יש לשקול את הפחתת האחריות הפלילית של העבריין, לעתים עד כדי הסרת אחריות מלאה, במקרה בו הקורבן צמצם במעשיו את זכותו שלא להיפגע.‏[12] ברגלסון מתבססת על "עקרון התניה על זכויות", לפיו להתנהגותו של הקורבן, המבטא את הוויתור על זכויותיו, ישנה השפעה על התחייבותו של העבריין להימנע מפגיעה בו. תזה זו היא מכנה בשם דוקטרינת 'האשמה השוואתית' (Comparative Culpability) היוצרת מיתאם בין צמצום זכותו של הקורבן שלא להיפגע ובין ירידה של אחריות העבריין למעשה הפגיעה. למשל: אם הקורבן עשה מעשה פרובוקטיבי כדי להשפיל את העבריין, כמו הכאה או יריקה - ייחשבו מעשיו אלו כמעין ויתור מסוים על זכותו שלא להיפגע. יש אף שמגדירים זאת כ'פיתוי' או 'קינטור' כלפי העבריין. ברגלסון נוטלת דוגמאות אלה וצועדת עמם צעד נוסף, כך שהיא רואה בלבוש פרובוקטיבי של אשה מעין ויתור של הקורבן על זכותה שלא להיפגע, משום שלבוש זה נבחר תוך ידיעה שהוא עלול להסיט את תשומת הלב הבלתי-רצויה של הנאשם. ברגלסון מדגישה כי הגנתו של הנאשם במקרה זה איננה הגנה מסוג הצדק (defense of justification), כגון הגנתו של שוטר שהפעיל סמכות חוקית, כי אם הגנה מסוג הפטר (defense of excuse), כמו הגנתו של הבלתי שפוי. בתזה זו היא מתבססת בין השאר על יבוא אל המשפט הפלילי של גישת האשם התורם, המקובלת בדיני הנזיקין.

לעומת זאת, יש הסבורים כי אסור לקשור בין מעשיו של הקורבן המוטרד לבין חומרת העונש שעל העבריין לשאת. פרופ' אלון הראל (האוניברסיטה העברית בירושלים), למשל, אינו חולק על "עקרון התניה על זכויות", לפיו מעשיו של אדם יכולים להשפיע על זכויותיו – אך מבחין בין מקרה כגון מעשה תקיפה, בו מבטא התוקף את ויתורו על זכותו שלא להיפגע אם בתגובה לתקיפתו יותקף בחזרה על ידי הקורבן במסגרת 'הגנה עצמית', לעומת מקרה בו הקורבן עושה מעשה פרובוקציה (בין השאר, על ידי לבושו) ואינו מוותר בכך על זכותו שלא להיפגע.‏[13] ההבדל בין העמדות הוא היקף החלתו של "עקרון התניה על זכויות". לפי השקפתו של הראל, המבטאת את העמדה המקובלת בחוגים רחבים, יישום עקרון ההתניה על זכויות ימנע מנשים את ההגנה שהן ראויות לה, כמי שסובלות לעתים מזומנות מפגיעה בשל מינן בלבד.

השפעת הארגון על הטרדה מינית והשפעת הטרדה מינית על הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוח הוא תהליך טבעי בכל קבוצה או ארגון. A יכול להשפיע על ההתנהגות של B, כך ש B פועל בהתאם לרצונותיו של A. ככל שהתלות של B ב A גדולה, כך יש ל A יותר כוח במערכת היחסים. מחקרים רבים מאשרים שכוח הוא מרכיב מרכזי בהבנת הטרדה מינית. בארגון קיימת חולשה מובנית של העובד‏‏‏[14]. מערכת יחסי עבודה בנסיבות של יחסי מרות, מהווה קרקע פורייה לאפשרות של הטרדה מינית‏‏‏[15].

השפעת הארגון על הטרדה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממחקרים רבים עולה כי אקלים ארגוני (סובלנות הארגון, מדיניות, פרוצדורות, יישום וכו') וסביבת העבודה הכרחיים להבנת התנאים בהם יותר סביר שתתרחש הטרדה מינית וכיצד הקורבנות ישופעו מן ההטרדה (עם זאת, אין מספיק מחקר לגבי מדיניות ופרוצדורות ספציפיות , אסטרטגיות מניעה ומודעות). מרכיב נוסף שמגדיל את הסיכון להתרחשותה של הטרדה מינית הוא ההקשר המגדרי של מקום העבודה (job gender context) מעט נשים בסביבת העבודה הקרובה או עיסוק בתחום שאינו טיפוסי לנשים‏‏‏[16].

לפי אורית קמיר, הדרך היעילה ביותר למנוע הטרדות מיניות במסגרת העבודה וכך גם להשפיע על האווירה הציבורית היא שהמעביד יאמץ מדיניות ברורה השוללת הטרדה מינית ויבהיר אותה לעובדיו. עוד מוסיפה פרופ' קמיר, כי נשים רבות מעדיפות להתלונן במקום העבודה ולסמוך על פתרון פנימי מאשר "להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה" ולהיתפס כבוגדת על ידי עמיתים, ממונים ומעסיקים. רבות מעדיפות פתרון פרגמטי שיפסיק את ההטרדה וימנע מגע עתידי עם המטריד לעומת פניה למשטרה‏‏‏[17]. על הקושי להפוך פגיעה לפניה לבית משפט ניתן לקרוא במאמרם של (1981) Felstiner & Sarat ‏‏‏[18], המתאר שלושה שלבים שעל הנפגע (בכל תחום) לעבור על מנת לפנות למערכת המשפט: הענקת שם לפגיעה (naming) היכולת להעניק לפגיעה הגדרה משפטית, שלב הטלת האשמה (blaming) שעיקרו ההבנה מיהו הגורם האחראי לפגיעה בזכויות וההתייצבות מולו ולבסוף שלב הפניה לערכאות (claming). בעבירות מין קיים קושי אדיר של הקורבנות לעבור את השלבים הנ"ל, ככל שהיחסים בין התוקף והנתקף קרובים יותר (לעומת למשל סכסוך בין תאגידים), הקושי לעבור כל שלב גדול יותר.

השפעת הטרדה מינית על הארגון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטרדה מינית גורמת לעלויות לארגון: עלויות משפטיות, פרסום לא רצוי, השפעות שליליות על גיוס עובדים ושימור עובדים קיימים, חוסר יעילות, היעדרויות וימי מחלה‏‏‏[19]. נמצא קשר שלילי בין הטרדה מינית לסיפוק בעבודה, מחויבות לארגון ויעילות הקבוצה. נמצא קשר חיובי בין הטרדה מינית לנסיגה/הימנעות מעבודה וממקום העבודה (למשל, לא לבצע משימות, לאחר לעבודה ורצון לעזוב את מקום העבודה). הטרדה מינית משפיעה על בריאות ורווחה, נמצא קשר שלילי בין הטרדה מינית לבריאות פיזית ונפשית ותחושת סיפוק מהחיים וקשר חיובי עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)‏‏‏[20].

החוק למניעת הטרדה מינית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוק למניעת הטרדה מינית

איסור על הטרדה מינית בעבודה נקבע בשנת 1988 בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, ובמסגרתו הופיע לראשונה המושג "הטרדה מינית" בחוקי מדינת ישראל. בשנת 1998 נחקק בישראל החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. החוק מגדיר חמישה סוגי התנהגות המהווים הטרדה מינית, וקובע שהתנהגות כזו היא בגדר עבירה פלילית ועוולה אזרחית. המעשים שלפי החוק הם בגדר הטרדה מינית:

  • סחיטה באיומים, כאשר המעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני.
  • מעשים מגונים, כלומר מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני שהמוטרד אינו מסכים להם.
  • הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההצעות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול - המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).
  • התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהן (כאשר ההתייחסויות המיניות הן תוך כדי ניצול של יחסי מרות, תלות, חינוך או טיפול - המוטרד אינו צריך להראות שאינו מעוניין בהן).
  • התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.
  • הפצת תמונות או סרטונים בעלי תוכן מיני של אדם אחר ללא רשותו באינטרנט, (לפי תיקון החוק בשנת 2014).

הטרדה מינית במשפט העברי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התיאורים הקדומים ביותר של הטרדה מינית של בעל מרות כלפי מי שנתון למרותו מופיע במעשה יוסף ואשת פוטיפר בספר בראשית פרשת וישב. המעשה מתאר את לחצה של אשת שר הטבחים של פרעה, כאשר, כדרכם של מקרי הטרדה מסוג זה, המטריד אינו חדל מנסיונותיו ואינו מרפה מקרבנו עד שמזדמנת לו שעת כושר:‏[21]

"י וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת. יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. יג וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה."

סופו של המקרה הוא במאסרו של יוסף, עליו העלילה אשת פוטיפר כאילו ביקש ממנה ואף כפה עליה לשכב עמה.

מעשי ההטרדה המינית נמצאו בקהילות יהודיות במהלך הדורות, כשם שנמצאו בכל חברה אנושית אחרת. בספרי ה שו"ת באות לידי ביטוי שאלות מעשיות בדבר ההתייחסות המשפטית למקרי הטרדה מינית. כך, לדוגמה, נדרש הריב"ש, רבי יצחק בר ששת (מגדולי ההלכה בספרד וצפון אפריקה במאה הי"ד), לשאלה שהפנו אליו הממונים על אכיפת דיני העונשין של קהל אלגזירה, העוסקת במעשה הטרדה מינית:

על הבקשה שעשתה לפניכם אלגוהר, אשת רבי יעקב בן יוסף, כנגד רבי יצחק כהן, שהוא הולך אחריה פתאום, באמרו אליה כי הוא אוהב אותה, עד שאמר לה: אם אין את עושה בעבורי, תני לי נשיקה, שלא אמות בעבור אהבתך. וגם שפעם אחרת קרא אותה לעלות לביתו, באומרו שדלף [=זרם מים] טורד בבית, והיא הבינה כוונתו, כי הייתה לרעה, ולא רצתה לעלות. ואז אמר לה דברי נבלה ושהוא מלומד לעשות כן לאחרות. ורבי יצחק כהן השיב על טענותיה וכיחש בה, באמרו שמעולם לא הייתה כוונתו לרעה, וחלילה לו. אבל לפי שהיו שכנים, היו משחקים דרך צחות כמו שמשחקים אהובים, ושמעולם לא הורגל בזה, כי הוא יהודי יושב בחזקת כשרות. והברורים שאלו לה למה לא באה לפני הברורים עד עתה מכמה פעמים שהיא אומרת שהיה רבי יצחק הנזכר הולך אחריה, וענתה ואמרה כי מפחד בעלה, שלא יתקוטט עמו, ויהרגו זה את זה. ועוד אמרו לה אם יש לה שום עד על זה. וענתה כי היא אמרה הדברים ההם לאנשמואל בן אל רויח. והוא העיד בכח שבועתו שלא ידע ולא ראה דבר בכל אלה, רק שהיא אמרה לו הדברים כאשר הם כתובים למעלה. והוא אמר לה: ולמה לא אמרת עד עתה? וענתה אליו: כדי שלא יהא קטטה לבעלה עם יהודי בעולם. ועוד ענתה ואמרה לפני הברורים שכבר עשו לו [=למטריד] התראה, הברורים, שלא ידבר עם אשת שמואל פניאל, ושלא לבא עמה במקום חשד. ורבי יצחק אומר שזה היה מחמת קטטה שהייתה לו עם שמואל פניאל הנזכר, ושיש מזה יותר מששה שנים, ושמאז ועד עתה לא היה לו שום חשד בעולם. אלו הן טענותיהן.

– שו"ת הריב"ש, סימן רסה

ואכן, ההלכה היהודית מוטרדת מבעיית ההטרדה המינית, ברם בהקשר שונה במקצת מזה שבמשפט הפלילי במדינות המערב. הדגש בדין העברי איננו מושם בשאלת ההחפצה של בני אנוש, כלומר, ההשפלה שבעשייתם כלי להגשמת מאוויו של הזולת, כי אם בקושי לשמור על המגבלות על פעילות מינית, שנקבעו בדין תורה. משום כך, ובניגוד לדעה המקובלת בהגות הפמיניסטית-רדיקלית, ההטרדה המינית שהמשפט העברי מתייחס אליו איננה אופיינית להטרדה (של נשים או גברים) בידי גברים, דווקא, והחומרה שבה איננה נעוצה בשעבודן של נשים לגברים, כי אם בפריצת גדרי הפעילות המינית המותרת.

הטיפול בתלונה על הטרדה מינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל, ובמדינות אחרות, הטרדה מינית היא עבירה פלילית שעונשה מאסר, ולכן דרך המלך בטיפול בה הוא הגשת תלונה למשטרה, ובירור התלונה במסגרת מערכת המשפט. עם זאת, ההערכה היא שהסטטיסטיקה הפלילית הרשמית, לפי תלונות שהוגשו למשטרה, רחוקה מלשקף את היקף ההטרדה המינית בפועל. עקב הרתיעה של קורבנות הטרדה מינית מפנייה למשטרה, פועלים גם מנגנונים נוספים, המאפשרים טיפול הקודם לפנייה למשטרה או בא במקומה. מנגנון עיקרי נקבע בתקנות למניעת הטרדה מינית (חובות המעביד), התשנ"ח-1998, שבהן נקבע שעל מעביד למנות אחראי (רצוי אישה) לטיפול בתלונות של עובדיו על הטרדה מינית בעבודה, ובמסגרת זו "קיום בירור לשם מתן המלצות למעביד בדבר הטיפול במקרה של הטרדה מינית או התנכלות במסגרת יחסי עבודה" וכן "מתן ייעוץ, מידע והדרכה, לעובדים הפונים אליו". במקום עבודה שבו יש הסדר משמעת, יש לקבוע שהטרדה מינית היא עבירת משמעת חמורה, המאפשרת העמדה של המטריד לדין משמעתי.

במגזר הדתי-לאומי הוקם מנגנון נוסף, "תקנה - הפורום למניעת הטרדות מיניות", המיועד לטיפול בתלונות על הטרדה מינית מצד בעלי סמכות בציבור הדתי-לאומי.‏[22]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אורית קמיר, פרק י"ב, "כבוד האדם: הטרדה מינית", בספרה פמיניזם, זכויות ומשפט, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2002.
  • אורית קמיר, זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית, הוצאת כרמל והקיבוץ המאוחד, 2009.
  • רחל בנזימן, "הטרדה מינית בעבודה", בספר מעמד האשה בחברה ובמשפט, בעריכת פרנסס רדאי, כרמל שלו ומיכל ליבן-קובי, הוצאת שוקן, 1995. (מאמר זה נכתב לפני חקיקת החוק הישראלי, ולכן אינו מתייחס אליו).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ במחקר שנערך באוניברסיטת מינסוטה בשנת 1989, נדרשו המשתתפים להשיב האם הם רואים בהתנהגויות שהוצגו בפניהם בשאלון, הטרדה מינית. במדגם נכללו כ- 4,000 משתתפים - אנשי סגל אקדמי, עובדי אוניברסיטה וסטודנטים. 30% מהנשאלים היו גברים.
  2. ^ 2.0 2.1 Leif Edward Ottesen Kennair, Mons Bendixen, Sociosexuality as predictor of sexual harassment and coercion in female and male high school students, 11 August 2011, http://www.ehbonline.org
  3. ^ 3.0 3.1 Kingsley Browne, men-sexually-harass-women-because-they-are-not-sexist, 04/2009, Psychology Today
  4. ^ לעניין האיסור על ניצול של סמכות ציבורית, של עובדי ציבור או נבחרי ציבור, ראה דברי ההסבר לה"ח הכנסת 520, התשע"ד, עמ' 4 (חוקק בס"ח 2415, התשע"ד, 28.11.2013, עמ' 55).
  5. ^ מיכל גולדברג וטובה צימוקי, "הרב לכד נערים תמימים וכפה עליהם מין נתעב", (הקישור המקורי) ידיעות אחרונות, 19.11.99
  6. ^ ורד לוי ברזילי, מה דינה של אשה במחשוף בבר-אילן, באתר הארץ, 10.12.04
  7. ^ ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617 (1973).
  8. ^ תפ"ח (ת"א) 355/89 מדינת ישראל נ' יובל מסנר, תש"ן(2) 451 (1989).
  9. ^ מנחם מאוטנר משפט ותרבות 164 (התשס"ח).
  10. ^ קתרין מקינון, פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה 25 (2005).
  11. ^ אביגיל מור, ממדי החשיפה לאלימות מינית בקרב נשים בישראל ומאפייניה: הערכה ראשונית. סוגיות חברתיות בישראל (7), (2009).
  12. ^ Vera Bergelson, Victims and Perpetrators: An Argument for Comparative Liability in Criminal Law, 8 BUFFALO CRIMINAL LAW REVIEW 385–487 2005
  13. ^ Alon Harel, Victims and Perpetrators: The Case against a Unified Theory of Comparative Liability, 8 BUFFALO CRIMINAL LAW REVIEW : 489–502 2005
  14. ^ ‏Stephen P. Robbins (2001). Organizational Behavior, Prentice Hall 9th ch 12 .‏
  15. ^ ‏ע"ע 274/06 פלונית נ' אלמוני‏
  16. ^ ‏CHELSEA R. WILLNESS & PIERS STEEL & KIBEOM LEE, A META-ANALYSIS OF THE ANTECEDENTS AND CONSEQUENCES OF WORKPLACE SEXUAL HARASSMENT , PERSONNEL PSYCHOLOGY 2007‏
  17. ^ ‏קמיר אורית, "החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית- איפה אנחנו במלואת לו עשור?"‏
  18. ^ ‏W. L. Felstiner, R. L. Abel & A. Sarat, “The Emergence and Transformation of Dispute: Naming, blaming, Claiming…”, 15 Law & Society Rev. (1980-1981) 631‏
  19. ^ ‏Lengnick-Hall ML. (1995). Sexual harassment research: A methodological critique. PERSONNEL PSYCHOLOGY, 48, 841–864. ‏
  20. ^ ‏CHELSEA R. WILLNESS & PIERS STEEL & KIBEOM LEE, A META-ANALYSIS OF THE ANTECEDENTS AND CONSEQUENCES OF WORKPLACE SEXUAL HARASSMENT , PERSONNEL PSYCHOLOGY 2007‏
  21. ^ בראשית לט, י-יג.
  22. ^ יעל רוזנמן, תקנה, ספטמבר 2008, דעות באתר נאמני תורה ועבודה.