פרנהיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

פרנהיים הוא סיפור קצר מתוך הספר עד הנה, מאת הסופר חתן פרס נובל, ש"י עגנון. הסיפור מבטא ביקורת חברתית על אירופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והמוטיב המרכזי בו הוא מוטיב השיבה המאוחרת.

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וורנר פרנהיים, גרמני יהודי שהוחזק בשבי בידי הסרבים במשך שנתיים, שב לביתו ומוצא שדלת ביתו נעולה, אשתו עזבה לבית אחותה וגיסו ובנו התינוק נפטר. לאחר שהוא מבלה מספר ימים בעיר הוא נוסע לעיירת הנופש שבה שוהה אשתו. כשהוא מגיע הוא לומד על השינויים שחלו ביחסים שלו עם אשתו בזמן המלחמה, באמצעות שיחות עם קרובי משפחתו. כל מי שפוגש את פרנהיים מקבל את פניו בעוינות.

לבסוף כשהוא מדבר עם אשתו, הוא מגלה שהיא כלל לא מתעניינת בו, אינה יודעת אודותיו דבר ושראשה עסוק בפגישה הקרובה שלה עם אהובה הקודם, קרל נייס.

מוטיבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב השיבה המאוחרת: העלילה עוסקת באדם שעזב את ביתו לתקופה ארוכה וכאשר הוא חוזר הוא מצפה למצוא את חיו הקודמים. עבור פרנהיים מוטיב זה הוא "חלום ושברו", המציאות שהכיר כבר לא מחכה לו. עבור קרל נייס זה מצליח כיון שהוא בן זוגה הנוכחי של אינגה כפי שהיה בעבר הרחוק. משמעות המוטיב - תפקידו לעצב את המסר הפילוסופי על גורלו של אדם בעולם במקרים של היעדרות כפויה ושיבה מאוחרת.

מוטיב הדלת הנעולה: בפעם הראשונה הוא מופיע באקספוזיציה כאשר פרנהיים חוזר לביתו ומוצא אותו נעול, אינגה נעלה את הבית ולא חזרה "טכנית" הוא לא יכול לחזור לחיו הקודמים מוטיב זה מופיע גם בפגישה שלו עם גרטרוד דלת פנימית בבית נפתחת אצל גרטרוד-אתה לא יכול להיכנס לשם מוטיב זה קשור למערכת היחסים שלו עם אינגה בפעם השלישית בסיום הסיפור אינגה עוזבת את חדר והוא זה שסוגר את הדלת מתוך השלמה והתפכחות שלזוגיות שלהם אין סיכוי.

מוטיב הסיגריה: פרנהיים מעשן לקראת סוף השיחה עם גרטרוד העישון מאפשר לו לחשוב ולהירגע, העישון רומז על חוסר התקשורת ביניהם גם עם זה באופן עקיף, שטיינר מעשן סיגריה טובה גרטרוד נענית מיד לבקשתו למאפרה - ברור מי שולט בבית.

מוטיב הנעליים: אינגה אשתו לשעבר של פרנהיים מביטה בנעליו הישנות והוא מתנצל ומסביר לה שלא היה לו די זמן לרכוש נעלים חדשות. בכך היא רומזת לו שבחיים יש דברים ישנים שמחליפים אותם בחדש - אנולוגיה ליחסים שלהם ולכך שהיא לקחה בעל חדש, קרל נייס.

הדמויות והאפיון שלהן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמו ברבים מסיפורי עגנון הדמויות מאופינות בעזרת מבע משולב ואפיון עקיף. נוסף על כן לשמות בסיפור יש משמעות רבה, והם מרמזים על משמעות נסתרת בדבר האישיות של הדמויות.

השמות כאמצעי מאפיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשמות בסיפור זה, כמו ברבים מסיפורי עגנון, יש משמעות. לדוגמה: שמו של פרנהיים, בתרגום חופשי מגרמנית, הוא "השיבה הביתה" (משחק אותיות בגרמנית; הפירוש יכול להיות גם רחוק מהבית.). השם מתאר באופן ישיר את הרקע לסיפור. דוגמה נוספת היא הדמות ההפוכה לוורנר, קרל נייס, ששם המשפחה שלו מהווה ניגוד ליחס על פרנהיים. למילה "נייס" (נחמד באנגלית) יש משמעות אירונית בסיפור זה. לפי פירוש השם נייס בגרמנית (חדש) ניתן לתת לשם פרשנויות נוספות.

דמות הגיבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

וורנר פרנהיים הוא דמות פסיבית, המתואר בעיקר בעזרת דבריהן ומחשבותיהן של הדמויות האחרות. לדוגמה גרטרוד, גיסתו שמשווה אותו בראשה להיינץ. האפיון של פרנהיים מאוד ייחודי, כיוון שכל הדמויות מדברות, וחושבות עליו דברים שליליים, ואף על פי כן, הוא מתואר בעיני הקורא בצורה חיובית. דמותו הולכת ומתפתחת עם התפתחות העלילה ונשאלות שאלות רבות שאין עליהם תשובות , פרנהיים מתגלה כאדם מנומס המנסה לשמור על חזות מכובדת למרות שהשוערת מתנהגת אליו בזלזול הוא נותן לה תשר . דמותו נחשפת יותר בעימות בינו ובין שטיינר שם הוא מתגלה כאדם אנושי והוא לא מוכן לספוג את העלבונות שלו. עגנון משתמש במעט מאוד כלים לאפיון ישיר של פרנהיים. אחד הדברים היחידים שמאפיינים אותו באופן ישיר הוא הדרך שבה הוא מגיב לשוערת: "חש פרנהיים שצריך לומר דבר, עד שלא תתרתר עליו שאר דברים קשים. דחק עצמו להשיב לה, ולא השיב אלא אמירה קצוצה ומעוכה שלה היה בה כדי כלום." כבר בתיאור זה ניתן ללמוד רבות על הדמות הפסיבית של פרנהיים.

זיגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף היותו דמות משנית, יש לזיגי משמעות קריטית בפענוח הסיפור. זיגי מתואר בעזרת מבע משולב, "עמד לו התינוק כשהוא תוהה, באיזו מטה דיברה אמו? ואם הזיז את המטה למה לא היה צריך להזיזה? אבל הרי אין כאן מטה. ואילו באמת הייתה מטה והיה הוא מזיז אותה, הרי צריכה אמו לשמוח, שגברתן גדול הוא ובעל כוח, שאם הוא רוצה, הוא מזיז מטה."

זיגי בהיותו תמים וילדותי נותן תיאור גרוטסקי וברור לביקורת החברתית.

השוערת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוערת בניגוד מייצגת את הקהילה האירופאית ואת הציניות והזלזול שבה היא מקבלת את החיילים השבים מן המלחמה. השוערת היא הדמות שמתאפיינת באופן הכי ישיר בסיפור, היא מאופיינת בעיקר בעזרת הדברים שהיא אומרת לפרנהיים והדרך בה היא אומרת לו אותם, לדוגמה הצורה הגרוטסקית שבה היא מודיעה לו על מות בנו.

הביקורת החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגנון מותח ביקורת כנגד הקהילה האירופית לאחר המלחמה, ולדרך שבה היא מקבלת את חייליה. פרנהיים מקבל קבלת פנים איומה לאורך כל הסיפור. הדמויות כולן מתנשאות מעליו ואינן חשות כלפיו שום חמלה. דוגמה מובהקת לכך היא השוערת, שמתנשאת מעל מי שפעם היה מעליה בסמכותו ובמעמדו. דוגמה נוספת היא זיגי, שהתמימות שבה הוא מקבל את פני דודו מציגה את הדיסאוננס שיש בקבלתה של החברה את חזרת החיילים.