האדונית והרוכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

האדונית והרוכל הוא סיפור קצר, מאת ש"י עגנון. הסיפור מכיל רבדים רבים העוסקים בהתבוללות, ביחסי אהבה ואינטימיות שבין גבר לאשה, בפסיכולוגיה ובמאגיה. הסיפור נחשב ליצירת מופת, בין היתר בגלל הארמזים הרבים שהוא מכיל לטקסטים שונים, והמבנה הייחודי שלו.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת ה'תש"ג (1943) בקובץ "בסער" שבעריכת יעקב פיכמן, שנועד למתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת הוצאתם לאור של כל כתבי עגנון, נכלל הסיפור בספר סמוך ונראה, שיצא לאור בשנת ה'תשי"א (1951).

תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוכל יהודי מגיע לביתה של אדונית נוצרייה, מוכר לה סכין ציידים, וממשיך לדרכו ביער. עם רדת החשכה הוא מאבד את דרכו. לאחר זמן מה, הוא רואה בית בודד, וניגש לבקש עזרה. מסתבר לו, כי הוא חזר לבית האדונית, שמרשה לו להישאר עד הבוקר, וללון ברפת. כשהגיע הבוקר, פנתה אליו האדונית והודיעה לו, כי הוא רשאי להישאר ללון במחסן ביתה, בתמורה לתיקון גג הבית, וזאת בשל נזילת מי גשמים, שהחלו לרדת באותו בוקר. בימים שלאחר מכן הוא ממשיך לבצע עבודות נוספות בביתה, עד שהפך לבן בית. הוא עבר מהמגורים במחסן לבית עצמו, ולאחר מכן לחדר השינה שלה, כבעלה. הוא הפסיק לעבוד, והחל לחיות על חשבונה של האדונית, אשר טיפלה בו ומנעה ממנו לעבוד בבית או בשדה. עד מהרה, הרוכל גם הפסיק לקיים את מצוות היהדות.

לאחר זמן מה, הבחין הרוכל שהאדונית אינה אוכלת בחברתו. כאשר נשאלה לפשר הדבר, התבדחה ואמרה שהיא אוכלת בשר אדם, וסופו שתאכל גם אותו. בדיחותיה של האדונית נאמרו באופן תכוף ומאיים יותר, ככל שעבר הזמן. היא אף הוסיפה וסיפרה לרוכל על בעליה הקודמים שנאכלו על ידה. לאחר סיוט שחלם בחדר הסמוך לחדרה של האדונית, במהלכו מצא עצמו נאכל על ידי האדונית, מבין הרוכל שהוא חייב להסתלק מהבית, אך בגלל אופיו החלש, הוא ממשיך לגור שם. לילה אחד, חש צורך עז לקרוא קריאת שמע על המיטה, אך לא רצה לעשות זאת בתוך בית האדונית הנוצרייה, כי לא חש בנוח להתפלל ליד פסלו של ישו, ולכן יצא מהבית.

משחזר הרוכל מתפילתו, מצא את האדונית שרועה על הרצפה בחדרו, מתבוססת בדמה, כשהיא אוחזת בידה את הסכין אותה מכר לה. הסדין שעל מיטתו היה מחורר לגמרי. מסתבר שהאדונית רצתה לאכול אותו, אך מאחר שלא מצאה אותו והייתה על סף רעב - פצעה עצמה, תוך כדי ניסיון להרגו. לאחר מספר ימים שבהם הרוכל טיפל בה ובישל לה, מתה האדונית מפצעיה. הרוכל ניסה לקבור אותה, אך לא הצליח בגלל ערמות השלג הכבד אשר הצטברו מחוץ לבית. לבסוף, הוא הניח את גופתה בארון על הגג, בתוך ערמת שלג, אך עופות אוכלי נבלות הצליחו לפתוח את הארון, ואכלו את בשרה. לאחר מכן, המשיך הרוכל בדרכו ובעבודתו.

משמעות אלגורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקר הספרות דן לאור מציין:

לא רק הבמה שבה פורסמו הדברים אלא עצם התכנים שהסיפור עושה בהם שימוש מזמינים פירוש אלגורי: זה מול זה ניצבים היליני הפונדקית, כנציגתו של העולם הנוצרי אן אף של "האריות בת זמננו" (כניסוחו של יעקב בהט) ויוסף הרוכל, המגלם את היהודי הנצחי, זה הנודד בין העמים ומוצא עצמו סמוך על שולחנם תוך ביטול זהותו העצמית. מפגש זה נושא עמו בשורת רצח ואבדון, ואין לן מוצא של תקווה.

דן לאור, ש"י עגנון, מרכז זלמן שזר, תשס"ח, עמ' 132

הסיפור מעביר ביקורת חריפה על ההתבוללות של העם היהודי. אחת האינטרפרטציות של הסיפור הוא כאלגוריה למצבם של היהודים בגולה וליחסיהם עם הגויים. במשך כל הסיפור אפשר לראות את ההידרדרות ביחס של יוסף (הרוכל) לדת, עד שלבסוף כשהוא סוף סוף מקיים מצווה אחת - היא שמצילה אותו. ברגע שהרוכל יוצא לקרוא קריאת שמע הוא ניצל מהנוכריה. לקראת סוף הסיפור כשהיא כבר גוססת, מנסה האדונית לנשוך את יוסף אך היא לא אוהבת את הטעם שלו בגלל שהתפלל בחוץ, בשלג, ועל כן דמו היה קר.

יוסף מסמל בסיפור את היהודי המתבולל, התמים, שנופל קורבן לתוכנית הזדונית של הנוכריה. יוסף מתבולל בגלל הקירבה שלו לסיר הבשר, הוא מסכים לוותר על זהותו כדי להתקבל בחברה. ככל שהיהודי מתרחק משורשיו ומתבולל וזונח את דתו (בעיקר דרך מוטיב האוכל), הוא מתקרב למותו, אך ברגע שהוא חוזר לדת ולמסורת הוא ניצל, כיוון שיהודי תמיד יכול לכפר על חטאיו.

מערכת היחסים בין השניים היא אנלוגיה למערכת היחסים בין היהודים והגויים בגולה. הוא תלוי בה לחלוטין, היא מאכילה ומשקה אותו, היא מחליטה מתי ואיפה הוא ישן. הוא מצידו משרת אותה בתמורה, השורש ת.ק.נ. מופיע בחלק הראשון של הסיפור מספר פעמים, בהתייחסות לעבודות שהוא עושה בשבילה. האדונית כפי שנרמז משמה, היא השולטת במערכת היחסים, היא מקור הכח, והרוכל לא מנסה אפילו להתנגד לה, הוא נותן לה לשלוט בו בשמחה. כל טובות ההנאה שהאדונית מעניקה לרוכל הן תכסיס בלבד כדי לפטם ולאכול אותו לבסוף.
עגנון טוען שהמערכת בין יהודי הגולה לבין הגויים זהה. היהודים תלויים בטוב הלב השקרי של הגויים, הם הולכים אחריהם ועוזרים להם בתמורה למקום לינה ולאוכל, מבלי לראות את פניהם האמיתיות של הגויים.

משמעויות השמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמו של הרוכל, יוסף הוא שם מקראי שמדגיש את יהדותו, זהו שם שיכול להיות לכל יהודי. כמו כן, יש אנלוגיה ניגודית בין הרוכל ויוסף המקראי. יוסף המקראי חוזה את העתיד דרך חלומותיו, ולעומתו יוסף עיוור לחלוטין לעתיד לבוא ולא מצליח לראות את הרמזים שחוזים את סופו, בין השאר בחלומו. יוסף מצליח להתגבר על פיתוייה של אשת פוטיפר בניגוד לרוכל שמתאהב באדונית הנוכריה. הניגודיות בין השניים מגיעה לשיא בסיוטו של הרוכל שפירושו ברור למדי - הרוכל חייב להסתלק מביתה של האדונית, ולמרות זאת הרוכל לא מבין זאת ונשאר, כאשר יוסף לעומתו היה פרשן חלומות.

אפילו הכינוי "האדונית" מרמז על האישיות השלטת של האדונית, אפשר להבין הרבה מהאישיות שלה כבר מהכינוי שלה שמופיע בכותרת היצירה. ניתן ללמוד עוד משמה האמיתי שהוא "הלני", שם נוכרי מובהק העומד בניגוד ל"יוסף". השם הלני יכול לרמוז להלנה, שהייתה גם אישה יפה שהובילה לאסון במלחמת טרויה. כמו כן, הלני מזכיר את ההלניסטיות, ההתבוללות והשקיעה של הדת היהודית בימי בית שני.

מוטיב האכילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוטיב הבולט ביותר בסיפור זה, ובסיפורים רבים של עגנון, הוא מוטיב האכילה. כמעט כל הסיפור מובל דרך המוטיב הזה, דוגמה מובהקת לכך היא ההתבוללות של יוסף. כבר כשהוא אוכל אצל האדונית הוא עובר על איסור, ואילו כשהוא רואה אותה שוחטת עוף הוא מתרחק עוד יותר מהדת (השחיטה אינה כשרה). תיאורי האוכל בסיפור נהיים תכופים יותר דרך המבע המשולב בין יוסף למספר ככל שהרוכל מתרחק מהדת.

הצד השני של אותו מטבע הוא האכילה של הנוכריה, היא מובילה את יוסף דרך האכילה, היא מפתה אותו ולא משחררת אותו בעזרת המאכלים שהיא מתקינה לו, ואילו היא עצמה לא אוכלת, מלבד את הבעלים שלה. האכילה היא הכח של האדונית כנגד יוסף, דרך האכלתו היא שולטת בו ודרך האכילה היא מתכננת להרוג אותו.

מוטיב האכילה מופיע רבות בספרות של שי עגנון, ולרוב הוא בא בהקשר של אובדן הזהות היהודית, ושל התבוללות, סיפור זה הוא אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך. בתיאורי המזון שלו משלב עגנון גרוטסקה כדי להבהיר את אופיו ההרסני.

האדונית שלטה בבעליה הקודמים על ידי האכלתם כשם שהיא שלטה ביוסף.

האירוניה הדרמטית בסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך כל הסיפור יש מערכת מורכבת של אירוניה דרמטית, המערכת היא משולשת. האדונית או המחבר המובלע יודעים יותר ממה שיודעים הקוראים לאורך רוב היצירה, אבל הקוראים יודעים יותר ממה שיוסף יודע.

במשך כל הסיפור לא ברור לחלוטין אם האדונית רצינית או צוחקת בקשר לבעליה הקודמים, אך ברור למדי שהיא זוממת משהו, בדרך זאת נבנית אירוניה דרמטית הפוכה, הקוראים אינם יודעים לְאילו מבין הדברים שהיא אומרת להאמין. לעומת זאת יש אירוניה דרמטית ישירה בכך שהקוראים יודעים הרבה יותר ממה שיוסף יודע. מוטיב השורש ח.ז.ר מופיע בסיפור מספר פעמים ומרמז לקורא מספר דברים שעוזרים לו להבין את העלילה, לדוגמה: "הרוכל חזר לביתה של האדונית בלילה", "הרוכל חיזר אחרי האדונית", "הרוכל חזר ללון במחסן".

הסיפור כסיפור אהבה כוזבת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עגנון מציג סיפור על גבר ואישה שנמצאים במערכת יחסים כביכול בריאה, אך גרעינה של מערכת היחסים היא אהבה התלויה בדבר. הם אינם אוהבים באמת, הוא אוהב אותה מתוך נוחות והיא אוהבת אותו מתוך צורך. עגנון מראה שאהבה התלויה בדבר לעולם אינה מניבה מערכת יחסים בריאה, ואינה יכולה להמשך לאורך זמן. הוא שולל בסיפורו את האפשרות הזאת.

אזכורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש הסבורים, כי השיר "הדמעות של לילי", נכתב על ידי ברי סחרוף ודן תורן בהשראת הסיפור (אתר וואלה).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הלל ברזל, "בין עגנון לקפקא : על 'האדונית והרוכל' בהקבלה ל'הטירה'", כרמלית יא-יב (תשכ"ו), עמ' 174-183.
  • ידידיה ‬פלס, "עיונים ב'האדונית והרוכל' לעגנון", ‬עלי שיח 2 (תשל"ו), עמ' 13-27.
  • צפריר ‬גולדברג,"הסכין, הקרן ויוסף ה’עולה ויורד’ : פשר אפשרי ל"האדונית והרוכל" לש"י עגנון", עלון למורה לספרות 18 (תשנ"ח), עמ' 38-41.
  • יעקב בהט, "האדונית והרוכל", בספרו: ש"י עגנון וח' הזז : עיוני מקרא, הוצאת יובל, תשכ"ב, עמ' 124-117.
  • עליזה שנהר, "ש"י עגנון, 'האדונית והרוכל': תשתיות סיפוריות", בתוך: הגר סלמון ואביגדור שנאן (עורכים), מרקמים - תרבות, ספרות, פולקלור, לגלית חזן-רוקם, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2013, עמ' 581-571.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]