ציץ
 | |
| סוג |
לבוש דתי, כיסוי ראש  |
|---|---|
| מיוצר מ | זהב טהור |
| חלק גוף | מצח |
| ייעוד | בסיס המצנפת |
| חלק מ | בגדי כהונה של כהן גדול |
  | |
ציץ הוא תכשיט מזהב המתואר במקרא ובתלמוד כאחד מבגדי הכהונה של הכהן הגדול בבית המקדש. מקום הנחתו הוא בראש, סמוך למקום הנחת התפילין. הציץ מרצה על הקרבה בטומאה.
מקור
[עריכת קוד מקור | עריכה]הציווי מופיע בספר שמות בין כל יתר הציוויים על בגדי כהונה:
וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ ל-ה'. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'.
בהמשך מתוארת הכנתו בתוך תיאור הכנת שאר הבגדים:
וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ ל-ה'. וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
ציץ דומה כמין טס של זהב, ורחב ב' אצבעות, ומוקף מאזן לאזן. וכתוב עליו ב' שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה. ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת.
גודל הציץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד[2] נאמר שרוחב הציץ הוא שתי אצבעות ואורכו צריך להיות מקיף מאוזן לאוזן.
בתוספות[3] כתוב שדין זה אינו מדאורייתא אלא לימוד של חז"ל מהפסוק "והיה על מצח אהרן"[4] העוסק בציץ, אשר ממנו משתמע ששיעור הציץ צריך להיות לפי גודל המצח, וסתם מצח שיעורו שתי אצבעות, אך מדאורייתא כשר בכל גודל שהוא.
כתיבת האותיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרמב"ם[5] מתאר את דרך כתיבת האותיות שבציץ, כך: והאותיות בולטות לפניו, חופר את האותיות מאחריו, והוא מדובק על השעווה, עד שבולט. והוא נקוב בשני קצותיו..' הראב"ד (בהשגות) כותב על דברים אלו 'אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחוריו עד שהאותיות בולטות מלפניו..' יש מפרשים שכתבו שהרמב"ם והראב"ד אינם חולקים. אך לפי הבנת הראב"ד מסתבר, שלפי הרמב"ם כתיבת האותיות צריכה להיות בחפירה אחת, בסוג של כתיבה 'במקשה אחת'. לעומת זאת לפי הראב"ד יש לבצע כתיבה על ידי סיתות.
מיקום הכיתוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בברייתא בתלמוד[6] מובא כי בסידור האותיות השם הקדוש יופיע בשורה העליונה, ובשורה התחתונה יופיע 'קדש ל'. המורכבות בגישה זו בכך שהיא יוצרת שינוי בסדר המילים שהיה צריך להיות 'קדש להשם' ובו המילה קודש קודמת לשם המפורש. לכן הפרשנים מסבירים שהמילה 'קדש ל' הייתה כתובה בתחילת השורה התחתונה, ובכך נוצר גוון מסוים בו המילה קודש קודמת לשם המפורש.
לעומת זאת כבר בברייתא מובאת דעה שהכיתוב נמצא באותו שורה, ולפי העדויות כך למעשה נהגו בבית המקדש.
קשירת הציץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]על מנת לקבוע את הציץ במקומו, הוא נקשר באמצעות חוט או חוטי תכלת. צורת הקשירה שנויה במחלוקת בקרב הראשונים.
מקום הציץ על הראש
[עריכת קוד מקור | עריכה]יש שכתבו שמקום הציץ אינו על המצח, כי אם מעל המצח, בדומה למקום התפילין, ואף שכתוב בפסוק מצח, הכוונה בדומה לתפילין שכתוב בין עיניך והכוונה מעל המצח[7]
הלכות מיוחדות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכהן הגדול, כאשר הוא לובש את הציץ, אסור לו להרים את ידיו מעליו. ולכן, כאשר הכהן היה נושא את כפיו הוא לא היה מרים את ידיו מעל לראשו כמו שאר הכהנים אלא רק שולח את ידיו קדימה.
ורבי יהודה טען שהוא נושא כפיו כשאר אחיו הכוהנים ומרים את ידיו מעל הציץ[8].
תפקידי הציץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר שמות[9] נכתב אודות הציץ: "וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'". הכוונה כאן לפי המפרשים היא שהציץ נועד לכפר על הקרבת הקורבנות שהוקרבו בטומאה. הרמב"ם פוסק כך להלכה ואומר שאם כהן לא ידע שהוא נטמא בקבר התהום והוא הקריב קורבן, ואחר כך נודע שהוא היה טמא, אין צורך להקריב קורבן אחר כי הציץ מרצה עליו.
וכן בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ט"ז, עמוד ב' מובא "על מה הציץ מרצה - על הדם ועל הבשר ועל החלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון, בין ביחיד בין בציבור".
טומאה שהותרה בציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]נחלקו תנאים ואמוראים בעניין האם טומאה הותרה בציבור, או שמא היא רק דחויה בציבור.[10] לפי התלמוד, לדעה שטומאה הותרה בציבור – ההיתר הוא 'חזק' ועומד מכוח עצמו; ואילו לדעה שטומאה רק דחויה בציבור – ההיתר הוא 'חלש', ויש צורך גם בריצוי ציץ, דהיינו שההיתר תלוי בקיומו של כהן גדול הלובש ציץ על מצחו, ומכפר בכך על ה'חטא' של ההקרבה בטומאה. להלכה נפסק כדעה שטומאה דחויה בציבור,[11] ומכאן שצריך ציץ כדי לרצות על הטומאה. למרות זאת, יש הסוברים שכאשר אין ציץ – ניתן להקריב קרבנות ציבור בטומאה, ואין חסרון הציץ מעכב,[12] ויש הסוברים שהדבר מעכב.[13]
משמעויות נוספות במקרא
[עריכת קוד מקור | עריכה]במקרא עצמו המילה "ציץ" מתארת אף דברים אחרים, כגון תחילת הפריחה[14], שם של צומח[15] ושם מקום[16].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "ציץ", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא ציץ, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו בספרי הפוסקים, על מציאותו (משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ח', הלכה ב') ועל דרך הכנתו (שם ט, א-ב).
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ה', עמוד א'
- ^ תוספות, מסכת סוכה, דף ה', עמוד א', ד"ה ואל, ומובא גם במשנה למלך, למשנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ט', הלכה א'
- ^ ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק כ'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ג, עמוד ב'
- ^ תוספות, מסכת סוכה, דף ה', עמוד א', ד"ה ואל
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה ו'
- ^ ספר שמות, פרק כ"ח, פסוק ל"ח.
- ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ו', עמוד ב'; שם, דף ז', עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכות י"ד–ט"ו.
- ^ תוספות, מסכת יומא, דף ז', עמוד ב', ד"ה מכלל; מהר"י קורקוס על ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק ד', הלכה ז'.
- ^ תוספות, מסכת פסחים, דף ע"ז, עמוד א', ד"ה דלא; "בית הבחירה" לרבי מנחם המאירי שם.
- ^ ספר במדבר, פרק י"ז, פסוק כ"ג.
- ^ ספר ישעיהו, פרק מ', פסוקים ו'–ח'.
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק כ', פסוק ט"ז.
| בגדי כהונה | ||
|---|---|---|
| בגדי כהן הדיוט | מכנסיים • כתונת • אבנט • מגבעת | 
|
| תוספות לכהן גדול | מעיל • אפוד • חושן / אורים ותומים • ציץ • מצנפת | |