קודש הקודשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קודש הקודשים או הדביר הוא החדר הפנימי, החשוב והקדוש ביותר במשכן ובבית המקדש.

בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך שכן בתוך קודש הקודשים ארון הברית ובו לוחות הברית, ועליו הכפורת עם הכרובים מעליה. נצבו לצדי הארון, על-פי המקרא, שני פסלי ענק של כרובים עשויים עץ בציפוי זהב, שגובהם 10 אמות (כחמישה מטרים) ומוטת כנפיהם גם היא 10 אמות. ליד הארון (או בתוכו) הונח ספר התורה שכתב משה וכן צנצנת המן, ומטה אהרן הכהן (זכר לניסים אלו). בסוף תקופת בית ראשון גנז יאשיהו את הארון ובבית שני נותר רק סלע היסוד של ההר - אבן השתייה (בגובה של שלוש אצבעות ובאורכו ורוחבו של הארון), שהיא הנקודה המרכזית שממנה נברא העולם על פי המסורת היהודית.

על-פי המסורת היהודית עמד הארון בנס. אורך ורוחב קודש הקודשים הם זהים לאורך הבדים. אורך הבדים אינו כולל את רוחב הארון (שאליו חוברו הבדים). כמו כן מסופר שהבדים היו מדויקים באורך קודש הקודשים, ונראו מבחוץ כמין שתי בליטות על הפרוכת - "כשני דדי אישה", זאת כדי שביום הכיפורים יוכל הכהן הגדול לדעת היכן להזות (ראו ערך מורחב "יום הכיפורים בבית המקדש").

בדרך-כלל חל איסור מוחלט להיכנס לקודש הקודשים, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. בין קודש הקודשים לבין הקודש - החדר הגדול יותר שלפני קודש הקודשים, שבו הוצבו המנורה, מזבח הזהב ושולחן הפנים - הייתה הפרדה. בבית המקדש הראשון - חומת אבנים, ובבית המקדש השני, שתי פרוכות ואמה מבדילה ביניהן. מידות קודש הקודשים היו 10 על 10 אמות (כחמישה על חמישה מטרים) במשכן, ו-20 על 20 אמה (כ-10 על 10 מטרים) בבית המקדש.

במקרים בהם נדרשו תיקונים בקודש הקודשים, היו משלשלים אומנים מהקומה השנייה בתיבות מיוחדות, הפתוחות רק מצד אחד, כדי שיראו רק את הקיר אותו הם אמורים לשפץ, ולא ייהנו מיופי המקום. כאשר היה צריך לתקן דבר מה בקודש הקודשים או להוציא דברים טמאים (כגון שרץ מת) היה מותר אף לאנשים שאינם כהנים להיכנס לקודש הקודשים (אך הייתה עדיפות שכהנים ייכנסו). אם היה צורך - היה מותר גם לטמאים להיכנס לשם, אך הייתה עדיפות לטהורים.

לדעת רוב החוקרים קודש הקודשים נמצא במקום שבו עומדת היום כיפת הסלע. עם זאת, יש דעות הממקמות את קודש הקודשים צפונה מערבה, דרומה מערבה ומזרחה לכיפת הסלע.