קודש הקודשים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קודש הקודשים או הדביר הוא החדר הפנימי, החשוב והקדוש ביותר במשכן ובבית המקדש. בבית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך שכן בתוך קודש הקודשים ארון הברית ובו לוחות הברית, ועליו הכפורת עם הכרובים מעליה. נצבו לצדי הארון, על פי המקרא, שני פסלי ענק של כרובים עשויים עץ בציפוי זהב, שגובהם עשר אמות (כחמישה מטרים) ומוטת כנפיהם גם היא עשר אמות. ליד הארון (או בתוכו) הונח ספר התורה שכתב משה וכן צנצנת המן, ומטה אהרן הכהן (זכר לניסים אלו). בסוף תקופת בית ראשון גנז יאשיהו את הארון ובבית שני נותר רק סלע היסוד של ההר - אבן השתיה (בגובה של שלוש אצבעות ובאורכו ורוחבו של הארון), שהיא הנקודה המרכזית שממנה נברא העולם על פי המסורת היהודית.

על פי המסורות היהודית עמד הארון בנס. אורכו ורחבו של קודש הקודשים הם זהים לאורכם של הבדים. אורך הבדים אינו כולל את רוחב הארון (שאליו חוברו הבדים). כמו כן מסופר שהבדים היו מדויקים באורך קודש הקודשים, ונראו מבחוץ כמין שתי בליטות על הפרוכת - "כשני דדי אישה", זאת כדי שביום הכיפורים יוכל הכהן הגדול לדעת היכן להזות (ראו ערך מורחב "יום כיפור בבית המקדש").

בדרך כלל חל איסור מוחלט להיכנס לקודש הקודשים, מלבד הכהן הגדול ביום הכיפורים. בין קודש הקודשים לבין הקודש - החדר הגדול יותר שלפני קודש הקודשים, שבו הוצבו המנורה, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים - הייתה הפרדה. בבית המקדש הראשון - חומת אבנים, ובבית המקדש השני, שתי פרוכות ואמה מבדילה ביניהם. מידות קודש הקודשים היו עשר על עשר אמות (כחמישה על חמישה מטרים) במשכן, ועשרים על עשרים אמה (כעשרה על עשרה מטרים) בבית המקדש.

במקרים בהם נדרשו תיקונים בקודש הקודשים, היו משלשלים אומנים מהקומה השנייה בתיבות מיוחדות, הפתוחות רק מצד אחד, כדי שיראו רק את הקיר שאותו הם אמורים לשפץ, ולא ייהנו מיופי המקום. כאשר היה צריך לתקן דבר מה בקודש הקודשים או להוציא דברים טמאים (כגון שרץ מת) היה מותר גם לאנשים שאינם כוהנים להיכנס לקודש הקודשים (אך הייתה עדיפות שכוהנים ייכנסו). אם היה צורך - היה מותר גם לטמאים להיכנס לשם, אך הייתה עדיפות לטהורים.

לדעת רוב החוקרים קודש הקודשים נמצא במקום שבו עומדת היום כיפת הסלע. עם זאת, יש דעות הממקמות את קודש הקודשים צפונה מערבה, דרומה מערבה ומזרחה לכיפת הסלע.