בית המקדש הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "מקדש שלמה" מפנה לכאן. לערך העוסק במקדש בברזיל, ראו מקדש שלמה (סאו פאולו).
הדמיה של בית המקדש, ע"פ ציורו של מכון המקדש

בית המקדש הראשון או מקדש שלמה היה מקדש, אשר לפי המקרא נבנה בהר המוריה בירושלים על ידי שלמה המלך במחצית השנייה של המאה ה-10 לפנה"ס,‏[1] ועמד על כנו עד לשנת 586 לפנה"ס, ועל פי פרשנות ומסורת חז"ל עמד משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס - 422 לפנה"ס), ואז נחרב בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

בהיעדר יכולת לערוך חפירות ארכאולוגיות בשטח הר הבית, אין עדויות ארכאולוגיות לבית המקדש הראשון. עם זאת, רוב החוקרים מניחים שהתקיים במקום מקדש, אם כי השוללים את קיומה של ממלכת ישראל המאוחדת מניחים שהוא נבנה בתקופות מאוחרות יותר.

מבנה המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מקדש שלמה

בניית בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה המקדש, על פי ביאור התנ"ך - חתך ממזרח למערב
מבנה המקדש, על פי ביאור התנ"ך - חתך מצפון לדרום

רכישת הקרקע וחומרי הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסופר בספר דברי הימים, דוד המלך, לפני מותו, סיפק את החומרים שנדרשו לבניית המקדש, ואף רכש את השטח עליו עתיד היה להיבנות בית המקדש הראשון מארוונה, המלך היבוסי (ארוונה לא היה שמו של המלך אלא הביטוי "מלך" ביבוסית). רכישת הקרקע מתוארת בספר שמואל:

(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַ-ה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה (קרי: אֲרַוְנָה) הַיְבֻסִי; (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'; (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו, וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה; (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ, וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַ-ה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם; (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָו, רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים; (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶך לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ; (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַ-ה' אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם, וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים; (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַ-ה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

– שמואל-ב, פרק כ"ד, פסוקים יח ואילך.

כן מתואר האירוע בספר דברי הימים:

וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל, כִּי לָרֹב הָיָה, וְעֵצִים וַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף.

דברי הימים א, פרק כ"ב, פסוק יד.

ובהמשכו נאמר עוד:

(ג) וְעוֹד, בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה, זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ; (ד) שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים; (ה) לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וּלְכָל מְלָאכָה בְּיַד חָרָשִׁים, וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַ-ה'.

– דברי הימים א' פרק כ"ט, פסוקים ג-ד.

ובספר דברי הימים נאמר:

וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי.

ספר דברי הימים-ב, פרק ג, פסוק א.

לאחר מותו של דוד והמלכת שלמה המלך אסף גם הוא חומרי בנייה לצורך בניין המקדש - בעיקר אבנים שנחצבו על ידי מומחים מצור. כמו כן ייבא שלמה עצי ארז הלבנון שהובאו בדרך הים לחוף יפו (כנראה לנמל שעמד במיקום של תל קסילה - אתר מוזיאון ארץ ישראל שברמת אביב) ומשם בשיירות לירושלים. עצים אלה נרכשו מחירם מלך צור, כפי שמסור בספר מלכים:

(טו) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים; (טז) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חִירָם לֵאמֹר; (יז) אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת דָּוִד אָבִי כִּי לֹא יָכֹל לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָיו מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר סְבָבֻהוּ עַד תֵּת ה' אֹתָם תַּחַת כַּפּוֹת רגלו (קרי: רַגְלָי); (יח) וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהַי לִי מִסָּבִיב, אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע; (יט) וְהִנְנִי אֹמֵר לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהָי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל דָּוִד אָבִי לֵאמֹר בִּנְךָ אֲשֶׁר אֶתֵּן תַּחְתֶּיךָ עַל כִּסְאֶךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי; (כ) וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם-עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים; (כא) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ חִירָם אֶת דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וַיִּשְׂמַח מְאֹד, וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' הַיּוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל-הָעָם הָרָב הַזֶּה; (כב) וַיִּשְׁלַח חִירָם אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלָי, אֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת כָּל חֶפְצְךָ בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים; (כג) עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָּה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם וְאַתָּה תִשָּׂא, וְאַתָּה תַּעֲשֶׂה אֶת חֶפְצִי לָתֵת לֶחֶם בֵּיתִי; (כד) וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה, עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים כָּל-חֶפְצוֹ; (כה) וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ וְעֶשְׂרִים כֹּר שֶׁמֶן כָּתִית, כֹּה יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם, שָׁנָה בְשָׁנָה.

– מלכים-א פרק ה, טו-כה.

הבנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור בניית המקדש מפורט בספר מלכים. עבודות הבנייה בוצעו בהנחייתו של אומן בשם חירם ממטה נפתלי שהיה מלך צור, בשנה הרביעית למלכותו של שלמה, במלאכה השתתפו כ-150,000 איש ביניהם 80,000 חוצבים ו-70,000 סבלים‏[2][3] כמס אשר גבה שלמה. הבית נבנה מאבני גזית והתקרות ארזים. כמו כן צופו קירות הבית מבפנים ארזים על מנת שיוכלו לצפותם זהב.

בחודש בול (חשוון) בשנה האחת עשרה למלכותו של שלמה, שבע וחצי שנים לאחר תחילת הבנייה נשלמה בניית המקדש.

בניית המקדש מתוארת גם היא בספר :

(יד) וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ; (טו) וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד-קִירוֹת הַסִּפֻּן,צִפָּה עֵץ מִבָּיִת, וַיְצַף אֶת קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים; (טז) וַיִּבֶן אֶת עֶשְׂרִים אַמָּה מירכותי (קרי: מִיַּרְכְּתֵי) הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִן הַקַּרְקַע עַד הַקִּירוֹת, וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים; (יז) וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי; (יח) וְאֶרֶז אֶל הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים, הַכֹּל אֶרֶז אֵין אֶבֶן נִרְאָה; (יט) וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה'; (כ) וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רֹחַב וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמָתוֹ וַיְצַפֵּהוּ זָהָב סָגוּר, וַיְצַף מִזְבֵּחַ אָרֶז; (כא) וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר, וַיְעַבֵּר ברתיקות (קרי: בְּרַתּוּקוֹת) זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב; (כב) וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב, עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת, וְכָל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב; (כג) וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ; (כד) וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית, עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד קְצוֹת כְּנָפָיו; (כה) וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי, מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים; (כו) קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה, וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי; (כז) וַיִּתֵּן אֶת הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי, וְכַנְפֵיהֶם אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל-כָּנָף; (כח) וַיְצַף אֶת הַכְּרוּבִים זָהָב; (כט) וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן; (ל) וְאֶת-קַרְקַע הַבַּיִת צִפָּה זָהָב לִפְנִימָה וְלַחִיצוֹן; (לא) וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי שָׁמֶן, הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית; (לב)וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב, וַיָּרֶד עַל הַכְּרוּבִים וְעַל הַתִּמֹרוֹת אֶת הַזָּהָב; (לג) וְכֵן עָשָׂה לְפֶתַח הַהֵיכָל מְזוּזוֹת עֲצֵי שָׁמֶן מֵאֵת רְבִעִית; (לד) וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים, שְׁנֵי צְלָעִים הַדֶּלֶת הָאַחַת גְּלִילִים וּשְׁנֵי קְלָעִים הַדֶּלֶת הַשֵּׁנִית גְּלִילִים; (לה) וְקָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטֻרֵי צִצִּים, וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל הַמְּחֻקֶּה; (לו) וַיִּבֶן אֶת הֶחָצֵר הַפְּנִימִית שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית, וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים; (לז) בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית ה' בְּיֶרַח זִו; (לח) וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל דְּבָרָיו וּלְכָל מִשְׁפָּטָו, וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים.

– מלכים א, פרק ו, פסוקים יד-לח.

מבנה המקדש מתואר כבעל גובה של 30 אמות, אורך של 60 אמות ורוחב של 20 אמות. ההערכות של גודל האמה נעות לרוב בין 42-60 סנטימטר, ועל פי כך גובהו כ-12.5-18 מטרים, אורכו כ-25-36 ורוחבו כ-8.4-12 מטרים.

חלקי המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לארכיטקטורה של מקדש מגדול, היו במקדש שלושה חלקים עיקריים:

  • האולם - המבוא למקדש.
  • ההיכל - המקום שבו הוצבו המנורה, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת.
  • הדביר (קודש הקודשים) - משכן ארון הברית והכרובים עשויי הזהב שנבנו על ידי שלמה המלך.

הדביר עמד על "אבן השתייה" שזוהי אותה האבן השוכנת היום בתוך כיפת הסלע ושימשה לו כדוכן. בחצר המקדש עמד מזבח הנחושת להקרבת קורבנות, ובאמצע ההיכל עמד מזבח ארזים מצופה זהב (מזבח הקטורת), שעליו היו מקטירים קטורת.

בית המקדש היה סמוך לבית המלך שלמה ותפס חלק ניכר משטח העיר. הוא עלה בהדרו על כל בתי הפולחן בישראל. הבנייה באבנים מסותתות ומעצי ארז וכן מעשי האומנות בתוך המקדש ומערכת כלי המקדש, היוו חידוש באדריכלות בימים ההם.

האולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אולם הכניסה עמד במזרח המבנה. אורכו 20 אמות ורוחבו 10 אמות. גובהו של האולם 120 אמות. בקדמת האולם עמדו שני עמודים שנקראו יכין ובועז שגובהם 18 אמות וראשם 5 אמות סה"כ 23 אמות וראשם היה מגולף בצורת שושןומעוטר ברימונים ושרשראות כמסופר בספר מלכים:

(כא)וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז (כב) וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן, וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים.

– מלכים-א, פרק ז, פסוקים כא-כב

ההיכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוחבו של ההיכל היה 20 אמות ואורכו 40 אמות. קירותיו צופו עצי ארז שצופו זהב. רצפתו של ההיכל הייתה עשויה עץ ברוש מצופה זהב וקיר ובו פתח עם פרוכת הפריד בין ההיכל לבין הדביר. דלתות ההיכל היו עשויות עץ זית ומשקופיהם ברוש וצופו גם הן זהב .

הדביר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידות הדביר (קדש הקדשים) היו מרובעות - 20 אמה רוחבו, 20 אמה גובהו, ו-20 אמה אורכו. ההסבר שניתן להבדל בין גובה הדביר לגובה בית המקדש (30 אמה), היה שרצפת הדביר הייתה מוגבהת מעל רצפת ההיכל והאולם ב-10 אמות. רצפת הדביר וקירותיו ותקרתו צופו בעץ ארז וצופו זהב. בדביר הונח ארון הברית על אבן השתייה ושלמה המלך הוסיף שני כרובים עשויים עץ זית (עץ שמן) מצופי זהב שגובהם 10 אמות וכנפיהם פרושות מקיר אל קיר. מוטת כנפי כל אחד מהכרובים 10 אמות. הכרובים עמדו צמודים לקירות הדביר. לדביר לא היו חלונות. הדביר שימש מקום משכן לארון הברית, שבתוכו היו לוחות הברית (ושברי הלוחות הראשונים.)ובנוסף לארון הברית הועמדו למשמרת ארבעה דברים: צנצנת מהמן שהיה במדבר לבני ישראל, צלוחית שמן המשחה, מקלו של אהרון הכהן שקדיו ופרחיו ודורון הזהב ששלחו הפלשתים כשהחזירו את ארון הברית לישראל אחרי שגנבו אותו. הדביר-קודש הקודשים-היה המקום הקדוש ביותר בבית המקדש: לקודש הקודשים היה נכנס רק הכוהן הגדול (ולא הכוהנים האחרים)ורק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים.

חדרים נוספים וחצרות המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

סביב המקדש נבנו חדרי אחסון שגובהם היה בין קומה אחת לשתי קומות. בקדמת המקדש עמדה חצר ששימשה את הכוהנים ובה ניצבו ים הנחושת ומזבח הנחושת. מזרחית לחצר הכהנים הייתה החצר הגדולה בה התכנס העם לצורך עבודת האלוהים, כאמור בספר ירמיהו פרק י"ט פסוק 14: "וַיַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וַיֹּאמֶר אֶל כָּל הָעָם".

מיקום המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיקום המקדש הראשון היה במרכזו של הר הבית אך המיקום המדויק אינו ידוע. ישנה מחלוקת בין המלומדים בדבר המיקום המדויק של הדביר. חלק סוברים כי הדביר היה ממוקם במקום בו מצויה כיום כיפת הסלע, ואילו אחרים סבורים כי מזבח הנחושת עמד במקום בו מצויה כיום אבן השתיה ואילו הדביר עמד מערבה ממנה.

פולחן מחוץ למקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד העבודה בבית המקדש התקיימו מקומות פולחן נוספים ברחבי ארץ ישראל, חלקם מתוארים במקרא וחלקם נחשפו בחפירות ארכאולוגיות.

בחקר ביקורת המקרא ישנן דעות שונות אימתי הונהג בישראל איחוד הפולחן, ובלשונם "דויטרונומיזם", בו נהפך הפולחן מחוץ לבית המקדש בירושלים כחטא וכאיסור. מקובל לתארך אותו לתקופת יאשיהו, המאה ה-7 לפנה"ס, ימי בית ראשון.

ביזת בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור של המקדש - כריסטיאן ואן אדריכם (1584).

על פי המסופר בתנ"ך נבזז בית המקדש הראשון מספר פעמים:

  • הביזה הראשונה של בית המקדש התרחשה על ידי פרעה שישק מלך מצרים כמתואר בספר מלכים:

(כה) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, עָלָה שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם עַל יְרוּשָׁלִָם; (כו) וַיִּקַּח אֶת אֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת הכֹּל לָקָח, וַיִּקַּח אֶת כָּל מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה; (כז) וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת, וְהִפְקִיד עַל-יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ.

– מלכים-א פרק י"ד פסוקים כה-כו.
  • ביזה נוספת אירעה על ידי יואש מלך ישראל, על פי המסופר בספר מלכים:

(יג) וְאֵת אֲמַצְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בֶּן יְהוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ תָּפַשׂ יְהוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית שָׁמֶשׁ, ויבאו (קרי: וַיָּבֹא), יְרוּשָׁלִַם וַיִּפְרֹץ בְּחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בְּשַׁעַר אֶפְרַיִם עַד שַׁעַר הַפִּנָּה אַרְבַּע מֵאוֹת אַמָּה; (יד) וְלָקַח אֶת כָּל הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְאֵת כָּל הַכֵּלִים הַנִּמְצְאִים בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת, וַיָּשָׁב שֹׁמְרוֹנָה.

– מלכים-ב' י"ד פסוקים יג-יד.
  • המלך אחז מלך יהודה בעצמו בזז את כלי המקדש, כאמרו בספר מלכים ב' ט"ז, פסוק 8:
"וַיִּקַּח אָחָז אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב הַנִּמְצָא בֵּית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶך, וַיִּשְׁלַח לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר שֹׁחַד;"
וכן בהמשך, כמסופר בפסוקים יז -יח בזז עוד מאוצרות בית המקדש:
" (יז) וַיְקַצֵּץ הַמֶּלֶךְ אָחָז אֶת הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכוֹנֹת וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם ואת (קרי: אֶת) הַכִּיֹּר וְאֶת-הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר תַּחְתֶּיהָ, וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים; (יח) וְאֶת-מיסך (קרי: מוּסַךְ) הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר-בָּנוּ בַבַּיִת וְאֶת מְבוֹא הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה הֵסֵב בֵּית ה', מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר;"
  • אף המלך חזקיהו השתמש באוצרות המקדש על מנת לשלם לסנחריב מלך אשור, כמתואר בספר מלכים ב' י"ח, פסוקים טו - טז:
"(טו) וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה', וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ; (טז) בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה' וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר."

החורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.

בית המקדש הראשון עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים עד שהועלה באש בשנת 586 לפנה"ס, בחודש אב, על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, שכבש את ירושלים והחריבה. חורבן הבית סיים את תקופת בית ראשון. במהלך גלות בבל, פסק בית המקדש לשמש בית רוחני ליהודים. כלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל, כפי שמסופר בספר מלכים ב:"(ח) וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם; (ט) וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ." (ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים ח'-ט')

המסורת היהודית, מתארכת בהתאם את חורבן בית ראשון לשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס). במקורות הקדומים יותר קיימת אי-בהירות לגבי יום החורבן; המקרא מזכיר תאריכים מעט שונים לגבי חורבן בית המקדש הראשון: על פי ספר מלכים ב' (כה, ח) - חרב הבית בז' באב, ואילו על פי ספר ירמיהו (נב, יב) - נחרב הבית בי' באב. חז"ל יישבו סתירה זו בתלמוד הבבלי: "ותניא: אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור; ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה; הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום כולו שנאמר: "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב" (ספר ירמיהו, פרק ו', ד')." (מסכת תענית, דף כ"ט, א')

למעשה התענית נקבעה לט' באב, שבו התחילה השריפה בבית המקדש, אך לדעת רבי יוחנן, מן הראוי היה לקבוע את התאריך בעשרה באב "מפני שרובו של היכל בו נשרף".

הסיבות לחורבן[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיבה הישירה לחורבן היא הסתמכות על "משענת קנה רצוץ" (כלשון הנביא ירמיהו) והצטרפות לקואליציה בהובלת מצרים כנגד האימפריה הבבלית, שהייתה אז בשיא כוחה הצבאי והמדיני. המקרא וחז"ל זקפו את חורבן בית המקדש הראשון לדחיית אזהרות ירמיהו להיכנע לבבלים, אך גם לחטאיו של עם ישראל ולריקבון מוסרי. המקרא מתאר שהכהנים וחכמי העם עבדו עבודה זרה בבית המקדש עצמו (יחזקאל פרק ח'). על פי חז"ל חרב בית המקדש הראשון בעיקר בשל שלוש עבירות חמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בית המקדש הראשון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים, הוצאת כרטא, 1974, עמ' 74-73.
  2. ^ על-פי התיאור בספר מלכים, עסקו בהכנת האבנים ובהובלתן 150,000 איש – בהם 80,000 חוצבים ו- 70,000 סבלים!
  3. ^ וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר
    מלכים א, ה, כט.
היסטוריה של עם ישראל אירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורת ספירת הנוצרים מדינת ישראל תחילת הציונות והעליות לפני קום המדינה בית המקדש הראשון בית המקדש השני גלות אשור (עשרת השבטים) גירוש ספרד ופורטוגל תקופת השופטים תקופת המלכים תקופת הזוגות תנאים אמוראים סבוראים גאונים ראשונים אחרונים תקופת בית ראשון גלות בבל תקופת בית שני סוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135) השואה גלות רומי תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלות תקופות של עליה לארץ ישראל תקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקית תקופות בהן היה קיים בית המקדש
ב'תתקכ"ח-ג'של"ח - בית המקדש הראשון