המנורה

ערך זה עוסק במנורת שבעת הקנים. אם התכוונתם למנורה בחצר הכנסת, ראו מנורת הכנסת.

המנורה שנעשתה על ידי מכון המקדש (מוצגת במדרגות היורדות מהרובע היהודי לכותל המערבי)

תבליט המנורה שנתגלה בבית הכנסת באשתמוע, מוצג כיום במוזיאון רוקפלר

סורג מאבן שיש, עם תבליט מנורת שבעת הקנים, המאה ה-4 לספירה, נמצא בסמוך לכתובת רחוב

פסל מנורת דוד בפתח תקווה

מנורת שבעת הקנים היא מנורת זהב, שהייתה מוצבת במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש, ובה היו כהנים מדליקים ומטיבים את נרותיה מדי ערב. אחד מסמליו של העם היהודי וסמלה הרשמי של מדינת ישראל.

מצוות המנורה

בין כלי המקדש תופסת המנורה מקום חשוב ומכובד בספרות חז"ל. "אנו מוצאים בהרבה מקומות צוה הקב"ה על הנרות והדלקתן". עבודת המנורה, כך עולה, חשובה אף יותר מעבודת הקורבנות: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות". ובגמרא: "עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל". הלכות רבות תלויות במנורה ומהם נמצאים בכל סוגי הספרות התורנית.

במניין המצוות

מצוות עשיית המנורה נאמרה מפורש בתורה:

	וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
– שמות כה לא

ואולם, לא נמנית על ידי מוני המצוות כמצווה מיוחדת בין תרי"ג מצוות, כשם שלא נמנו אף שאר כלי המקדש. הרמב"ם כלל את עשיית הכלים במצוות בנין בית הבחירה, שהוא "כולל מינים רבים, שהם המנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש". אף בספר החינוך כתב: "לבנות בית לשם ה'... וזאת המצווה כוללת עמה הכלים הצריכים בבית אל העבודה, , כגון המנורה וכל שאר הכלים כולם". אך לעומתם הרמב"ן, שחלק על דעת הרמב"ם, טען שעשיית המנורה נכללת בכלל מצוות הדלקת הנרות, וכן עשיית השולחן בכלל מצוות לחם הפנים. כלומר שהכלים הם הכשר המצוות התלויות בהם .

החומר

החומר של המנורה מפורש: "זהב טהור". ולכתחילה, כשיש אפשרות לכך, אכן נעשית מזהב. ואולם, נחלקו תנאים האם הזהב מעכב אף בדיעבד. בברייתא אחת נאמר (מסכת מנחות כח ב):

	מנורה היתה באה מן העשת, מן הזהב, עשאה של כסף - כשרה, של בעץ (בדיל, רש"י) ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל, ור' יוסי ברבי יהודה מכשיר, של עץ ושל עצם ושל זכוכית, דברי הכל פסולה

ואילו בברייתא אחרת (שם):

	אין לו זהב מביא אף של כסף של נחשת של ברזל ושל בדיל ושל עופרת, רבי יוסי ברבי יהודה מכשיר אף בשל עץ.

בגמרא ביארו את טעמי המחלוקת בין התנאים לפי מדרשי המקראות על פי המידות שהתורה נדרשת בהן כך שלפי הברייתא הראשונה לדעת רבי יש צורך ב"דבר חשוב" דווקא: זהב, או כסף (שאחר הזהב הוא הראשון בחשיבות, חידושי הרשב"א) ולר' יוסי כשרים כל מיני המתכת. לפי הברייתא השנייה, לדעת רבי כל מתכת כשרה ואילו לדעת ר' יוסי כל דבר כשר, מלבד חרס ("שהוא פחות מכל הכלים ואינו ראוי אפילו למלך בשר ודם", רש"י). להלכה פסק הרמב"ם: דווקא מתכת; של עץ או עצם או אבן או של זכוכית - פסולה.

הצורה

ויטראז' בבית כנסת של מנורת שבעת הקנים

צורתה של המנורה אף היא מפורשת בתורה (שמות כה, לא-מ): גביעים כפתורים ופרחים לפי הסדר המפורט שם. "הגביעים דומין לכוסות אלכסנדריאה שפיהן רחב ושוליהן קצר. והכפתורים כמין תפוחים כרותיים שהן ארוכין מעט כביצה ששני ראשיה כדין. והפרחים כמו פרחי העמודים שהן כמין קערה ושפתה כפולה לחוץ". בגוף המנורה היו ארבעה גביעים וחמישה כפתורים ושלושה פרחים, ושישה קנים יוצאים מהמנורה, שלושה מצד זה ושלושה מצד זה, ובכל קנה שלושה גביעים וכפתור ופרח. "נמצאת כל הגביעים שנים ועשרים. והפרחים תשעה. והכפתורים אחד עשר. וכולן מעכבין זה את זה ואפילו חסר אחד מן. השנים וארבעים מעכב את כולן". פרט נוסף שהצריכה תורה: "ובמנורה ארבעה גביעם משוקדים כפתוריה ופרחיה". ונפל ספק: "גביעים משוקדים" או "משוקדים כפתוריה ופרחיה" - זהו אחד מחמישה מקורות שאין להם הכרע. מטעם זה פסק הרמב"ם לחומרא: "הכל משוקדים". המשנה למלך תמה: הספק הוא רק על המשוקדים שבפסוק של המנורה, אבל לא בפסוק של קני המנורה. שם אין להסתפק: "שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח. ה"משוקדים" מוסב על הגביעים בלבד.

מדרשות הפסוקים למדו בגמרא, שהבדל יש בין מנורה של זהב לשל שאר מיני מתכת: "באה זהב באה גביעים כפתורים ופרחים, אינה באה זהב אינה באה גביעים כפתורים ופרחים". מלשון רש"י ("אינה צריכה לבוא גביעים" וכו') נראה שאין זה אלא קולא, אבל אם רוצים לעשות גביעים כפתורים ופרחים בשאר מתכות, עושים. אולם המשנה למלך הוכיח מלשון הרמב"ם שסובר, שלכתחילה אסור לעשות גביעים וכו' במנורה של שאר מתכות.

עשייתה

בתורה נקבע דין מיוחד לעשייתה של המנורה: "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה". ופירש רש"י:

	שלא יעשנה חוליות, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים, ואחר כך ידביקם כדרך הצורפין, אלא כולה באה מחתיכה אחת, ומקיש בקורנס וחותך בכלי האומנות ומפריד הקנים אילך ואילך. "מקשה" תרגומו נגיד, לשון המשכה שממשיך את האיברים מן העשת לכאן ולכאן בהקשת הקורנס, ולשון מקשה מכת קורנס, כמו (דניאל ה ו) 'דא לדא נקשן'.

וכן בתוספתא: "מנורה אין כשרה אלא מן העשת ('עשייתה חתיכה שלמה ומכה בקורנס עד שיצאו ממנה כל כליה') עשאה מן הגרוטאות פסולה ('זהב שבור')". ודין נוסף במקשה: שלא תהיה חלולה. אף דין המקשה עצמו, תלוי בחומר ממנו נעשית המנורה - זהב או מתכת אחרת: "באה זהב באה מקשה, אינה באה זהב אינה באה מקשה". הרמב"ם חילק בין שני המובנים של מקשה. חלולה כשרה בשאר מיני מתכת ושל גרוטאות פסולה לעולם.

משקלה

שלא כבשאר כלי המקדש, קבעה התורה משקל מסוים למנורה - ככר. וכתב רש"י: "שלא יהיה משקלה עם כל כליה אלא ככר לא פחות ולא יותר". והמנחת חינוך הביא ראיה לדברי רש"י מהגמרא במנחות: "עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר". ועוד: "מעשה והייתה מנורת בית המקדש יתירה על של משה בדינר זהב קורדיקיני והכניסוה פ' פעמים לכור והעמידוה על ככר". מכאן שעשו תחבולות שונות כדי שלא תהיה יותר מככר.

הרבי מגור דן האם נדרש שעשיית המנורה תהיה מככר מצומצם של זהב, או שהמנורה העשויה, אחר שנגמרה, תהיה משקלה ככר (אע"פ שבמהלך עשייתה היה יותר מכך). מלשון הפסוק "ככר זהב יעשה אותה" משמע שכבר מזמן עשייתה. ואולם מאותו מעשה הנזכר בגמרא במנחות הוכיח שאפשר לתקנה אחרי כן ולהעמידה על ככר. ונחלקו תנאים האם הנרות אף הם באו מהככר של המנורה או שהיו כחוליות מן החוץ, מחוברים למנורה, ומסלקם ומניחם בשעת הצורך. ההלכה: " הנרות קבועין במנורה והם מכלל הככר".

מידותיה

מידות המנורה נמסרו במפורט בברייתא במנחות:

	גובהה של מנורה שמנה עשר טפחים הרגלים והפרח ג' טפחים וטפחיים חלק וטפח שבו גביע וכפתור ופרח וטפחיים חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך נמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפח חלק וטפח כפתור ושני קנים יוצאין ממנו אחד אילך ואחד אילך ונמשכין ועולין כנגד גובהה של מנורה וטפחיים חלק נשתיירו שם ג' טפחים שבהן ג' גביעין וכפתור ופרח.

התוספות נתקשו למצוא מקור למידת י"ח טפחים. בשם כוונות האר"י מובא שגובה המנורה היה י"ז טפחים ומשהו (הטפח הי"ח לא היה שלם).

מקומה

דגם של המנורה בבימת בית כנסת

מיקומה של המנורה נקבע בתורה: "...וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן". "שולחן בצפון והמנורה בדרום". השולחן היה משוך מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה והמנורה מהכותל הדרומי שתי אמות ומחצה ומזבח הזהב באמצע משוך קצת כלפי מזרח, לצד פתח ההיכל, כדי שהמנורה "תראה" את השולחן בלי הפסק בינתיים. רש"י כתב, שעיקר ההרחקה מן הכותל הייתה בשביל השולחן כדי שיהיה רווח לשני הכהנים זה בצד זה, ללכת לסדר את המערכות של לחם הפנים בשבת, ומחמת השולחן הוצרכו להרחיק את המנורה מהכותל באותו השיעור, כדי שתהיה "נוכח השולחן". ואולם, הנצי"ב, כתב להיפך: קפידת ההרחקה הייתה משום המנורה, כדי שלא ישחירו בגדי הכהן הגדול מעשן המנורה, כמבואר ביומא, ומחמת המנורה הרחיקו אף את השולחן.

ונחלקו תנאים: צפון ודרום הייתה עומדת המנורה, או מזרח ומערב. הכוונה: ברחבו של ההיכל (צפון ודרום) או בארכו (מזרח ומערב). לסובר צפון ודרום, היו שלשה הנרות הצפוניים נוטים פיהם כלפי דרום ושלשה הדרומיים כלפי צפון; וכך ששת הנרות נוטים לנר האמצעי, והוא האמצעי נוטה לצד קודש הקודשים, היינו לכיוון מערב, ועל כן נקרא נר המערבי שעליו נאמר: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (לשון יחיד) אַהֲרֹן וגו' לִפְנֵי ד'". ולסובר מזרח ומערב, היו כל הפיות נוטים לצד מערב ונר מערבי נקרא הנר החיצוני ביותר שלצד מערב, או הנר השני שממזרח למערב. נחלקו הרמב"ם והראב"ד הלכה כמי. לרמב"ם: צפון ודרום; לראב"ד: מזרח ומערב.

המנורה במקרא

על פי המסורת מעשה המנורה הוראה למשה רבנו בהר סיני, בצורת מנורת אש, ועל פי צורה זו, ידע להכין את צורתה. פרט לזו בספר שמות, התייחסות נוספת במקרא למנורה מופיעה בספר במדבר (במדבר ח,ב-ד). ושם מסופר על המנורה לאחר שנעשתה כפי המראה שניתן למשה בהר סיני, ועל אהרן הכהן שנתמנה להדליק את המנורה שהוצבה באוהל מועד שבמשכן והאירה את המשכן.

על פי המסופר בספר מלכים א' (פרק ז), הציב שלמה המלך בבית המקדש הראשון עשר מנורות כדוגמת המנורה שהכין משה. יש הסוברים שאת המנורה המקורית גנז במקום לא ידוע, והמנורה שהוגלתה איננה המנורה המקורית.

המנורה נזכרת גם בחזונו של זכריה (ד, א-יד). בחזון זה רואה זכריה את מנורת שבעת הקנים ושני עצי זיתים משני צדדיה. המנורה של זכריה שונה מזו שהייתה בבית המקדש, משום שהייתה בראשה "גולה", כלומר כלי קיבול לשמן, שממנה יצאו 7 הקנים. כאשר זכריה שאל את המלאך לפשר מראה המנורה, הסביר לו המלאך שזהו סימן וחיזוק לזרובבל לפעול לשיבת ציון מממלכת פרס ולבניין בית המקדש השני, שלא יעשה בחיל או בכוח אלא ברוחו של ה'. ושני עצי הזיתים הם "שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ" ולפי הפרשנים מסמלים את מוסדות הכהונה והמלוכה הנמשחים בשמן זית. (המנורה הנזכרת בחזון זה היוותה דגם לסמלה של מדינת ישראל, בעיצובם של האחים גבריאל ומקסים שמיר). הפטרה זו של חזון זכריה נקראת בשבת חנוכה.

המנורה בבית שני

מנורת שבעת הקנים החרוטה על האבן הרבועה שנמצאה בשטח בית הכנסת במגדלא על חוף הכנרת (העתק)

תהלוכת הניצחון הרומאית לאחר המרד הגדול עם כלי בית המקדש והמנורה, העתק התבליט משער טיטוס ברומא.

בזמן מלחמת החשמונאים נשדדה המנורה מבית המקדש, ובעת חידוש המקדש יצרו מנורה משיפודי מתכת. בתקופה מאוחרת יותר נבנתה מנורה חדשה מזהב.

אחרון המלכים החשמונאים, מתתיה אנטיגונוס, שקדם להורדוס, במחצית המאה הראשונה לפני הספירה, הטביע את סמל המנורה על מטבעות ברונזה (על פי מטבעות אלו הוטבעה המנורה על המטבע של עשר אגורות). תבליטים של מנורת שבעת הקנים נמצאו באתרי ארכאולוגיה ישראליים שונים. בין היתר במערות קבורה בבית שערים מתקופת המשנה ובבתי כנסת עתיקים רבים כמו בית אלפא, יהודיה, יריחו, ציפורי, מעון ומעוז חיים.

הרישום המפורסם והמפורט ביותר של המנורה נמצא כתבליט על גבי שער טיטוס, ובו תיאור של חיילים יהודים שבויים הנושאים את המנורה לרומא, לאחר כיבוש ממלכת יהודה.

מנורה עגולת קנים במטבע שהוטבע על ידי המלך החשמונאי מתתיהו אנטיגונוס השני (40-37 לפנה"ס)

בתבליט בשער טיטוס מופיעה המנורה כשקניה מעוגלים, וכך גם בתבליטי מנורות רבים שנמצאו בארץ ישראל.‏ יחד עם זאת, ישנם ישנם ציורי מנורה עתיקים בהם המנורה מופיעה כבעלת קנים אלכסוניים, כזו היא המנורה שבציור הקיר בבית הכנסת העתיק שבעיר דורה אירופוס שבסוריה. בנית בית הכנסת הושלמה כ170- שנה אחר חורבן הבית‏.

הרמב"ם באחד מחיבוריו שרטט את צורת המנורה כשקניה אלכסוניים ולא מעוגלים, (וכך גם סבר רש"י‏). לגבי האיור של הרמב"ם, סבורים החוקרים, כי מעבר לכך שלא אמור היה להיות לו הידע על צורת המנורה המקורית, הרי שהוא גם כלל לא התכוון ליצור איור מדויק, אלא כל כוונתו הייתה רק ליצור סכימה מקורבת. עם זאת, בנו של הרמב"ם, רבי אברהם, העיד בחיבורו כי אביו כן התכוון לתאר את צורת הקנים: "ששיה קנים... נמשכים בגופה של מנורה לצד ראשה ביושר, כמו שצייר אותה אבא מרי, לא בעיגול כמו שצייר אותה זולתו".

שרטוט המנורה בכתב יד הרמב"ם

גם מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מליובאוויץ', תמך בדעה שציורו של הרמב"ם הוא דווקני, ואף נתן סיבות לכך שגביעי המנורה אצל הרמב"ם הפוכים מהמקובל - מה שבדרך כלל נתפס כראיה לכך שהציור של הרמב"ם אינו אלא סכמטי בלבד. הרבי מליובאוויץ', שנודע בהצמדותו לפשוטו של מקרא מצביע על כך המילה "קנה" אין משמעותה דבר מעוגל באף מקום במקורותינו! באשר לממצאים הארכאולוגיים, תירץ האדמו"ר מליובאוויץ' בכך שיהודים ציירו את מנורות העזרה שהיו לנוי, כיוון שלא רצו לבזות את המנורה ולחקוק את צורתה על מטבע. בעקבותיו, מקפידים חסידי חב"ד לבנות ולצייר את דגמי המנורה בקווים ישרים דווקא, ובצורה זו הם גם מעצבים את חנוכיותיהם כאשר הן מעוצבות בצורת המנורה. אולם מחקר השוואתי שבחן את איורי המנורות שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות רבות, מצא כי באף אחת מהן לא נמצאה מנורה עם קנים אלכסוניים, וכולם מעוגלים. הן באיורים של אנשים מקומיים והן באיורים של גופי שלטון יהודיים, הן בתקופות מאוחרות והן בתקופת הבית. כאשר דומה לכך היא מטבע שהוטבע על ידי המלך החשמונאי מתתיהו אנטיגונוס השני ובו מופיעה מנורה עגולת קנים. משום כך סבורים החוקרים שהצורה אותה שרטט הרמב"ם אינה נכונה.‏

דגם של המנורה נבנה בשנים האחרונות על ידי מכון המקדש בירושלים, על פי המקורות ההלכתיים וההיסטוריים, והוצגה עד דצמבר 2007 בקארדו בירושלים. אך מנורה זו אינה עשויה מזהב טהור בלבד, אלא מברונזה המצופה בזהב במשקל 42 ק"ג ("ככר"). זאת, כמוצא מהקושי הטכני המתואר, כיצד לעשות מנורה גדולה מכמות הזהב שמצוינת במקרא. בנוסף, מנורה זו נבנתה לפי שיעור האמה לפי הדעות המרביות (58 ס"מ) בעוד שנושא זה נתון לוויכוח. החל מדצמבר 2007 המנורה הנ"ל מוצגת בירידה לרחבת הכותל, במעלות יהודה הלוי.

המנורה כסמל

בול "המנורה" משנת 1952 בעיצובו של אוטה וליש

בהיסטוריה היהודית המנורה הפכה להיות אחת מסמליה, והחל מ-י"א בשבט ה'תש"ט, 10 בפברואר 1949, ניצבת המנורה במרכזו של הסמל הרשמי של מדינת ישראל. כן ניתן למוצאה בסמל המוסד, תנועת בית"ר, התנועה לאיכות השלטון, ארגונים יהודיים רבים, ובתי כנסת.

ראו גם

• כלי בית המקדש
• הדלקת הנרות במקדש
• סמל מדינת ישראל
• מנורת הכנסת
• חנוכייה
• ביזת המנורה על ידי יוסף משיתא
• חנוכה

לקריאה נוספת

• הרב שלמה יוסף זווין, המועדים בהלכה, מכון התלמוד הישראלי, ירושלים תש"ם
• הרב ישראל אריאל, מנורת זהב טהור, מכון המקדש, 2008.

קישורים חיצוניים

• המנורה באתר מכון המקדש.
• המנורה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• רשימת מאמרים על המנורה באתר רמב"י
• לאורה של מנורה, מוזיאון ישראל
• לאה מזור, מנורת הזהב של המשכן - עץ של אור, באתר "ד"ר לאה מזור: על מקרא הוראה וחינוך"
• ישראל ל' לוין, ‏תולדות המנורה ומשמעותה בעת העתיקה, קתדרה 98, דצמבר 2000, עמ' 32-7
• נדב שרגאי, האם נפתרה המחלוקת על צורתה של מנורת בית המקדש?, באתר הארץ, 22 בדצמבר 2008

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.