כיפת הסלע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הר הבית
כיפת הסלע מבט מצד דרום

כיפת הסלע (ערבית: قبة الصخرة, תעתיק מדויק: קבת אלצח'רה, הגייה: קוּבַת אַ-סַ'חְ'רַה; נקראת לעתים "כיפת הזהב") היא מבנה מוסלמי הבנוי על גבי אבן השתייה, בפסגתו של הר הבית. הכיפה הפכה לסמל הלאומיות הערבית הפלסטינית, ותמונתה מתנוססת בבתים ערביים פלסטיניים רבים, וכן על גבי סמלים של תנועות לאומיות פלסטיניות.

כיפת הסלע היא המבנה המוסלמי העתיק ביותר שנשתמר ללא שינויים מהותיים, ונחשבת למופת אדריכלי ואמנותי, ולפינת יסוד בתולדות האמנות והאדריכלות האסלאמיים. כיפת הסלע עצמה אינה מסגד, ואין נערכות בה תפילות בציבור, אלא היא חלק ממתחם מסגד אל-אקצא. למרות זאת, היא מכונה בטעות על ידי רבים בשם "מסגד עומר". אין לבלבל בינה לבין מסגד עומר השוכן סמוך לכנסיית הקבר ברובע הנוצרי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות, על פי מסורת אחת, נבנה המבנה מעל מקום המזבח, מקום בו התרחשה עקידת יצחק.‏[1] על פי דעה אחרת, נבנה המבנה מעל לאבן השתייה - היא הסלע שממנו הושתת ונברא העולם, ומקום כיפת הסלע מזוהה עם החלק הקדוש של בתי המקדש הראשון והשני ועל אבן השתייה היה הארון אשר בקודש הקודשים.‏[2]

המוסלמים רואים באבן השתייה את המקום ממנו עלה הנביא מוחמד השמיימה במסעו הלילי. על-פי המסורת המוסלמית גם נשתמרו במבנה שתי שערות מזקנו של הנביא מוחמד.

ישנם הטוענים כי בניית כיפת הסלע הייתה אקט שלטוני של המוסלמים כלפי הנוצרים, וישנם הטוענים שהמבנה הוקם על מנת לשמר ולהגן על אבן השתייה.

כיפת הסלע נבנתה בתקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל, אחת ממיזמי הבנייה של השליטים הערבים המוסלמים בירושלים. בגג כיפת הסלע מצויה כתובת המתארכת את בנייתה לשנת 72 להג'רה, היא שנת 691/2, זמנו של הח'ליף עבד אל-מלכ מבית אומיה מקובל לראות זאת כשנת חנוכת המבנה, אם כי ייתכן כי מדובר דווקא בתחילת הבנייה.‏‏[3] אל-מלכ לא השאיר אחריו כתובת המסבירה את סיבת בנייתו של המבנה, אך ההיסטוריונים הערביים שחיו לאחריו סיפקו מספר סיבות. קרסוול, בעקבות דבריו של אל-יעקובי, הכותב כי אל-מלכ אסר על החג' למכה, ובנה את כיפת הסלע כדי שהסלע ישמש תחליף לכעבה, תולה את הדבר בתחרותו של אל-מלכ בעבדאללה אבן א-זובייר שליט מכה. סיבה משנית מתועדת בדבריו של מוקדסי, המספר כי כיפת הסלע, כמו גם המסגד הגדול של דמשק, נבנו כדי להתחרות עם מבניהם המפוארים של הנוצרים.‏‏[4]

הח'ליף העבאסי אל-מאמון (813 - 833) שיפץ את המבנה, והחליף את פסיפסי הקיר שציינו כי המבנה נבנה על ידי הח'ליף עבד אל-מלכ בפסיפסי הנושאים את שמו, אולם לא שינה את תאריך הבנייה המופיע עליהם.

לאחר כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 והקמת ממלכת ירושלים הוחלף הסהר שבראש הכיפה בצלב, ובפנים המבנה הוקם מזבח אבן. שמו של המבנה הוסב ל"מקדש האדון" (בלטינית: Templum Domini) והוא הועבר לאחריותו של מסדר אבירי היכל שלמה ("הטמפלרים"), מסדר צבאי שקיבל על עצמו את השמירה על המקומות המקודשים. עולי הרגל הרבים שפקדו את המקום, ואשר חלקם לקח פיסות מהסלע כמזכרת, הניעו את השלטונות הצלבניים להקים שבכה להגן על הסלע.

ב-1187 כבש צלאח א-דין את ירושלים, הסיר את הצלב ושאר תוספות נוצריות, והפך חזרה את מבנה כיפת הסלע למקום קודש למוסלמים. הוא ייפה את המבנה בתוספת ציפויי זהב בקשתות הכיפה, חיפוי שיש בקירות ופסיפס בכיפה.

בתקופה הממלוכית עבר המבנה כמה סדרות שיפוצים בידי הסולטאן בייברס וממשיכיו, שהעניקו תשומת לב רבה לבנייה בהר הבית. לבד משיפור המבנה וייפויו, הוא הוקף מבנים נוספים שהוקמו ברחבי שטח ההר, ומרבית מבני הר הבית המוכרים כיום מקורם בתקופה זו. ב-1270 חודש הפסיפס בקירות הכיפה, וב-1290 שופצה הכיפה עצמה. ב-1318 נערכה סדרת תיקונים במבנה. ב-1448 ניזוק המבנה בדלקה שפרצה בו, וב-1467 זכה לשיפוץ מקיף שכלל את התקנתן של ארבע דלתות הנחושת המעוטרות בכניסות המבנה והקמת רהט ממערב לו.

גם סולטאני האימפריה העות'מאנית ששלטו בעיר למשך ארבע המאות הבאות העניקו תשומת לב רבה למבנה המפואר. סולימאן הראשון, שנודע כ"סולימאן המפואר" ובונה חומות ירושלים המוכרות כיום, החליף את פסיפסי הקיר החיצוניים, שדהו עם השנים, באריחי חרסינה שהובאו מפרס, ושיפץ באופן מרהיב את דלתות הבניין וחלונותיו הצבעוניים. הסולטאן מהמוט הראשון ביצע שיפוץ מקיף בכיפה, תוך שימוש ב-12 טון עופרת שהותקנו בה. בתקופת הסולטאן אבדילהמיט הראשון ב-1780 עוצבה בשיש כניסתו המערבית של המבנה. ב-1853 נערכו עבודות חיזוק בכיפה וחידוש הפסיפס, וב-1874 נערך שיפוץ מקיף בכל חלקי המבנה ועיטוריו בידי הסולטאן אבדילאזיז. שליטים נוספים דאגו לעיצוב הפנים של המבנה, ושלחו שטיחים אמנותיים לרצפותיו ונברשות בדולח לתאורתו.

בתקופת המנדט הבריטי החל הר הבית לקבל משמעות לאומית פלסטינית, והחל שימוש פוליטי בתמונת המבנה כסמל לאומי פלסטיני. בתקופת השלטון הירדני במאה ה-20 חוזקו הקירות, תקרות העץ ויסודות עמודי המבנה, והבניין חובר לרשת החשמל. חלונות הזכוכית ואריחי החרסינה חודשו, השכבה המגינה על הסלע הוסרה, וחלקים ממנה הועברו לתצוגה במוזיאום האסלאם שבפינתו הדרום-מערבית של ההר, והכיפה חופתה בלוחות אלומיניום מוזהב. הפרויקט ארך עשור והסתיים ב-1965, שנתיים לפני כיבוש הר הבית בידי ישראל ב-1967.

חוסיין מלך ירדן תרם 8.2 מיליון דולרים מכספו לשיפוץ כיפת המבנה, לשם כך מכר מנכסיו השונים, לרבות ביתו בלונדון. הכיפה צופתה מחדש בשכבת זהב בשנת 1998, בתהליך אלקטרוכימי מיוחד, במהלכו הוחלפו לוחות האלומיניום המצופים בזהב, בכ-5,000 לוחות זהב חדשים. לצורך ציפוי הכיפה מחדש נדרשו כ-80 ק"ג של זהב.

מתחם כיפת הסלע נשלט ומנוהל באופן רשמי על ידי משרד הווקף בירדן.

אדריכלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המבנה של כיפת הסלע הוא מהמפוארים במזרח התיכון. המבנה, מתומן שבמרכזו כיפה, בנוי במפלס העליון של הר הבית. בדומה למספר מבני דת מועטים יחסית במזרח התיכון, למבנה אין כיוון מסוים, אלא הוא בנוי בקונצנטריות סביב העצם המקודש במרכזו.

פנים המבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית כיפת הסלע
אריחים מעוטרים בכיפת הסלע

כיפת הסלע הוא מבנה מרכזי (או מבנה מרכזני). במבנה המרכזי המרכז הגאומטרי הוא גם המרכז הפולחני, במרכז כיפת הסלע מצויה אבן השתייה (הצחרה). בתקופה הצלבנית הוקף הסלע בשבכת מתכת, שהוסרה בשלהי תקופת השלטון הירדני, והוחלפה במעקה עץ. בפינתו הדרום-מזרחית של הסלע יורדות מדרגות אחדות אל מערה הנמצאת מתחתיו.

מעל הסלע מתנוססת הכיפה. הכיפה מורכבת משתי מסגרות עץ, מבנה המעניק גמישות, ויחד עם העובדה כי יסודותיו מונחים ישירות על הסלע, הציל את המבנה מהתמוטטות ברעידות האדמה העללות להתחולל בירושלים; בעוד מסגד אל-אקצא הסמוך נחרב ושוקם פעמים אחדות. קוטרה הפנימי של הכיפה הוא 20.3 מטר, וגובהה מעל פני הקרקע כמעט זהה – 20.48 מטר. נתונים אלה דומים מאוד לאלה של כיפת כנסיית הקבר – נראה שלא במקרה, ושבהקמת בכיפה הייתה כוונה להוות משקל נגד לממדיה של כיפת הכנסייה.

פנים הכיפה עשוי סטוקו וערבסקות שצורתם מדליונים בעיטור פיתוחי צמחים ופרחים מרהיבים, אלפים במספר. מתחת לכיפה מצוי התוף, המעוטר בפסיפס המתאר דגמים צמחיים ועושר רב של תכשיטים שונים. הפסיפס עשוי לבני זכוכית זעירות (כחצי סמ"ר ומטה), רבות מהן בעלות ציפוי זהב. את הדגמים משלימים שיבוצי דר. בינות לפסיפסים, בחלקו העליון של התוף, ממוקמים 16 חלונות זכוכית צבעונית, המפיצים אור מוזהב על אבן השתייה. מרבית החלונות חדשים יחסית ומתוארכים למאות ה-18 וה-19, ומיעוטם מן המאה ה-15. מתחתיהם, בכל אחד משמונת הקירות של המבנה 7 חלונות, סך הכל 56 חלונות בהיקף המלא של המתומן.

תחתיתו של הפסיפס מורכב מכתובת אדירת ממדים, הנמשכת משני עבריו של הקיר, ובעלת אורך כולל של 240 מטר, ובה כתובת ההקדשה "בנה את הכיפה הזאת עבד האל, עבדאללה האמאם אלמאמון‏‏,[5] בשנת שבעים ושתיים (להג'רה). מי יתן והאל ייעתר לתפילותיו ויהיה שבע רצון ממנו. אמן, ריבון העולמים, השבח לאל" ופסוקים מהקוראן‏‏.

את המבנה נושאות שתי סדרות עמודים ערוכות במעגל – סדרת העמודים הפנימית הנושאת את הכיפה העגולה עצמה, וזו החיצונית הנושאת את תקרת אגפי הבניין המתומן. העמודים נושאי הכיפה כוללים 12 עמודי שיש מעוגלים ו-4 עמודי גרניט. העמודים תומכי התקרה הם 24 במספר, מהם 8 עמודי שיש ו-16 עמודי גרניט צבעוניים. הכותרות בראשי עמודי הגרניט מקורם כנראה בשרידי מקדש הורדוס או בהריסות כנסיית הקבר, שנחרבה בכיבוש הפרסי בשנת 614.

המבנה החיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלקן התחתון של הקירות החיצוניים מחופה בשיש, ומעליו אריחי קרמיקה מסוגננים. על פי עדויות שונות צדה החיצוני של הכיפה היה אף הוא מכוסה פסיפסי זכוכית, בעלי מוטיב עיטורי הדומה לפסיפסים שנותרו בפנים הכיפה. אולם פסיפסי החוץ, שהיו חשופים לפגעי מזג האוויר במשך מאות בשנים, התבלו עם הזמן, ובפקודת סולימאן הראשון, הוחלפו באריחים.

לבניין 4 שערי כניסה, כאשר הדרומי שבהם, זה הפונה לעבר מכה, הוא המפואר ביותר. על השערים, המשקופים, המפתנים והקירות של המבנה חקוקות וחרותות כתובות המציינות שינויים ותיקונים שעשו במבנה שליטים מוסלמיים שונים.

החיפוי החיצוני של הכיפה היה במקורו עשוי זהב טהור, במאה ה-16 הוחלף הזהב בכיפת עופרת. רק במאה ה-20 הושבה לכיפה חזותה המוזהבת, בכמה סדרות שיפוצים. בשנים שבן 1958 ל-1964 נערכו במקום מספר שיפוצים, שהעיקרי שביניהם היה החלפת כיפת העופרת בכיפת אלומיניום מוזהבת. בשנים 1991-1995 נערכה סדרת שיפוצים נוספת במבנה, ובמהלכה צופתה הכיפה בזהב.

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול חתום, בסדרת בולים של ממשלת המנדט עליו איור של כיפת הסלע
כיפת הסלע בגרפיטי על קיר כניסה לביתו של חאג' בסמטה בסילואן, 9/07

דגם של כיפת הסלע מצוי במוזיאון מגדל דוד בעיר העתיקה שבירושלים. דגם נוסף של כיפת הסלע מצוי במיני ישראל.

דמוי של כיפת הסלע מופיעה בכסף איראני על שטרות של 1000 ריאל איראני, מאחורי דמותו של האייתולה חומייני.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Keppel Archibald Cameron Creswell, A Short Accont of Early Muslim Architecture", Librairie du Liban, 1968, pp. 17-40

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כיפת הסלע בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הרב גורן, הר הבית, עמ' ?.
  2. ^ הרב זלמן קורן, בחצרות בית ה', עמ' ?.
  3. ^ ‏ Sheila Blair, "What is the date of the Dome of the Rock?", Julian Raby & Jeremy Johns (editors), Bayt Al-Maqdis, Oxsford University Press, 1992‏
  4. ^ Creswell, pg. 18
  5. ^ ‏הכתובת המקורית ציינה את שמו של עבד אל-מלכ, ועיון בחלק זה של הכתובת מראה שינוי קל בכתב‏