קרב ליגניץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-emblem-development-2.svg הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.
קרב ליגניץ
מלחמה: הפלישה המונגולית לאירופה
המונגולים המונהגים על ידי באידר מניפים על חנית את ראשו של הנריק השני החסוד, כדי להטיל מורא על ורוצלב
תאריך התחלה: 9 באפריל 1241
קרב לפני: קרב חמלניק
קרב אחרי: קרב מוהי
מקום: סמוך ליישוב ליגניץ
תוצאה: ניצחון מונגולי
הצדדים הלוחמים

קואליציה אירופאית שכללה כוחות פולניים, צ'כיים וגרמנים, שלחמו תחת פיקודו של הנריק השני החסוד

מפקדים

הנריק השני החסוד, בולסלאב, בנו של המארגראב של מורביה, סוליסלאב, אחיו של הפאלאטין של קראקוב והדוכס מישקה מאופולה.

כוחות
כאלפיים פרשים וכ-30,000 חיילים רגליים.  שני טומנים

קרב ליגניץ נערך בשלזיה, בסמוך ליישוב ליגניץגרמנית המקום ידוע כ-Wahlstatt שמשמעו "מקום הבחירה"‏[1]), ב-9 באפריל 1241, בין הכוחות של האימפריה המונגולית, שפלשו לפולין, ובין קואליציה אירופאית שכללה כוחות פולניים, צ'כיים וגרמנים, שלחמו תחת פיקודו של הנריק השני החסוד. הקרב, שנערך יומיים לפני קרב מוהי, הסתיים בתבוסת האירופאים והמלך הפולני איבד את ראשו.

הכוח המונגולי, שנלחם בקרב ליגניץ, היה חלק מהצבא של באטו ח'אן והונהג על ידי אחיו של באטו, אורדה ח'אן ושני בני דודיו, באידר וקאדאן (בנים של אוגדיי ח'אן).

הרקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האימפריה המונגולית הציבה לעצמה כמטרה כיבוש הממלכה ההונגרית. כאמתלה לכך השתמשו המונגולים ברשות שנתן בלה הרביעי, מלך הונגריה לקומנים להתיישב בממלכתו. לחץ האימפריה המונגולית, לאחר הקרב על נהר קלקה בשנת 1223, אילץ את הקומנים לעבור מערבה. בין השנים 1239-1240 מספרים גדולים של קומנים התיישבו מערבה לדניפר, עד הדנובה, במחוזות שנקראו אז קומניה השחורה. המלך הקומני האחרון, קותן (Cuthen), נלחם במונגולים ואף ניצח בשני קרבות, אך בפעם השלישית הותקף במפתיע ונאלץ להימלט ולבקש מקלט אצל בלה הרביעי, מלך הונגריה. המלך ההונגרי קיבל את המלך הקומני ואת אציליו, שבאו עם המוני סוסים, והקצה להם אזור התיישבות בפוסטה. בין המלך ההונגרי ובין המלך הקומני נוצרו קשרי משפחה, כשבנו של המלך ההונגרי, אישטוואן, נשא לאישה את בתו של מלך הקומנים. הקומנים הסכימו להתנצר וקיבלו את הריבונות ההונגרית.

המונגולים השתמשו במעבר הקומנים אל הונגריה כאמתלה להתקפתם על הממלכה ההונגרית. לאחר מועצת מלחמה, שקיימו המונגולים בחודש דצמבר 1240, בפשמישל, שלחו למלך בלה הרביעי אולטימטום ובו דרישה להשיב לידיהם את הקומנים הבורחים, אותם ראו המונגולים כנתינים שלהם. המלך ההונגרי דחה את האולטימטום ושלח שליחים לגייס את האצולה ההונגרית ולהזעיק את בני בריתו[2].

המונגולים ראו בפולין שטח מעבר לכיוון הממלכה ההונגרית ובנוסף לכך, רצו לכבוש אותה, כדי למנוע אפשרות שהפולנים יזרימו סיוע להונגרים.

פולין של התקופה הזאת הייתה מחולקת בין הצאצאים של שושלת פיאסט והייתה מורכבת למעשה מארבע מדינות נפרדות, כשהבכיר מבין השליטים האלה היה להלכה בולסלאב החמישי הביישן, דוכס סנדומיר וקראקוב, אך החזק מביניהם ולכן גם מנהיגם לעת מלחמה היה הנריק השני החסוד.

הצבא המונגולי נח במשך שנה בחבלים של אוקראינה של העת החדשה ובפברואר 1241 חצה כוח של 70,000 פרשים מונגוליים, שני שלישים פרשים קלים והיתר פרשים כבדים, את הנהרות הקפואים בדרכם אל מרכז אירופה. הכוח המונגולי התפצל לשלושה גופים לוחמים, הראשון, 20,000 לוחמים בפיקודם של באידר וקאדאן, חדר לפולין, כוח קטן, בפיקודו של קאדאן, איגף מדרום וחדר לטרנסילבניה והכוח המרכזי חצה את הרי הקרפטים במרץ ונכנס לממלכת הונגריה.

ההכנות לעימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונגולים פלשו לתוך פולין בתחילת 1240. בקרב חמלניק הביסו המונגולים צבא פולני שהונהג על ידי הוויוודים של קראקוב ושל סנדומיר ולאחר מכן המשיכו אל קראקוב, שננטשה על ידי תושביה ושרפו אותה. המונגולים הטילו מצור וניסו לכבוש את ורוצלב, אך לנוכח המגננה העיקשת העדיפו לנוע הלאה בחיפוש אחר צבאו של הנריק השני החסוד. הצבא המונגולי מנה שני טומאנים.

הנריק השני, שביקש את סיועו של גיסו, וצ'סלאב הראשון, מלך בוהמיה, המתין לו ליד חומות העיר ליגניץ, אך לא ידע מתי יגיע גיסו. צבאו של הנריק השני מנה כ-30,000 לוחמים, אצילים פולניים, אבירים טמפלרים ואבירי מסדרים נוספים וגם לוחמים רגליים וביניהם כורי זהב מהעיר גולדברג (כעת:זואוטוריה).

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנריק השני, שהיה מוטרד מהעובדה שהמונגולים בוזזים והורסים את ארצו ועשויים עוד להתחזק, החליט לוותר על הגנתם של חומות ליגניץ ונע עם צבאו אל העיר יאבור (Jawor), בקרבת ליגניץ, שם נערך על מספר גבעות נמוכות הקרויות ואהלשטאט (Wahlstadt) לקראת קרב עם הצבא המונגולי. את צבאו חילק לארבעה גופים בני 7,000 עד 8,000 לוחמים כל אחד עם פיקוד נפרד. הגוף הראשון, בפיקודו של בולסלאב, בנו של המארגראב[3] של מוראביה, כלל אבירים בני לאומים שונים בתוספת לכורים שבאו מגולדברג והיו מזוינים בכלי העבודה שלהם. הכוח השני, בפיקודו של סוליסלאב, אחיו של הפלטין של קראקוב, היה מורכב מבני העיר קראקוב ואבירים מהעיר הפולנית ולקופולה (Welkopole). הגוף השלישי, בפיקודו של הדוכס משקו מאופולה, הורכב מאבירים משלזיה עלית ואבירים טבטונים בהנהגת מגיסטר מיליטום פופו פון אוסטרן (Poppo von Ostern). הכוח הרביעי, בפיקודו של הנריק השני עצמו, הורכב מאבירים בני שלזיה וורוצלב ומאבירים צרפתיים בני מסדר ההיכל.

המונגולים ידעו, שצבאו של וצ'סלאב הראשון, מלך בוהמיה נמצא במרחק של שני ימי צעידה, לכן רצו מאוד לנהל את הקרב עם הנריק השני לפני שיאחד כוחות עם וצ'סלאב והיו ערוכים לקראת הקרב.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ג'ק ודרפורד, "ג'ינגיס ח'אן, עמוד 206, הוצאת דביר, 2010
  2. ^ קרב ליגניץ באתר של HISTORY net.com. (באנגלית)
  3. ^ מארגראב הוא תואר אצולה גרמני מקביל לתואר מרקיז