מסדר אבירי היכל שלמה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
סמל המסדר
חותם המסדר של אבירי היכל שלמה

מסדר אבירי היכל שלמה או בשמם הרשמי האבירים העניים של ישו ומקדש שלמה, הידועים בעיקר בשם טמפלרים ("Temple" היא מילה ממוצא לטיני שפירושה בגרמנית, בצרפתית ובאנגלית: "היכל" או "מקדש") היה מסדר צבאי נוצרי של אבירים-נזירים שנוסד בשנת 1119 ופעל בתקופת מסעי הצלב. תפקידו הרשמי, כפי שעולה מהצהרת מייסדיו היה להגן על הממלכה הצלבנית בארץ הקודש, ועל הצליינים העולים לרגל למקומות הקדושים בממלכת ירושלים. לצד ההגנה על עולי הרגל, סיפקו האבירים כח צבאי חזק מאוד שכלל מאות חיילים, בהם כמה עשרות אבירים להגנתה של ממלכת ירושלים. לצד תפקידיו הצבאיים הייתה למסדר רשת סניפים ענפה באירופה שעזרה לצליינים ולאנשים אחרים להעביר כסף בבטחה ממקום אחד למשנהו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור מרכזי לימי יסודו של המסדר אלו כתביו של ויליאם מצור:

"באותה שנה, אצילים אחדים מקרב מעמד האבירות, חסידים, יראי שמים ומסורים לאל, הביעו רצון לחיות מאז ועד עולם חיי עוני, פרישות וציות. הם נטלו על עצמם שבועה לשרת את האל בקנונים רגולריים תחת ידו של הפטריארך גורמונד מפיקרדי. החשובים והנכבדים בין אנשים אלו היו הוגו מפיין וגודפרי מסנט אומר. מכיוון שלא היה להם לא כנסייה ולא מקום משכן קבוע, העניק להם המלך מעון זמני בארמונו, בצד הצפוני, בסמוך למקדש האל. גם הקנונים של מקדש האל העניקו להם, על פי תנאים מוגדרים מסוימים, רחבה השייכת להם בסמוך לאותו ארמון, בה יוכל המסדר החדש לעסוק במילוי חובותיו הדתיות".

מהמקורות עולה כי הדמויות העיקריות סביב הקמתו של המסדר היו האבירים הצרפתיים היג (או הוגו) דה פיין (Hugues de Payns) וגודפריד דה סנט אומר. שניהם הגיעו לארץ ישראל בגל הכובשים הראשון במסע הצלב הראשון. מוצא שניהם, שהיו קרובי משפחה, בחבל בורגנדי (צרפת כיום) שם פעלה תנועת הנזירים של מנזר קלוני עוד משנת 910 (כחלק מהתעוררות דתית חזקה לקראת שנת האלף). בעידוד המלך ובשיתוף עם אנשי דת ממתחם הקבר הקדוש נוסד הגרעין של המסדר. זאת לאור התקפות חוזרות ונשנות של המוסלמים על עולי הרגל הנוצריים בדרכם לירושלים, במיוחד בדרך שבין יפו לעיר ומהעיר אל אתר הטבילה בקאסר אל-יהוד שבמדבר יהודה, החליט בלדווין השני, מלך ירושלים, בשנת 1119 להפוך חבורת אבירים זו, שבאותו שלב מנתה 9 איש, ל"משטרת הנוצרים" (miltia christi). תפקידה היה אמור להיות שמירה על עולי הרגל לעיר הקודש מפני המתנכלים להם. הם העתיקו את מגוריהם למסגד אל-אקצא. מקור השם "אבירי מסדר היכל שלמה" נעוץ במקום מגוריהם זה, היות שהם ראו במסגד אל-אקצא שריד של מקדש שלמה וקראו למסגד Templum Solomoni. למעשה אלו שרידי הסטיו המלכותי שבנה הורדוס מדרום למקדש. בחללים מימי הורדוס שמתחת למסגד הם אחסנו את סוסיהם וכך קיבל החלל הזה את שמו המודרני - אורוות שלמה. (מסגד כיפת הסלע הסמוך הפך על ידי הצלבנים לכנסייה בשם "מקדש אדוני" (Templum Domini)). מסגד כיפת הסלע וכנסיית הקבר שמשו מאז דגם לבניית כנסיות רבות באירופה.

כדי שאבירים אלו יהיו עצמאיים וכפופים רק לכנסייה ולא לאחד השליטים, החליט היג דה פיין להפכם לנזירים. כוונתו נתקלה בבעיה חוקית חמורה. בזמן שסקולרים יכלו להשתתף בקרבות ומלחמות, על נזירים נאסר באופן מוחלט להלחם ולשפוך דם ועל כן הם לא יכלו לשמש כאבירים. שפיכות דמים מנוגדת לרוח דרשותיו של ישוע ולברית החדשה. את הבעיה פתר איש הדת ברנר מקלרבו - אף הוא ממוצא אצולה מחבל בורגנדי שכתב את התקנון של מסדר חדש זה. לפי ברנר, גם ישוע עצמו התנגד לאלימות ולשפיכות דמים וחי חיי עוני וסבל כמו הנזירים אך מצד שני, כאשר היה צריך להגן על המוסר והצדק לא מנע עצמו מאלימות והביא כדוגמה את גירוש התגרנים מבית המקדש. על כן על פי ברנר מקלרבו, גם מסדר נזירי יכול לעסוק בנוסף לחיי הנזירות גם בלחימה למען הנצרות ורצונו של ישו. שלב ראשון של הכשרת ארגון הנזירים-הלוחמים חל בוועידת נבלוס, הלא היא שכם. בוועידה זו התכנסו אנשי כנסייה בשנת 1120 והתלוננו על תמותת הצליינים במדבר יהודה. בשנת 1129 נערך כינוס מועצה של בישופים ואנשי דרג נוספים בעיר טרואה שבצרפת. בהחלטותיה הכירה הועידה הכנסיתית הזו באגודה החדשה ואשררה את התקנון שחיבר ברנרד מקלרבו. בכינוס זה גם נקבע שחברי המסדר יתלבשו בלבוש מיוחד, בגדי דת (ולא בגדים סקולריים, כפי שלבשו עד שנה זו): גלימות לבנות נושאות צלב אדום בולט על חזהו של האביר. אל תשעת האבירים המקוריים (אם אכן היו אלו רק תשעה כל אותן שנים ראשונות) הצטרפו אבירים רבים והאחווה הצעירה הפכה לארגון גדול ורשמי. בשנת 1139 קיבלו הטמפלרים את הזכות למנות כוהני דת לעצמם וכך הפכו לבלתי תלויים במוסדות כנסייה אלא כפופים ישירות לאפיפיור עצמו.

תקנון המסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לתקנון המסדר סעיפים רבים. מטרתו- כמו קאנונים של מנזרים ומסדרים אחרים- להגדיר מסגרת לאורח חיי החבר במסדר: למן השכמתו בבוקר ועד עלייתו על יצועו. בתקנון ניכר שילובם של הן אורחות חיי הנזיר והן אורחות חיי האביר הלוחם. התאמות רבות נעשו כדי לאפשר לנזיר לתפקד כלוחם יעיל: תזונה ראויה ומלאה (סעיף 8), הימנעות מסיגוף גופני מוגזם (סעיף 19), מסגרת אימונים וכדומה. מנגד ישנן הגבלות נזיריות רבות: הגבלת הרכוש (ס' 30-31, 37) (זה אף היה לסמל המסדר: שני אבירים רוכבים יחדיו על סוס, מפאת ענווה ועוני, אף כי למסדר לא חסר ממון), הימנעות מאורח החיים האצילי כגון ציד (ס' 47). הימנעות מקשרי אהבה עם נשים (ס' 72) ושאר הגדרות הקשורות לאורח החיים הנזירי: אכילה משותפת (ס' 8), לבוש דתי (ס' 20), נאמנות למאסטר המסדר (ס' 33) ועוד, אולם גם את ההיתר להחזיק, בניגוד לנזיר רגיל, רכוש ומשפחה (ס' 51). סעיף זה אפשר לאבירים בעלי אחוזות בארצות מוצאם להצטרף אל המסדר. בתקנון עדות לקיומם של אריות בארץ ישראל באותם ימים (ס' 48).

תקנון האבירים העניים של המשיח ושל ארמון שלמה

Regula Pauperum Commilitonum Christi Templique Salominici

ס' 1. אתם הזונחים את שאיפותיכם הפרטיות, וכן האחרים אשר לוחמים אתכם, למען ישועת נשמותיהם, למשך זמן קצוב (ad terminum), בסוסים ובנשק למען אל עליון- השתדלו לשמע תמיד, לפי התקנה הקאנונית (canonica institutio ) ולפי נוהג מורי העיר הקדושה את תפילת הבוקר (Matutinae ).....

ס' 2 וכן אם אח כלשהו, עקב ענייני נצרות המזרח, אולי יהיה מרוחק (ואיננו מפקפקים שדבר זה עשוי לקרות לעתים קרובות), ובגלל העדרות כזאת לא ישמע את עבודת האדון (servitium Dei )- אנו מאשרים כי עליו לומר במקום תפילת הבוקר שלש-עשרה תפלות האדון (orations dominicae) ...ובמקום תפלת הערב (pro Vesperis) תשע...

ס' 8 אנו סבורים כי עליכם לקבל את מזונכם במשותף (communiter ) בחדר האוכל (refectorium ) אחד; ואם יחסר לכם דבר, ראוי לבקש בנועם ובפרטיות; בכל זמן בקשו אל השולחן את שחסר לכם בכל הענווה....

ס' 19 קראנו בכתבי הקודש (divina pagina ): "ויחולק לכל איש ואיש די מחסורו" (מעשי השליחים, ד' , 35). על כן אין אנו אומרים שאנשים מסוימים יזכו במשוא-פנים, אלא שהחולשה חייבת לזכות בהתחשבות...אבל זאת אנו אוסרים, כי יורשה למישהו לדבק בהינזרות מופרזת (abstinentia imoderata ); אלא ייטול-נא על עצמו בדחיפות את דרך החיים המשותפים (vita communis).

ס' 20 אנו מצווים שהבגדים יהיו תמיד בני צבע אחד, לבנים או שחורים או, אם לומר כך, עשויים מחומר צמרי גם. לכל האבירים היוצאים בחורף או בקיץ, אנו מתירים ללבוש בגדים לבנים, אם הדבר ניתן: כך שהמזניחים את החיים העגומים, ידעו שהם מפוייסים ליוצרם באמצעות הלבן והבהיר. וכי מה הוא הלובן אם לא הפרישות (castitas) השלמה?

ס' 25 לסרז'נטים (servientes ) נחוץ ביותר טוהר מוסרי (munditia ) כלפי פנים וכלפי חוץ....

ס' 30 לכל אחד מכם מותר להחזיק שלשה סוסים, כי העוני הקיצוני של בית האלוהים וארמן שלמה אינו מתיר במצב הנוכחי להרבות יותר, אלא על-פי היתר המאגיסטר (magister).

ס' 31 מאותה סיבה מתירים אנו נושא-כלים (armiger) יחיד יהיה לכל אביר.

ס' 33 בוודאי ראוי לאבירים אלה, שאינם חושבים דבר ליקר מן המשיח, כי ישמרו על ציות (obedientia ) מתמיד כלפי המגיסטר, עקב השרות שלפיו יצאו, או עקב תהילת העושר העליון או פחד הגיהנום, ויש לשמור על הציות כך שמיד כאשר המגיסטר, או זה שהמגיסטר נתן לו הרשאה לכך, מצווה משהו, אל ישתהו האבירים בבצוע, כאילו צווה זאת המצווה בהשראה אלהית.

ס' 37 רוצים אנו כי כל הזהב או הכסף, שהנם קישוטים מיותרים, לא ייראה אי פעם ברסנים, או בשריונות החזה של הסוס, או בדרבנות...

ס' 39 מותר למגיסטר לתת סוסים למי שירצה; או נשק או כל דבר שיעלה על ליבו, יוכל לתת למי שירצה.

ס' 47 שאיש לא ינקב חיית-טרף בקשת (arcus ) או בקשת אפקית (ballista ).

ס' 48 אריות יש תמיד להרוג.

ס' 51 בהשגחה אלוהית, כך אנו מאמינים, הייתה בכם, במקומות הקדושים, התחלת סוג חדש זה של religio ; כך שאתם מצרפים את ה- militia ל-religio , וכך מתקדמת ה religio באמצעות ה- militia , וקוטלת את האויב ללא חטא. קובעים אנו איפה בצדק, שתחזיקו עקב זכויותיכם הבולטות וה-probitas (מעלות) המיוחדת, בית, אדמה ואנשים ואכרים ותשלטו בהם בצדק...

ס' 55 אנו מרשים לכם כי יהיו בינכם אחים נשואים, באופן כזה, שאם יבקשו את חסד אחוותכם, ואת ההשתתפות בה, עליהם להעניק אחר מותם את מחצית רכושם (לכם)....ובינתיים עליהם לנהל חיים הגונים (vita honesta ), וישתדלו להיטיב לאחים; אולם בגד צחור ומעיל עליון (chlamys) לבן לא יישאו. אולם, חושבים אנו לבלתי צודק כי אחים מסוג זה יישארו בבית אחד עם אלה המבטיחים לאל פרישות.

ס' 58 אם ירצה אביר...לבחור בחבורתכם ובחייכם, לא תנתן לו ההסכמה מיד, כי אם על פי דבר פאולוס "בחנו את הרוחות אם מאלוהים המה" (ראשונה ליוחנן; 1,3 ), וכך תורשה לו ההצטרפות. ייקרא-נא התקנון בנוכחותו; ואם הוא יציית בשקידה לצוויי התקנון שנגלו לפניו, כי אז, אם ירצו המגיסטר והאחים לקבלו, יגלה-נא את בקשתו בנפש טהורה בפני כל האחים הנאספים. לאחר מכן יהיה נתון סוף זמן המבחן (probation ) לשקול דעתו והשגחתו של המגיסטר, על פי הגינות חייו של המבקש.

ס' 67 אם אח כלשהו יעבר עברה קלה תוך דבור או תוך לחימה, או בדרך אחרת, יגלה נא את עברתו מרצונו הוא למגיסטר, העתיד להענישו. על עברות קלות, אם אין העבריין עובר אותן בדרך הרגל, תוטל עליו poenitentia קלה. אולם אם האשמה תתגלה על ידי משהו אחר, כשהוא (העבריין) שותק, יוטל עליו משמעת ותקנון (disciplina et emendatio ) גדולים ובולטים יותר. ואם הפשע יהיה כבד, יסולק ממגע-ומשא (familiaritas ) עם האחים, ולא יאכל אתם אל שולחן אחד, כי אם לבדו יאכל את ארוחתו.

ס' 72 יש להימנע מנשיקותיהם של הנשים כולן.

המבנה הארגוני של המסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש המסדר עמד המאסטר או המגיסטר. הוא נבחר על ידי אסיפה כללית של המסדר. לצידו עומדים המרשל- מפקד הצבא של המסדר והסנשל- יד ימינו של המגיסר, ממלא מקום או יועץ בכיר. מתחת לאלו ישנה שורה של מפקדים: ראש אגף אפסנאות וכיוצא באלו. מתחת לאלו היו מצויים מנהלי מחוזות- פקיד בכיר של המסדר. מספרם השתנה לפי הצורך. הם היו אחראיים על כל הסניפים באותו מחוז. כאשר אחד המפקדים מת הוזמנו כל הפקידים הבכירים ובחרו את הפקיד הבכיר ביותר להחליפו.

במסדר הטמפלרים היו ארבע מחלקות של אחוות:

  • האבירים: מצוידים ומאומנים כחיל פרשים כבד שבאו משכבות האריסטוקרטיה. המסדר מבוסס על מוצא אבירי. אנשים שרצו לשרת ולא היו צאצאי אבירים לא התקבלו, כאשר המטרה הייתה לקבל כוח אדם מיומן ולא להכשיר פרחי אבירות. (בניגוד להוספיטלרים, שם התקבלו בתחילה חברים גם לא ממעמד אצולה).
  • הסרז'נטים: מצוידים ומאומנים כחיל רגלים וחיל פרשים קל, מוצאם לרוב ממעמדות נמוכים יותר מאשר האבירים: גם בני בורגנות (מעמד שלישי) השתלבו במחלקה זו.
  • חקלאים וחוואים: שניהלו את אדמות המסדר, דאגו להן ורכשו אותן.
  • הכהונה: הכמרים שדאגו לצרכים הרוחניים והדתיים של המסדר ומונו על ידי אנשי המסדר עצמו ולא על ידי בישופים של הכנסייה.

נשים וילדים לא הורשו להיות חלק מהמסדר אולם הם יכלו להוות חלק מנדבך תומך, שכונה "פאמיליה" ("משפחה"): הם נתנו נאמנותם למסדר, תמכו בו כלכלית בתרומות שונות ומגוונות ולעתים הבטיחו את עתיד בנם הצעיר כחבר במסדר. אחרים מסרו לאחר מותם את רכושם למסדר. כך נוצרו קשרים חברתיים חזקים בין המסדר לחברה באירופה. העובדה שלכל אביר במסדר הייתה משפחה של ממש- הורים, אחים ובני משפחותיהם, ושחלקם הבטיחו עצמם לסייע באופן פעיל למסדר, יצרה קשר עוצמתי בין החברה הפרנקית בצרפת- הן משפחות האצולה ששימשו כראשי ובאבירי המסדר והן ממעמדות הבורגנים והאיכרים הנאמנים לאצולה ושבניהם שרתו בו כמשרתים. המסדר ייצג, בזעיר אנפין, משהו מהמבנה החברתי של צרפת המידאבלית וניזון ממבנה זה.

הצעירים שהצטרפו למסדר עברו תקופת טירונות קשה מאוד וארוכה של לימוד תורות לחימה, לימודי דת ולימוד תקנון הנזירות. בתקופת טירונות זו הונהגו גם מספר טקסים סודיים. שניים מהם חשובים במיוחד.

  1. טקס ההתכחשות לאדון - בשלב מסוים חויב הטירון להשבע שימלא כל פקודה של המדריך הממונה עליו גם אם יסכן את חייו בכך. מיד לאחר מכן נלקח הטירון לתא מבודד ושם נדרש על ידי המדריך האישי שלו לירוק שלוש פעמים על צלב שהיה בתא. כאשר סירב לכך נאמר לו שהוא מפר את השבועה שנשבע רק דקות ספורות לפני כן ועל כן הוא צפוי לעונש קשה, עד כדי הוצאה להורג. חלק מהטירונים נכנעו מפחד וחלק אחר סרבו. על ידי כך נוכחו המדריכים מי מהטירונים הוא חזק אופי ואמיץ במיוחד. כמובן, שהמסרבים לא נענשו לאחר מכן. הטמפלרים, שהיו דתיים מאוד, לא ראו בטקס זה מעשה כפירה או עלבון לנצרות ואף חלק גדול מהם התייחס לטקס כבידור ומעשה ליצנות.
  2. טקס הנשיקה - לאחר הטקס הקודם ולפני שגילו לטירון את האמת לגבי הטקס, הטירון היה חייב לנשק את אחוריו ואת בטנו של מדריכו לאות בקשת סליחה.

התעצמותו הכלכלית של המסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים הראשונות לקיומו של הארגון המצומצם, עד ועידת טרואה, בשל הצורך בממון לתחזוקת אחוות האבירים החדשה: להוצאות המזון, הנשק, הסוסים, בניית אתרי חנייה מוגנים בדרכים וכדומה, קיבלו חבריו תמיכה כלכלית מהמלך בלדווין ה-2 בירושלים. הייתה זו חובת תשלום שנתית של 150 ביזנטים שהומרה שנים אחר כך (בשנות ה-60 של המאה ה-12) במתן בעלות על 3 כפרים. אולם כעבור כמה שנים, עם התעצמותו הכלכלית של המסדר, לא נסמך עוד אוצרו על תשלום המלך שכן רכושו ועמידותו הכלכלית היה רב, לעתים אף משל בתי המלוכה עצמם. החל מועידה טרואה החלו לזרום כספים ורכוש רב מאירופה לטובת המסדר. אנשים מאמינים שנבצר מהם להשתתף במסעות הצלב תרמו מרכושם בחייהם או לאחר מותם למסדר. באופן זה אלפי פריטי נדל"ן הועברו לאוצר המסדר: בעלות על חלקות שדה, טחנות קמח, גשרים, מבני מגורים וכדומה. זאת מלבד רכוש נייד כמובן. תרומות אלו יהוו תשתית לרשת הסניפים הכלל אירופאית של המסדר.

בחבל פרובאנס שבצרפת לבדו היה למסדר רכוש כלשהו כל כמה מייל. היו אלו חלקות אדמה או נכסים שונים שהטמפלרים השכילו לפתח אותם ולקבל מהם הכנסה קבועה. הם גם לחצו לקבל תרומות נוספות באותו אזור וכך הפכו לסניורה פיאודלית באותו שטח. כפרים שלמים היו בבעלותם. הם הקימו במקומות כאלו סניפים (קומנדרי COMMANDERY) ושם ישב מנהל סניף, בית המגורים שלו, כנסייה ואסם. כאשר תרמו קרקעות זה כלל לא פעם את כפר הצמיתים או האיכרים ה"חופשיים" שישבו על אותה פיסת קרקע.

עשירית מהכנסות הקומנדורי הללו הועברו הלאה, בדומה לשיטת המעשר הכנסיתית, למפקדה בירושלים או בעכו. לפעמים לקראת צרכים מיוחדים כמו לאחר קרב קרני חיטין נשלח אחוז גבוה יותר. הסניפים הרבים הזינו את המסדר בממון רב.

אף בממלכת ירושלים הצלבנית עצמה נכסים רבים הועברו לשליטת המסדר: המבנה ההירארכי יצר ארגון מוצק שהתנהל ביעילות יחסית, עסק באימון תדיר, נהנה כאמור ממימון רב ועמדה לרשותו עתודת כוח אדם גדולה במיוחד. לאור כל זאת מובנת חשיבותו של המסדר למלך ירושלים הצלבנית. המסדר קיבל את האחריות על אחזקת מבצרים שונים ברחבי הממלכה, ובמיוחד נכונים הדברים בממלכות הצלבניות של חוף הלבנון. שליטי אזורים אלו לא יכלו, בשל מגבלת צבאם, להחזיק ביעילות בשטחים נרחבים כפי שהתאפשר למסדר. על רקע כל אלו התעצם המסדר ומנהיגיו חשו חירות רבה לפעול לעתים בניגוד לרצון מלך ירושלים. הם הפכו לגוף משפיע ולא נמנעו מלהתערב במאבקים פוליטיים פנים-צלבניים. מוכרות תעודות המעידות על סכסוך בנוגע לתפעול מי נחל הנעמן (עין אפק, עמק עכו) בטחנות קמח שפעלו על זרימת מימיו בין המסדר הטמפלארי להוספיטלארי (טחנות "דוק ורכורדני").

פעילות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצרי המסדר בארץ ישראל ובקפריסין

המטרה המוצהרת של המסדר הייתה אבטחה של שיירות הצליינים בדרכם למקומות הקדושים בארץ ישראל. על אף שהוקמה הממלכה הפרנקית, אוכלוסייה מוסלמית עוינת נותרה בשטחי הממלכה ובסמוך לה. העיר אשקלון, למשל, לא נכבשה זמן רב (עד 1153) ומתחומה יצאו חמושים פאטימים לפשיטות באזור רמלה. גם שודדי דרכים רבים התנפלו על שיירות הצליינים. הטמפלרים נחלו הצלחה גדולה בתפקיד זה, כאשר סיפקו ליווי חמוש לשיירות צליינים והצליחו להפחית את מספר התקיפות כנגדם.

מהר מאוד הפכו הטמפלרים ליחידה צבאית ראשונה במעלה: עם מימון כלכלי ואימונים מפרכים, משמעת ואמונה דתית היוו אבירי המסדר כוח חשוב בכל קרב כנגד המוסלמים. הטמפלרים היוו את הגרעין האיכותי והחזק בצבא הצלבני בגלל המשמעת הטקטית הגבוהה שלהם ואומץ לבם הרב. הם היו לוחמי העילית של הצלבנים וזכו להערכה רבה גם בקרב אויביהם המוסלמים ובייחוד בעיני צלאח א-דין. הם לחמו על פי כללים נוקשים: אסור היה להם לסגת אלא אם נצטוו לעשות זאת על ידי מפקדם בעת הקרב, וגם זאת רק כאשר יחס הכוחות נגדם היה יותר מ-3 כנגד 1. הם לחמו בצורה מסודרת, באומץ וללא מקרי עריקה. מוות בקרב זיכה את הלוחמים בתהילה ועל כן לא חששו מהמוות. התרגיל הטקטי העיקרי שלהם היה תקיפת פרשים: קבוצה קטנה של אבירים נהגה לתקוף חזיתית בראש חץ את שורות האויב כשמטרתם להבקיעה ולפזר את חילי האויב לכל הכיוונים. המתקפה הייתה מהירה, מפחידה ורבת רושם. הם השתתפו בהצלחה בכיבוש אשקלון, ארסוף, גזר וקרבות נוספים.

בנוסף, בנו הטמפלרים רשת של מצודות ותחנות-מנוחה שאיבטחו את הדרכים וסיפקו מקומות מנוחה בטוחים לצליינים למשך הלילה. על מנת לתחזק את רשת האבטחה הגדולה הזאת הם נזקקו לכסף רב, שרובו הגיע, כאמור, מתרומות מאירופה. מבצרים מסוימים הועברו לשליטתם על ידי מלכי ירושלים הצלבנית, לעתים משום שלא עלה בידיו של המלך עצמו לתחזק את המבצר.

מבצרם המרכזי בארץ הוא מבצר עתלית שהוקם בחוף עתלית: המסדר העביר בצורה מתמדת ציוד ואספקה (מזון, סוסים, חפצים) וכסף לסניפים השונים. מבצרים רבים היו למרכזי הפצה ואיחסון של ציוד זה. חלק גדול מחברי המסדר היו תומכי לחימה: איכרים, כוהנים, סוחרים שדואגים לאספקה ומנהלים.

למרות זאת, אומץ לבם של הטמפלרים לא עמד להם אל מול הכמות העדיפה של צבאות צאלח א-דין ויורשיו והם לא הצליחו למנוע את תבוסת הצבא הצלבני ואת נפילתה של ממלכת הצלבנים בישראל, עיר אחר עיר. במסע הצלב השלישי נהרגו מאות טמפלרים בקרבות עם המוסלמים. בשנת 1291 נפלה העיר עכו והטמפלרים נותרו רק עם אחוזותיהם בלבנון ואיי הים התיכון. בסופו של דבר, גם מחוזות אלה נפלו.

בנוסף לפעילותם הצבאית בארץ ישראל ובמזרח הים התיכון, לחמו הטמפלרים גם בספרד ובפורטוגל במלחמת הרקונקיסטה בתמורה לזאת, קיבלו אדמות רבות בחצי האי האיברי.

הטמפלרים - מעצמה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שרכשו הטמפלרים נסיון רב בקרבות עם המוסלמים, הפכו לכח צבאי מעולה, זכו לתמיכת הכס הקדוש שגרמה לריבוי התרומות שהגיעו למסדר, (תרומות שהושקעו בצורה טובה והביאו את המסדר תוך פחות ממאה שנה לצבירת עושר רב מאוד), החלו הטמפלרים להעניק שירות בנקאות לצליינים שבמסגרתו הפקיד הצליין סכום מסוים באחד הסניפים של המסדר ויכול היה לפדות את הסכום הזה בכל סניף אחר בלי להסתכן באובדן הכסף בדרך. המסע המפרך היה מסוכן, הנסיעה בים התיכון לא הייתה קלה לרבים וממילא רבו הגנבים והשודדים. בצורה כזו יכל היה צליין מכל מחוז באנגליה או צרפת להפקיד את רכושו- כספו או למשכן את ביתו או שדהו בסניף הטמפלרי הקרוב, לצאת למסע ובכל נקודה בדרך למשוך ממון על סמך שטר שקיבל מהסניף המקומי. כמובן שהמסדר גבה עמלה עבור שירות זה והיה זה למקור הכנסה נוסף, חשוב מאוד, עבור המסדר. סוחרים רבים השתמשו ברשת בנקאות זו כדי להעביר ממון שנצבר. אך לא רק צליינים פשוטים יחסית או סוחרים היו ללקוחות הבנקאות הטמפלרית: אף הכנסייה והשליטים החילוניים נעזרו בבנקים בעסקיהם על ידי נטילת הלוואות ותרמו להגברת עושרם. העיסוק במסחר ובנקאות על פני ארצות רבות גרמם לטמפלרים להתמחות בשפות רבות, בהלכי הרוח של עמים שונים וביכולת טובה לנהול משא ומתן. תכונות אלו גרמו לכך ששליטים רבים החלו להעסיק את הטמפלרים גם בשליחויות דיפלומטיות.

תמורות בעקבות קרב קרני חיטין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות קרב קרני חיטין איבד המסדר את כל רכושו בארץ ישראל וכוח האדם הלוחם בארץ חוסל כמעט לגמרי. מצב זה חייב את המסדר לגייס אנשים וממון ושליחתם לארץ הקודש. מקורות המימון- הסניפים באירופה- נדרשו להעביר אחוז גבוהה יותר אמצעי מימון. מכאן שהמצב בשוק המקומי באירופה השפיע אפוא על המצב הכלכלי של המסדר. תפקודו כגוף עולמי חייב אותו להתנהל בהתאם בשוטף. ככל שהמצב בארץ החמיר והצריך יותר מימון עלה הטיעון שהמסדר שאמור להיות מושתת על ענווה ועוני צורך ממון רב. ויליאם מצור בעצמו, איש כנסייה בתפקידו, מביע ביקורת רבה על צבירת הממון של המסדר העני לכאורה.

המפקדה של המסדר ישבה בירושלים, בהר הבית, עד 1187. לאחר מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין נפלה גם ירושלים. הטמפלרים פינו את מפקדתם. בין השנים 1187-1192 תחת שלטון צאלח א דין לא התקיימה מפקדה והיא הוקמה מחדש בעכו ב-1192. מתקופה זו מוכרים לנו מבנים מרשימים בעכו הצלבנית שהשתייכו למסדר: כיום "מנהרת הטמפלרים" שהייתה נתיב גישה לנמל העיר ממפקדתם פתוחה למבקרים. ב-1291 עכו נפלה והמסדרים העבירו את המפקדות שלהם: ההוספיטלרים עברו לקפריסין, אחכ לרודוס ואחר כך למלטה, שם הם פעילים עד היום. הטמפלרים הוסיפו לפעול באירופה עד לחיסולם.

נפילת המסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור מהמאה ה-14 המתאר שריפת טמפלרים על המוקד באשמת כפירה

כיבוש ירושלים מידי הצלבנים וגירושם מארץ הקודש יחד עם כשלונות הכיבוש מחדש של ארץ הקודש, הביאו להרעת היחסים בין השליטים החילוניים של אירופה ומסדר הטמפלרים. אולם האפיפיור בוניפציוס השמיני המשיך לשמור על קשר טוב עם מסדר הטמפלרים בייחוד כיוון שראה בו מקור חשוב של תמיכה כלכלית וצבאית. הטמפלרים עברו לאירופה ועסקו בבנקאות. באותו הזמן, מלך צרפת, פיליפ הרביעי (המכונה "היפה") הכריז מלחמה על מלך אנגליה. לצורך מלחמה זו שני השליטים היו זקוקים לכסף רב וחלקו הושג על ידי החרמת רכוש כנסייתי ניכר ומיסוי על נכסי הכנסייה. יש הטוענים כי המלך עצמו לווה סכומי עתק מהמסדר. אותו פיליפ הרביעי, שקוע בחובות, מצא מקורות מימון נוספים: הוא גירש את יהודי צרפת וגזל את כל רכושם (1306), וכך גם עשה לסוחרים האיטלקים הלומברדים ב-1311.

כאשר האפיפיור בוניפציוס הביע התנגדות להעלת מיסוי על ידי הכנסייה, יצא נגדו פיליפ ואף החל בפעולות שמטרתם להוריד את האפיפיור מכסאו. יש טוענים כי בוניפציוס ביקש את עזרת ידידיו, אבירי הטמפלרים, מהם ציפה לעזרה כספית וצבאית. הטמפלרים נאלצו להסכים לכך היות שתקנונם חייב אותם לבוא לעזרת הנצרות המגולמת על ידי האפיפיור החוקי. פיליפ היפה שלח לרומא שליחים כדי לרצוח את האפיפיור ואילו האפיפיור הטיל חרם כנסייתי על פיליפ ב-1303.

בינתיים, ניסה פיליפ להשתלט על בית האוצר העשיר מאוד של הטמפלרים במערב אירופה שנמצא בפריז. כדי להצליח בכך הוא מינה ראש מסדר חדש מטעמו, בנוסף לראש המסדר הקיים ז'אק דה מוליי (Jacques de Molay). שני ראשי המסדר הנהיגו את המסדר במשותף כאשר הממונה הצרפתי אחראי על החלק המערבי והדיפלומטי ואילו ז'אק דה מוליי אחראי על הצד המבצעי נגד המוסלמים במזרח. פיליפ היפה ניצל היטב מצב זה כדי להוציא כסף מאוצר הטמפלרים בפריז. בינתיים, בוניפציוס נפטר לאחר שהוכה על ידי שליחיו של פיליפ הרביעי ובמקומו מונה אפיפיור חדש, קלמנס החמישי, שתמך (לא במקרה) בפיליפ. לכן, כצעד מתבקש מקנונייתו, התלונן פיליפ לפני האפיפיור החדש שמסדר הטמפלרים מבצע טקסים סודיים של כפירה קשה עם תכנים הומוסקסואליים וסגידה לשטן הנחשבים לחטאי עונש מוות בנצרות. בהדרגה המלך הצרפתי הצליח לשכנע את האפיפיור ואת האינקויזיציה בדבריו. הטמפלרים וראשיהם, כולל ז'אק דה מוליי נעצרו, עונו קשות והוצאו להורג: ב-13 באוקטובר 1307, שנודע מאז במסורת האירופאית והמערבית כיום שישי ה-13, פשטו חיילי מלך צרפת בו-זמנית על כל מעוזי הטמפלרים, ואסרו את כל הטמפלרים שהיו על אדמת צרפת. רובם הוצאו להורג. המלך הצרפתי הצליח להשתלט על חלק מאוצרות הכסף שחמד אך רוב האוצרות "נעלמו" ולא נמצאו עד עצם היום הזה.

ההאשמות כנגד המסדר כללו שורה של אישומים כגון: סטייה דתית, עבודת אלילים, סטייה מינית, חילול הקודש, התכחשות לישו וביזוי דמותו, סילוף האמונה הקתולית, חשאיות יתר בטקסי הקבלה, ראוותנות ועיסוק לא מספיק בצדקה ובטיפול בנזקקים, צבירת נכסים בדרך לא חוקית. בהבט של סטייה דתית הואשמו הטמפלרים כמי שסוגדים לאלת החכמה (סופיה) כדרכם של הגנוסטים, שפולחנם כולל סגידה לעצם יוצא דופן, גולגולתו של יוחנן המטביל. הם הואשמו בפולחן ה"בפומה". (יש הסבורים כי מדובר בצלמית אבן של השטן, ויש הטוענים כי ה"בפומה" הוא תרגום שגוי של השם "מוחמד" ושהטמפלרים שילבו כמה מסורות דתיות לא נוצריות בטקסים שלהם. בתחילת שנות ה-80 הועלתה השערה על ידי החוקר יו שוונפילד כי המילה "בפומה" היא למעשה מילת צופן. לפי שיטת הצפנה עברית עתיקה אתב"ש התקבלה מילה חדשה "סופיה", המילה היוונית לחוכמה). כמו כן הואשמו שירקו והשתינו על הצלב, שנשקו לצלב אחרי שנישקו איש את פי הטבעת של רעהו, וכמובן שקיימו אורגיות הומוסקסואליות. רוב הנחקרים הודו באשמה לאחר עינויים קשים מנשוא.

בשנת 1309 נערכה התגוננות טמפלרית וחזרה על ההודאות, ובמאי 1310 – הוצאה להורג פומבית, העלאה על המוקד של 54 טמפלרים בפריס. בשנת 1312 בוטל המסדר ובוטלה התמיכה האפיפיורית בו (רכוש המסדר הועבר לידי ההוספיטלרים) בשנת 1314 ז'ק דה מולה, ראש המסדר, הועלה על המוקד.

המסדר שהוקם בקול תרועה גדולה על ידי ברנרד מקלרבו ומתועד על ידי ויליאם מצור, בוטל ונאסר לקיום והסתיים בקול ענות חלושה. יש ויכוח היסטוריוגראפי לגבי השאלה מה הסיבה שגרמה לביטול המסדר הטמפלרי. החוקר ברבר מבטל את האשמות הכפירה והאחרות (לעומת חוקרים אחרים כמו ריילי סמית למשל שטוענים שחלק מההאשמות בוודאי התקיימו בסניפי המסדר).

נראה כי דעת הקהל האירופאית נטתה נגד המסדרים והמסדר הטמפלרי במאה ה–14. אירופה הייתה במשבר כלכלי הולך וגדל, היה עודף אוכלוסייה, מגפות השתוללו, רעב. האוכלוסייה הרבה יותר משכילה – צמיחה באוניברסיטאות ולכן היא הייתה יותר ביקורתית כלפי המסדרים. א"י נכבשה בידי המוסלמים והלהט הדתי למסעות צלב פחת במידה מרובה. אולם אין כל ספק שהמסדר חוסל על רקע פועלו של המלך פיליפ הרביעי שביקש לבנות מלוכה ריכוזית. כמלך ריכוזי לא יכול היה לסבול על אדמתו מסדר צבאי עצמאי חזק כל כך, ובנוסף היה זקוק לממון רב.

בעקבות נפילתו של מסדר הטמפלרים העשיר והחזק בצרפת, ויתרו מסדרי אבירים אחרים (דוגמת ההוספיטלרים) על העיסוק בבנקאות לזמן מה, מחשש לגורל דומה.

למרות זאת, מלכים ואצילים רבים המשיכו לתמוך במסדר גם לאחר שנפל בצרפת, אך רובם הסירו את תמיכתם לאחר שהאפיפיור קלמנס החמישי הורה על כך (סביר להניח שבכפוף ללחץ מצד פיליפ היפה). מלכי סקוטלנד ופורטוגל, שהוחרמו על ידי הכנסייה הקתולית, לא התייחסו לפקודות האפיפיור וסיפקו לאנשי המסדר מקלט בארצותיהם, והמסדר שינה את שמו להאבירים העניים של ישו.

אגדות שנקשרו למסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמם של הטמפלרים נקשר בהרבה סיפורי עם, מיתוסים ותאוריות קונספירציה.

הטמפלרים ואגדות השרידים הקדושים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמם של הטמפלרים נקשר גם באגדות העוסקות בשרידי קודש שהובאו מארץ הקודש כמו ארון הברית, חפצים מבית המקדש, הגביע הקדוש שממנו שתה ישו. יש הטוענות שהטמפלרים ניסו לחפש חפצים קדושים אלו בתוך חורבות בית המקדש בירושלים ואף מצאו חלק מהם, אותם הם הסתירו במקום בטוח. אגדות אלה נובעות מכך שלמשך תקופה לא קצרה שלטו הטמפלרים בהר הבית, אחד מהמקומות הקדושים והמסתוריים ביותר בעולם.

לפי תאוריות אלו היו ממצאים אלו מחפירות בהר הבית הסיבה לרדיפת המסדר.

  • עוד אגדה שהייתה נפוצה, אבל הופרכה, היא שהטמפלרים קשורים לתכריכי טורינו שבהם טבועה לכאורה דמותו של ישו.
  • יש הטוענים שהטמפלרים מצאו את אוצר מגילת הנחושת, מגילה ממגילות מדבר יהודה המתארת אוצר גדול ואיפה הוא מוחבא. לפי מספר פריטי טמפלרים מהמקום שבו היה אמור להיות, לכאורה האוצר, חושבים מספר חוקרים שהטמפלרים אכן מצאו אותו.
  • לטמפלרים גם מייחסים את גילוי אמריקה, כ-200 שנים לפני שכריסטופר קולומבוס גילה אותה.
  • בגלל טקסיה הסודיים, יש הרואים באגודת הבונים החופשיים את ממשיכת מסדר הטמפלרים עד ימינו.

רדיפת הטמפלרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת כמה מומחים, יום שישי ה-13 באוקטובר 1307, יום נפילתם של הטמפלרים בצרפת, הוא המקור לאמונה הטפלה במזל רע שמביא יום שישי ה-13.

האגדות גם מספרות שכאשר הטמפלרים נרדפו, חלק מהם ברחו לאמריקה ולמעשה גילו את היבשת החדשה עוד לפני כריסטופר קולומבוס. בעקבות נפילתם המהירה של שלושת בניו של פיליפ היפה, שירשו זה את זה תוך זמן קצר מאוד, הרבה האמינו שהשושלת קוללה. האגדה טוענת שראש המסדר האחרון, ז'אק דה מוליי קילל את המלך פיליפ ואת האפיפיור קלמנס החמישי לפני שהוצא להורג על המוקד, ששניהם ימותו תוך שנה. האפיפיור מת כעבור חודש, ובתום השנה מת, מסיבות שלא ידועות עד היום, המלך פיליפ.

קשרים עם אגודות סודיות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגדות טענו שלטמפלרים היו קשרים דיפלומטים ומסחריים עם כת החשישיון המוסלמית. יתרה מכך, חלק אף טוענים שהחשישיון סיפקו לטמפלרים סמי הזיה שהטמפלרים השתמשו בהם לצורך הפולחנים שלהם. ידוע שלוחמים טמפלרים אירחו לא פעם אישיות בכירה מהעולם המוסלמי (ואף התירו לו להתפלל במסגד אל אקצה) וייתכן שעל בסיס קשרים אישיים אלו צמחה ההאשמה שהועלתה במשפט הראווה שלהם לפיה הם אלו שסייעו למוסלמים להפיל את הממלכה הצלבנית.

יש המיחסים לטמפלרים קשר לאגודת הבונים החופשיים, ולמיני כתות וארגוני סתר כגון מסדר ציון (קשר שהתגלה בסוף כזיוף מודרני). כמו כן, קושרו הטמפלרים לכתות שונות בנצרות, כגון הגנוסטים.

גל ההתעניינות האחרון בטמפלרים ניצת בעקבות תפקידיהם בספר רב-המכר צופן דה וינצ'י של הסופר דן בראון (2003), בסרט "אוצר לאומי" (2004) ובסרט "האביר הטמפלר" וברבי-המכר האחרונים הטמפלר האחרון מאת ריימונד חורי (2005) ואוצר הטמפלרים מאת סטיב ברי.

בנוסף, נוצרה סדרת משחקים בשם "אמונת המתנקש" (מאנגלית Assassin's Creed) בהם הטמפלרים מהווים גורם מרכזי בעלילה כשהם מייצגים את הצד הרע במשחק. בעקבות הצלחתו הרבה התקיים עניין בטמפלרים מחדש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]