רוברט סימפסון

**רוברט סימפסון**
**Robert Simpson**
	אין תמונה חופשית
לידה	2 במרץ 1921; ליאמינגטון ספא, הממלכה המאוחדת
פטירה	21 בנובמבר 1997 (בגיל 76); טראלי, אירלנד
מוקד פעילות	הממלכה המאוחדת
מקום לימודים	אוניברסיטת דרהאם, בית הספר וסטמינסטר
סוגה	סימפוניה
שפה מועדפת	אנגלית
	פרופיל ב-IMDb

רוברט וילפרד לוויק סימפסון (באנגלית: Robert Wilfred Levick Simpson;‏ 2 במרץ 1921–21 בנובמבר 1997) היה מלחין אנגלי ובמשך שנים רבות, מפיק ושדרן בשירות השידור הבריטי.

סימפסון נודע בעיקר במוזיקה התזמורתית והקאמרית שלו (בייחוד היצירות שנכתבו בצורות המפתח הקלאסיות: 11 סימפוניות ו־15 רביעיות מיתרים), וכן בכתביו על המוזיקה של בטהובן, ברוקנר, נילסן וסיבליוס. הוא למד הלחנה אצל הרברט הוולס. בשנת 1980 ייסדו אנשים פרטיים את "אגודת רוברט סימפסון", מחשש כי המוזיקה של סימפסון עלולה להישכח מלב ללא הצדקה. היה זה מעשה יוצא דופן כשמדובר במלחין עכשווי חי ופעיל. מטרת האגודה היא להפיץ את המוזיקה של סימפסון לקהל רחב יותר על ידי מימון הקלטות והופעות חיות של יצירותיו, הוצאת כתב־עת ופרסומים אחרים, ובניהול ארכיב של חומר הנוגע למלחין.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימפסון נולד בלימינגטון שבווריקשייר. אביו, רוברט וארן סמפסון, היה צאצא של ג'יימס יאנג סימפסון, חלוץ ההרדמה לצורך ניתוח; אמו, הלנה הנדריקה גובארס, הייתה בתו של גריט גובארס, מייסד הזרוע הית של צבא הישע. סימפסון למד בבית הספר וסטמינסטר. הוא יועד לקריירה רפואית ולמד בלונדון במשך שנתיים לפני שהחליט סופית להיות למוזיקאי. כמתנגד מטעמי מצפון במלחמת העולם השנייה, שירת ביחידת רפואה ניידת בתקופת הבליץ על לונדון, ובמקביל למד אצל הרברט הוולס. הוולס שכנע אותו ללמוד לתואר ראשון במוזיקה באוניברסיטת דארהם, ובשנת 1952 קיבל תואר דוקטור למוזיקה באותה אוניברסיטה. העבודה שהגיש לקבלת התואר הייתה הסימפוניה הראשונה שלו. לאחר המלחמה הרבה סימפסון להרצות וייסד את האגודה לקונצרטים חקרניים (Exploratory Concerts Society); ב־1951 הצטרף לצוות המוזיקה של ה־BBC והיה לאחד ממפיקי המוזיקה הוכרים והמכובדים ביותר שלו. הוא המשיך בעבודתו ב־BBC במשך קרוב לשלושים שנה. סימפסון תמך בהתלהבות במוזיקה של האברגל בריאן, ובעידוד ה־BBC הפיק שידורים רבים שהציגו את יצירותיו של בריאן. אלה כללו ב־1966 את הסימפוניה הראשונה "הגותית", בעלת ממדי הענק, של בריאן, בניצוח סר אדריאן בולט וב־1973 את הסימפוניה ה־28 בניצוח לאופולד סטוקובסקי, שהציג, בגיל 91, בביצוע בכורה, יצירה שנכתבה של ידי מלחין בן 91.

סימפסון נשא לאישה את בסי פרייזר בשנת 1946; היא מתה ב־1981 וכעבור שנה נשא סימפסון לאישה את אנג'לה מסגרייב, עמיתה שלו ב־BBC וקרובת משפחה של המלחינה תיאה מסגרייב.

בשלהי הקריירה שלו כמפיק ב־BBC, הסתכסך סימפסון לעיתים קרובות עם הנהלת הארגון. בשנות ה־70 היה אחד מאלה שהחלו בהתקוממות (הכושלת) נגד הדו"ח "שידור בשנות השבעים" ותוכניתו ל"שידור גנרי" (כלומר, רשתות נפרדות למוזיקה קלה, מוזיקה קלאסית ושיח). שותפים להתקוממות היו האנס קלר ודריק קוק. עשור לאחר מכן התנגד סימפסון נמרצות לארגון מחדש לצורך חיסכון בעלויות, שבסופו של דבר היה כרוך בביטול העסקה של חמש מאחת־עשרה התזמורת של השירות. במהלך שביתת המוזיקאים שנבעה מכך (שבעטיה התבטלו השבועות הראשונים של קונצרטי הטיילת בעונת 1980 של שירות השידור), בחר סימפסון להתעלם מתקנות סגל השירות ולדון בעניין עם עיתון ארצי; אז התפטר מן התאגיד, תוך שהוא מצהיר בפומבי על "התנוונות ערכים מסורתיים של ה־BBC במאבק לרייטינג". האנס קלר תיאר בהמשך דברי ביקורת אלה כ"עובדה בת־אימות". לו שמר סימפסון על שתיקה עוד חודשים אחדים, היה יכול לפרוש לגמלאות בשכר מלא, אבל להרגשתו, במעשה כזה היה מחלל את עקרונותיו. מחמת התיעוב שחש כלפי אתוס בריטניה של מרגרט תאצ'ר, עבר בשנת 1985 לאירלנד, שם השתקע בטראלי ביי במחוז קרי. ב־1991 עבר אירוע מוחי קשה במהלך מסע הרצאות באנגליה. הפגיעה בתלמוס שלו גרמה לכאבים, שליוו אותו במשך שש שנות חייו הנותרות והגבילו את פעילותו. הוא מת בטראלי בשנת 1997.

סימפסון גילה עניין רב גם באסטרונומיה (הוא היה חבר באגודה הבריטית לאסטרונומיה – שלא כרגיל כשמדובר בחובב – ועמית באגודה המלכותית לאסטרונומיה) ובפציפיזם, נושא שבא לביטוי במיוחד בשם רביעיית המיתרים העשירית שלו, "למען השלום". הוא זכה באותות כבוד רבים, בהם מדליית הזהב ע"ש קרל נילסן לשנת 1956 (על ספרו "קרל נילסן, סימפוניות", שיצא לאור ב־1952) ומדליית הכבוד של אגודת ברוקנר באמריקה, 1962. הוא סירב להתמנות לקצין מסדר האימפריה הבריטית בשנת 1980.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמי שהתמסר לחידוש המסורת הקלאסית של אדריכלות מוזיקלית דינמית, המיוסדת על כוח הכבידה של הטונאליות, כתב סימפסון מעט מאוד יצירות קטנות או מזדמנות והתמקד בסוגות רחבות יריעה. הוא כתב 11 סימפוניות וכן קונצ'רטי לכינור, פסנתר, חליל צד וצ'לו. (המלחין החליט למשוך את הקונצ'רטו לכינור לאחר שנוגן פעמים בודדות.) התפוקה רבת ההיקף של מוזיקה קאמרית שהלחין כללה 15 רביעיות מיתרים, שתי חמישיות מיתרים, חמישיית קלרינט, שלישיית פסנתר, שלישיית קלרינט, שלישיית קרן, סונאטה לכינור ומספר רב של יצירות להרכבים קאמריים יוצאי דופן, כמו גם יצירות לפסנתר, סונאטה לשני פסנתרים ויצירה גדולה לעוגב בשם "Eppur si muove" (בעקבות האמרה המפורסמת המיוחסת לגליליאו, "ועל אף פי כן נוע תנוע"). הוא נטה להימנע ממוזיקה ווקאלית, אבל מכלול יצירותיו כולל שני מוטטים. צורת הווריאציה הייתה חשובה לו, ונוסף לפרקי וריאציה על נושאים משלו חיבר וריאציות תזמורתיות על נושאים של נילסן ויוהאן סבסטיאן באך, כמו גם קובץ וריאציות לפסנתר על נושא פלינדרומי מאת היידן, שאליו חזר ברביעיית המיתרים התשיעית, רחבת ההיקף, שהיא סדרה של 32 וריאציות ופוגה על אותו נושא של היידן. רביעיות המיתרים 4–6 יכולות להיחשב לווריאציות על תהליכי ההלחנה, ולאו דווקא על הנושאים, של שלוש רביעיות המיתרים 7–9, אופוס 59 של בטהובן, רביעיות רזומובסקי.

שני מאפיינים משמעותיים במכלול יצירתו של סימפסון הם יכולתו לכתוב יצירות ארוכות המבוססות כל־כולן על פעימת בסיס יחידה, כשהאות למקצבים מהירים או איטיים יותר הוא בערכי תווים קטנים או גדולים יותר, ויצירת מתח דינמי בין אמצעים טונאליים או מרווחים.

סימפוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנשים שכותבים סימפוניות עושים זאת משום שהם מרגישים שהם מסוגלים לעשות זאת: רבים מאלה, שאינם אומרים לזולתם שהסימפוניה מתה ... הצרה היא, שהסימפוניה כמושג מופשט איננה קיימת: ייתכן שיש סימפוניות סחוטות ומלחינים סחוטים עד כלות, אבל ההיענות לאתגר, המוצג ליכולתו של אדם להתמודד עם ארגון ופיתוח בקנה מידה גדול - זו יכולה להיסחט כליל רק ביחידים.

^[1]

נאמר על רוברט סימפסון, שהוא כתב והשמיד ארבע סימפוניות (שאחת מהן השתמשה אפילו בנהלים סריאליים) לפני שפרסם את הסימפוניה הראשונה שלו. הסימפוניות שיצאו לאור באופן רשמי הן:

הסימפוניה הראשונה (1951), עבודת דוקטורט לאוניברסיטת דארהם
הסימפוניה השנייה (1956–1955) הוקדשה לאנתוני ברנרד
הסימפוניה השלישית (1962) הוקדשה להאברגל בריאן
הסימפוניה הרביעית (1972–1970) הוזמנה על ידי תזמורת האלה
הסימפוניה החמישית (1972) הוקדשה לתזמורת הסימפונית של לונדון
הסימפוניה השישית (1977) הוקדשה לגינקולוג בעל השם יאן קרפט
הסימפוניה השביעית (1977) הוקדשה להאנס קלר ולאשתו האמנית מיליין גוסמן
הסימפוניה השמינית (1981) הוקדשה לצייר אנתוני דורל
הסימפוניה התשיעית (1987–1985) הוקדשה לאשתו, אנג'לה
הסימפוניה העשירית (1988) הוקדשה לוורנון הנדלי
הסימפוניה ה־11 (1990) הוקדשה למתיו טיילור

בין 1987 ל־1996 הקליט ורנון הנדלי את כל הסימפוניות פרט לאחת לחברת היפריון, עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית (מספרים 1, 3, 5 ו־8) התזמורת הסימפונית של בורנמות' (2, 4 ו־9) והתזמורת הפילהרמונית המלכותית של ליברפול (6, 7 ו־10). המחזור הושלם ב־2003 כשמספר 11 הוקלטה בניצוח מקבל ההקדשה, מתיו טיילור, על תזמורת סינפוניה של לונדון.

קונצ'רטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

קונצ'רטו לכינור (1959): יצירה של כארבעים דקות, מוקדשת לכנר ארנסט אלמנט, נמשכה על ידי המלחין בשלהי חייו. מתיו טיילור עיבד את היצירה במטרה להגשים את כוונותיו המקוריות של סימפסון, ששקל לעבד ולשפר את היצירה.
קונצ'רטו לפסנתר (1967): יצירה בפרק אחד, בת עשרים דקות, המתחלקת לקטעים אחדים ונכתבה לפסנתרן ג'ון אוגדון. הקונצ'רטו הוא מיצירותיו רחבות־הלב והנגישות ביותר.
קונצ'רטו לחליל: יצירה בפרק אחד שאורכו עשרים וחמש דקות: (1989), נכתב בהזמנתה של החלילנית סוזאן מילאן והוקדש לה. היצירה מבטאת רוגע בדומה לסימפוניה מספר 11.
קונצ'רטו לצ'לו (1991):יצירה בת פרק אחד בצורת וריאציות, שמשכה עשרים ושלוש דקות, נכתבה בהזמנתו של הצ'לן רפאל וולפיש והוקדשה לו. היצירה מתחילה בתוקף רב ומסתיימת באווירה של חשאיות מהורהרת.

רביעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימפסון חיבר 15 רביעיות מיתרים ממוספרות; רביעייה שקדמה לרצף זה נכתבה כחלק מן הקורס שלו באוניברסיטת דרהאם ועודנה קיימת שם. הוא ראה את הרביעיות 1 עד 3 כיוצרות רצף טבעי, ואילו 4 עד 6 מהוות קבוצה נפרדת בעליל, המתייחסת לשלוש רביעיות של בטהובן, אם כי כולן ניתנות לביצוע כיצירות עצמאיות לחלוטין. הפרק השני של מספר 8 נושא את השם Eretmapodites gilletti, והרביעייה מוקדת לשני אנשים, בהם מגלה היתוש שזה שמו המדעי; הרביעייה התשיעית, משנת 1982, היא בעלת פרק יחיד (אך בתת־חלוקה, עם קטע איטי וקטע קרשנדו), 32 וריאציות ופוגה פלינדרומיות על נושא מאת היידן; מספר 10 מכונה "לשלום". (ראו את המאמר מאת מלקולם מקדונלד בפרק "קישורים חיצוניים".)

בהערות לתוכנייה לרסיטל שכלל את רביעיות 1–3 בבניין המועצה לאמנויות של בריטניה הגדולה בלונדון ב־11 בפברואר 1955, כתב סימפסון, ש"אף כי הן לא תוכננו במודע כקבוצה, נראה שאף על פי כן הן יוצרות רצף טבעי". במבנה ובטונאליות יש יסודות של סימטריה כוללת, המקיפה את שלוש היצירות.

רביעיית מיתרים מספר 1 (1951–1952)

לרביעייה שני פרקים, מהיר ואיטי; הפרק השני הוא סדרה של וריאציות על נושא פלינדרומי המוצג בוויולה. מאבק כוחות מתרחש בין המרכזים הטונאליים המנוגדים של מי במול מז'ור ולה מז'ור: מי במול הוא המוקד של הפרק הראשון ומרחיק את התקפתו של לה מז'ור. נושא הפרק השני מתחיל ומסתיים במי במול מז'ור עם שיא מרכזי בלה; הווריאציות חותרות להגיע ללה מז'ור, הסולם שבו מסתיימת היצירה. הרביעייה מוקדשת לג'ורג'ה אנסקו.