שאנל (חברה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שאנל
שנת הקמה: 1909
מייסדים: קוקו שאנל
אנשי מפתח: קרל לגרפלד
הכנסות: 6.9 מיליארד אירו (לשנת 2010)
רווח: 280.3 מיליון אירו (לשנת 2010)
עובדים: 1,270 (נכון לשנת 2010)

שאנלאנגלית: Chanel) הוא בית אופנה צרפתי. החברה בבעלותם של אלן וג'רארד ורטהיימר, נכדיו של איש העסקים פייר ורטהיימר שהיה שותפה של קוקו שאנל. שאנל הוא מותג המתמחה בעיצוב אופנה מסוג הוט קוטור, והפך לסמל סטטוס של המעמד הגבוה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

1909 עד שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1909 הקימה קוקו שאנל את "House of Chanel" בקומה מתחת לעסקו של אטיין בלסאן שהיה המאהב שלה לתקופה קצרה. שאנל מכרה כובעים שעיצבה לאנשי החברה הגבוהה. לאחר מכן הכירה שאנל את ארתור בוי קאפל והייתה הפילגש שלו. ב-1913 מימן קאפל את החנות העצמאית הראשונה של שאנל שנקראה "Chanel Modes". ב-1915 פתחה עוד שני חנויות בקלבדוס ובביאריץ שהחלו למכור בגדי ספורט אלגנטיים לנשים. התפרצותה של מלחמת העולם הראשונה השפיעה קשות על אירופה כולה ועל תחום הטקסטיל בפרט. באותו זמן פתחה שאנל חנות מול מלון ריץ ועיצוביה התפרסמו בכול צרפת. בשנת 1917 פרסם המגזין הארפרס בזאר שפריטי האופנה של שאנל הם פריטי חובה לכול אדם, דבר שעורר עניין בבגדיה.

שנות ה-20 עד שנות ה-50[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת שנות העשרים עיצבה שאנל חליפות לנשים הכללו שניים ושלושה פריטים ונחשבה פורצת דרך בתחום זה. החליפות נחשבו נוחות ואופנתיות וכונו "Chanel Suit". בשנת 1921 ביקשה שאנל מהבשם ארנסט ביואיקס שיפיק בושם עבור בית האופנה שלה. הוא הכין עבורה שש דוגמיות ושאנל בחרה בניחוח החמישי ומכאן שמו של הבושם שנקרא שאנל מספר 5. שאנל היה בית האופנה הראשון שיצר בושם משלו, הבושם זכה להצלחה רבה והפך לניחוח המזוהה עם בית האופנה שאנל. שאנל נהגה לתת דוגמית של הבושם ללקוחותיה הקבועים כדי להגביר את הפרסום של הבושם. לאחר הצלחת הבושם החליטה שאנל להרחיב את עיסוקיה בתחום הבישום וחברה לאיש העסקים תיאופיל בדר שהיה המייסד של גאלרי לפאייט ולאיש העסקים פייר ורטהיימר. הם הקימו את חברת הבישום Parfums Chanel שהייתה 70 אחוז בבעלותו של ורטהיימר, 20 אחוז של בדר ו-10 אחוז של שאנל. למרות הצלחתו של העסק שאנל לא הסתדרה עם שותפיה ובשנת 1924 שכרה עורך דין כדי לערער על החוזה אך לא הצליחה והחוזה נותר ללא שינוי.

בשנות השלושים הרחיבה שאנל את עיצוביה כדי שיתאימו לסוגי נשים שונות בחברה. שאנל עיצבה בגדי ערב ואף הציגה קולקציה של תכשיטי יהלומים. במהלך מלחמת העולם השנייה ספגה החברה קשיים כלכליים שגרמו לשאנל לסגור את תחום הביגוד והשאירה רק את תחומי הבישום והתכשיטים פעילים. שאנל עברה להתגורר במלון ריץ יחד עם בן זוגה באותו זמן שהיה קצין נאצי בכיר. בשנת 1940 ברחה משפחתו היהודייה של ורטהיימר לארצות הברית מפני הנאצים. העסק היה אמור להיסגר בגלל פלישת הנאצים לצרפת וסגירת בתי העסק היהודיים אך לאחר ששאנל הוכיחה שהעסק לא מפריע מבחינה פוליטית לשלטון הנאצים היא קיבלה אישור להשאיר אותו פעיל. שאנל הייתה משתפת פעולה ואנטישמית. לאחר המלחמה המוניטין שנוצר לשאנל בצרפת היה גרוע עקב שיתוף הפעולה שלה עם הנאצים ובשנת 1944 החליטה שאנל ובן זוגה לעבור לשווייץ לשמונה שנים כדי להרגיע את הרוחות.

שנות ה-50 עד שנות ה-80[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחזרה שאנל לצרפת בשנת 1953 גילתה שבזמן שלא הייתה פרץ בית האופנה כריסטיאן דיור של המעצב כריסטיאן דיור. העיצובים החדשים שלו החמיאו לחיטובי האישה בניגוד לעיצוביה של שאנל שנחשבו נעריים. בעיצוביו השתמש דיור בכ-20 מטרים של בד מה שסימל את סוף קיצוב הבד בתקופת המלחמה. שאנל וורטהיימר חזרו לעבוד יחד ושיתפו פעולה עם מעצב תכשיטים כדי לעצב קולקציית תכשיטים חדשה שתמשוך את התהילה חזרה לבית האופנה שלהם. בפברואר 1955 השיקה שאנל קולקציית תיקי יד עם רצועות בצבע זהב או רצועות עור, דבר שעורר סערה בקרב קהל הקונות. באותו זמן עלה ערך מותג הבישום שאנל בבשמים לגברים. על קולקציית בגדי האביב של שאנל בשנת 1957 זכתה שאנל בפרס האוסקר לאופנה. באותה שנה קנה ורטהיימר את חלקו של בדר בעסק והגדיל את בעלותו ל-90 אחוז. בשנת 1965 מת פייר ורטהיימר ובנו ז'אק מילא את תפקידו כמנהל החברה, בתקופתו החברה ירדה לשפל משום שז'אק לא היה מעוניין בחברה כמו אביו אלא התעסק בגידול סוסים. שנה לאחר מכן עיצבה שאנל את המדים לתחרות אולימפיק איירליינס שבבעלותו של אריסטוטלס אונאסיס.

ב-10 בינואר 1971 נפטרה קוקו שאנל מהתקף לב בגיל 87, היא עבדה עד יומה האחרון. לאחר מותה קנה ז'אק את שארית מניותיה של שאנל בחברה מקרובי משפחתה. בשנת 1974 השיק בית האופנה שאנל את הבושם "Cristalle" שעוצב עוד בחייה של שאנל. ב-1974 החל אלן ורטהיימר בנו של ז'אק לנהל את החברה תחת אביו. הוא היה נחוש להשיב את בית הבישום לתהילת העבר שלו והגביר שוב את מכירותיו של שאנל 5. אלן משך מפורסמות כדוגמת מרילין מונרו ואודרי טוטו לאמץ את הבושם ובכך להגדיל את הפרסום שלו. מונרו הכריזה שהיא נוהגת ללבוש שאנל 5 כאשר היא עולה לישון. לאחר מכן חיפש אלן מעצב ראשי שיחליף את שאנל ויביא את החברה לשיאים חדשים והצליח לשכנע את המעצב קרל לגרפלד לעזוב את בית האופנה קלואי ולעבוד בשאנל.

שנות ה-80 עד היום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1983 החל לגרפלד לעבוד בתור המעצב הראשי של שאנל. סגנונו הזכיר מאוד את עיצוביה של שאנל ובכך הצליח לגרפלד לשמר את ההסיטוריה של שאנל ולהכניס את המותג שאנל לאופנה המודרנית. במהלך שנות השמונים נפתחו יותר מ-40 חנויות של שאנל ברחבי העולם. בשנת 1986 יצא בושם לזכרה של שאנל שנקרא "Coco". בשנת 1987 הוציאה החברה את השעון הראשון שלה. עש סוף שנות השמונים העביר אלן את המשרד הראשי של שאנל לניו יורק. החברה הפכה למובילה בתחום הבישום והשיווק של מוצריה אך נפגעה מהמיתון של תחילת שנות ה-90. לקראת סוף שנות התשעים התאוששה החברה ואף התרחבה עם פתיחתם של עוד חנויות. בשנת 1999 השיקה החברה את קו מוצרי הטיפוח לפנים הראשון שלה שנקרא "PRÉCISION". באותה שנה השיקה החברה גם קולקציה ראשונה של משקפי שמש. בשנת 2001 השיקו את שעון היוניסקס הראשון של שאנל. החברה התפתחה והקימה סניפים אשר מציעים רק מוצרי אקססוריז במקביל להקמת קו הלבשה תחתונה לגברים. עד סוף שנת 2002 נפתחו למעלה מ-25 חנויות של שאנל בארצות הברית.