שמיכה חשמלית ושמה משה

שמיכה חשמלית ושמה משה
בימוי	אסי דיין
הופק בידי	יורם כסלו
תסריט	אסי דיין
עריכה	זהר סלע
שחקנים ראשיים	שמיל בן ארי; אורי קלאוזנר; רבקה נוימן
מוזיקה	ארקדי דוכין
צילום	עופר ינוב
מדינה	ישראל
הקרנת בכורה	יולי 1994
משך הקרנה	96 דקות
שפת הסרט	עברית
סוגה	סרט קומדיה שחורה
	דף הסרט ב־IMDb

שמיכה חשמלית ושמה משה הוא סרט קולנוע ישראלי שעלה לאקרנים ביולי 1994. את הסרט כתב וביים אסי דיין. הסרט הוא קומדיה שחורה אקזיסטנציאליסטית, ומהווה את חלקה השני של טרילוגיית הסרטים של דיין משנות התשעים, שכוללת גם את: "החיים על פי אגפא" (1992) ו"מר באום" (1997). שלושת גיבורי "שמיכה חשמלית ושמה משה": הסרסור לוי (שמיל בן ארי), שומר הראש שלו משה (אורי קלאוזנר) והזונה מלכה (רבקה נוימן), דמויות תל אביביות משולי החברה הישראלית, נלקחו מעלילת "החיים על פי אגפא". הסרט מתאר את שגרת חייהן של שלוש הדמויות בשילוב סצנות סוריאליסטיות המציגות את החלומות וההזיות שלהן. הסרט זיכה את אסי דיין ושמיל בן ארי בפרסי אופיר לתסריט הטוב ביותר ולשחקן הראשי הטוב ביותר, בהתאמה.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוי, מלכה ומשה קמים משנת לילה מסויטת. משה חסר הבית, שמאוהב בסתר במלכה, מקבל כריך מאם ובתה שמבלות בגן בו הוא ישן ומתוודה בפניהן שחלום חייו הוא לרכוש שמיכה חשמלית. מלכה מדקלמת בפני גוסטב פלובר, סופר גוסס מסרטן שהיא שוהה בביתו, שיר שכתבה על עבודתה בחוף תל ברוך. לוי, מלכה ומשה נפגשים בבית קפה ומשה נשלח להשיג סמים עבור לוי. לוי מציג בפני משה ומלכה את מעשה הנוכלות של היום, "תוכנית" כדבריו: ביקור בהלוויה של אישה על מנת לגבות מהאבלים כסף תמורת שמירה על הקבר הטרי. השלושה מגיעים לבית הקברות ולוי ומשה חוטפים מכות מבני משפחתה של הנפטרת. מלכה מחפשת בגדים חדשים עבור לוי ומשה בביתו של גוסטב ומוצאת אותו ירוי בראשו לאחר שהתאבד. השלושה מפרסמים מודעת אבל על מותו של גוסטב ומתלבטים בנושא נוסח המודעה.

מלכה, שחלום חייה הוא להפוך לזמרת מפורסמת, מתכוננת לקראת יום עבודה כזונה ובינתיים הוזה על חתונתה עם לוי. השלושה מגיעים לחוף תל ברוך כאשר לוי ומשה משגיחים מרחוק על מלכה. מלכה מקבלת הצעה מאביו של נער בן 16 לשכב עם הנער כמתנת יום הולדת. לוי מסכים אך בדיעבד מביע את זעמו על האב, ובתגובה מציע משה לחטוף את הנער עבור לוי, שמשתוקק לבן משלו. הנער מתקשה לפתח זיקפה לאחר שהאב מדבר לידם בקולי קולות בטלפון הסלולרי בענייני עבודה. מלכה מתרגזת על האב, שבתגובה מסרב לשלם על זמן העבודה של מלכה בטענה שבנו לא הגיע לסיפוק מיני. משה מתנפל על האב אך האב מתגבר עליו בקלות ושוכב עם מלכה בעצמו. אל המקום מגיעה חבורת זונות עם סרסור מאיים ולוי שולח את מלכה לפתות את הסרסור שלהן לשם השפלתו של הסרסור, אך אחת הזונות מרססת את השלישייה בגז מדמיע. בבית החולים בו מאושפזים השלושה, מלכה פוגשת בזוג שפיתח שפה מילולית פרטית, כאשר האישה פצועה באורח קשה. האישה זועמת על בן זוגה לאחר שהוא דיבר עם אדם אחר בטלפון בשפתם הפרטית וזמן קצר לאחר מכן היא מתה. לוי אומר למשה ש"המוות היא התוכנית היחידה בחיים", ואז מתיישב על מיטתו של חולה קשיש, סותם בשוגג את צינור ההנשמה שלו וגורם למותו. רופא ציניקן מטפל בגופת הקשיש בעוד שהוא נושא נאום ארוך בו הוא לועג לאורח חייהם של הקשישים, ולבסוף מציין כי הנפטר הוא אביו. השלושה מוצאים רופא אחר שתופר את פצעיו של לוי.

השלושה מגיעים לסט הצילום של הסרט "החיים על פי אגפא" ומוצע להם להשתתף בו. בין שתי הסצנות בהן הם משתתפים, נראה משה מתנה אהבים עם מלכה בגן על גבי שמיכה חשמלית בעוד שלוי מבקש ממנו הלוואה. מאוחר יותר שואל משה את לוי אם הוא יסלח לו ולוי עונה בחיוב. לוי ומלכה עוזבים את משה ומלכה מודיעה ללוי שהיא בהריון ממנו.

הפקה ותגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אל מארז ה-DVD של הסרט מצורף הסרט התיעודי "חיים. נקודה." שביימה רעייתו הרביעית של אסי דיין, ורד טנדלר דיין, העוסק בדמותו ובסרטיו של דיין. הסרט התיעודי כולל שיחה של אסי דיין עם נתן זך בנושא שירתו של דיין, בה הביע דיין את סיפוקו הגדול מביקורתו של אסא כשר על "שמיכה חשמלית ושמה משה": "בסרט 'שמיכה חשמלית' מופיע המשפט 'אין תוכנית, אין תוכנית, רק חיים. נקודה', משפט פילוסופי שראוי לעיון". זך העיר על כך כי במשפט זה מיצה דיין בשתי מילים את תמציתה של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

הדיאלוגים האקזיסטנציאליסטיים של דמויות השוליים שבסרט משתמשים בסגנון של סרטי בורקס, כמו למשל ההתייחסות אל ברוך שפינוזה במילים "דימיקולו של סופר".^[1] הסרט כולל ניבולי פה רבים, והוא לא זכה להצלחה ביקורתית או קופתית כשיצא לאקרנים. חלק מהמבקרים טענו כי הסרט מעורר אימה בכוונה תחילה וחלקם נרתעו מהוולגריות שלו.^[2]

כיום, לעומת זאת, נחשב הסרט בדרך כלל לאחד מהסרטים הישראליים הטובים ביותר של שנות התשעים. דרור עמיר מ-ynet קרא לסרט "יצירת קאלט" וטען כי הוא מבדר יותר מ"החיים על פי אגפא".^[1] עמית קלינג מנענע 10 טען, במסגרת כתבה שעסקה בהענקת פרס אופיר על מפעל חיים לדיין, כי "החיים על פי אגפא" ו"שמיכה חשמלית ושמה משה" הן "יצירות מופת בקנה מידה בינלאומי".^[3] דיין עצמו טען כי "שמיכה חשמלית ושמה משה" עוסק בהשקפתו הפרטית וכי הוא מחשיב אותו לסרטו הטוב ביותר.^[4]

דיין סיפר בסרט התיעודי כי במהלך צילומיה של אחת הסצנות על חוף תל ברוך, הוא נאלץ להכות באגרוף אדם שהפריע למהלך הצילומים.

עוד השתתפו בסרט רוברטו פולק כגוסטב פלובר, עידן אלתרמן בתפקיד הנער נחום וגיל אלון בתפקיד הרופא בבית החולים (אלון גילם את דמות זו גם בסרטו הבא של דיין - "מר באום"). הסרט הוקרן במסגרת חלק ה"פנורמה" של התוכנית הרשמית של פסטיבל ברלין.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"שמיכה חשמלית ושמה משה", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"שמיכה חשמלית ושמה משה", באתר AllMovie (באנגלית)
"שמיכה חשמלית ושמה משה", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"שמיכה חשמלית ושמה משה", באתר ספר הקולנוע הישראלי
"שמיכה חשמלית ושמה משה", באתר אידיבי
"שמיכה חשמלית ושמה משה", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
"שמיכה חשמלית ושמה משה", במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² דרור עמיר, החיים על פי אסי, באתר ynet, 7 במרץ 2008
^ קולנוע ישראלי 1995-1998, באתר משרד החוץ הישראלי
^ עמית קלינג, יש פרס, אין דיין, באתר nana10‏, 29 ביולי 2009
^ מור גורדון, הצבע של אסי דיין, באתר הארץ, 13 במרץ 2008

[עמיר-1] ¹ ² דרור עמיר, החיים על פי אסי, באתר ynet, 7 במרץ 2008

[2] קולנוע ישראלי 1995-1998, באתר משרד החוץ הישראלי

[3] עמית קלינג, יש פרס, אין דיין, באתר nana10‏, 29 ביולי 2009

[4] מור גורדון, הצבע של אסי דיין, באתר הארץ, 13 במרץ 2008

[1]

[2]

[3]

[4]

סרטי אסי דיין
עבודתו כבמאי	הזמנה לרצח (1973) • חגיגה לעיניים (1975) • יופי של צרות! (1976) • גבעת חלפון אינה עונה (1976) • שלאגר (1979) • עם ישראל חי (1981) • מלך ליום אחד (1982) • בחינת בגרות (1983) • הטוב הרע והלא נורא (1986) • החיים על פי אגפא (1991) • שמיכה חשמלית ושמה משה (1995) • מר באום (1997) • המדריך לכיסוי התחת (קצר, 1998) • הבשורה על פי אלוהים (2004) • ד"ר פומרנץ (2012)
עבודתו כשחקן	הוא הלך בשדות (1967) • סיירים (1967) • חמישה ימים בסיני (1969) • נאהבים לנצח (1969) • מותו של יהודי (1970) • השמלה (1970) • הבטחה עם שחר (1971) • חצי חצי (1971) • שלושה ואחת (1974) • המכירה הכללית (1976) • מבצע יונתן (1977) • קשר האורניום (1978) • רגעים (1979) • האיש שבא לקחת (1981) • מירי (1983) • מאחורי הסורגים (1984) • בנות (1985) • עד סוף הלילה (1985) • מחץ הדלתא (1986) • הקרב על הוועד (1986) • פוטו רומן (1988) • הינשוף (1988) • זמן אמת (1991) • זיכרון דברים (1995) • בן-גוריון (1997) • אין שמות על הדלתות (1997) • כאילו כלום לא קרה (1999) • ההסדר (2000) • זמזום (2001) • אודות המוניטין (2001) • השיבה מהודו (2002) • מדורת השבט (2002) • בקרוב יקרה לך משהו טוב (2006) • למראית עין (2006) • הדברים שמאחורי השמש (2006) • חופשת קיץ (2007) • מדוזות (2007) • רק כלבים רצים חופשי (2007) • ד"ר פומרנץ (2012)