גוסטב פלובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gustave Flaubert.jpg

גוסטב פְלוֹבֵּר (צרפתית: Gustave Flaubert‏; 12 בדצמבר 18218 במאי 1880) היה סופר צרפתי, הנחשב לאחד מהסופרים המערביים החשובים ביותר.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלובר נולד בעיר רואן שבנורמנדי, לאב שהיה רופא מנתח (עליו ביסס פלובר את דמותו הבידיונית של שארל בוברי). אמו הייתה נצר לכמה מהמשפחות הנורמניות העתיקות ביותר. הוא התחנך בעיר הולדתו רואן ולא עזב אותה עד ל-1840, עת נסע לפריז ללמוד משפטים. נאמר כי היה תלמיד גרוע בבית הספר, אך התעניין בספרות מגיל 11. בנערותו נודע כבעל כוח פיזי רב, בעל חן, ביישן, אינדיבידואליסט, וללא אמביציות יוצאות דופן.

הוא אהב את הכפר, ופריז הייתה סרת טעם בעיניו. הוא הכיר שם את ויקטור הוגו, וב-1840 טייל בפירנאים ובקורסיקה. הוא חזר לפריז, ובזבז שם את זמנו. ב-1846, משנותרה אמו לבדה לאחר מותו של אביו ואחותו קרולין, עזב פלובר בשמחה את פריז ואת לימודי המשפטים על מנת להקים לה בית בקרואסה (Croisset), על-יד רואן. אחוזה זו, בית היושב על חלקת קרקע שגבלה בנהר הסן, היה לביתו של פלובר לשארית חייו. מ-1846 עד 1854 התכתב עם המשוררת מאדאם לואי קולט; מכתביהם נשתמרו, ועל פי אמיל פאגט, זו הייתה האפיזודה הסנטימנטלית המשמעותית היחידה בחייו, שכן פלובר מעולם לא התחתן. חברו העיקרי בתקופה זו היה מקסים דו קאם (Maxime du Camp), שאיתו טייל בברטאן ב-1846 ובמזרח (מצרים, ארץ ישראל, סוריה, טורקיה, יוון ואיטליה) ב-1849-1851. ליוון ומצרים הייתה השפעה עמוקה על דמיונו של פלובר בעוד ירושלים חילצה מעטו רק התרשמויות של צחנה, כיעור וגועל‏[1].

עם שובו מהמזרח ב-1850 החל לכתוב את "מאדאם בוברי". עד אז הוא לא כתב כמעט דבר ולא פרסם דבר. כתיבת הרומן המפורסם ארכה שש שנים. ב-1857 פורסם "מאדאם בובארי", בחלקים, ב"רוויו דה פאריז". הממשלה תבעה את הסופר ואת המוציא לאור על פריצות, אך שניהם זוכו, וכאשר "מאדאם בוברי" יצא לאור הוא נתקבל בחום רב. ב-1858 פלובר החל בכתיבת הרומן ההיסטורי "שלמבו", אותו סיים רק ב-1862. הרומן עוסק במרד שכירי החרב כנגד קרתגו במאה ה-3 לפנה"ס. בין השנים 1862 - 1869 כתב את "החינוך הסנטימנטלי". ברומן זה השתמש פלובר בזכרונות רבים מילדותו.


בתקופה זו חל מפנה לרעה בחייו, שהיו שמחים יחסית עד אז. הוא חש את צער המלחמה של 1870 בצורה חריפה, וכנראה כי זה השפיע על בריאותו, והוא החל לסבול ממחלת עצבים. הוא איבד את חבריו הטובים ביותר בשל מוות או חוסר הבנה; ב-1872 מתה עליו אמו, ומקורותיו הכספיים הדלדלו. אחייניתו, מאדאם קומונוויל, שמרה עליו בנאמנות. הייתה לו חברות קרובה עם ז'ורז' סנד, שאיתה הוא ניהל התכתבות בעלת עניין אמנותי רב, ולעתים התראה עם חבריו הפריזיאים – אמיל זולא, אלפונס דודה, טורגנייב, ז'יל ואדמון דה גונקור, אך שנותיו האחרונות היו עצובות ובודדות; בכל זאת המשיך לעבוד באינטנסיביות ובהתמדה. הוא השלים את "פיתויו של אנטוניוס הקדוש" ב-1874. באותה שנה הוא נחל אכזבה בשל כישלון הדרמה שלו, "המועמד". ב-1877 פרסם פלובר ספר הכולל שלושה סיפורים, "לב תמים", "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" ו"הורודיה". עד מותו הוא עסק בכתיבת סאטירה ארוכה על חוסר התוחלת שבידע האנושי, שאותה לא השלים, אך לאחר מותו נתפרסמה היצירה בשם "בּוּבאר ופקושה", 1881. הוא האמין כי זוהי יצירת המופת שלו.

פלובר הזדקן במהירות מאז 1870, ונראה זקן מכפי גילו כשמת בגיל 58, ב-1880. הוא מת בקרואסה, אך נקבר בחלקת המשפחה בבית הקברות של רואן. שפו יצר אנדרטה לזכרו, המוצבת במוזיאון ברואן. סיבת מותו הרשמית של פלובר אובחנה בתור דימום תוך-גולגולתי, אולם ייתכן מאוד כי הדימום נבע כתוצאה ממחלת העגבת בה נדבק בעת ביקורו במזרח התיכון[2] או מהאפילפסיה שלו‏[1].

אישיותו של פלובר הייתה מוזרה למדי. הוא היה ביישן ונוירוטי, אך יחד עם זאת רגיש מאוד ויהיר. הוא עבר משתיקה לזרם רועש ועצבני של דיבור. חוסר אחידות דומה היה גם באופי הפיזי שלו – היה לו מבנה גוף חזק, אך בריאותו הייתה רופפת מאז ילדותו. ענק זה נאכל מבפנים ממיזנטרופיה ושנאת החיים. שנאתו את הבורגנות החלה בילדותו והתפתחה לסוג של שגעון. הוא שנא את בני האדם, את הרגליהם, את חוסר האינטלגנציה שלהם, את חוסר ההבנה שהם מפגינים כלפי יופי, קצת בדומה לנזיר מתבודד.

ביקורו של פלובר בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלובר ערך מסע לארצות המזרח (מצרים, סודאן, ארץ ישראל, סוריה וטורקיה) בשנים 1849-1851, יחד עם חברו מאקסים דה קאן. את הביקור בארץ ישראל ערך באוגוסט 1850. ברשמי המסע שלו, שהתפרסמו רק ב-1948, הוא השתמש בסגנון פחות מוקפד מאשר בשאר יצירותיו.

יצירתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזרויות באישיותו תרמו רבות לצורות המעניינות ביצירתו של פלובר. הוא עבד בבדידות מזהירה, ולפעמים עבד שבוע שלם על דף אחד, לעולם אינו מרוצה ממה שכתב, מחפש בצורה נואשת את הביטוי הטוב ביותר, את התיאור הקולע ביותר. לא ניתן לומר שיגיעו היה לשוא. מכתביו הפרטיים מראים כי היה אדם המתנסח היטב ובקלות; הוא הצליח להשיג את השלמות המיוחדת לו רק על ידי עבודה רבה. אחד מהמבקרים החריפים ביותר שלו מודה כי ניתן להחשיב כל עמוד בפלובר כמודל לסגנון ספרותי.

מקובל כיום כי היה אחד מהסופרים הגדולים ביותר שידעה צרפת, וגדולתו מתבססת בעיקר על הכוח יוצא הדופן והדיוק של סגנונו. פלובר מדייק תמיד, ולעולם לא מדבר בצורה מופשטת או לא ברורה, יותר מכל סופר אירופאי אחר. הוא מעולם לא הרשה לביטוי שכמעט ביטא את מה שרצה להשאר על הנייר, אלא תמיד חיפש את המושלם ביותר. הוא מהווה תערובת, כמעט בחלקים שווים, של רומנטיקן וריאליסט, ולכן סגנונו היה לעזר רב לסופרים משתי אסכולות אלה. הדיוק המושלם שלו מתבלט בעיקר בדיוקנות שהוא משרטט ברומנים העיקריים שלו. האופן שבו פרסומו הולך וגדל מאז מותו, הוא פרשה מעניינת בהיסטוריה ספרותית.

הפרסום של "מאדאם בוברי" ב-1857 היה מלווה יותר בסקנדל מאשר בהערכה; רק לאחר זמן הוכרה כאחת מהיצירות פורצות הדרך בסוגת הריאליזם שבספרות המודרנית. בשעת מותו היה מפורסם כריאליסט. ככזה, היה לפלובר השפעה מכרעת על אדמונד דה גונקור, אלפונס דודה וזולה. אך גם לאחר ירידת קרנה של האסכולה הריאליסטית, היוקרה של פלובר לא פחתה, והוכרו פנים אחרים של גאוניותו, כגון ראייתו החודרת. פלובר הוא סופר שאהוד יותר על סופרים אחרים מאשר על הקוראים, מכיוון שאמנות הכתיבה, החיפוש המתמיד אחר הדיוק המושלם, הייתה תמיד נר לרגליו.

אפשר לומר שהוא הפך את הציניות לאומנות, כפי שאפשר לראות מאמירה זו מ-1846:

"להיות טיפש, אנוכי ובריא הם שלושת התנאים לשמחה. אך אם הטיפשות חסרה, השאר חסרי תועלת".

מהדורת כל כתביו (8 כרכים, 1885) הודפסה מכתבי היד המקוריים, וכללה, מלבד מה שהוזכר לעיל, עוד שני מחזות, ה"מועמד" ו"הארמון של אבורס". מהדורה אחרת (10 כרכים) יצאה לאור בין השנים 18731885. התכתבותו של פלובר עם ז'ורז' סנד פורסמה ב-1884, עם הקדמה של גי דה מופאסאן. כמעט כל אישיות ספרותית רצינית במאה העשרים כתבה עליו, וכן פילוסופים רבים.

ספרי פלובר בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 אליעזר ויצטום ומשה קליאן, "ירושלים של קדושה ושיגעון, צליינים משיחים והוזים". הוצאת אריה ניר, 2013 עמ' 282-284
  2. ^ Laurence M. Porter. (2001). A Gustave Flaubert Encyclopedia. Greenwood. p.104. ISBN 978-0313307447