אקזיסטנציאליזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אקזיסטנציאליזם, או פילוסופיה קיומית, היא תורה פילוסופית העוסקת בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים. הפילוסופיה למעשה עוסקת יותר בחוסר המשמעות והתכלית.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
האקזיסטנציאליזם החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 במערב אירופה, אך קיבל את שמו בין השנים 1920 - 1935 כדיסציפלינה נפרדת בפילוסופיה, למרות שכבר מראשיתה עסקה הפילוסופיה בשאלות דומות לאלה שלהן ניתן מענה בזרם האקזיסטנציאליזם. זרם זה, כמו זרמים רבים בתקופתו, נבע מההתנגדות להגותו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט. האקזיסטנציאליזם שם סייג לקביעתו של קאנט שמהותו של כל עצם קודמת לקיומו. על-פי האקזיסטנציאליזם, קיום האדם קודם למהות, ועל כן יכול הוא להתקיים אף ללא מהות וללא תכלית.
ניצניה וראשיתה של התפיסה האקזיסטנציאליסטית בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שעקב משבר אישי עמוק, החל לעסוק בשאלות של טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית. הוא תהה האם ישנה סיבה מוצדקת לחפש אחר אמת כלשהי, כשברור לכל שאמת מוחלטת כזו אינה קיימת, ופיתח את הגותו בניסיון לאתר מהות עבור האינדיבידואל. נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות האקזיסטנציאליזם היא הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה. רוחות החילון באירופה נתנו אותותיהן בכל, ואחד משיאיו של החילון היה האשמתו של ניטשה את המין האנושי בכך שלמעשה "הרג את אלוהים". קריאה זו מבטאת בצורה חריפה את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם: אין זה אתאיזם במובן הפשוט, אלא התנערות מוחלטת מכל תכלית שהוכתבה לאדם מבחוץ.
זהו אחד הזרמים היותר חריגים בפילוסופיה ובספרות, מאחר שהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית רחבה ביותר מבחינת קשת האמונות שלה. חלקה אתיאיסטית מעיקרה (לודגמה ניטשה) וחלקה קשורה באמונה דתית (לדוגמה סרן קירקגור). חלקה רואה בקיום האדם עובדה מייאשת (למשל סמואל בקט) וחלקה מכירה בו כפלא (למשל אלבר קאמי). בין ההוגים ניתן למצוא בעלי נטיות קומוניסטיות (כמו סארטר), ומנגד בעלי נטיות פאשיסטיות ואף נאציות (למשל מרטין היידגר).
בשל רבגוניותו, נכתבה ביקורת רבה על זרם זה ונראה כי הוא הצליח למשוך אש מכל הכיוונים: הכנסייה, השמרנים, המרקסיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים ורבים אחרים.
ההגות האקזיסטנציאלית הגיעה לשיא פריחתה לאחר מלחמת העולם השנייה. העולם התעורר מזוועות המחצית הראשונה של המאה ה-20. מיליוני ההרוגים במלחמות העולם, מחנות ההשמדה, פצצת האטום, הדיקטטורות, המשברים הכלכליים, המהפכות הרדיקליות ושאר תחלואי האדם. העידן הזה הניב תנועות פילוסופיות ואמנותיות רבות המדברות על האכזבה מכל האידאולוגיות, ביניהן, ואולי בראשן האקזיסטנציאליזם.
בשנת 1946 פרסם אחד מנציגיו הבולטים של הזרם האקזיסטנציאלי, הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן פול סארטר, מאמר רב השפעה בשם "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", ובו חשף את מחשבותיו לגבי היחס בין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר תום המלחמה.
האקזיסטנציאליזם כז'אנר ספרותי סיים תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים, אך כזרם פילוסופי יש לו עוד מאמינים רבים, אם כי בדרך כלל, ובניגוד ליוצריו הגדולים שראו בו לעתים תקווה וגאולה, הללו אוחזים בגישות פסימיות יותר.
[עריכה] תכנים מרכזיים באקזיסטנציאליזם
[עריכה] הבדידות
האקזיסטנצאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן החלשות האמונות הדתיות המסורתיות ואובדן האמיתות האבסולוטיות של העידן המודרני, דבר שהביא רבים לתחושות של בדידות וניכור.
הבדידות מקורה בהנחה שאין האדם יכול לתקשר באמת עם אדם אחר. תחושת הקיום היא כה ייחודית ומוזרה עד כי לא ניתן לשתף בה את האחר, כפי שלא ניתן להשתתף בתחושות הקיום של אותו אחר. במקום להבין את קיומו של השני אנו רואים את השתקפותו הפיזית, לה אין משמעות של ממש, והאדם עצמו מודע לכך שהאחרים מכירים אותו באמצעות מראהו החיצוני.
האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, אליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו "נגזר עליו לחיות". עולם שהוא עתיד להיפרד ממנו בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה.
הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך.
רעיונות מוקדמים מעין אלו ניתן למצוא בדבריהם של בלז פסקל וסרן קירקגור. פסקל כתב: "כשאני מהרהר בהיותם של החיים כה קצרים, בלועים בנצח שלפניהם ושלאחריהם, ובהיותו של המרחב כה גדול והחלק שאני תופס בו כה קטן - אני נרעש ונפחד". קירקגור ניסח את התחושה הטבעית של האדם כתחושת "רעד ופחד מוות".
[עריכה] החירות
האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עסוק רק בתיאור הסבל שבקיום. יש בידו להציע גם איזשהו שמץ של גאולה ותקווה. לקיום האנושי ולקיומם של תודעה, רצון אישי ותחושות פרטיות יש גם צדדים חיוביים: החירות המוחלטת, הייחודיות והיכולת ליצור.
רעיון החירות הוא המרכזי בערכים החדשים שאותם מציע האקזיסטנציאליזם. אמנם, רעיון זה אינו חדש, וכבר במאה ה-18 עסקו הפילוסופים בהיותו של האדם חופשי מטבעו ובהתנגדותו לציות עיוור ולכבילתו בשרשראות השעבוד. את הדרך הראשונית פילס ג'ון לוק ולאחריו פרידריך ניטשה וקרל מרקס. לצדם בא המדע בנפצו את הדוֹגמות הדתיות. הגדיל לעשות צ'ארלס דרווין שנתן פתרון חדש לשאלה הגדולה בדבר מקורו של המין האנושי (ראו אבולוציה).
אך האקזיסטנציאליזם מנסה לתת נופך חדש למושג החירות. דווקא בשל הדגשת המוזרות והייחודיות שבקיום, ההופכת את האדם לשונה לגמרי מכל העצמים האחרים שבטבע, ברורה יותר משמעותה של התביעה לחופש. זו מתחייבת מעצם הקיום. לא ייתכן שיהא האדם משועבד, כשכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבידואליות.
האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריוּת והיטמעוּת בתוך מגדר, גזע או לאום. אין טעם בכך, שכן האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לבחור", כאמור. החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות. כל ניסיון לברוח ממנו לא ייצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות. אמרתו המפורסמת של סארטר נהפכה כמעט למוטו של האקזיסטנציאליזם: האדם נידון לחירות.
אקזיסטנציאליסטים אחרים מציגים את הבדידות והחירות יחדיו, האדם הוא בודד לחלוטין, אין לו דרך להגיע ליחס אנושי אמיתי, אבל מסיבה זו הוא גם חופשי. אלבר קאמי אינו רואה את האדם כבורג במכונה, בספר הזר הוא מציב גיבור בודד ומבודד שאינו מצליח לתקשר כראוי, אבל הגיבור הזה חופשי לחלוטין (עד לחלק האחרון של הספר). קאמי כותב על כך שהמוות הוא הסוף שנכפה על כל אדם, אבל החיים הם בשליטתו המוחלטת.
[עריכה] האבסורד
אחד מהמושגים החשובים, והמורכבים ביותר באקזיסטנציאליזם הוא האבסורד. למעשה יש שמחשיבים את האבסורד לזרם בתוך האקזיסטנציאליזם, ויש שמחשיבים אותו לזרם נפרד. הפילוסופיה מדברת על האבסורד שבקיום האנושי, במובנים רבים וצורות רבות. הדבר המרכזי ביותר הוא עצם הקיום של האדם, הפער בין האידאולוגיות של בני האדם, המהות שהם נותנים לכל זוטא, ובין הפעולה החוזרת ונשנת שהם עושים, שבסופו של דבר לא תשנה את גורלם.
האבסורד היה קיים מתחילת האקזיסטנציאליזם, ולמעשה גם מהטקסטים שעליהם נבנתה התורה. דוגמה בולטת היא איוב ספר עם הרבה מסקנות אקזיסטנציאליסטיות העוסק בשאלה האבסורדית: איך ייתכן מצב של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". בתור זרם יותר עצמאי ודומיננטי באקזיסטנציאליזם, האבסורד נבנה כתוצאה של מלחמת העולם השנייה, האבסורד שבין הקידמה והתרבות והמעשים הנוראיים שנעשו במלחמה.
ישנן שתי גישות מרכזיות לעסוק באבסורד, אחת גישתו של אלבר קאמי, והשניה של המחזאי האירי סמואל בקט. בקט הוא אחד מהפילוסופים הקודרים ביותר שהיו בהיסטוריה האנושית, הוא מציג את האבסורד כשליט היחד על חיינו. לעומתו קאמי מדבר על כך שעצם הקיום האנושי שווה את כל החולי בעולם, והדרך לטפל באבסורד שלנו היא להכיר בו ולהבין אותו (למרות שלטענת קאמי אדם שהצליח להבין ולהשלים עם האבסורד של חייו נהיה מפלצתי).
אחת השאלות המרכזיות באקזיסטנציאליזם שעולה בהקשר האבסורדי היא שאלת ההתאבדות, אם חיינו הם כל כך אבסורדים, מדוע לא לקחת את הבחירה לידינו ולהתאבד? בקט מציג את ההתאבדות כאופציה לגיטימית אך הוא עצמו לא בוחר בה. במחזה המפורסם ביותר שלו מחכים לגודו, מציב בקט את שתי הדמויות הראשיות בפני שאלת ההתאבדות, ולבסוף מראה איך הם לא מתאבדים משיקולים קטנונים וטכנים.
קאמי פוסל את ההתאבדות על הסף. למעשה הבחירה היחידה שאינה לגיטימית כלל בעיניו היא ההתאבדות. בספרו המיתוס של סיזיפוס מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחידי לאבסורד היא ההתעמתות וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך המיתוס של סיזיפוס).
[עריכה] האקזיסטנציאליזם כספרות ופילוסופיה
רבים מהוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים הם גם סופרים בז'אנר זה. האקזיסטנציאליזם הספרותי ייחודי בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק למאבק הפנימי של הדמויות, ולעתים אף נראית העלילה כמתפתחת רק כדי להציג את התורה הפילוסופית. אי לכך, נראה שיש לשייך זרם זה לעולם הפילוסופיה יותר מאשר לעולם הספרות, אם כי אקזיסטנציאליזם נמנה על סוגי ההגות אשר חומקים ממרחב הדיון הפילוסופי ומגשימים עצמם גם דרך הספרות. היו שהתנגדו להגדרה האקזיסטנציאליזם כתורה פילוסופית, כחלק מהרעיון היסודי באקזיסטנציאליזם, שאין כבר צורך בפילוסופיה קלאסית מהסוג המגדיר ומנתח מושגים. לכן, על פי דבריהם, רוב ההגות האקזיסטנציאליסטית מנוסחת כספרות כי זו הדרך היחידה להעביר מסרים חוייתיים שיפעלו על הקורא כהשראה ולא כתוספת אינפורמציה.
עם הסופרים שכתיבתם נתפסת כאקזיסטנציאליסטית ניתן למנות את פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, אנטואן דה סנט-אכזופרי ופרנץ קפקא. אך עיון בכתביהם (ספרות והגות כאחד) של ניטשה, סארטר, אלבר קאמי וקירקגור חושף את האקזיסטנציאליזם במהותו האמיתית כהגות "חיה", הממוקמת בין הפילוסופיה לספרות ומתקיימת כשלמה רק במרחב הכולל את שני אופני הדיון הללו.
[עריכה] אקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה
אחד מהתחומים העיקריים שהתפתחו בעקבות האקזיסטנציאליזם הינו הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, שלעתים מכונה פסיכולוגיה של הזרם השלישי, נוסד על ידי רולו מיי וקרל רוג'רס, שהושפעו רבות מקירקגור. גם בכתבי פרויד עצמו, שסארטר התפלמס אתם רבות, ניכרת השפעתו העמוקה של ניטשה.
כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט ואתו אחראיות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. פסיכואנליטיקאים משתשמשים באקזיסטנציאליזם לעתים קרובות, כדי להסביר חרדות שונות של מטופלים. מטפלים הדוגלים בשיטה זו מאמינים כי המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו.
גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליזם. הלוגותרפיה, מבית מדרשו של ויקטור פראנקל, מניחה כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. התרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחריות של קבלת ההחלטות ועם חווית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו.
הפסיכיאטר ארווין יאלום מספר בספריו על טיפולים אמיתיים בעלי פן אקזיסטנציאליסטי, ולעתים אף מקשר אותם ישירות להוגים אקזיסטנציאליסטים כסיפור בדיוני ("כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאור").
[עריכה] הוגים אקזיסטנציאליים בולטים
- פרידריך ניטשה
- סרן קירקגור
- אלבר קאמי
- ז'אן פול סארטר
- אריך פרום
- בלז פסקל
- מרטין היידגר
- ויקטור פרנקל
- רונאלד לאינג
- ריימון ארון
- סימון דה בובואר
- מיגל דה אונמונו
[עריכה] הוגים אקזיסטנציאליים יהודים
- מרטין בובר
- פרנץ רוזנצווייג
- אברהם יהושע השל
- אריך פרום
- הרב יוסף דב סולובייצ'יק
- עמנואל לוינס
- ויקטור פרנקל
- פרנץ קפקא
- יש הרואים במחשבת החסידות סוג של אקזיסטנציאליזם יהודי, בפרט בזרם שהתחיל במנחם מנדל מקוצק דרך מרדכי יוסף לינער ורבי צדוק הכהן מלובלין. גם הסיפורים והתורות של רבי נחמן מברסלב בולטים בדמיונם לספרות ההגות הקיומית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אפרים מאיר, פילוסופים קיומיים יהודים ברב-שיח, הוצאת מאגנס, תשס"ד
- זאב לוי, "מבשר אקזיסטנציאליזם יהודי, משנתו של פרנץ רוזנצווייג", הוצאת הקיבוץ הארצי, תש"ל
- יעקב גולומב, מבוא לפילוסופיות הקיום - אקזיסטנציאליזם, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, 1990
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חנה קהת, גישה אקזיסטנציאליסטית בהוראת המקרא, באתר "דעת"
