אקזיסטנציאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אֵקְזִיסְטֵנְצְיָאלִיזְם (מהמונח השגור אצל הפילוסוף קירקגור בדנית: existents-forhold), או הפילוסופיה הקיומית, היא תורה פילוסופית העוסקת בשאלת תכלית קיומו של האדם ובמשמעות החיים. הטענה העומדת בבסיסו של האקזיסטנציאליזם היא כי קיום קודם למהות. כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית יוצאת נגד תפישות של גורל ושל משמעות מטאפיזית ואוניברסלית של החיים באשר הם, דוגמת הרעיון של חיים שאחר המוות. את המשמעות, ייטענו האקזיסטנציאלסטים, יש לרכוש בעמל רב.

סרן קירקגור, "אבי האקזיסטנציאליזם"

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקזיסטנציאליזם החל להתפתח בתחילת המאה ה-20 במערב אירופה, אך קיבל את שמו בין השנים 1920 - 1935 כדיסציפלינה נפרדת בפילוסופיה, על אף שכבר מראשיתה עסקה הפילוסופיה בשאלות של קיום להן ניתן למצוא מענה בזרם האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, כמו זרמים רבים אחרים בפילוסופיה באותה התקופה, היווה מעין מתקפת נגד להגותו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט. האקזיסטנציאליזם מיאן להסכים עם הטענה על פיה מהותו של עצם קודמת לקיומו. כלומר, הקביעה על פיה המשמעות היא תנאי הכרחי לחיים. על פי האקזיסטנציאליזם קיום האדם קודם למהותו, ולפיכך הוא יכול להתקיים ללא תכלית ומשמעות.

את ניצניה וראשיתה של התפישה האקזיסטנציאלסטית ניתן לראות בהגותו של הפילוסוף הדני סרן קירקגור, שהחל לעסוק בשאלות של טעם החיים במציאות כה סובייקטיבית, עקב משבר אישי עמוק שעבר. קירקגור תהה האם ישנה סיבה מוצדקת לחיפוש אחר אמת כלשהי, כשברור לכל שאמת מוחלטת שכזו איננה קיימת. הגותו סבבה סביב הניסיון לאתר מהות אישית עבור האינדיבידואל.

נקודת ציון משמעותית נוספת בתולדות האקזיסטנציאליזם היא הגותו של הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה, שטען כי המין האנושי אשם במות האלוהים. קריאה זו מבטאת באופן חריף את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם שרווחה באותה התקופה. אין זה אתאיזם במובנו הפשוט, כי אם התנערות מוחלטת מכל תכלית וסוף שהוכתבו לאדם מבחוץ.

זהו אחד הזרמים החריגים בפילוסופיה ובספרות, מאחר שהפילוסופיה האקזיסטנציאלסטית כוללת בתוכה קשת רחבה של אמונות. הגותם של אחדים מההוגים היא אתיאיסטית מעיקרה כמו הגותו של ז'אן-פול סארטר, ואילו הגותם של הוגים אחרים קשורה קשר הדוק באמונה דתית כמו מרטין בובר. הוגים אחרים רואים בקיום האדם עובדה מייאשת כגון סמואל בקט, ואחרים מכירים בו כפלא לדוגמה אלבר קאמי. בין ההוגים ניתן למצוא גם בעלי נטיות קומוניסטיות (כמו ז'אן פול סארטר), ומנגד בעלי נטיות פאשיסטיות ואף נאציות כמו מרטין היידגר.

בשל הרבגוניות הרבה המאפיינת את האקזיסטנציאליזם, נכתבו ביקורות רבה אודותיו ונראה כי הצליח למשוך אש מכל הכיוונים: הכנסייה, השמרנים, המרקסיסטים, הקומוניסטים, הפשיסטים ורבים אחרים.

ההגות האקזיסטנציאליסטית הגיעה לשיא פריחתה בתום מלחמת העולם השנייה. העולם שהתעורר מזוועת המחצית הראשונה של המאה ה-20. מיליוני ההרוגים במלחמות העולם, מחנות ההשמדה, פצצת האטום, הדיקטטורות, המשברים הכלכליים, המהפכות הרדיקליות ושאר תחלואי האדם. העידן הזה הניב תנועות פילוסופיות ואמנותיות רבות המואסות באידאולוגיות פרומתאיות השואפות ליצור ולבנות אדם חדש וחברה חדשה. בראשן של התנועות הללו עמד האקזיסטנציאליזם.

בשנת 1946 פרסם אחד מנציגיו הבולטים של הזרם האקזיסטנציאלי, הפילוסוף והסופר הצרפתי ז'אן פול סארטר, מאמר רב השפעה בשם "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", ובו חשף את מחשבותיו לגבי היחס בין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר תום המלחמה. באותה שנה הוציא מרטין היידגר, פילוסוף הממוקם בצד הנגדי של המפה האקזיסטנציאלית, חיבור המגיב למאמר של סארטר בשם "מכתב על ההומניזם" (Brief über den Humanismus)‏. בחיבור זה תוקף היידגר את ההומניזם המערבי שהחל עם סוקרטס בטענה שהוא אונס את הטבע והאנושי ונלחם בו, וטוען שהוא לא ראוי לשם "הומניזם". היידגר קורא למערב לבחון את "ההומניזם" שהוא מכיר וליצור אחד חדש, כזה שלא ילחם בטבע האנושי אלא יתחבר אליו ויכבד אותו. הרעיון של השתלבות בטבע ובסביבה והזדהות עמם הוא רעיון מרכזי בהגותו של היידגר ומופיע בחלק גדול מכתביו. "מכתב על ההומניזם" נשען על טיעוניו של היידגר בנוגע להוויה, כפי שהם מופיעים בספרו המוקדם והחשוב "הוויה וזמן", שיצא לאור בשנת 1927.

האקזיסטנציאליזם כז'אנר ספרותי סיים תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים, אך כזרם פילוסופי יש לו עוד מאמינים רבים, אם כי בדרך כלל, ובניגוד ליוצריו הגדולים שראו בו לעתים תקווה וגאולה, הללו אוחזים בגישות פסימיות יותר.

תכנים מרכזיים באקזיסטנציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבדידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקזיסטנצאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן החלשות האמונות הדתיות המסורתיות ואובדן האמיתות האבסולוטיות של העידן המודרני, דבר שהוביל רבים לתחושות של בדידות וניכור.

הבדידות מקורה בהנחה שאין האדם יכול לתקשר באמת עם אדם אחר. תחושת הקיום היא כה ייחודית ומוזרה עד כי לא ניתן לשתף בה אחר, כפי שלא ניתן להשתתף בתחושות קיומו של אדם אחר. במקום להבין את קיומו של השני אנו רואים את השתקפותו הפיזית, לה אין משמעות וממשות של ממש, והאדם עצמו מודע לכך שהאחרים מכירים אותו באמצעות מראהו החיצוני.

האימה היא תגובה טבעית לחיים בעולם ללא משמעות וללא תכלית, אליו הוטל האדם מבלי שבחר בכך ובו "נגזר עליו לחיות". עולם שהוא עתיד להיפרד ממנו בצורה אלימה, במוות, מבלי שיבין על מה היה כל זה.

הניכור הקיים בחברה המודרנית מעצים את התגובות הללו בקרב אלו החיים בה. על פי האקזיסטנציאליזם, האדם משול לבורג במכונה, אפוף ייאוש ובהלה מול עוצמתה של המכונה מחד, ומול חולשתו שלו מאידך.

רעיונות מוקדמים מעין אלו ניתן למצוא בדבריהם של בלז פסקל וסרן קירקגור. פסקל כתב: "כשאני מהרהר בהיותם של החיים כה קצרים, בלועים בנצח שלפניהם ושלאחריהם, ובהיותו של המרחב כה גדול והחלק שאני תופס בו כה קטן - אני נרעש ונפחד". קירקגור ניסח את התחושה הטבעית של האדם כתחושת "חיל ורעדה".

החירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקזיסטנציאליזם אינו בהכרח ניהיליסטי ואינו עוסק בתיאור הסבל שבקיום בלבד. יש בידו להציע שמץ של גאולה ותקווה. לקיום האנושי ולקיומם של תודעה, רצון אישי ותחושות פרטיות יש גם צדדים חיוביים: החירות המוחלטת, הייחודיות והיכולת ליצור.

רעיון החירות הוא המרכזי בערכים החדשים שאותם מציע האקזיסטנציאליזם. אמנם, רעיון זה אינו חדש, וכבר במאה ה-18 עסקו הפילוסופים בהיותו של האדם חופשי מטבעו ובהתנגדותו לציות עיוור ולכבילתו בשרשראות השעבוד. הראשון שהגה רעיונות מעין אלה היה ג'ון לוק ולאחריו פרידריך ניטשה וקרל מרקס. לצדם בא המדע בנפצו את הדוֹגמות הדתיות. הגדיל לעשות צ'ארלס דרווין שמצא פתרון חדשני ומדעי לשאלה הגדולה בדבר מקורו של המין האנושי (ראו אבולוציה).

אך האקזיסטנציאליזם שואף להעניק נופך חדיש ובלתי מוכר למושג החירות. למעשה, בשל הדגשת הזרות והייחודיות שבקיום, ההופכת את האדם לשונה מכל שאר העצמים שבטבע, נוצקת משמעות ברורה ואיתנה יותר של התביעה לחופש. לא ייתכן שאדם יהא משועבד, משום שכל מהותו של הקיום האנושי היא האינדיבדואליות והחירות. בלעדיה, אין לו לאדם דבר.

האקזיסטנציאליזם מגנה בתוקף עדריוּת והיטמעוּת בתוך מגדר, גזע או לאום. אין בכך כל טעם, שכן האדם אינו יכול לחמוק מכך ש"נגזר עליו לבחור". החופש המוחלט שגלום בקיום הוא חסר פשרות. כל ניסיון לברוח ממנו לא ייצלח, שכן עצם הבריחה עצמה – גם היא החלטה שנלקחת בחירות. אמרתו המפורסמת של סארטר נהפכה כמעט למוטו של האקזיסטנציאליזם: האדם נידון לחירות.

אקזיסטנציאליסטים אחרים מציגים את הבדידות והחירות יחדיו, האדם הוא בודד לחלוטין, אין לו דרך להגיע ליחס אנושי אמיתי, אבל מסיבה זו הוא גם חופשי.

האבסורד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהמושגים החשובים והמורכבים ביותר באקזיסטנציאליזם הוא האבסורד. למעשה יש שמחשיבים את האבסורד לזרם בתוך האקזיסטנציאליזם, ויש שמחשיבים אותו לזרם הגותי העומד בפני עצמו[1].[דרוש מקור] הפילוסופיה מדברת על האבסורד שבקיום האנושי, במובנים ובצורות רבות. מרכז השיח טמון בעצם קיומו של אדם, בפער בין האידאולוגיות בהן מחזיקים בני האדם, ובמהות שאלו מעניקים לכל פרט שולי וחסר ערך.

האבסורד היה קיים מתחילת האקזיסטנציאליזם, ולמעשה גם מהטקסטים שעליהם נבנה התנ"ך. דוגמה בולטת היא ספר איוב, הספר המכיל מסקנות אקזיסטנציאליסטיות רבות, העוסק בשאלה האבסורדית: איך ייתכן מצב של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו". בתור זרם יותר עצמאי ודומיננטי באקזיסטנציאליזם, האבסורד נבנה כתוצאה של מלחמת העולם השנייה, האבסורד שבין הקידמה והתרבות והמעשים הנוראיים שנעשו במלחמה.

ישנן שתי גישות מרכזיות לעסוק באבסורד: האחת היא גישתו של אלבר קאמי, והשנייה של המחזאי האירי סמואל בקט. בקט הוא אחד מהפילוסופים הקודרים ביותר שהיו בהיסטוריה האנושית, הוא מציג את האבסורד כשליט היחיד על חיינו. לעומתו, קאמי מדבר על כך שעצם הקיום האנושי שווה את כל החולי בעולם, והדרך לטפל באבסורד שלנו היא להכיר בו ולהבין אותו (על אף שלטענת קאמי אדם שהצליח להבין ולהשלים עם האבסורד של חייו נהיה מפלצתי).

אחת השאלות המרכזיות באקזיסטנציאליזם שעולה בהקשר האבסורדי היא שאלת ההתאבדות: אם חיינו הם כל כך אבסורדים, מדוע לא לקחת את הבחירה לידינו ולהתאבד? בקט מציג את ההתאבדות כאופציה לגיטימית אך הוא עצמו לא בוחר בה. במחזה המפורסם ביותר שלו "מחכים לגודו", מציב בקט את שתי הדמויות הראשיות בפני שאלת ההתאבדות, ולבסוף מראה איך הן אינן מתאבדות משיקולים קטנוניים וטכניים.

קאמי פוסל את ההתאבדות על הסף. למעשה הבחירה היחידה שאינה לגיטימית כלל בעיניו היא ההתאבדות. בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מעמיד קאמי אנלוגיה בין המין האנושי לבין סיזיפוס שהאלים הענישו אותו בכך שלנצח הוא ידחוף את הסלע שלו במעלה ההר, רק כדי לראות איך הוא מתגלגל מטה חזרה. האנלוגיה הזו הפכה לאחד מהסמלים החשובים ביותר של האבסורד, ולכן הספר הוא בעל חשיבות עליונה בזרם. בספר זה, בין השאר, מסביר קאמי שההתאבדות אינה פתרון, כי הפתרון היחיד לאבסורד הוא ההתעמתות עמו וההתעסקות בו, הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח" (מתוך "המיתוס של סיזיפוס").

האקזיסטנציאליזם כספרות ופילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מהוגי הדעות האקזיסטנציאליסטים הם גם סופרים בז'אנר זה. האקזיסטנציאליזם הספרותי ייחודי בתשומת הלב הרבה שהוא מעניק למאבק הפנימי של הדמויות, ולעתים אף נראית העלילה כמתפתחת רק כדי להציג את התורה הפילוסופית. אי לכך, נראה שיש לשייך זרם זה לעולם הפילוסופיה יותר מאשר לעולם הספרות, אם כי אקזיסטנציאליזם נמנה עם סוגי ההגות אשר חומקים ממרחב הדיון הפילוסופי ומגשימים עצמם גם דרך הספרות. היו שהתנגדו להגדרה האקזיסטנציאליזם כתורה פילוסופית, כחלק מהרעיון היסודי באקזיסטנציאליזם, שאין כבר צורך בפילוסופיה קלאסית מהסוג המגדיר ומנתח מושגים. לכן, על פי דבריהם, רוב ההגות האקזיסטנציאליסטית מנוסחת כספרות כי זו הדרך היחידה להעביר מסרים חוייתיים שיפעלו על הקורא כהשראה ולא כתוספת אינפורמציה.

עם הסופרים שכתיבתם נתפסת כאקזיסטנציאליסטית ניתן למנות את פיודור מיכאילוביץ' דוסטויבסקי, אנטואן דה סנט-אכזופרי ופרנץ קפקא. אך עיון בכתביהם (ספרות והגות כאחד) של ניטשה, סארטר, אלבר קאמי וקירקגור חושף את האקזיסטנציאליזם במהותו האמתית כהגות "חיה", הממוקמת בין הפילוסופיה לספרות ומתקיימת כשלמה רק במרחב הכולל את שני אופני הדיון הללו.

במאי קולנוע שרבים מסרטיהם נחשבים לאקזיסטנציאליסטיים כוללים את רובר ברסון, מיכאל הנקה, פרנסואה טריפו ואסי דיין.

אקזיסטנציאליזם בפסיכותרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מהתחומים העיקריים שהתפתחו בעקבות האקזיסטנציאליזם הינו הטיפול הפסיכולוגי האקזיסטנציאליסטי. זרם זה, שלעתים מכונה פסיכולוגיה של הזרם השלישי, נוסד על ידי רולו מיי וקרל רוג'רס, שהושפעו רבות מקירקגור. גם בכתבי פרויד עצמו, שסארטר התפלמס אתם רבות, ניכרת השפעתו העמוקה של ניטשה.

כאשר לאדם ניתן חופש מוחלט להחליט ואתו אחראיות מלאה לתוצאות, הדבר יכול להוביל לתופעה של חרדה. פסיכואנליטיקאים משתשמשים באקזיסטנציאליזם לעתים קרובות, כדי להסביר חרדות שונות של מטופלים. מטפלים הדוגלים בשיטה זו מאמינים כי המטופל יכול לגייס את החרדה לטובתו. במקום להדחיק חרדות, מטופלים נדרשים להשתמש בהן כמחוללות שינוי בחייהם. כאשר המטופל משלים עם חרדותיו הדבר עשוי לשמש אותו למצוא כיוון למציאת משמעות לחייו.

גם הפסיכולוגיה ההומניסטית הושפעה במידה רבה מהאקזיסטנציאליזם. הלוגותרפיה, מבית מדרשו של ויקטור פראנקל, מניחה כי כל אדם מחפש משמעות לחייו, ובעיות התנהגות קשות מתפתחות כאשר האדם אינו מסוגל למצוא משמעות כזו. התרפיה עוזרת למטופל להתמודד עם האחריות של קבלת ההחלטות ועם חווית הסבל הבלתי נמנעת על ידי מציאת משמעות אישית לחייו.

הפסיכיאטר ארווין יאלום מספר בספריו על טיפולים אמיתיים בעלי פן אקזיסטנציאליסטי, ולעתים אף מקשר אותם ישירות להוגים אקזיסטנציאליסטים כסיפור בדיוני ("כשניטשה בכה" ו"הריפוי של שופנהאואר").

הוגים אקזיסטנציאליים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוגים אקזיסטנציאליים יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אלבר קאמי, בספרו המיתוס של סיזיפוס (1978) התייחס לפילוסופיה שלו כאל "פילוסופיה של האבסורד". קאמי סירב להיות מוכל בתוך הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ואף תקף רבים מההוגים האקזיסטנציאליסטים. ביקורתו המרכזית התייחסה ל'חמיקה' של מרביתם מהאבסורד. קאמי לעומתם התייחס לאבסורד כאינהרנטי, מצב קיומי שאינו פג ומתקיים תמיד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
P philosophy1.png
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטיתמוהיזםלגליזםנטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזםנאו-קונפוציאניזםפנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
פורטל פילוסופיה