Damnatio memoriae

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תמונת הקיסר ספטימיוס סוורוס, אשתו יוליה דומנה ובניו קרקלה וגטה. פניו של גטה נמחקו לאחר שהוכרז Damnatio memoriae על ידי אחיו קרקלה

Damnatio memoriae הוא ביטוי לטיני אשר משמעותו המילולית היא "הכחדת הזיכרון", ומובנו היא קביעה לפיה יש למחוק אדם מסוים מן הזיכרון. בימי הסנאט הרומי הייתה הכרזת Damnatio memoriae שמורה לבוגדים, או לאחרים שהמיטו קלון על רומא. הכוונה הייתה למחוק את זכרו של אדם מן התעוד ההיסטורי, משימה אשר הייתה קלה יותר בימי קדם, כאשר תעוד היה נדיר יותר.

סקירה כללית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

משמעות המונח Damnatio memoriae והסנקציה המלווה הכרזתו, היא למחות כל זכר לאדם מתולדות חייה של רומא, כאילו מעולם לא בא אל העולם, זאת כדי לשמר את כבודה של האומה. סנקציה זו באה על רקע החשיבות שיוחסה ברומא לניראות חברתית, כבוד, והגאווה המלווה את מי שהוא בן רומא אמיתי, זאת כתנאי יסוד להיותו של אדם אזרח רומא. על רקע זה, הסנקציה של Damnatio memoriae הייתה העונש החמור ביותר שניתן להטיל על רומאי.

בחיי המעשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא העתיקה נקיטת הסנקציה של Damnatio memoriae נעשתה לצורך גינוי בני המעמד העליון וקיסרים לאחר מותם. אם הסנאט, או קיסר מאוחר יותר, ביקש להתנער ממעשים של אדם, ניתן היה להחרים את רכושו, למחות את שמו ולשנות את פסליו. כיוון שממילא קיים תמריץ כלכלי בהחרמת רכוש ובשינוי פסלים, היסטוריונים וארכאולוגים נתקלו לא אחת בקושי לקבוע האם נקבעה לגבי אדם מסוים הכרזת Damnatio memoriae, אף שנראה כי צעד קיצוני זה ננקט לעתים נדירות בלבד.

לעתים היסטוריונים עושים שימוש במונח "Damnatio memoriae דה פקטו" במקרים שבהם לא נקבעה הכרזה רשמית. בין המעטים שגונו בהכרזת Damnatio memoriae היו סיאנוס, אשר קשר נגד הקיסר טיבריוס בשנת 31, ומאוחר יותר ליווילה, לאחר שנחשף כי שיתפה פעולה במזימה. ידוע רק על שלושה מקיסרי רומא אשר הוכרזו באופן רשמי Damnatio memoriae. היו אלה דומיטיאנוס אשר מותו האלים בשנת 96 סיים את השושלת הפלאבית, פובליוס ספטימוס גטה, אשר זכרו נמחה על ידי אחיו קרקלה, לאחר שהאחרון רצחו בשנת 211, ומקסימיאנוס אשר נפל בשבי קונסטנטינוס והתאבד בעידודו של האחרון.

על פי ההגדרה, Damnatio memoriae שהוצאה לפועל במלוא משמעותה, לא ניתן יהיה לאתרה על ידי היסטוריונים מאוחרים יותר, שהרי משמעותה מחיקה מוחלטת וסופית של דמות האדם מן התעוד ההיסטורי. אולם, כיוון שלכל דמות פוליטית קיימים בני-ברית, לצד אויבים, קשה עד מאד ליישם במלואה הכרזה שכזו. לדוגמה, הסנאט הרומי ביקש למחות את זכרו של קליגולה, אולם קלאודיוס מנע זאת. נירון קיסר הוכרז אויב האומה על ידי הסנאט, אולם לאחר מותו נערכה לכבודו הלווית ענק על ידי ויטליוס. בעוד שנמצאו פסלי קיסרים שעברו עיבוד מחדש לאחר מותם, נוצרו פסלים אחרים לכבודם. באופן דומה, מטבעות רבים הנושאים את הדמות, שאת זכרה ביקשו למחות, המשיכו להישאר במחזור. כך נותר מספר גדול של מטבעות עם דמותו של גטה.

מנהגים דומים בחברות אחרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Before
After
תמונתו של סטלין עם הקומיסר הסובייטי ניקולאי יז'וב עברה ריטוש לאחר שאבד חינו של האחרון, והוא הוצא להורג בשנת 1940.
  • הרוסטראטוס העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס כדי להיות מפורסם בהיסטוריה. כדי להרתיע ממעשים דומים, החליטו מנהיגי אפסוס לאסור על הגיית שמו לעולם, עבירה על איסור זה גררה עונש מוות.
  • במצרים הקדמונית שימור שמו של אדם היה בעל חשיבות עליונה, ומי שהשמיד את שמו של אדם נחשב כמי שהרס את אותו אדם עצמו, מעשה שהשפעתו גדולה מן המוות.
  • ביהדות קיים השימוש בכינוי הגנאי "ימח שמו וזכרו".
  • מארינו פאליירו, הדוג'ה ה-55 של ונציה, הוכרז damnatio memoriae לאחר ניסיון כושל ליצור ממלכה.
  • דוגמאות מודרניות יותר של Damnatio memoriae, הכוללות סילוק תמונות, ספרים, מחיקת דמויות מתוך תמונות, וכל זכר אחר לקיומה של האישיות, ניתן למצוא בטיהורים הגדולים של סטלין. בשנת 1952, לאחר שנבחרת הכדורגל של ברית המועצות הפסידה ליוגוסלביה במסגרת אולימפיאדת הלסינקי, הורה סטלין להשמיד כל תעוד לאירוע. אף דמותו של סטלין, לאחר מותו, נחתכה מתוך סרטי תעמולה, לאחר שניקיטה חרושצ'וב הפך למנהיג ברית המועצות, ושם העיר סטלינגרד שונה לוולגוגרד בשנת 1961.
  • בארגנטינה נאסרה הגיית שמו של חואן דומינגו פרון לאחר שהודח בשנת 1955 ואמצעי התקשורת התייחסו אליו כאל "העריץ המודח". בדומה, שמם של כל המוסדות שנקראו על שמו ברחבי ארגנטינה שונה. נאסר אף על הפצת תמונתו, או הצגת דמותו בדרך אחרת.
  • בשנת 2007 חוקק הפרלמנט הספרדי את חוק הזיכרון ההיסטורי הספרדי (בספרדית: Ley de Memoria Histórica de España) המורה להסיר שרידים לספרד הלאומנית במלחמת האזרחים בספרד ולאחריה. על פי החוק שונה שמם של בנייני ציבור ורחובות שנקראו על שם אישים לאומנים, והוסרו פסלים של פרנסיסקו פרנקו ולאומנים אחרים.
  • עם הדחת חוסני מוברכ בעת ההפיכה במצרים בשנת 2011, הורה בית משפט בקהיר על מחיקת שמו ושם אשתו מן הכיכרות, רחובות, ספריות וכל מוסד ציבורי אחר במדינה‏[1]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא Damnatio memoriae בוויקישיתוף

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Sarah E. Bond, Erasing the Face of History. The New York Times, May 14, 2011