איקונוקלאזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פיסול על קירות קתדרלת סנט מרטין באוטרכט אשר הושחת בעת הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16
איקונוקלזם מוסלמי בציורי הכנסייה הצלבנית באבו גוש

אִיקוֹנוֹקְלָאזםיוונית: εἰκών תמונה, κλάστειν לשבור) הוא השחתת סמלי דת. לרוב מתייחסים למושג כאשר מדברים על השחתה בידי אנשים השייכים לאותה הדת, אולם המושג מתייחס לכל השחתה כזו. השחתה זו נעשית בדרך כלל ממניעים דתיים או פוליטיים. איקונוקלאזם מתרחש לעתים קרובות על רקע שינויים יסודיים, דתיים או פוליטיים בתרבות מקומית. אין המונח איקונוקלאזם מתייחס להשחתת דמויותיו של שליט לאחר מותו, או לאחר שהודח מכסאו.

אנשים העוסקים באיקונוקלאזם מכונים "איקונוקלאסטים". השימוש במונח זה הורחב, והוא מיוחס באופן ציורי לכל מי שמנתץ או דוחה דוגמות או אמונות מקובלות. מנגד, המונח המקובל לאנשים אשר מקדשים סמלים דתיים הוא איקונופילים (Iconophile), או איקונודולים (Iconodule).

אנשים המאמינים בדת שונה עשויים לעסוק באיקונוקלאזם, אולם לעתים איקונוקלאזם נובע ממחלוקות מגזריות באותה הדת. בנצרות נבע איקונוקלאזם מפרשנות מילולית לעשרת הדיברות, ובמיוחד מן הדיבר השני הקובע: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה".

תקופות בולטות של איקונוקלאזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

איקונוקלאזם ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות היהודיים מספר סיפורים המתארים מקרים של איקונקלאזם, אחד מהם הוא מספר שמות שבו משה לאחר ששב אחרי ארבעים יום וארבעים לילה מהר סיני למראה עם ישראל עובד צלם עגל מזהב שהם יצרו לייצג את האל. הוא ניפץ את לוחות הברית שניתנו לו בידי ה' ושרף את העגל עצמו.

מקרה שני שמתואר בבראשית רבא הוא של אברהם שהושאר בצעירותו לשמור על החנות של אביו תרח שהיו נמכרים בה צלמים. אברהם שבר את כל הצלמים מלבד הגדול מביניהם, וכשחזר אביו הסביר לו שהם רבו על הסולת שהקריב להם והאל החזק ביותר ניצח. תרח טען שהפסלים לא יכולים לעשות דבר כזה ובכך הוכיח אותו אברהם שאין הם יכולים להיות אלוהים.

מקרה שלישי הוא מספר מלכים ב' על המלך חזקייה, שטיהר את המקדש ואת ארץ ישראל מפסלים, כולל נחש הנחושת.

ככלל היו היהודים ברוב הדורות עקביים יחסית במה ואיך מותר ואסור לייצג לפי הדיבר השני, בניגוד לנצרות שהיו בה תקופות של מתירנות והחמרה בציווי, ולכן לא היו בה אותם מקרים של אייקונקלאזם פנים דתי.

איקונוקלאזם באסלאם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 הטאליבן החריבו זוג פסלים בודהיסטים באפגניסטן. זה נעשה בטענה שהפסלים עלולים להיות גורם לעבודת אלילים וזה מנוגד לעקרונות האסלאם.

איקונוקלאזם ביזנטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מהמאה ה־8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לעתים קרובות לניפוץ המוני של איקוניות. ראויים לציון במיוחד האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית והוויכוח שערך עם האפיפיור גרגוריוס השלישי בנושא. יורשו של לאו השלישי, לאו השישי עשה ניסיון לחזור על איסור זה בשנת 813 אולם הצלחתו הייתה פחותה.

איקונוקלאזם בתקופת המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדילמה המרכזית אשר עמדה בפני אנשי המהפכה הצרפתית הייתה מחד ההכרה בהיותה של צרפת בית אוצר לאמנות מערבית שהיא מורשת שיש לשומרה לדורות הבאים, ואולם מאידך אנשי המהפכה ידעו כי יצירות אמנות (ובהן ציורים, פסלים ומבנים) שמשו לפני שנת 1789 לצורך שליטה וחינוך חברתי המטמיע את ערכי הממלכה הצרפתית הפאודלית, בדיוק באופן שבו עשו זאת ספרי מוסר.‏[1] מן הבחינה הזו, הדימויים שהציגה האמנות בצרפת טרום-המהפכה היו שקריים בעיני המהפכנים. הסופר והפילוסוף דני דידרו, אשר חי בתקופה הסמוכה לפרוץ המהפכה, ביטא את ניצניה של הדילמה הזו כאשר כתב כבר בשנת 1765: "ידידי, אם אנו אוהבים אמת יותר מאשר את האמנויות, הבא נתפלל לאל לכמה איקונוקלאסטים".

עד לשנת 1792 הייתה בקרב המהפכנים הצרפתים הנטייה לשמר את יצירות האמנות מן העבר. כך, כאשר הולאם רכוש הכנסיות בצרפת בחודש נובמבר 1789 והחלה מכירת מבני כנסיות לגורמים פרטיים, התעוררו חששות כי יצירות האמנות במבנים אלה יהרסו או יפורקו. כדי לענות לחשש זה יצרה האסיפה המחוקקת הצרפתית את הוועדה ליצירות אמנות בשנת 1790, אשר ניהלה רישום ואיסוף מסודר של אותן יצירות אשר הוחלט כי ראויות למשמרת המדינה.

גישת המהפכנים השתנתה באופן מהותי לאחר ההתקוממות של הקומונה הפריזאית ב-10 באוגוסט 1792 וגל של איקונוקלאזם שטף את צרפת במשך שלוש השנים הבאות. במהלכו נותצו על ידי ההמונים פסלים של מלכי צרפת. ב-14 באוגוסט, רק שלושה ימים לאחר ההתקוממות, נחקק בצרפת חוק ולפיו:

העקרונות המקודשים של חירות ושוויון לא יתירו כי יצירות שהוקמו בשם השחצנות, פוגענות ועריצות, ימשיכו לפגוע את עיני העם הצרפתי; אנו מצווים בזאת כי, אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים למען הגנת המולדת;

1. כל הפסלים, התבליטים, כתובות ויצירות אחרות העשויות מברונזה או מתכת אחרת, המצויות בכיכרות ציבוריים, גנים, פארקים ומבני ציבור... יוסרו על ידי הקהילות...

3. כל היצירות המכילות שרידים של פאודליזם, יהא טבעו אשר יהא, אשר נותרו עדיין בכנסיות, או במקומות ציבוריים אחרים, או אפילו בבתים פרטיים, יושמדו ללא כל דיחוי על ידי הקהילות.

4. הוועדה ליצירות אמנות מוסמכת לשמר את אותן יצירות להן עניין מיוחד לאמנויות...

– Stanly J. Idzerda, Iconoclasm during the French Revoloution. p. 16

בעקבות החוק פשט הרס נרחב של יצירות אמנות בכל צרפת. בשנת 1793, לאחר הרצחו של ז'אן-פול מארה, החלה אף הריסה שיטתית של סמלים דתיים. בכל רחבי צרפת שבו וחזרו מראות הכרזת מבנה של כנסייה כ"היכל התבונה", פסלו של מארה הוצב במקום ומיד לאחר מכן הוקמה מדורה בה הועלו באש תגליפים, ציורים וכתובות שהיו קיימות במקום "לזכרו של מארה".

לאור דאגה כי הרס סמלי העבר אינו מתקדם בקצב יאות, פורסם ב-14 בספטמבר 1793 צו ולפיו פקידי ממשל מקומי אשר לא ימלאו את חובתם על פי החוק משנת 1792 יפוטרו ממשרותיהם. בחודש אוקטובר פורסם צו נוסף הדורש כי כל סמלי השלטון הישן יושמדו בתוך שמונה ימים, ובאותו חודש ציוותה מועצת הקומונה הפריזאית כי כל סמלי הדת בעיר פריז יושמדו באופן מיידי.

מוזיאון הלובר ומוזיאון יצירות האמנות הצרפתי (צרפתית: Musée des Monuments Français) הם תוצאה של גל האיקונוקלאזם בעת המהפכה הצרפתית. במוזיאונים אלה שמרה ועדת יצירות האמנות וכן הוועדה הזמנית ליצירות אמנות אשר קמה אחריה, רבות מיצירות האמנות המכילות סמלים אסורים ואשר ראוי היה לשומרם כחלק ממורשת העם הצרפתי. מוזיאון הלובר נפתח לראשונה לציבור בחודש אוגוסט 1793 ובעת שהציג יצירות אלה, הושמדו והושחתו יצירות דומות ברחבי צרפת.

אותות ראשונים לדאגה נוכח האובדן העצום של יצירות תרבות צרפתית החלו להשמע בחודש אוקטובר 1793, אז חוקק חוק חדש הקובע כי יצירות אמנות שלהן ערך אמנותי, היסטורי או חינוכי ואשר נשאו סמלים של המשטר הישן, צריכות להילקח למוזיאון הקרוב לצורך שימורן. הפיסקה האחרונה בחוק קובעת כי: "כל האזרחים הטובים נקראים להיות נמרצים בהשמדת סמלים כפי שנקבע בצווים קודמים... כפי שהם נקראים להבטיח כי תשמרנה אותן יצירות אמנות שעיקר עניינן לאמנות, היסטוריה וחינוך." האיקונוקלאזם בתקופת המהפכה בא לקיצו רק בשלהי שנת 1794 כאשר מנהיגים שונים האשימו מרגלים אנגלים בהשמדת יצירות האמנות הצרפתית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Teodoro lo Studita, Antirrheticus Adversus Iconomachos. Confutazioni contro gli avversari delle sante icone, a cura di Antonio Calisi, Chàrisma Edizioni, Bari 2013, pp. 106. ISBN 978-88-9085-590-0

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מקור עיקרי לפיסקה זו: Stanly J. Idzerda, Iconoclasm during the French Revoloution. The American Historical Review 1954;60:13-26.