איקונוקלאזם

פיסול על קירות קתדרלת סנט מרטין באוטרכט אשר הושחת בעת הרפורמציה הפרוטסטנטית במאה ה-16

איקונוקלזם מוסלמי בציורי הכנסייה הצלבנית באבו גוש

אִיקוֹנוֹקְלָאזם (מיוונית: εἰκών תמונה, κλάστειν לשבור) הוא השחתת סמלי דת בידי אנשים השייכים לאותה הדת. השחתה זו נעשית בדרך כלל ממניעים דתיים או פוליטיים. איקונוקלאזם מתרחש לעתים קרובות על רקע שינויים יסודיים, דתיים או פוליטיים בתרבות מקומית. יש להבחין בין איקונוקלאזם לבין תופעה של השחתת סמלי תרבות אחת בידי אחרת. כמו כן אין המונח איקונוקלאזם מתייחס להשחתת דמויותיו של שליט לאחר מותו, או לאחר שהודח מכסאו.

אנשים העוסקים באיקונוקלאזם מכונים "איקונוקלאסטים". השימוש במונח זה הורחב, והוא מיוחס באופן ציורי לכל מי שמנתץ או דוחה דוגמות או אמונות מקובלות. מנגד, המונח המקובל לאנשים אשר מקדשים סמלים דתיים הוא איקונופילים (Iconophile), או איקונודולים (Iconodule).

אנשים המאמינים בדת שונה עשויים לעסוק באיקונוקלאזם, אולם לעתים איקונוקלאזם נובע ממחלוקות מגזריות באותה הדת. בנצרות נבע איקונוקלאזם מפרשנות מילולית לעשרת הדיברות, ובמיוחד מן הדיבר השני הקובע: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה".

תקופות בולטות של איקונוקלאזם

• ניתוץ סמלי הדת הפוליתאיסטית בעת שהאימפריה הרומית עברה תהליך של התנצרות.
• בעולם המוסלמי היו תקופות שונות של איקונוקלאזם כנגד דימויים של דתות אחרות וכן דימויים של האסלאם עצמו.
• בנצרות האורתודוקסית בתקופה הביזנטית, הייתה תופעת איקונוקלאזם כנגד דימוייה הדתיים.
• באירופה בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית נותצו סמלים קתוליים ואף פרוטסטנטיים.
• בתקופת המהפכה הצרפתית נותצו דימויים דתיים וחילוניים כאחד.
• בתקופת המהפכה הרוסית הייתה השחתה נרחבת של סמלים דתיים וחילוניים.
• בעת מלחמת האזרחים הסינית, וביתר שאת בעת מהפכת התרבות בסין.

איקונוקלאזם ביהדות

אחד מהמקרים הקדומים ביותר היה של משה לאחר ששב אחרי ארבעים יום וארבעים לילה מהר סיני למראה העם היהודי עובד אלילים. הוא ניפץ את לוחות הברית שניתנו לו בידי ה'.

איקונוקלאזם באסלאם

בשנת 2001 הטאליבן החריבו זוג פסלים בודהיסטים באפגניסטן. זה נעשה בטענה שהפסלים עלולים להיות גורם לעבודת אלילים וזה מנוגד לעקרונות האיסלאם.

איקונוקלאזם ביזנטי

החל מהמאה ה־8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לעתים קרובות לניפוץ המוני של איקוניות. ראויים לציון במיוחד האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית והוויכוח שערך עם האפיפיור גריגוריוס השלישי בנושא. יורשו של לאו השלישי, לאו השישי עשה ניסיון לחזור על איסור זה בשנת 813 אולם הצלחתו הייתה פחותה.

איקונוקלאזם בתקופת המהפכה הצרפתית

הדילמה המרכזית אשר עמדה בפני אנשי המהפכה הצרפתית הייתה מחד ההכרה בהיותה של צרפת בית אוצר לאמנות מערבית שהיא מורשת שיש לשומרה לדורות הבאים, ואולם מאידך אנשי המהפכה ידעו כי יצירות אמנות (ובהן ציורים, פסלים ומבנים) שמשו לפני שנת 1789 לצורך שליטה וחינוך חברתי המטמיע את ערכי הממלכה הצרפתית הפאודלית, בדיוק באופן שבו עשו זאת ספרי מוסר.‏ מן הבחינה הזו, הדימויים שהציגה האמנות בצרפת טרום-המהפכה היו שקריים בעיני המהפכנים. הסופר והפילוסוף דני דידרו, אשר חי בתקופה הסמוכה לפרוץ המהפכה, ביטא את ניצניה של הדילמה הזו כאשר כתב כבר בשנת 1765: "ידידי, אם אנו אוהבים אמת יותר מאשר את האמנויות, הבא נתפלל לאל לכמה איקונוקלאסטים".

עד לשנת 1792 הייתה בקרב המהפכנים הצרפתים הנטייה לשמר את יצירות האמנות מן העבר. כך, כאשר הולאם רכוש הכנסיות בצרפת בחודש נובמבר 1789 והחלה מכירת מבני כנסיות לגורמים פרטיים, התעוררו חששות כי יצירות האמנות במבנים אלה יהרסו או יפורקו. כדי לענות לחשש זה יצרה האסיפה המחוקקת הצרפתית את הוועדה ליצירות אמנות בשנת 1790, אשר ניהלה רישום ואיסוף מסודר של אותן יצירות אשר הוחלט כי ראויות למשמרת המדינה.

גישת המהפכנים השתנתה באופן מהותי לאחר ההתקוממות של הקומונה הפריזאית ב-10 באוגוסט 1792 וגל של איקונוקלאזם שטף את צרפת במשך שלוש השנים הבאות. במהלכו נותצו על ידי ההמונים פסלים של מלכי צרפת. ב-14 באוגוסט, רק שלושה ימים לאחר ההתקוממות, נחקק בצרפת חוק ולפיו:

	העקרונות המקודשים של חירות ושוויון לא יתירו כי יצירות שהוקמו בשם השחצנות, פוגענות ועריצות, ימשיכו לפגוע את עיני העם הצרפתי; אנו מצווים בזאת כי, אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים למען הגנת המולדת; 1. כל הפסלים, התבליטים, כתובות ויצירות אחרות העשויות מברונזה או מתכת אחרת, המצויות בכיכרות ציבוריים, גנים, פארקים ומבני ציבור... יוסרו על ידי הקהילות... 3. כל היצירות המכילות שרידים של פאודליזם, יהא טבעו אשר יהא, אשר נותרו עדיין בכנסיות, או במקומות ציבוריים אחרים, או אפילו בבתים פרטיים, יושמדו ללא כל דיחוי על ידי הקהילות. 4. הוועדה ליצירות אמנות מוסמכת לשמר את אותן יצירות להן עניין מיוחד לאמנויות...
–

בעקבות החוק פשט הרס נרחב של יצירות אמנות בכל צרפת. בשנת 1793, לאחר הרצחו של ז'אן-פול מארה, החלה אף הריסה שיטתית של סמלים דתיים. בכל רחבי צרפת שבו וחזרו מראות הכרזת מבנה של כנסייה כ"היכל התבונה", פסלו של מארה הוצב במקום ומיד לאחר מכן הוקמה מדורה בה הועלו באש תגליפים, ציורים וכתובות שהיו קיימות במקום "לזכרו של מארה".

לאור דאגה כי הרס סמלי העבר אינו מתקדם בקצב יאות, פורסם ב-14 בספטמבר 1793 צו ולפיו פקידי ממשל מקומי אשר לא ימלאו את חובתם על פי החוק משנת 1792 יפוטרו ממשרותיהם. בחודש אוקטובר פורסם צו נוסף הדורש כי כל סמלי השלטון הישן יושמדו בתוך שמונה ימים, ובאותו חודש ציוותה מועצת הקומונה הפריזאית כי כל סמלי הדת בעיר פריז יושמדו באופן מיידי.

מוזיאון הלובר ומוזיאון יצירות האמנות הצרפתי (צרפתית: Musée des Monuments Français) הם תוצאה של גל האיקונוקלאזם בעת המהפכה הצרפתית. במוזיאונים אלה שמרה ועדת יצירות האמנות וכן הוועדה הזמנית ליצירות אמנות אשר קמה אחריה, רבות מיצירות האמנות המכילות סמלים אסורים ואשר ראוי היה לשומרם כחלק ממורשת העם הצרפתי. מוזיאון הלובר נפתח לראשונה לציבור בחודש אוגוסט 1793 ובעת שהציג יצירות אלה, הושמדו והושחתו יצירות דומות ברחבי צרפת.

אותות ראשונים לדאגה נוכח האובדן העצום של יצירות תרבות צרפתית החלו להשמע בחודש אוקטובר 1793, אז חוקק חוק חדש הקובע כי יצירות אמנות שלהן ערך אמנותי, היסטורי או חינוכי ואשר נשאו סמלים של המשטר הישן, צריכות להילקח למוזיאון הקרוב לצורך שימורן. הפיסקה האחרונה בחוק קובעת כי: "כל האזרחים הטובים נקראים להיות נמרצים בהשמדת סמלים כפי שנקבע בצווים קודמים... כפי שהם נקראים להבטיח כי תשמרנה אותן יצירות אמנות שעיקר עניינן לאמנות, היסטוריה וחינוך." האיקונוקלאזם בתקופת המהפכה בא לקיצו רק בשלהי שנת 1794 כאשר מנהיגים שונים האשימו מרגלים אנגלים בהשמדת יצירות האמנות הצרפתית.

לקריאה נוספת

• Alain Besancon, The Forbidden Image: An Intellectual History of Iconoclasm. Chicago: University Of Chicago Press, 2001. ISBN 0226044130
• George Ostrogorsky, History of the Byzantine State. Rutgers University Press, 1986. ISBN 0813511984
• Dario Gamboni, The Destruction of Art: Iconoclasm and Vandalism since the French Revolution. Reaktion Books, 2007. ISBN 1861893167
• Gero Stephen, Byzantine Iconoclasm during the Reign of Constantine V, with Particular Attention to the Oriental Sources. Louvain: Peeters Publishers, 1977. ISBN 978-90-429-0425-5