ההפיכה במצרים (2011)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפגינים במצרים ב-25 בינואר 2011

המהפכה המצרית (2011) (נקראת גם מהפכת 25 בינואר - בערבית: ثورة 25 يناير, מהפכת הנוער ומהפכת הלוטוס) הוא הכינוי לשינויים הפוליטיים שחלו במצרים, כתוצאה ישירה מסדרה מתמשכת של הפגנות רחוב, מחאות המוניות ופעולות מרי אזרחי, שהחלו במצרים ביום 25 בינואר 2011, והתנהלו במשך מספר שבועות. מארגני המחאות קיבלו את השראתם מההתקוממות בתוניסיה שבמסגרת האביב הערבי. המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו כנגד משטרו של הנשיא חוסני מובארק וקראו להדחתו על רקע העוני המתמשך במדינה, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. לאחר 18 ימים של מחאות בלתי פוסקות, למרות הדחת הממשלה על ידי מובארכ והודעותיו כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך מספר חודשים, אולץ ב-11 בפברואר להתפטר מתפקידו ולהעביר את השלטון לידי הצבא המצרי. מספר שבועות לאחר מכן, נעצרו מובארכ, אשתו סוזן, שני בניו, ושרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת בחשד למעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ולאחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. כמו כן, בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון וכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית.

למרות שהפגנות מקומיות נקודתיות היו דבר שבשגרה בשנים האחרונות במצרים, הרי שהמחאות שפרצו בכל רחבי המדינה, החל מ-25 בינואר, אשר כונה יום הזעם, הוגדרו כ"חסרות תקדים", והיוו את גל המחאות הגדול ביותר במצרים מאז "מהומות הלחם" ב-1977. זו הפעם הראשונה שבה הצטרפו להפגנות ולמחאות אנשים מכל שדרות החברה המצרית, כולל פעילי האחים המוסלמים.

לדברי משמר זכויות האדם, מתחילת המהומות ועד ל-8 בפברואר 2011, נהרגו במהלכן לפחות 297 בני אדם‏[1], מאות נוספים נפצעו ואלפים נעצרו (אך שוחררו לאחר ההפיכה). ועדת חקירה מצרית קבעה לאחר האירועים כי נהרגו לפחות 846 בני אדם‏[2]. המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר.

בבחירות שנערכו ביוני 2012 נבחר מוחמד מורסי, מתנועת האחים המוסלמים, לנשיא מצרים. בסוף יוני 2013, במלאת שנה לבחירתו של מורסי, נערכו במצרים הפגנות המוניות בקריאה להתפטרותו.‏[3] ב-3 ביולי, בתום אולטימטום שהציב צבא מצרים בראשות שר ההגנה שמינה מורסי, הגנרל עבד אל-פתאח אל-סיסי, הדיח הצבא את מורסי מכהונתו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola kdict glass.png
להרחבה בנושא זה ראו: גל המחאות בארצות ערב (2010-2012)‏, ההפיכה בתוניסיה (2011), חאלד מוחמד סעיד
כיכר א-תחריר ב"יום שישי של העזיבה"

מצרים מוגדרת כמדינה "במשטר חירום" מאז 1967, למעט תקופה קצרה של כשנה וחצי, שהחלה ב-1980. תחת משטר זה, ניתנו למשטרה סמכויות מיוחדות ורבות, שהובילו לעתים תכופות לאלימות משטרתית. מקרהו של ח'אלד מוחמד סעיד, שככל הנראה הוכה למוות על ידי המשטרה המצרית ביוני, 2010, הסעיר במיוחד את הציבור במדינה. משטר החירום השעה זכויות חוקתיות בסיסיות והסמיך את השלטון להפעיל צנזורה נרחבת. במהלך ההפגנות הובעו מחאות, בנוסף לאלימות מצד המשטרה, גם נגד העוני, האבטלה, השחיתות ותאוות הבצע בקרב בכירי השלטון, אשר המפגינים סברו כי הגיעו לשיא אשר איים על יציבות המדינה (במדד השחיתות העולמי דורגה מצרים במקום ה-98 מתוך 178). כמו כן, מחו רבים כנגד מערכת החינוך במדינה (שליש מהאוכלוסייה אינם יודעים קרוא וכתוב[4]) ועליית המחירים של מוצרי מזון.

ההפגנות כוונו בעיקר נגד הנשיא חוסני מובארק, שעמד בראש המדינה מאז רציחתו של הנשיא הקודם, אנואר סאדאת, באוקטובר, 1981. המפגינים סברו, כי מובארכ תכנן להעביר את השלטון לבנו, ג'מאל מובארק, ביוני 2011. מפלגות האופוזיציה זכו בבחירות האחרונות בשלושה אחוזים בלבד מכלל המושבים בפרלמנט המצרי. מפלגת האחים המוסלמים, אשר הוצאה בעבר אל מחוץ לחוק ולא הורשתה להשתתף בבחירות באופן רשמי, הייתה היחידה שבעלת בסיס ארגוני יעיל עם פעילים רבים, אך נטען שהיא לא הנהיגה את ההפגנות אלא רק השתתפה בהן. הכוח הפוליטי של האחים המוסלמים התחזק ביותר כתוצאה מההפיכה, ולאחר הכרזת בית המשפט העליון על פירוק מפלגת השלטון, הפך הארגון למפלגה הגדולה היחידה שרשאית הייתה לפעול אותה עת במצרים, על פי החוק.

סדר האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

25 בינואר - יום הזעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגין מצרי שמחזיק את דגל מצרים ב-25 בינואר, היום הראשון של ההפגנות

בבוקר החלה הפגנת מחאה המונית ליד בית המשפט העליון במרכז עיר הבירה קהיר, אשר המשיכה משם לעבר בניין הפרלמנט. המשטרה וכוחות הביטחון, שמנו כ-30,000 חיילים, השתמשו בתותחי מים וגז מדמיע כדי לנסות לפזר את המפגינים. הפגנות נערכו גם בערים אלכסנדריה, מנצורה, איסמעיליה, אסואן, אסיוט ומהדיה. כ-500 פעילים נעצרו בקהיר וכ-350 נעצרו בשאר המדינה.

בעיר סואץ פתחה המשטרה באש על המפגינים, ושניים נהרגו. מפגין נוסף, כבן 45, נפגע בבטנו מכדורי גומי ומת מדימום פנימי בבית חולים. בהפגנות בקהיר נהרג שוטר.

27-26 בינואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה לרשת החברתית פייסבוק ולאתר המיקרו-בלוגינג טוויטר נחסמה לאחר שאלפי מפגינים החלו לעשות בהם שימוש. בהפגנות המוניות בסואץ נפצעו 55 מפגינים ו-15 שוטרים מיידוי אבנים. המון זועם הצית את תחנת המשטרה ומבני ציבור אחרים. כמו כן הוצת בניין מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית.

במאמר שפרסם ב"ניוזוויק" הטיח מוחמד אל-בראדעי האשמות חמורות במזכירת המדינה הילרי קלינטון על הביקורת המאופקת שהשמיעה ארצות הברית בנוגע לזיופי הבחירות לפרלמנט המצרי בשלהי 2010‏[5].

ב-27 בינואר הצהירו האחים המוסלמים על תמיכה במפגינים. מנהיג האופוזיציה, מוחמד אל-בראדעי הצהיר כי יחזור למצרים להפגנות יום שישי. כמו כן, הצהיר כי אם יתבקש הוא ייטול לידיו את מושכות ההנהגה של נשיאות מצרים בעת תקופת המעבר, אם מובארכ יעזוב את המדינה.

בשעות מאוחרות יותר באותו יום, מפגין ממוצא בדואי נורה למוות בידי המשטרה בשארם א-שייח' שבסיני, ובכך עלה מניין ההרוגים לשבעה. בסואץ ההתקוממות נמשכה בעוד מבנים נוספים עלו באש, כולל תחנות משטרה. אוכלסיית העיר סואץ ואזור סיני חימשו עצמם באקדחים שהובילו למהומות אלימות של מפגינים.

מאות אנשים נעצרו ברחבי מצרים. למעלה מ-120 איש נעצרו באסיוט, כשרובם חברים של האחים המוסלמים, וכ-600 איש נעצרו בקהיר, כולל שמונה עיתונאים מצרים שהפגינו נגד הגבלות ממשלתיות על דיווחים בנושאי פנים או המזרח התיכון.

28 בינואר - יום שישי של זעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההפגנות ביום זה היו האלימות ביותר מאז תחילת המחאה ההמונית.

בנקודות שונות אסר הממשל המצרי להתאסף לתפילת יום שישי, כדי להקשות על ארגון המחאות. לפי הדיווחים, זוכה פרס נובל לשלום מוחמד אל-בראדעי הושם במעצר בית. לאחר התנגשויות אלימות בין המשטרה למפגינים הטיל הממשל עוצר לילה, אולם המפגינים התעלמו ממנו. בשעות הערב המוקדמות הוצת המטה של המפלגה הלאומית הדמוקרטית בקהיר. בערב עברו רכבי צבא משוריינים בקהיר, שאבטחו בין השאר את מטה המפלגה הבוער מול המוזיאון המצרי, לפני המוזיאון נעמדו מפגינים בשרשרת אנושית והגנו עליו מביזה.

מנהיג מפלגת אל-ופד סעיד אל בדאווי קרא להקים ממשלת מעבר עד לבחירות חדשות ולתיקון החוקה.

בנאום שנשא מובארכ בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת הצדיק הנשיא את האמצעים שנקטו כוחות הביטחון, והכריז על חילופי גברי בממשלה ועל רפורמות דמוקרטיות וכלכליות. ההפגנות נמשכו ביתר שאת לאחר הנאום, והמפגינים קראו שוב להתפטרות הנשיא. לפי הנתונים הרשמיים נהרגו בהתנגשויות ביום שישי 35 בני אדם. על פי נתוני התקשורת, היו כמאה הרוגים ואלפים נפצעו.

ברק אובמה, אנגלה מרקל ומזכ"ל האו"ם באן קי מון, קראו להפסיק את האלימות ולכבד את זכויות האזרחים - ובמיוחד הזכות לחופש הביטוי וחופש המידע ואת חופש ההתארגנות. בימים שלאחר מכן הפכו התבטאויות אלה לקריאה מפורשת של אובמה ומרקל לפרישתו המיידית של מובארכ.‏[6]

31-29 בינואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגינים באלכסנדריה

בעקבות נאום מובארכ, חזר ארגון "האחים המוסלמים" ודרש את התפטרות הנשיא ואת התערבותו של צבא מצרים. השייח' יוסוף אל-קרדאווי קרא אף הוא למובארכ לעזוב את המדינה וטען שנאומו העיד, כי הוא "חסר כל קשר למציאות"‏[7]. באותו יום מינה מובארכ את עומאר סולימאן כסגן נשיא מצרים, תפקיד שלא אויש מאז רצח אנואר סאדאת, ומינה ממשלה חדשה בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר, אחמד שפיק.‏[8]

ב-30 בינואר, עקב החלשות כוחות המשטרה שותקה גם מערכת בתי הכלא ואלפי אסירים, בהם 30 פעילי "האחים המוסלמים", נמלטו. מובארכ החליט להפסיק את פעילותה במצרים של רשת הטלוויזיה הקטארית "אל ג'זירה", שעודדה ושלהבה את הפגנות המחאה ההמוניות במצרים‏[9].

6-1 בפברואר - לאחר נאום מובארכ[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1 בפברואר הודיע מובארכ, כי יסיים את כהונתו בספטמבר, 2011, ולא יתמודד בבחירות הבאות. הודעה זו לא הביאה לסיום מחאות המפגינים, שהמשיכו וקראו להתפטרותו המיידית. סגן הנשיא הטרי, עומאר סולימאן, הופקד על ידי מובארכ על ניהול משא ומתן עם גורמי האופוזיציה. אחד הרעיונות העיקריים שהועלו כפשרה היה, כי סולימאן יקבל את כל סמכויותיו של הנשיא למשך תקופת מעבר מוגבלת בזמן, ואילו מובארכ יכהן כנשיא בתואר בלבד, עד לקיום בחירות חדשות.

ב-5 בפברואר נפגעה תחנה של הצינור להובלת גז טבעי ממצרים לירדן ולסוריה, ליד אל-עריש. בעקבות זאת הופסקה זמנית גם אספקת הגז ממצרים לישראל‏[10]. באותו היום, בכירי מפלגת השלטון, "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ובהם גמאל מובארכ, בנו של חוסני מובארכ, התפטרו מתפקידיהם במפלגה‏[11].

ב-6 בפברואר, לאחר 13 ימי מחאה, החלו גורמי אופוזיציה לנהל משא ומתן עם סגן הנשיא, עומאר סולימאן. במסגרת הדיונים סוכם כי תוקם ועדה שתפעל לשינוי החוקה‏[12].

מפגין בכיכר תחריר נושא שלט בעברית "עזוב מוברק", 1 בפברואר 2011

11-10 בפברואר - העברת סמכויות לסולימאן והתפטרות מובארכ[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאות אלפים מצריים חגגו ב-11 בפברואר בכיכר א-תחריר לאחר הודעת עומר סולימאן שנשיא מצרים חוסני מובארכ התפטר מתפקידו

ב-10 בפברואר הודיע מובארכ בנאומו, כי יעביר את סמכויותיו לסגנו סולימאן, אך הכרזה זו לא שמה קץ להפגנות. ביום שלאחר מכן, ב-11 בפברואר, הוקראה הודעה קצרה מפי סגן הנשיא, עומר סולימאן, שהועברה לכאורה מלשכת הנשיא, שבה נאמר, כי מובארכ החליט להתפטר מתפקידו, וכי השלטון במצרים מועבר לידי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים, בראשותו של שר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי[13].

מנהיג מפלגת אל-ע'ד אמין נור הצהיר שתקופת הסכם קמפ דייויד הסתיימה.

מרץ 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 במרץ התפטר ראש הממשלה אחמד שפיק, ואת מקומו תפס עיסאם שארף, שר התחבורה לשעבר.

אפריל-מאי 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

מובארכ נעצר בביתו שבסיני, ולאחר שחש ברע במהלך החקירה, הועבר למעצר והמשך חקירה בבית החולים בשארם א-שייח. שני בניו ואשתו הושמו במעצר ונחקרים אף הם, כמו גם שרים בממשלה הקודמת, באשמת ביצוע מעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ואחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון.

יוני 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 ביוני פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של מצרים, כי הארגון האסלאמי הקיצוני של "האחים המוסלמים", אשר הוצא אל מחוץ לחוק ב-1954, בתקופת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר, קיבל אישור רשמי לפעול כמפלגה פוליטית על פי החוק. התנועה מתכננת להציב מועמדים רבים מטעמה בבחירות הכלליות שצפויות להיערך במצרים בספטמבר. שמה הרשמי של המפלגה יהיה "מפלגת החירות והצדק".

יולי 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

שר החוץ המצרי, מוחמד אל-עוראבי, התפטר כחודש לאחר שנכנס לתפקידו. הושבעה ממשלה מצרית חדשה, ועיסאם שריף התמנה לראש הממשלה.

אוגוסט 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-3 באוגוסט החל משפטו של מובארכ במצרים בשידור חי. מובארכ היה על מיטה בתוך כלוב יחד עם שני בניו, שר הפנים לשעבר, חביב אל-עאדלי וקציני משטרה נוספים, שהואשמו בשחיתות שלטונית וירי על מפגינים לא חמושים. מובארכ כפר באישומים שהוצגו נגדו.

ספטמבר 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-10 בספטמבר הסתערו מפגינים מצרים על שגרירות ישראל בקהיר. כוחות הביטחון המצרים לא ניסו למנוע מן המפגינים להסתער על הבניין ואלה הצליחו אף להיכנס לחדרים הפנימיים בשגרירות. לישראלים שנותרו בשגרירות נשקפה סכנת חיים אך המצרים לא הגיבו לפניות מצד ישראל ואף לא מצדו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנאלץ לפנות לעזרתו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה. לאחר פנייתו של אובמה למפקד העליון של צבא מצרים, נשלחו לבסוף כוחות מיוחדים למקום, שהצליחו לחלץ את הדיפלומטים הישראלים ומאבטחיהם. ההתקפה על השגרירות גונתה על ידי מדינות המערב שקראו למצרים לעמוד באמנת ז'נבה ולהגן על השגרירויות במדינתם.

אוקטובר 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-9 באוקטובר נוצרים קופטים הפגינו במחאה על הצתת כנסייה בעיר אסואן והתעמתו עם כוחות הביטחון המצרים. בעימותים נהרגו 2 חיילים ו-22 אזרחים מצרים. העימותים גונו על ידי ראש ממשלת מצרים עיסאם שאראף, שאמר כי "במקום לצעוד קדימה, מצרים פוסעת אחורה"‏[14].

נובמבר 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-18 בנובמבר, כשבוע לפני הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012), התחדשו המהומות במדינה בהנהגת האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיסטים. המפגינים טענו שהמועצה הצבאית העליונה השולטת במצרים בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי אינה פועלת לקידום הדמוקרטיה במצרים, וכתוצאה מהמהומות הגישה הממשלה המצרית הזמנית את התפטרותה למועצה הצבאית‏[15]. המפגינים יצאו הפעם באופן מיוחד נגד הצבא ונגד טנטאווי שעומד למעשה בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת‏[16]. מצד שני, נערכה הפעם גם הפגנת הזדהות עם הצבא - "הפגנת הקול המצרי הדומם" - בכיכר "עבאסייה", לא הרחק ממשרד ההגנה המצרי ומקום מושבה של המועצה הצבאית העליונה.‏[17]

סבב ראשון של בחירות לפרלמנט - דצמבר 2011[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012)

ב-3 בדצמבר הסתיים סבב הבחירות לפרלמנט במצרים שלאחר ההפיכה, שהחל בסוף נובמבר. ועדת הבחירות המרכזית בקהיר פרסמה את תוצאות הבחירות, לפיהן זכתה "מפלגת החירות והצדק" של תנועת "האחים המוסלמים" האסלאמיסטית ב-36.6% מהקולות, מפלגת א-נור האסלאמיסטית הסלפית הקיצונית זכתה בכ-24.4% מהקולות, מפלגת אל-וסט האסלאמית המתונה יחסית קיבלה כ-4.3% מהקולות, רשימת מפלגות הגוש הליברלי במצרים זכו בכ-13.3% מהקולות ומפלגת אל-ופד הליברלית קיבלה כ-7% מהקולות. סבב זה נערך עבור כ-30% ממושבי הפרלמנט, שמספרם הכולל הוא 498. צפויים להיערך עוד שני סיבובי בחירות, בהם יתמודדו הן מפלגות והן מתמודדים עצמאיים (שחלקם גם מזוהה באופן בלתי רשמי עם מפלגות שונות)‏[18].

2012[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2012 הסתיימו שלושת סבבי הבחירות לבית התחתון של הפרלמנט המצרי, כשהמחנה האסלאמיסטי של האחים המוסלמים זכה בכשלושה רבעים מהקולות‏[19].

ב-25 בינואר 2012 התאספו מפגינים רבים בכיכר תחריר לציון שנה להפיכה, בהם שטענו שהיא טרם הסתיימה, כי יש לבטל את השלטון בפועל של המועצה העליונה במצרים[20].

ב-28 בינואר 2012 כתב הנשיא המודח חוסני מובארכ מכתבים למנהיגי העולם הערבי, מדינות אירופה וארצות הברית, בהם ביקש שיסייעו לו שלא לקבל עונש מוות במשפטו‏[21].

ב-2 ביוני 2012 גזר בית המשפט העליון בקהיר עונש מאסר עולם על מובארכ בשל מעורבותו בדיכוי המהומות‏[22]. שר הפנים המצרי בממשל מובארכ נידון גם הוא למאסר עולם, ושני בניו של מובארכ, עלה וגמאל מובארכ, זוכו מאשמה. בעקבות גזר הדין פרצו הפגנות ועימותים אלימים בכיכר א-תחריר שבקהיר, בין תומכי מובארכ למתנגדיו, שקראו להטיל עליו עונש מוות.

ב-16 וב-17 ביוני 2012 התקיים סבב הבחירות השני לנשיאות מצרים. שני המתמודדים לנשיאות היו אחמד שפיק, חילוני שכיהן כראש הממשלה בתקופת ממשל מובארכ; ומוחמד מורסי, מוסלמי אדוק מתנועת האחים המוסלמים. מורסי זכה ב-52% מהקולות וניצח בבחירות.‏[23] ב-30 ביוני 2012 הושבע לנשיא.

הדחת ראשי המועצה הצבאית העליונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז אימצה המועצה העליונה של הכוחות המזוינים חוקה זמנית (החוקה הזמנית של מצרים, 2011 [באנגלית]), ב-30 במרץ 2011, לא נקבעה חוקה חדשה, סמכויותיו של הנשיא המכהן לא היו ברורות, והמועצה הצבאית העליונה שמרה לעצמה כוח פוליטי רב ובייחוד את השליטה בצבא ואת היכולת להכריז על מלחמה ובכך לקבוע את יחסי החוץ של מצרים.

בתחילת אוגוסט 2012, בעקבות מתקפת הטרור במפגש הגבולות ישראל-מצרים-רצועת עזה הדיח מורסי את ראש המודיעין המצרי, מוראד מוואפי, שהיה האחראי מטעם המצרים על המשא ומתן לשחרור גלעד שליט ובעל קשרים טובים עם ישראל. מורסי מינה את סגנו של מוואפי, מוחמד ראפת שחאתה, לתפקיד ראש המודיעין‏[24]. כמו כן, הדיח מורסי מתפקידם את מושל צפון סיני ואת ראש המשמר הנשיאותי. ב-12 באוגוסט 2012, הדיח מורסי את בעלי התפקידים הבאים: ראש המועצה הצבאית העליונה ושר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי, ששימש איש הקשר בין ישראל למצרים לאחר קריסת מממשל מובארק; סגן ראש המועצה הצבאית העליונה וראש המטה הכללי סאמי ענאן; מפקד חיל האוויר, הגנרל ריזא עבד אל-מגיד; מפקד ההגנה האווירית, הגנרל עבד אל-עזיז סיף א-דין; ומפקד חיל הים, הגנרל מהאב מוחמד נאמש. לתפקיד סגן נשיא מצרים, שמובארכ לא אייש בתקופת נשיאותו, מינה מורסי את השופט לשעבר, מחמוד מוחמד מאקי. מורסי מינה את עבד אל-פתאח סיסי (שהיה ראש המודיעין הצבאי) לשר ההגנה ולראש המועצה הצבאית העליונה; את הגנרל סידקי סובחי לרמטכ"ל ולסגן ראש המועצה הצבאית; ואת הגנרל מוחמד אל עאסר לסגן שר ההגנה.

בנוסף, פרסם מורסי צו נשיאותי, שביטל את "ההצהרה החוקתית המשלימה". הצהרה זו נקבעה על ידי המועצה הצבאית העליונה ביוני 2012, הפקיעה מנשיא מצרים סמכויות ביטחוניות ומדיניות, ולפיכך לא יכול היה מורסי להדיח או למנות אישים לתפקידים בצבא. בעקבות ביטולה, הורחבו סמכויותיו והתאפשרו גם ההדחות והמינויים שביצע. לפי הצו הנשיאותי שפרסם, יהיה מורסי בעל הסמכות הבלעדית בכל נושאי הביטחון, מדיניות הפנים, יחסי החוץ, אישור התקציב ויישומו, עד לפרסום החוקה החדשה של מצרים. מורסי לקח לידיו גם את הסמכות לבחור את האישים אשר יהיו בוועדה שתנסח את החוקה החדשה, ובכך למעשה יוכל לקבוע ולהשפיע על תוכנה.

בנאום במסגד אל-אזהר, בפני אנשי דת מוסלמים בכירים במצרים, אמר מורסי שמטרתו היא "טובת העם והאומה" ו"שימור הישגי המהפכה". בתגובה לצעדים, הודיעו בכירי האחים המוסלמים והמפלגות הסלפיות כי "טנטאווי וענאן, כמו בכירים אחרים במערכת הביטחון המצרית, היו גרורות של המשטר הישן שתמכו בשיתוף פעולה עם האויב הציוני". תנועת האחים המוסלמים קראה לציבור לצאת לרחובות ולהפגין תמיכה בצעדי הנשיא והדגישה בהודעתה, כי "מאחורי הנשיא יש גברים שיגנו עליו". בעקבות הקריאה יצאו מאות להפגין מול ארמון הנשיאות בקהיר, כאשר בד בבד, בכיכר "נאצר" הפגינו אחרים נגד מורסי וקראו להפיל את שלטון האחים המוסלמים‏[25].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "297 נהרגו במצרים"; המוסלמים מאיימים בפרישה, באתר ynet‏, 8 בפברואר 2011
  2. ^ רויטרס, ועדת החקירה המצרית: לפחות 846 בני אדם נהרגו בהפיכה, באתר ynet‏, 19 באפריל 2011
  3. ^ רועי קייס, צבא מצרים: למורסי יש 48 שעות לפתור המשבר, באתר ynet‏, 1 ביולי 2013
  4. ^ http://hdr.undp.org/en/media/HDR_2009_EN_Complete.pdf - טבלה H
  5. ^ Mohamed ElBaradei: The Return of the Challenger
  6. ^ יצחק בן-חורין, אובמה למובארק: "עליך ליצוק תוכן בהבטחותיך", באתר ynet‏, 29 בינואר 2011
    אובמה: "מצרים זקוקה למעבר ממשל הדרגתי", וואלה!, 31 בינואר 2011
    יצחק בן-חורין, אובמה לא מרפה ממובארק: התחל העברת השלטון, באתר כלכליסט, 5 בפברואר 2011
  7. ^ רועי נחמיאס, מנהיג "האחים המוסלמים": מובארק, צא ממצרים!, באתר ynet‏, 29 בינואר 2011
  8. ^ מה חדש? תקציר ידיעות מהמזה"ת 31.1.2011, באתר ממרי
  9. ^ אייל להמן, מהפכת אל-ג'זירה הראשונה: המלחמה על השלט, באתר ynet‏, 31 בינואר 2011
  10. ^ אבי יששכרוף, ברק רביד, הופסקה אספקת הגז ממצרים לישראל, באתר הארץ, 5 בפברואר 2011
  11. ^ רועי נחמיאס, מתקפלים: בכירי מפלגת השלטון וגמאל התפטרו, באתר ynet‏, 5 בפברואר 2011
  12. ^ סוכנויות הידיעות, מצרים: ועדה תפעל לשנות את החוקה, באתר nrg מעריב, 6 בפברואר 2011
  13. ^ אבי יששכרוףנשיא מצרים חוסני מובארק התפטר מתפקידו, באתר הארץ, 12 בפברואר 2011.
  14. ^ נוצרים קופטים התעמתו עם כוחות הביטחון במצרים, 24 נהרגו. ראש ממשלת מצרים: "אנו פוסעים אחורה", וואלה, 9 באוקטובר 2011
  15. ^ הממשלה הזמנית המצרית הגישה את התפטרותה למועצה הצבאית העליונה עקב חידוש המהומות, וואלה!, 22 בנובמבר 2011
  16. ^ בועז ביסמוט, דמוקרטיה עם רעלה, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
  17. ^ הפגנה תמיכה בצבא בקהיר: "שינוי לוקח זמן"
  18. ^ דניאל סיריוטי, שלמה צזנה וגדי גולן,תוצאות האמת במצרים: 65% למפלגות האסלאם, ישראל היום, 4 בדצמבר 2011
  19. ^ המחנה האיסלאמי זכה בסבבי הבחירות לפרלמנט במצרים, וואלה!, 13 בינואר 2012
  20. ^ המצריים מציינים שנה למהפכה, וואלה!, 25 בינואר 2012
  21. ^ מובארק למנהיגי העולם: הצילו אותי מחבל התלייה, וואלה!, 28 בינואר 2012
  22. ^ בית המשפט בקהיר גזר מאסר עולם על מובארכ, וואלה!, 2 ביוני 2012
  23. ^ מוחמד מורסי זכה בנשיאות מצרים, חגיגות פרצו בכיכר תחריר, וואלה!, 24 ביוני 2012
  24. ^ מורסי הדיח את צמרת הצבא, ישראל היום, 12 באוגוסט 2012
  25. ^ דניאל סיריוטי, מהפכת מורסי, ישראל היום, 13 באוגוסט 2012


האביב הערבי
Flag of Algeria.svg אלג'יריה - Flag of Bahrain.svg בחריין - Flag of Jordan.svg ירדן - Flag of Libya.svg לוב - Flag of Egypt.svg מצרים - Flag of Morocco.svg מרוקו - Flag of Syria.svg סוריה - Flag of Tunisia.svg תוניסיה - Flag of Yemen.svg תימן
מפגין מצרי