ההפיכה במצרים (2011)
ההפיכה במצרים (2011) (נקראת גם מהפכת 25 בינואר, מהפכת הנוער ומהפכת הלוטוס) הוא הכינוי לשינויים הפוליטיים שחלו במצרים, כתוצאה ישירה מסדרה מתמשכת של הפגנות רחוב, מחאות המוניות ופעולות מרי אזרחי, שהחלו במצרים ביום 25 בינואר 2011, והתנהלו במשך מספר שבועות. מארגני המחאות קיבלו את השראתם מההתקוממות בתוניסיה. המפגינים התעמתו עם כוחות הביטחון, מחו כנגד משטרו של הנשיא חוסני מובארק וקראו להדחתו על רקע העוני המתמשך במדינה, השחיתות השלטונית והפגיעה בחופש הביטוי ובזכויות יסוד אחרות. לאחר 18 ימים של מחאות בלתי פוסקות, למרות הדחת הממשלה על ידי מובארכ והודעותיו כי יפעל לביצוע רפורמות ובחירות חדשות תוך מספר חודשים, אולץ ב-11 בפברואר להתפטר מתפקידו ולהעביר את השלטון לידי הצבא המצרי. מספר שבועות לאחר מכן, נעצרו מובארכ, אשתו סוזן, שני בניו, ושרים בכירים אחרים בממשלה הקודמת בחשד למעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ולאחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. כמו כן, בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון וכך שם קץ לאפשרות של המשך פעילותה הפוליטית או הציבורית.
למרות שהפגנות מקומיות נקודתיות היו דבר שבשגרה בשנים האחרונות במצרים, הרי שהמחאות שפרצו בכל רחבי המדינה, החל מ-25 בינואר, אשר כונה יום הזעם, הוגדרו כ"חסרות תקדים", והיוו את גל המחאות הגדול ביותר במצרים מאז "מהומות הלחם" ב-1977. זו הפעם הראשונה שבה הצטרפו להפגנות ולמחאות אנשים מכל שדרות החברה המצרית, כולל פעילי האחים המוסלמים.
לדברי משמר זכויות האדם, מתחילת המהומות ועד ל-8 בפברואר 2011, נהרגו במהלכן לפחות 297 בני אדם[1], מאות נוספים נפצעו ואלפים נעצרו (אך שוחררו לאחר ההפיכה). ועדת חקירה מצרית קבעה לאחר האירועים כי נהרגו לפחות 846 בני אדם[2]. המוקד המרכזי של ההפגנות, שהתרחשו בכל רחבי מצרים, היה כיכר א-תחריר שבמרכז קהיר.
[עריכה] רקע
 |
להרחבה בנושא זה ראו: האביב הערבי, ההפיכה בתוניסיה (2011) |
מצרים מוגדרת כמדינה "במשטר חירום" מאז 1967, למעט תקופה קצרה של כשנה וחצי, שהחלה ב-1980. תחת משטר זה, ניתנו למשטרה סמכויות מיוחדות ורבות, שהובילו לעתים תכופות לאלימות משטרתית. מקרהו של ח'אלד מוחמד סעיד, שככל הנראה הוכה למוות על ידי המשטרה המצרית ביוני, 2010, הסעיר במיוחד את הציבור במדינה. משטר החירום השעה זכויות חוקתיות בסיסיות והסמיך את השלטון להפעיל צנזורה נרחבת. במהלך ההפגנות הובעו מחאות, בנוסף לאלימות מצד המשטרה, גם נגד העוני, האבטלה, השחיתות ותאוות הבצע בקרב בכירי השלטון, אשר המפגינים סברו כי הגיעו לשיא אשר איים על יציבות המדינה (במדד השחיתות העולמי דורגה מצרים במקום ה-98 מתוך 178). כמו כן, מחו רבים כנגד מערכת החינוך במדינה (שליש מהאוכלוסייה אינם יודעים קרוא וכתוב[3]) ועליית המחירים של מוצרי מזון.
ההפגנות כוונו בעיקר נגד הנשיא חוסני מובארק, שעמד בראש המדינה מאז רציחתו של הנשיא הקודם, אנואר סאדאת, באוקטובר, 1981. המפגינים סברו, כי מובארכ תכנן להעביר את השלטון לבנו, ג'מאל מובארק, ביוני 2011. מפלגות האופוזיציה זכו בבחירות האחרונות בשלושה אחוזים בלבד מכלל המושבים בפרלמנט המצרי. מפלגת האחים המוסלמים, אשר הוצאה בעבר אל מחוץ לחוק ולא הורשתה להשתתף בבחירות באופן רשמי, הייתה היחידה שבעלת בסיס ארגוני יעיל עם פעילים רבים, אך נטען שהיא לא הנהיגה את ההפגנות אלא רק השתתפה בהן. הכוח הפוליטי של האחים המוסלמים התחזק ביותר כתוצאה מההפיכה, ולאחר הכרזת בית המשפט העליון על פירוק מפלגת השלטון, הפך הארגון למפלגה הגדולה היחידה שרשאית לפעול כעת במצרים, על פי החוק.
[עריכה] סדר האירועים
[עריכה] 25 בינואר - יום הזעם
בבוקר החלה הפגנת מחאה המונית ליד בית המשפט העליון במרכז עיר הבירה קהיר, אשר המשיכה משם לעבר בניין הפרלמנט. המשטרה וכוחות הביטחון, שמנו כ-30,000 חיילים, השתמשו בתותחי מים וגז מדמיע כדי לנסות לפזר את המפגינים. הפגנות נערכו גם בערים אלכסנדריה, מנצורה, איסמעיליה, אסואן, אסיוט ומהדיה. כ-500 פעילים נעצרו בקהיר וכ-350 נעצרו בשאר המדינה.
בעיר סואץ פתחה המשטרה באש על המפגינים, ושניים נהרגו. מפגין נוסף, כבן 45, נפגע בבטנו מכדורי גומי ומת מדימום פנימי בבית חולים. בהפגנות בקהיר נהרג שוטר.
[עריכה] 27-26 בינואר
הגישה לרשת החברתית פייסבוק ולאתר המיקרו-בלוגינג טוויטר נחסמה לאחר שאלפי מפגינים החלו לעשות בהם שימוש. בהפגנות המוניות בסואץ נפצעו 55 מפגינים ו-15 שוטרים מיידוי אבנים. המון זועם הצית את תחנת המשטרה ומבני ציבור אחרים. כמו כן הוצת בניין מפלגת השלטון, המפלגה הלאומית הדמוקרטית.
במאמר שפרסם ב"ניוזוויק" הטיח מוחמד אל-בראדעי האשמות חמורות במזכירת המדינה הילרי קלינטון על הביקורת המאופקת שהשמיעה ארצות הברית בנוגע לזיופי הבחירות לפרלמנט המצרי בשלהי 2010[4].
ב-27 בינואר הצהירו האחים המוסלמים על תמיכה במפגינים. מנהיג האופוזיציה, מוחמד אל-בראדעי הצהיר כי יחזור למצרים להפגנות יום שישי. כמו כן, הצהיר כי אם יתבקש הוא ייטול לידיו את מושכות ההנהגה של נשיאות מצרים בעת תקופת המעבר, אם מובארכ יעזוב את המדינה.
בשעות מאוחרות יותר באותו יום, מפגין ממוצא בדואי נורה למוות בידי המשטרה בשארם א-שייח' שבסיני, ובכך עלה מניין ההרוגים לשבעה. בסואץ ההתקוממות נמשכה בעוד מבנים נוספים עלו באש, כולל תחנות משטרה. אוכלסיית העיר סואץ ואזור סיני חימשו עצמם באקדחים שהובילו למהומות אלימות של מפגינים.
מאות אנשים נעצרו ברחבי מצרים. למעלה מ-120 איש נעצרו באסיוט, כשרובם חברים של האחים המוסלמים, וכ-600 איש נעצרו בקהיר, כולל שמונה עיתונאים מצרים שהפגינו נגד הגבלות ממשלתיות על דיווחים בנושאי פנים או המזרח התיכון.
[עריכה] 28 בינואר - יום שישי של זעם
ההפגנות ביום זה היו האלימות ביותר מאז תחילת המחאה ההמונית.
בנקודות שונות אסר הממשל המצרי להתאסף לתפילת יום שישי, כדי להקשות על ארגון המחאות. לפי הדיווחים, זוכה פרס נובל לשלום מוחמד אל-בראדעי הושם במעצר בית. לאחר התנגשויות אלימות בין המשטרה למפגינים הטיל הממשל עוצר לילה, אולם המפגינים התעלמו ממנו. בשעות הערב המוקדמות הוצת המטה של המפלגה הלאומית הדמוקרטית בקהיר. בערב עברו רכבי צבא משוריינים בקהיר, שאבטחו בין השאר את מטה המפלגה הבוער מול המוזיאון המצרי, לפני המוזיאון נעמדו מפגינים בשרשרת אנושית והגנו עליו מביזה.
מנהיג מפלגת אל-ופד סעיד אל בדאווי קרא להקים ממשלת מעבר עד לבחירות חדשות ולתיקון החוקה.
בנאום שנשא מובארכ בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת הצדיק הנשיא את האמצעים שנקטו כוחות הביטחון, והכריז על חילופי גברי בממשלה ועל רפורמות דמוקרטיות וכלכליות. ההפגנות נמשכו ביתר שאת לאחר הנאום, והמפגינים קראו שוב להתפטרות הנשיא. לפי הנתונים הרשמיים נהרגו בהתנגשויות ביום שישי 35 בני אדם. על פי נתוני התקשורת, היו כמאה הרוגים ואלפים נפצעו.
ברק אובמה, אנגלה מרקל ומזכ"ל האו"ם באן קי מון, קראו להפסיק את האלימות ולכבד את זכויות האזרחים - ובמיוחד הזכות לחופש הביטוי וחופש המידע ואת חופש ההתארגנות. בימים שלאחר מכן הפכו התבטאויות אלה לקריאה מפורשת של אובמה ומרקל לפרישתו המיידית של מובארכ.[5]
[עריכה] 31-29 בינואר
בעקבות נאום מובארכ, חזר ארגון "האחים המוסלמים" ודרש את התפטרות הנשיא ואת התערבותו של צבא מצרים. השייח' יוסוף אל-קרדאווי קרא אף הוא למובארכ לעזוב את המדינה וטען שנאומו העיד, כי הוא "חסר כל קשר למציאות"[6]. באותו יום מינה מובארכ את עומאר סולימאן כסגן נשיא מצרים, תפקיד שלא אויש מאז רצח אנואר סאדאת, ומינה ממשלה חדשה בראשות מפקד חיל האוויר לשעבר, אחמד שפיק.[7]
ב-30 בינואר, עקב החלשות כוחות המשטרה שותקה גם מערכת בתי הכלא ואלפי אסירים, בהם 30 פעילי "האחים המוסלמים", נמלטו. מובארכ החליט להפסיק את פעילותה במצרים של רשת הטלוויזיה הקטארית "אל ג'זירה", שעודדה ושלהבה את הפגנות המחאה ההמוניות במצרים[8].
[עריכה] 6-1 בפברואר - לאחר נאום מובארכ
ב-1 בפברואר הודיע מובארכ, כי יסיים את כהונתו בספטמבר, 2011, ולא יתמודד בבחירות הבאות. הודעה זו לא הביאה לסיום מחאות המפגינים, שהמשיכו וקראו להתפטרותו המיידית. סגן הנשיא הטרי, עומאר סולימאן, הופקד על ידי מובארכ על ניהול משא ומתן עם גורמי האופוזיציה. אחד הרעיונות העיקריים שהועלו כפשרה היה, כי סולימאן יקבל את כל סמכויותיו של הנשיא למשך תקופת מעבר מוגבלת בזמן, ואילו מובארכ יכהן כנשיא בתואר בלבד, עד לקיום בחירות חדשות.
ב-5 בפברואר נפגעה תחנה של הצינור להובלת גז טבעי ממצרים לירדן ולסוריה, ליד אל-עריש. בעקבות זאת הופסקה זמנית גם אספקת הגז ממצרים לישראל[9]. באותו היום, בכירי מפלגת השלטון, "המפלגה הלאומית הדמוקרטית", ובהם גמאל מובארכ, בנו של חוסני מובארכ, התפטרו מתפקידיהם במפלגה[10].
ב-6 בפברואר, לאחר 13 ימי מחאה, החלו גורמי אופוזיציה לנהל משא ומתן עם סגן הנשיא, עומאר סולימאן. במסגרת הדיונים סוכם כי תוקם ועדה שתפעל לשינוי החוקה[11].
.jpg)
[עריכה] 11-10 בפברואר - העברת סמכויות לסולימאן והתפטרות מובארכ
ב-10 בפברואר הודיע מובארכ בנאומו, כי יעביר את סמכויותיו לסגנו סולימאן, אך הכרזה זו לא שמה קץ להפגנות. ביום שלאחר מכן, ב-11 בפברואר, הוקראה הודעה קצרה מפי סגן הנשיא, עומר סולימאן, שהועברה לכאורה מלשכת הנשיא, שבה נאמר, כי מובארכ החליט להתפטר מתפקידו, וכי השלטון במצרים מועבר לידי המועצה העליונה של הכוחות המזוינים במצרים, בראשותו של שר ההגנה, מוחמד חוסיין טנטאווי[12].
מנהיג מפלגת אל-ע'ד אמין נור הצהיר שתקופת הסכם קמפ דייויד הסתיימה.
[עריכה] מרץ 2011
ב-3 במרץ התפטר ראש הממשלה אחמד שפיק, ואת מקומו תפס עיסאם שארף, שר התחבורה לשעבר.
[עריכה] אפריל-מאי 2011
מובארכ נעצר בביתו שבסיני, ולאחר שחש ברע במהלך החקירה, הועבר למעצר והמשך חקירה בבית החולים בשארם א-שייח. שני בניו ואשתו הושמו במעצר ונחקרים אף הם, כמו גם שרים בממשלה הקודמת, באשמת ביצוע מעשי שחיתות, בעיקר בנוגע לאספקת גז טבעי לישראל, ואחריותם לדיכוי אלים של מפגינים. בית המשפט העליון הורה על פירוק מפלגת השלטון.
[עריכה] יוני 2011
ב-6 ביוני פרסמה סוכנות הידיעות הרשמית של מצרים, כי הארגון האסלאמי הקיצוני של "האחים המוסלמים", אשר הוצא אל מחוץ לחוק ב-1954, בתקופת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר, קיבל אישור רשמי לפעול כמפלגה פוליטית על פי החוק. התנועה מתכננת להציב מועמדים רבים מטעמה בבחירות הכלליות שצפויות להיערך במצרים בספטמבר. שמה הרשמי של המפלגה יהיה "מפלגת החירות והצדק".
[עריכה] יולי 2011
שר החוץ המצרי, מוחמד אל-עוראבי, התפטר כחודש לאחר שנכנס לתפקידו. הושבעה ממשלה מצרית חדשה, ועיסאם שריף התמנה לראש הממשלה.
[עריכה] אוגוסט 2011
ב-3 באוגוסט החל משפטו של מובארכ במצרים בשידור חי. מובארכ היה על מיטה בתוך כלוב יחד עם שני בניו, שר הפנים לשעבר, חביב אל-עאדלי וקציני משטרה נוספים, שהואשמו בשחיתות שלטונית וירי על מפגינים לא חמושים. מובארכ כפר באישומים שהוצגו נגדו.
[עריכה] ספטמבר 2011
ב-10 בספטמבר הסתערו מפגינים מצרים על שגרירות ישראל בקהיר. כוחות הביטחון המצרים לא ניסו למנוע מן המפגינים להסתער על הבניין ואלה הצליחו אף להיכנס לחדרים הפנימיים בשגרירות. לישראלים שנותרו בשגרירות נשקפה סכנת חיים אך המצרים לא הגיבו לפניות מצד ישראל ואף לא מצדו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שנאלץ לפנות לעזרתו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה. לאחר פנייתו של אובמה למפקד העליון של צבא מצרים, נשלחו לבסוף כוחות מיוחדים למקום, שהצליחו לחלץ את הדיפלומטים הישראלים ומאבטחיהם. ההתקפה על השגרירות גונתה על ידי מדינות המערב שקראו למצרים לעמוד באמנת ז'נבה ולהגן על השגרירויות במדינתם.
[עריכה] אוקטובר 2011
ב-9 באוקטובר נוצרים קופטים הפגינו במחאה על הצתת כנסייה בעיר אסואן והתעמתו עם כוחות הביטחון המצרים. בעימותים נהרגו 2 חיילים ו-22 אזרחים מצרים. העימותים גונו על ידי ראש ממשלת מצרים עיסאם שאראף, שאמר כי "במקום לצעוד קדימה, מצרים פוסעת אחורה"[13].
[עריכה] נובמבר 2011
ב-18 בנובמבר, כשבוע לפני הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012), התחדשו המהומות במדינה בהנהגת האחים המוסלמים וקיצונים אסלאמיסטים. המפגינים טענו שהמועצה הצבאית העליונה השולטת במצרים בראשות מוחמד חוסיין טנטאווי אינה פועלת לקידום הדמוקרטיה במצרים, וכתוצאה מהמהומות הגישה הממשלה המצרית הזמנית את התפטרותה למועצה הצבאית[14]. המפגינים יצאו הפעם באופן מיוחד נגד הצבא ונגד טנטאווי שעומד למעשה בראש המדינה עד לבחירות והקמת ממשלה נבחרת[15]. מצד שני, נערכה הפעם גם הפגנת הזדהות עם הצבא - "הפגנת הקול המצרי הדומם" - בכיכר "עבאסייה", לא הרחק ממשרד ההגנה המצרי ומקום מושבה של המועצה הצבאית העליונה.[16]
[עריכה] סבב ראשון של בחירות לפרלמנט - דצמבר 2011
 |
ערך מורחב – הבחירות לפרלמנט המצרי (2011–2012) |
ב-3 בדצמבר הסתיים סבב הבחירות לפרלמנט במצרים שלאחר ההפיכה, שהחל בסוף נובמבר. ועדת הבחירות המרכזית בקהיר פרסמה את תוצאות הבחירות, לפיהן זכתה "מפלגת החירות והצדק" של תנועת "האחים המוסלמים" האסלאמיסטית ב-36.6% מהקולות, מפלגת א-נור האסלאמיסטית הסלפית הקיצונית זכתה בכ-24.4% מהקולות, מפלגת אל-וסט האסלאמית המתונה יחסית קיבלה כ-4.3% מהקולות, רשימת מפלגות הגוש הליברלי במצרים זכו בכ-13.3% מהקולות ומפלגת אל-ופד הליברלית קיבלה כ-7% מהקולות. סבב זה נערך עבור כ-30% ממושבי הפרלמנט, שמספרם הכולל הוא 498. צפויים להיערך עוד שני סיבובי בחירות, בהם יתמודדו הן מפלגות והן מתמודדים עצמאיים (שחלקם גם מזוהה באופן בלתי רשמי עם מפלגות שונות)[17].
[עריכה] 2012
בינואר נגמרו שלושת סבבי הבחירות לפרלמנט התחתון של הפרלמנט המצרי, כשהמחנה האילמיסטי של האחים המוסלמים זכה בכשלושה רבעים מהקולות[18].
ב-25 בינואר התאספו המונים בכיכר תחריר לציון שנה למהפכה. רבים טענו שהמהפכה טרם הסתיימה, ושיש לבטל את השלטון הצבאי של המועצה העליונה במצרים[19].
ב-28 בינואר כתב הנשיא המודח חוסני מובארכ מכתבים למנהיגי העולם הערבי, אירופה וארה"ב, בהם ביקש שיסייעו לו לא לקבל עונש מוות במשפטו[20].
ב-2 ביוני גזר בית המשפט העליון בקהיר עונש מאסר עולם על נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארכ בשל מעורבותו בדיכוי המהומות[21]. כמו כן, גם שר הפנים המצרי בתקופת מובארכ נידון למאסר עולם, ושני בניו של מובארכ, עלה וגמאל מובארכ, זוכו מאשמה. בעקבות גזר הדין פרצו הפגנות אלימות בכיכר א-תחריר שבקהיר בין תומכי מובארכ למתנגדיו הקראו להטיל עליו עונש מוות במקום מאסר עולם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- מהומות במצרים, באתר הארץ
- על סף הפיכה, באתר ynet
- ראיון עם ואיל רונים, מנהל גוגל מצרים (ערבית)
- רועי סמיוני ויונתן ובר, ג' זה גמאל: מילון המהפכה המצרית, באתר ynet, 13 בפברואר 2011
- בועז ביסמוט, המהפכה המצרית השנייה: מדחי אל דחי, באתר ישראל היום, 25 בנובמבר 2011
- דני אורבך, לעיני יריבי אסד. הנדון: המדריך למהפכה מוצלחת, ynet, 25.11.2011
[עריכה] הערות שוליים
- ^ "297 נהרגו במצרים"; המוסלמים מאיימים בפרישה, באתר ynet, 8 בפברואר 2011
- ^ רויטרס, ועדת החקירה המצרית: לפחות 846 בני אדם נהרגו בהפיכה, באתר ynet, 19 באפריל 2011
- ^ http://hdr.undp.org/en/media/HDR_2009_EN_Complete.pdf - טבלה H
- ^ Mohamed ElBaradei: The Return of the Challenger
- ^ יצחק בן-חורין, אובמה למובארק: "עליך ליצוק תוכן בהבטחותיך", באתר ynet, 29 בינואר 2011
אובמה: "מצרים זקוקה למעבר ממשל הדרגתי", וואלה!, 31 בינואר 2011
יצחק בן-חורין, אובמה לא מרפה ממובארק: התחל העברת השלטון, באתר כלכליסט, 5 בפברואר 2011 - ^ רועי נחמיאס, מנהיג "האחים המוסלמים": מובארק, צא ממצרים!, באתר ynet, 29 בינואר 2011
- ^ מה חדש? תקציר ידיעות מהמזה"ת 31.1.2011, באתר ממרי
- ^ אייל להמן, מהפכת אל-ג'זירה הראשונה: המלחמה על השלט, באתר ynet, 31 בינואר 2011
- ^ אבי יששכרוף, ברק רביד, הופסקה אספקת הגז ממצרים לישראל, באתר הארץ, 5 בפברואר 2011
- ^ רועי נחמיאס, מתקפלים: בכירי מפלגת השלטון וגמאל התפטרו, באתר ynet, 5 בפברואר 2011
- ^ מצרים: ועדה תפעל לשנות את החוקה, מעריב, 6/2/2011
- ^ אבי יששכרוף, נשיא מצרים חוסני מובארק התפטר מתפקידו, באתר הארץ, 12 בפברואר 2011.
- ^ נוצרים קופטים התעמתו עם כוחות הביטחון במצרים, 24 נהרגו. ראש ממשלת מצרים: "אנו פוסעים אחורה", וואלה, 9 באוקטובר 2011
- ^ הממשלה הזמנית המצרית הגישה את התפטרותה למועצה הצבאית העליונה עקב חידוש המהומות, וואלה!, 22 בנובמבר 2011
- ^ בועז ביסמוט, דמוקרטיה עם רעלה, ישראל היום, 24 בנובמבר 2011
- ^ הפגנה תמיכה בצבא בקהיר: "שינוי לוקח זמן"
- ^ דניאל סיריוטי, שלמה צזנה וגדי גולן,תוצאות האמת במצרים: 65% למפלגות האסלאם, ישראל היום, 4 בדצמבר 2011
- ^ המחנה האיסלאמי זכה בסבבי הבחירות לפרלמנט במצרים, וואלה!, 13 בינואר, 2012
- ^ המצריים מציינים שנה למהפכה, וואלה!, 25 בינואר, 2012
- ^ מובארק למנהיגי העולם: הצילו אותי מחבל התלייה, וואלה!, 28 בינואר, 2012
- ^ בית המשפט בקהיר גזר מאסר עולם על מובארכ, וואלה!, 2 ביוני, 2012
| האביב הערבי | |||
|---|---|---|---|
|
