אלישע בן אבויה

אלישע בן אבויה
דור	דור שלישי לתנאים
תלמידיו	רבי מאיר

אלישע בן אבויה היה אחד מהתנאים ש"שנה ופירש". בר הפלוגתא של רבי עקיבא. בן אבויה חי אחרי חורבן בית שני ובשלב מאוחר יותר של חייו הפך לאפיקורס, כפר בתורה כולה והתחבר לרומאים. בשל כך, הוא נזכר בתלמוד בכינוי "אחר". על מקור הכינוי מסופר במסכת חגיגה (טו, א): מיד כשחדל לקיים מצוות, הלך לזונה. אמרה לו: וכי אינך אלישע בין אבויה? עקר צנון מערוגתו בשבת ונתן לה (ובכך הוכיח לה שאינו מקיים מצוות). אמרה: אחר הוא.

אמרות רבות של אלישע בן אבויה, לפני התפקרותו, פזורות ברחבי התלמוד, במסכת אבות‏ ובאבות דרבי נתן.

כפירתו בדת

אלישע בן אבויה נחשב לפני כפירתו בדת לאחד מגדולי התנאים:

	אמרו עליו על אלישע בן אבויה, שלא הייתה העזרה ננעלת על איש חכם וגיבור בתורה בישראל כמותו, וכיון שהיה מדבר ודורש בלשכת הגזית או בבית המדרש של טברייא, היו כל החברים עומדים ומאזינים לדבריו, ואחר כך באים כולם ונושקין אותו על ראשו, אם בטברייא כך, קל וחומר בשאר מדינות ובשאר עיירות.
– רות רבא פרשה ו'

בשלב מסוים של חייו כפר אלישע בן אבויה בתורה ומאז ואילך הוא נקרא "אחר" בתלמוד, ואמרותיו ופרשנויותיו משויכות לשם זה. בתלמודים מובאות סברות רבות לגבי מניעיו של אלישע לכפור בדתו:

• בתלמוד הבבלי, (מסכת חגיגה, דף יד, עמוד ב) מובא שהיה אחד מהארבעה שנכנסו לפרדס, כלומר התעסקו בחכמות מיסטיות נשגבות, משראה בישיבה של מעלה את המלאך מטטרון יושב (בעוד כל המלאכים חייבים לעמוד) שיער בנפשו שמא קיימות שתי רשויות, כלומר אל טוב ואל רע, וכתוצאה מכך "קיצץ בנטיעות" וחדל לקיים מצוות.
• בסוגיא המקבילה בתלמוד הירושלמי (מסכת חגיגה, פרק ב, הלכה א) מצוטט אלישע עצמו כמספר על אביו שהקדישו לתורה ביום מילתו, מפני שהאמין בכוחו המיסטי של לימוד התורה. ומסכמת הגמרא: "לפי שלא הייתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו בו".
• לפי סיפור המופיע בשני התלמודים, (תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף לט, עמוד ב) הסיבה להפיכתו לכופר הייתה שראה אב אומר לבנו לטפס על עץ לצורך מצוות שילוח הקן. הבן קיים את דברי אביו, נפל מן העץ ומת. מכיוון שעל שתי מצוות אלו (מצוות שילוח הקן ומצוות כיבוד אב) נאמר בפרוש בתורה ששכרן אריכות ימים הגיב אלישע למראה עיניו בכפירה.
• באותו מקום מסופר גם שכאשר אלישע ראה את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, אחד מעשרת הרוגי מלכות, מוטלת באשפה, אמר: "פה שהפיק מרגליות - ילחך עפר?". על פי סיפור זה יש הטוענים כי שורש כפירתו נבע מכשלונו של מרד בר כוכבא ותוצאותיו הקטסטרופליות לעם ישראל.

למרות הסיפורים השונים, ניתן להעלות מסר מרכזי העולה מסיפורי התלמוד באשר לכפירתו - מפגש עם מציאות הרוע בעולם. אלישע בן אבויה לא יכל לקבל כי הרוע המתקיים בעולם נובע אף הוא מהאל, שאמור להיות טוב וישר, ולכן הגיע לאמונה ב"שתי רשויות" (ככל הנראה מדובר בסוג של גנוסיס). עם זאת חז"ל תלו את מצבו גם בעיסוק בחכמה יוונית ובספרי מינים (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף טו, עמוד ב), ואף בכך שאמו עברה בבתי עבודה זרה בעת שהייתה מעוברת.

סיפורים נוספים שהופיעו בתלמוד מתארים את מעשיו של אלישע בעקבות כפירתו. בתלמוד הירושלמי מסופר כי לא רק שכפר בהשגחה ודגל בדטרמיניזם, אלא גם שיתף פעולה עם הרומאים וביקש להתגרות ביהודים כשרכב על סוסו בשבת בשכונתם. למרות זאת, צעד לצדו תלמידו, רבי מאיר, עד שאמר לו אלישע: לפי מספר צעדי סוסי, אני מבין שעד כאן מותר לך ללכת עמדי, מכאן ואילך תחום שבת. רבי מאיר אמר לו: כה רבה חכמתך ואין אתה חוזר בך? השיב לו אלישע כי שמע מאחורי הפרגוד שלכולם פתוחה דלת התשובה "חוץ מאחר" (או בלשון המקורית "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"). עוד מסופר עליו שהיה מסית ילדים קטנים מלעסוק בתורה, והיה מלשין על יהודים שהפרו את גזרות הרומאים.

התבטאות נוספת בקשר לרבי מאיר, אמרה "רבי מאיר רימון מצא. תוכו (הידע הנרחב של אלישע בן אבויה בתורה) אכל, וקליפתו (כפירתו) זרק."

סופו של אלישע

כאשר גסס אלישע ממחלה בא אליו רבי מאיר וביקש ממנו שיחזור בתשובה. אלישע אמר לו: "ועד כאן מקבלים"? (האם יקבלו תשובה של חוטא כמוני?) אמר לו רבי מאיר: "תשב אנוש עד דכא" – עד דכדוכה של הנפש. אלישע התחיל לבכות עד שמת. לאחר מכן שמח רבי מאיר ואמר: "דומה, שמתוך תשובה נסתלק רבי".

על פי המסופר במסכת חגיגה, דף טו, עמוד ב שבתלמוד הבבלי, כשמת אלישע בין אבויה בשמיים אמרו כי לא ניתן להכניסו לעולם הבא, מפני שחטא ולא כפר בלבו בלבד, עם זאת גם לדון אותו ולהכניסו לגיהנום אי אפשר, בשל התורה שלמד. משום כך אמר תלמידו רבי מאיר: "מתי אמות ואעלה עשן מקברו" של אלישע, מפני שעדיף שיישפט וייענש זמן מסוים בגיהנום ואחר כך יעבור לעולם הבא. לפי הגמרא, אמנם לאחר מותו עלה עשן מקברו של אלישע, אך רבי יוחנן טען שאין זה מספיק מפני ש"אחד היה ביננו, ואין אנו יכולים להצילו?!". הוא הבטיח שיעלהו לעולם הבא, ואמנם כאשר מת רבי יוחנן, הסתלק העשן ונודע כי "אחר" נכנס לגן עדן.

לקריאה נוספת

• שלמה רובין, ילקוט שלמה, קרקוב 1896, עמודים 17–28.
• יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, ירושלים, אקדמון תש"ן (מהדורה שנייה).
• אבי כ"ץ, אל תאמין בעצמך עד יום מותך - לדמותו של 'אחר', מכרמי שומרון, בטאון ישיבת קרני שומרון, חוברת 28, תשנ"ז.
• נורית בארי, יצא לתרבות רעה - סיפורו של אלישע בן אבויה, ידיעות ספרים, 2007.
• בנימין לאו, "אלישע בן אבויה", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 203-186.
• מילטון סטינברג, כעלה נדף : רומן / מאנגלית - יוסף לוז [=י’ רטוש], תל אביב : מ’ ניומן, 1946. ‬
• רות קלדרון, השוק. הבית. הלב., כתר הוצאה לאור 2001, עמודים 133-142.

קישורים חיצוניים

• הרב אהרן היימאן, "אלישע בן אבויה (אחר)", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמודים 157-155, באתר HebrewBooks
• הרב אהרן היימאן, "אחרים", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, עמוד 138, באתר HebrewBooks
• יונתן רוזנצוויג, ‏קווים לדמותו של אלישע בן אבויה, באתר דעת
• יהודה איזנברג, ‏אלישע בן אבויה, תלמיד חכם שסרח, באתר דעת
• משה ליב ליליינבלום, משנת אלישע בן אבויה, פרויקט בן-יהודה
• ניסן רובין, "אל תבט במעשיו, תבט בתורתו", באתר הארץ - ביקורת על ספרה של נורית בארי 'יצא לתרבות רעה: אלישע בן אבויה - "אחר"'
• אברהם וולפיש, החיפוש אחר אלישע בן אבויה הספרותי וההיסטורי, קתרסיס 11, תשס"ט, עמ' 57-23