אלישע בן אבויה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אלישע בן אבויה
דור דור שלישי לתנאים
בית מדרש בית הלל
רבותיו רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, נחום איש גמזו, רבן יוחנן בן זכאי
חבריו רבי עקיבא, רבן גמליאל, רבי ישמעאל, רביאלעזר בן עזריה, רבי טרפון
תלמידיו רבי מאיר

אלישע בן אבויה היה אחד מהתנאים ש"שנה ופירש". בר הפלוגתא של רבי עקיבא. בן אבויה חי אחרי חורבן בית שני ובשלב מאוחר יותר של חייו הפך לאפיקורס, כפר בתורה כולה והתחבר לרומאים. בשל כך, הוא נזכר בתלמוד בכינוי "אחר". על מקור הכינוי מסופר במסכת חגיגה (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד א'): מיד כשחדל לקיים מצוות, הלך לזונה. אמרה לו: וכי אינך אלישע בן אבויה? עקר צנון מערוגתו בשבת ונתן לה (ובכך הוכיח לה שאינו מקיים מצוות). אמרה: אחר הוא.

אמרות רבות של אלישע בן אבויה, לפני התפקרותו, פזורות ברחבי התלמוד, במסכת אבות[1] ובאבות דרבי נתן.

כפירתו בדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלישע בן אבויה נחשב לפני כפירתו בדת לאחד מגדולי התנאים:

Cquote2.svg

אָמְרוּ עָלָיו עַל אֱלִישָׁע בֵּן אֲבוּיָה, שֶׁלֹּא הָיְתָה הָעָזַרָה נִנְעֵלֶת עַל אִישׁ חָכַם וְגִבּוֹר בַּתּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהָיָה מְדַבֵּר וְדוֹרֵשׁ בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית אוֹ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁל טְבֶרְיָא, הָיוּ כָּל הַחֲבֵרִים עוֹמְדִים וּמַאֲזִינִים לִדְבָרָיו, וְאַחַר כָּךְ בָּאִים כֻּלָּם וְנוֹשְׁקִין אוֹתוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אִם בטְבֶרְיָא כָּךְ, קַל וָחֹמֶר בִּשְׁאָר מְדִינוֹת וּבִשְׁאָר עֲיָרוֹת.

Cquote3.svg
רות רבה, פרשה ו'

בשלב מסוים של חייו כפר אלישע בן אבויה בתורה ומאז ואילך הוא נקרא "אחר" בתלמוד, ואמרותיו ופרשנויותיו משויכות לשם זה. בתלמודים מובאות סברות רבות לגבי מניעיו של אלישע לכפור בדתו:

למרות הסיפורים השונים, ניתן להעלות מסר מרכזי העולה מסיפורי התלמוד באשר לכפירתו - מפגש עם מציאות הרוע בעולם. אלישע בן אבויה לא יכל לקבל כי הרוע המתקיים בעולם נובע אף הוא מהאל, שאמור להיות טוב וישר, ולכן הגיע לאמונה ב"שתי רשויות" (ככל הנראה מדובר בסוג של גנוסיס). עם זאת חז"ל תלו את מצבו גם בעיסוק בחכמה יוונית ובספרי מינים (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב'), ואף בכך שאמו עברה בבתי עבודה זרה בעת שהייתה מעוברת.

סיפורים נוספים שהופיעו בתלמוד מתארים את מעשיו של אלישע בעקבות כפירתו. בתלמוד הירושלמי מסופר כי לא רק שכפר בהשגחה ודגל בדטרמיניזם, אלא גם שיתף פעולה עם הרומאים וביקש להתגרות ביהודים כשרכב על סוסו בשבת בשכונתם. למרות זאת, צעד לצדו תלמידו, רבי מאיר, עד שאמר לו אלישע: לפי מספר צעדי סוסי, אני מבין שעד כאן מותר לך ללכת עמדי, מכאן ואילך תחום שבת. רבי מאיר אמר לו: כה רבה חכמתך ואין אתה חוזר בך? השיב לו אלישע כי שמע מאחורי הפרגוד שלכולם פתוחה דלת התשובה "חוץ מאחר" (או בלשון המקורית "שובו בנים שובבים חוץ מאחר"). עוד מסופר עליו שהיה מסית ילדים קטנים מלעסוק בתורה, והיה מלשין על יהודים שהפרו את גזרות הרומאים.

התבטאות נוספת בקשר לרבי מאיר, אמרה "רבי מאיר רימון מצא. תוכו (הידע הנרחב של אלישע בן אבויה בתורה) אכל, וקליפתו (כפירתו) זרק."

סופו וחזרתו בתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר גסס אלישע ממחלה בא אליו רבי מאיר וביקש ממנו שיחזור בתשובה. אלישע אמר לו: "ועד כאן מקבלים"? (האם יקבלו תשובה של חוטא כמוני?) אמר לו רבי מאיר: "תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד-דַּכָּא" – עד דכדוכה של הנפש. אלישע התחיל לבכות עד שמת. לאחר מכן שמח רבי מאיר ואמר: "דומה, שמתוך תשובה נסתלק רבי".

על פי המסופר במסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב' שבתלמוד הבבלי, כשמת אלישע בין אבויה בשמיים אמרו כי לא ניתן להכניסו לעולם הבא, מפני שחטא ולא כפר בלבו בלבד, עם זאת גם לדון אותו ולהכניסו לגיהנום אי אפשר, בשל התורה שלמד. משום כך אמר תלמידו רבי מאיר: "מתי אמות ואעלה עשן מקברו" של אלישע, מפני שעדיף שיישפט וייענש זמן מסוים בגיהנום ואחר כך יעבור לעולם הבא. לפי הגמרא, אמנם לאחר מותו עלה עשן מקברו של אלישע, אך רבי יוחנן טען שאין זה מספיק מפני ש"אחד היה ביננו, ואין אנו יכולים להצילו?!". הוא הבטיח שיעלהו לעולם הבא, ואמנם כאשר מת רבי יוחנן, הסתלק העשן ונודע כי "אחר" נכנס לגן עדן.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה רובין, ילקוט שלמה, קרקוב 1896, עמודים 17–28.
  • יהודה ליבס, חטאו של אלישע: ארבעה שנכנסו לפרדס וטבעה של המיסטיקה התלמודית, ירושלים, אקדמון תש"ן (מהדורה שנייה).
  • אבי כ"ץ, אל תאמין בעצמך עד יום מותך - לדמותו של 'אחר', מכרמי שומרון, בטאון ישיבת קרני שומרון, חוברת 28, תשנ"ז.
  • נורית בארי, יצא לתרבות רעה - סיפורו של אלישע בן אבויה, ידיעות ספרים, 2007.
  • בנימין לאו, "אלישע בן אבויה", בספרו: חכמים, כרך שלישי: ימי גליל, ידיעות ספרים, 2008, עמ' 203-186.
  • מילטון סטינברג, כעלה נדף : רומן / מאנגלית - יוסף לוז [=י’ רטוש], תל אביב : מ’ ניומן, 1946. ‬
  • רות קלדרון, השוק. הבית. הלב., כתר הוצאה לאור 2001, עמודים 133-142.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]