מקס פון אופנהיים

מקס (פרייהר) פון אופנהיים (15 ביולי 1860-17 בנובמבר 1946) היה עורך דין דיפלומטו היסטוריון של העת העתיקה וארכאולוג.  הוא היה בן למשפחת אופנהיים (Oppenheim family) שהייתה במקורה משפחת בנקאים היהודייה שייסדה את בנק סל. אופנהיים (Sal. Oppenheim). הוא נטש את הקריירה שלו כדיפלומט וחפר באתר הארכאולוגי תל חלף לאחר שגילה אותו ב-1899 במסע שערך בסוריה. ממצאים רבים מהאתר הובאו על ידו לברלין . אופנהיים ניסה למכור את הממצאים למוזיאון פרגמון, אבל הם סירבו להיענות לדרישותיו הכספיות. בסופו של דבר הם הוצגו במוזיאון פרטי אותו פתח. המוזיאון הופצץ ב-1943 במלחמת העולם השנייה על ידי בעלות הברית וכל הממצאים נפגעו קשות ונשברו לחלקים רבים. רוב הממצאים שוחזרו בין השנים 2010-2001 והוצגו במוזיאון פרגמון ובבון.

אופנהיים היה דמות שנויה במחלוקת לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא נחשד על ידי הצרפתים והאנגלים כמרגל  הוא אכן עסק בתעמולה כנגד מדינות אלה, שמטרתה הייתה לעורר את האוכלוסייה המוסלמית שבשליטתן כנגד הקולוניאליזם.

ילדותו נעוריו ולימודיו

מקס אופנהיים נולד ב-1860 בעיר קלן כבנו של אלברט אופנהיים ( Albert Oppenheim) ופאולין אנגלס. אלברט נולד כיהודי למשפחת הבנקאים אופנהיים. הוא היה ממנהלי הבנק. הוא המיר את דתו ב-1858 כדי להינשא לפאולין אנגלס הקתולית שהייתה בת למשפחת סוחרים מקלן. ב-1867  קיבלו סבו של מקס סימון אופנהיים (Simon Oppenheim) אשר שמר על יהדותו, את התואר פרייהר (תואר המקביל לברון). התואר ניתן באימפריה האוסטרו-הונגרית, אבל היה לו גם תוקף בפרוסיה. לאחר קבלת התואר החלה המשפחה להשתמש בשם פון אופנהיים.

למקס היו ארבעה אחים ואחיות. מגיל צעיר הוא נחשף ליצירות אמנות. כמו אביו הוא היה אסף אמנות נלהב ופטרון של האמנויות. אביו רצה שהוא יצטרף לעבודה בבנק, אבל הוא העדיף לעסוק בדברים אחרים. על פי זיכרונותיו העניין שלו במזרח התעורר לאחר שקיבל כמתנת חג מולד את הספר סיפורי אלף לילה ולילה. מקס למד בבית הספר בקלן בין השנים 1866-1879. הוא סיים  את לימודי  ב-Apostel-Gymnasium עם תעודה גרמנית המקבילה לתעודת בגרות. לאחר מכן נענה לבקשת אביו והחל ללמוד משפטים באוניברסיטה של שטרסבורג ( University of Strasbourg). אבל במקום ללמוד הוא הרבה לבלות את זמנו בפעילות סטודנטיאלית המקבילה לבית אחווה. לאחר מכן עבר ללמוד באוניברסיטת ברלין, אבל מכיוון שגם שם לא השקיע בלימודי, החזירו אביו לקלן שם סיים את לימודיו. את בחינת הדוקטורט עבר ב-1883. בתקופת ההתמחות הוא למד ערבית והחל לאסוף אמנות אוריינטלית. באותה תקופה הוא השלים גם את השירות הצבאי  כאולאן במסגרת רגימנט המשמר ה-15. הוא השלים את ההתמחות שלו ב-1891 כשעבר את הבחינה שלו כשמאי.

מסעותיו במזרח ושירות דיפלומטי

ב- 1892 יצא למספר מסעות, הוא תייר בספרד במדינות המגרב והגיע לקהיר שם שהה שבעה חודשים. בתקופת שהייתו בעיר למד ערבית ואסלאם. הוא עזב את המלון האירופאי שבו שהה והעדיף לשהות ברובע שבו גרו המקומיים. בין השנים 1893-1894 הוא המשיך במסעותיו ונסע מקהיר דרך המדבר הסורי למסופוטמיה והגיע עד העיר בצרה השוכנת לחוף המפרץ הפרסי. במסעותיו עבר באזורים בהם היה התייר האירופאי הראשון ופיתח עניין בחיי הבדואים. את דרכו חזרה לגרמניה עשה דרך הודו והקולוניה מזרח אפריקה הגרמנית. ב-1895 הוא כתב את ספרו על מסעותיו שכלל שני כרכים: "Vom Mittelmeer zum Persischen Golf" (מהים התיכון עד הים הפרסי). ספרו זה שפורסם ב-1899/1900 הביא לפרסומו. תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב, אותו פגש אופנהיים מאוחר יותר בכרכמיש ב-1912) כינה את הספר "הספר הטוב ביותר על האזור שאני מכיר". ב-1895 ביקר אופנהיים בקונסטנטינופול  כשהוא התקבל לראיון אצל הסולטן עבדול חמיד השני והם דנו בנושא פאן אסלאמיזם.

אופנהיים שהתעניין בדיפלומטיה ופוליטיקה ניסה להתקבל לשירות הדיפלומטי הגרמני, אבל משרד החוץ הגרמני דחה את בקשתו בגלל הרקע היהודי של אביו. בנצלו את קשרי חבריו והשפעתם, הוא הצליח להתקבל כנספח דיפלומטי בקונסוליה הגרמנית בקהיר. תפקיד זה לא נתן לו מעמד דיפלומטי. הוא הגיע לקהיר ביוני 1896 שם שהה במשך 13 שנים. הוא לא קיבל הנחיות ספציפיות לגבי פעילותו בקונסוליה, והוא ניצל את החופש היחסי שניתן לו לפעילות עצמאית. הוא הרבה לשלוח דיווחים על רשמיו לממונים עליו בברלין. ךאורך השנים שלח כ-500 דיווחים. אבל דיווחיו תויקו ללא הערות. רק לעתים נדירות הן הופצו במסגרת השירות הדיפלומטי. אופנהיים ניצל את זמנו ויצר בהצלחה רשת היכרויות עם אנשי המעמד העליון בקהיר אירופאי ומקומי. 

פעילותו בקהיר ודעותיו שתמכו בשאיפות הקולוניאליות של הממשלה הגרמנית הביאו לדאגה ואי אמון של הבריטים בקהיר, שדאגו בקשר לתוכניות הגרמניות לגבי מצרים, אשר הפכה בשנת 1882 למדינת חסות בריטית. הבריטים דאגו במיוחד לשליטתם על תעלת סואץ ששימשה כדרך מעבר חשובה להודו. העיתונות הבריטית יצאה שוב ושוב בפרסומים כנגדו כשהם מכנים אותו "מרגל של הקיסר"

בתקופת שהותו בקהיר עשה מספר מסעות. בשנת 1899 הוא ערך מסע לסוריה  כיועץ מטעם דויטשה בנק, מטרת המסע הייתה לאתר נתיב מתאים למסילת הברזל ברלין-בגדאד. בדרכו עבר בחלב, דמשק וצפון מסופוטמיה. ב-19 בנובמבר הוא גילה את תל חלף, לאחר ששמע סיפורים מכפריים מקומיים על אלילי אבן הקבורים בחול. הוא חפר 4 לוקוסים. בתוך שלושה ימים התגלו מספר פסלים חשובים, כולל הפסל הידוע "האלה היושבת". בבור בדיקה שנחפר, התגלתה הכניסה המערבית של הארמון המערבי. מאחר שלאופנהיים לא היה פירמן לחפור באתר, הוא קבר את הפסלים שמצא והמשיך בנסיעתו. דויטשה בנק לא היה מרוצה מעבודתו על המסילה ופיטר אותו. הוא המשיך לעבוד כדיפלומט בקהיר עד ה-1 בנובמבר  1910, עד שעזב את השירות בדרגת  Resident Minister.

חפירות בתל חלף

לדברי הארכאולוג ארנסט הרצפלד, הוא דחק בשנת 1907 באופנהיים, לחפור באתר. הם הכינו מספר תוכניות להשגת המטרה. אופנהיים ניסה להמשיך בקרירה דיפלומטית, שנתקלה בקשיים בגלל מוצאו היהודי. באוגוסט 1910 הוא כתב לאופנהיים מכתב הקורא לו לחקור את האתר. מכתב זה הופץ למזרחנים וארכאולוגים ידועים כמו תיאודור נלדקה, יצחק יהודה גולדציהר ונוספים, כדי שיחתמו על המכתב. מצויד במכתב זה, ביקש אופנהיים את התפטרותו מהשירות הדיפלומטי. התפטרותו נעשתה ב-24 באוקטובר 1910. לאחר התפטרותו פנה לאביו הבנקאי בבקשה לקבל מימון לחפירות

החפירות באתר החלו ב-5 באוגוסט 1911. אופנהיים הגיע לאתר עם משלחת של חמישה ארכאולוגים, ציוד רב לביצוע החפירות נשלח מגרמניה, כולל רכבת קיטור קטנה. העלות הגיעה ל-750,000 מארק, שכוסו על ידי אביו. בעת הגעת המשלחת לאתר, הם גילו שמאז גילוי האתר ב-1899, חפרו המקומיים באתר כדי להוציא את הממצאים שכוסו. לממצאים נגרם נזק, חלקו בגלל אמונה טפלה וחלקו ברצון להשתמש בהם כחומר גלם לבניין. .

בחפירות התגלתה עיר ארמית ששמה היה גוזאנה או גוזן. אחד הממצאים החשובים היה "הארמון המערבי" בסמוך ל"שער העקרב", שנבנה על ידי המלך כפרא (Kapara), שמלך במאה ה-10 או ה-9 לפנה"ס. בארמון המערבי נמצאה כמות גדולה של פסלים ותבליטים. נחפר גם הארמון הצפון-מזרחי, ששימש כמרכז השלטון בתקופת השלטון האשורי. מצפון לארמון המערבי נחפרו שני מבני קבורה מסיביים עשויים לבני בוץ. קברים נוספים נחפרו ליד השער הדרומי של המצודה. בשניים מקברים אלה נמצאו פסלי נשים שהוקדשו לפולחן האבות. בעיר התחתונה נמצא חדרי פולחן, שגם הם הכילו פסלים שהוקדשו לפולחן האבות, מקדש אשורי ושני מבני מגורים. חלק מהפסלים נמצאו בשימוש משני במבנים מהתקופה ההלניסטית. בנוסף, נמצאה קרמיקה מהתקופה הנאוליתית, מסוג שלאחר מכן שויכה לתרבות חלף. באותה עת זאת הייתה הקרמיקה הצבועה העתיקה ביותר שנמצאה (יחד עם הקרמיקה שהתגלתה על ידי הרצפלד בסאמרא).

ב-1913 הוא גילה גם את התבליטים באתר Djebelet el Beda. לאחר מכן הוא החליט לחזור זמנית לגרמניה. הממצאים של תל חלף הושארו באתר במבנה אותו אכלסה המשלחת בעת החפירות. רובם אוחסנו בצורה מאובטחת.

מלחמת העולם הראשונה

פרוץ מלחמת העולם הראשונה מנע מאופנהיים לחזור לחפירות בתל חלף. מאחר שנחשב מומחה למזרח, ביקש ממנו משרד החוץ הגרמני לסכם את כל הרעיונות האסטרטגיים השונים שהועלו על ידי אנשים שונים במשרד החוץ. כתוצאה מכך הוא הפיץ באוקטובר 1914 את המסמך "מזכר על מהפכה בשטחים האסלאמית של אויבינו" ( Denkschrift betreffend die Revolutionierung der islamischen Gebiete unserer Feinde). המסמך הציע לגייס את הסולטן העות'מאני לקרוא לכל המוסלמים לעסוק במלחמת קודש כנגד  צרפת ובריטניה, המעצמות הקולוניאליות. כדי לפתח את התעמולה הנדרשת הוקם בברלין המשרד "Nachrichtenstelle für den Orient" הלשכה למודיעין לענייני המזרח. (Intelligence Bureau for the East) ואופנהיים הועמד בראשו.

בנובמבר 1914 קרא הסולטן למלחמת ג'יהאד כנגד אויביי האימפריה העות'מאנית. ב-1915 נשלח אופנהיים לשגרירות הגרמנית בקונסטנטינופול במטרה להפיץ תעמולה ברחבי האימפריה העות'מאנית. באחד מהמסעות הרבים שהוא ערך הוא נפגש  בתחילת 1915 עם הנסיך העיראקי פייסל (שהפך לאחר מכן לפייסל הראשון, מלך עיראק. מטרת הפגישה הייתה לשכנע אותו לעבור לצד הגרמני. באותה עת היה אביו של הנסיך, חוסיין בן עלי עסוק במשא ומתן עם הבריטים שניסו לשכנע אותו למרוד בסולטן. התוצאה הייתה הצלחה לבריטים שהביא למרד הערבי במדבר, ואילו אופנהיים נכשל במשימתו.

בסוף 1915 כתב הנרי מקמהון ששימש כנציב הבריטי העליון במצרים, שאופנהיים נהג לנאום במסגדים תוך שהוא מאשר את מעשי  רצח העם הארמני שנעשו על ידי ממשלת הטורקים הצעירים  יוצר מוקדם באותה שנה. 

אופנהיים היה בעל גישה שיש להילחם בבריטים ובצרפתים בשתי חזיתות, הראשונה על ידי מלחמה בשטח של גדודי צבא, ובמקביל עידוד התקוממות על ידי ההמונים. חלק מהערבים התייחסו אליו בכינוי "אבו גיהאד" (האבא של מלחמת הקודש)

ב- 1917 חזר אופנהיים לברלין והחל לעבוד אל פרסום תוצאות החפירות שלו בתל חלף.

רפובליקת ויימאר והחפירות השניות בתל חלף

ב-1920 לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הוקם חבר הלאומים, אבל גרמניה לא הייתה חלק ממנו. אי לכך לא היה יכול אופנהיים לחדש את חפירותיו בתל חלף בסוריה שהייתה תחת שליטה צרפתית. הוא החליט לפעול כמלומד פרטי. ב-1922 ייסד אופנהיים בברלין את המכון "Orient-Forschungsinstitut" (המכון לחקר המזרח) המכון שימש לחוקרים צעירים בתחומים שונים לעבוד יחדיו כדי לקדם את חקר ההיסטוריה ותרבות המזרח. ב-1923 במסגרת האינפלציה הגדולה (Hyperinflation in the Weimar Republic)  שהקיימה ברפובליקת ויימאר, איבד אופנהיים אתרוב כספו. לאחר מכן הוא נאלץ להסתמך למימון פעולותיו על הלוואות ותמיכה של חברים וקרובים.

ב-1926 הצטרפה גרמניה לחבר הלאומים. הצטרפות זאת אפשרה לאזרחים גרמניים לחפור בשטח המנדט הצרפתי על סוריה. בשנת 1927 הוא חזר לתל לקראת פתיחת עונת חפירות חדשה. הוא גילה שחלק מהממצאים נפגעו בירי ארטילרי שהתקיים בין הצבא העות'מאני והצבא הצרפתי בימי המלחמה האחרונים. בנוסף, נגרם שוב נזק על ידי המקומיים לחלק מהאבנים. בעת החפירה המקורית דאג אופנהיים ליצור יציקות גבס של הממצאים. על פי היציקות הוא יכול היה לתקן את רוב הנזקים שנגרמו לפסלים ולתבליטי האורתוסטטים. הוא ניהל משא ומתן עם השלטונות הצרפתיים לגבי הממצאים שנמצאו במשלחת הקודמת והצליח לקבל שני שליש מהממצאים. את הממצאים העביר לברלין ואת היתרה העביר לחלב, שם הקים מוזיאון שהיה הבסיס למוזיאון הלאומי של חלב. 

החפירות התחדשו בשנת 1929 וגם הממצאים מהחפירות החדשות חולקו בין אופנהיים והשלטונות הצרפתיים. באותה שנה, ייסד אופנהיים את "קרן מקס פון אופנהיים" כדי להבטיח שהעבודה על ממצאיו תימשך גם לאחר מותו.

הקמת מוזיאון תל חלף וחייו בעת המלחמה ולאחריה

אופנהיים היה מעוניין להציג את אוסף תל חלף במוזיאון פרגמון, שבנייתו עמדה להסתיים, אבל המוזיאון סירב לקבל את דרישותיו הכספיות. הוא הביא את הממצאים לברלין ב-1928. ביולי 1930 הוא פתח מוזיאון פרטי במתחם תעשייתי ששכן בשכונת שרלוטנבורג (Charlottenburg) בברלין. התצוגה במוזיאון נחשבת מודרנית גם בסטנדרטים של היום. המוזיאון היה ידוע בקרב הארכאולוגים בין המבקרים נמנו הארכאולוג מקס מלוואן ואשתו הסופרת אגאתה כריסטי וכן  הסופר והמשורר האירי סמואל בקט. מדריך בדקר של 1936 המליץ על ביקור במוזיאון.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ב-1933, הפך הרקע היהודי של אופנהיים בעייתי, כנראה בעזרתם של מכרים וידידים בקהילה המדעית, הוא הצליח להמשיך בעבודתו המדעית. זה דרש גם ממנו מאמצים להתאים את דבריו לאקלים הפוליטי בזמנו. ההיסטוריון שון מקמיקין (Sean McMeekin) מציין  שבעת שאופנהיים נשא נאום בפני מנהיגים נאצים הוא תיאר את הפסלים שמצא בתל כבעלי תרבות ארית, והוא אפילו הצליח לקבל תמיכה מהממשלה הנאצית. במסגרת פעילותו כתב מסמך נוסף על האסטרטגיה הפוליטית של המזרח הקרוב. ב-1939 נסע אופנהיים שוב  לסוריה במטרה לחדש את החפירות, הוא הגיע קרוב לאתר, אבל השלטונות הצרפתיים סירבו לתת לו אישור חפירה. הוא נאלץ לעזוב את המקום עם חובות של 2 מליון רייכסמארק. בגלל חובותיו הכספיים הגדולים הוא ניסה למכור חלק מהממצאים בניו יורק וניהל שוב משא ומתן עם הממשלה הגרמנית למכור להם את הממצאים מהתל. בעת ניהול המשא ומתן, הופצץ המוזיאון בנובמבר 1943, על ידי הבריטים בפצצות זרחן. המוזיאון נשרף לחלוטין וכל הממצאים מאבן גיר ועץ נהרסו לחלוטין. הממצאים שהיו עשויים מבזלת נחשפו להלם תרמי במהלך הניסיונות לכבות את השריפה וניזוקו קשה. כל הממצאים בתצוגה מעף ואבן גיר נהרסו לחלוטין. פסלים שהיו עשויים מבזלת נחשפו להלם תרמי ובמהלך הניסיונות לכבות את השריפה ניזוקו קשה. פסלים רבים ותבליטים נשברו לחלקים רבים. אגף מוזיאון המזרח התיכון במוזיאון פרגמון, החל לטפל בשיקום הפריטים, אבל עד לשיקום הם שהו חלק מהזמן בתנאים של קרה וחום קיץ שגרמו לנזק נוסף.

הפצצה ב-1943 הרסה גם את דירתו של אופנהיים בברלין, ויחד אתה נהרסו רוב ספרייתו ואוסף האמנות שלו. בעקבות כך הוא עבר לדרזדן, בה חי בעת הפצצת דרזדן שהתרחשה בפברואר 1945. בהפצצה זאת הוא איבד אל כל שארית רכושו. לאחר מכן הוא עבר לבית אחותו שגרה ב- Schloss Ammerland בבוואריה. אופנהיים מת ב-15 בנובמבר 1946 בלנדשוט (Landshut) ונקבר שם.

מורשת

לאחר מלחמת העולם השנייה, מוזיאון פרגמון נשאר בתחומה של גרמניה המזרחית. שברי הממצאים אוכסנו במרתפי המוזיאון ללא כל טיפול. בשנת 1990 אוחדו גרמניה המזרחית והמערבית. בשנת 1999 הוכנה תוכנית לשקם את חזית הארמון המערבי מתל חלף. המימון לתוכנית התקבל מבנק סאל. אופנהיים (Sal. Oppenheim) וקרן המחקר הגרמנית (German Research Foundation). אגף המזרח התיכון החל בפרויקט שיקום השער. פרויקט זה הוא פרויקט השיקום הגדול ביותר של המוזיאון מאז שיקום שער עשתר. בין השנים 2010-2001 שוקמו ושוחזרו 30 פסלים מתוך 27,000 שברים. הפסלים הוצגו במוזיאון פרגמון ב-2011. תוכנית השיקום משתרעת עד שנת 2025. חזית שער הארמון המערבי יהפוך לשער הכניסה לאגף החדש של המזרח התיכון במוזיאון. התצוגה הוצגה גם במוזיאון בבון בשנת 2014, התערוכה עסקה בנוסף לממצאים הארכאולוגים גם בדמותו ומורשתו של אופנהיים. הוא כונה בתערוכה "אחרון הארכאולוגים החובבים הגדולים של המזרח הקרוב"

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מקס פון אופנהיים בוויקישיתוף

• The Max von Oppenheim photo collection
• Bibliothek der Max Freiherr von Guy Oppenheim Stiftung at www.uni-koeln.de
• Lionel Gossman: The Passion of Max von Oppenheim: Archaeology and Intrigue in the Middle East from Wilhelm II to Hitler
• תבנית:DNB portal
• Biography at NDB (German)
• Exhibition at Bundeskunsthalle
• Past exhibition in 2011 at the Pergamon Museum