אברהם ניניו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אברהם ניניו
Avraham Nino Portrait 3.jpg
לידה 25 בדצמבר 1918
אלכסנדריה, מצרים
פטירה 17 במאי 1985 (בגיל 66)
מדינה ישראל
תקופת הפעילות 19391985 (כ־46 שנים)
עיסוק במאי ושחקן
בת זוג חנה בן-ארי
צאצאים רוני ניניו, דורלי ניניו
פרסים והוקרה פרס מילוא על בימוי הצגת "12 המושבעים"; פרס כינור דוד על בימוי הצגת "ממלא המקום"

אברהם ניניו (25 בדצמבר 191817 במאי 1985) היה במאי ושחקן בתיאטרון הישראלי ובחוץ לארץ.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם ניניו בצעירותו

אלברט ניניו נולד למשפחה ספרדית מסורתית, לאביו בכור שמואל, סוחר עורות בעיסוקו, ולדונה לבית בונדי באלכסנדריה שבמצרים. הוריו עלו עמו לארץ ישראל בשנת 1927 והשתקעו בשכונת נווה שלום, תל אביב. את לימודיו התיכוניים סיים בבית הספר אליאנס.

ניניו שחונן בקול ערב, השתתף כחבר מקהלת בית הכנסת "אוהל מועד" ולאחר מכן כסולן במקהלתו של החזן שלמה רביץ. ניניו היה החבר הספרדי היחידי במקהלה, לשם כך למד את נוסח תפילות אשכנז. בהיותו בן 14 התפלל כחזן בבית הכנסת הגדול ובאולם "אוהל שם". במסיבות "עונג שבת" פגש במשורר חיים נחמן ביאליק שהדריך אותו כיצד לבטא ולהגות את יצירותיו. [1]

פועלו כשחקן[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם ניניו ורעייתו חנה בן-ארי

את דרכו בתיאטרון החל באולפן הדרמטי של צבי פרידלנד. בהמשך שימש גם כעוזרו של פרידלנד בחוג הדרמטי בגימנסיה הרצליה, שבה הכיר את אשתו לעתיד, חנה זילברשטיין (בן ארי).

לימים, סיפר ניניו על מבחן הקבלה לאולפן הדרמטי:

[...] ואני מקבל הודעה להתכונן לבחינה בבית הספר "כרמל", ביום ה' ב - 11 בלילה. [...] באתי למקום לבוש בחליפת שבת. חושך. אין נפש חיה. דלת נפתחת, קרן אור, וסילואטה של בחור צעיר יוצאת. "חכה כאן עד שנקרא לך". בחורה יוצאת. בחור נכנס. דפיקות הלב. סוף-סוף - "ניניו". נכנסתי. מוקף בכעשרים בחורים ובחורות ישב איש נלבב, עייף חריף, עם שערות מפוזרות ועיניים פיקחיות ועירניות: המורה צבי פרידלנד. קראתי סיפור של פרץ ושיר של ביאליק, ושרתי חזנות נוסח ספרד ונוסח אשכנז ושיר בלאדינו. "אתה מוכן להקריב הכל כדי להגיע לתיאטרון?" "כן", עניתי בביטחון. "מעכשיו אתה איתי, אבל תזכור: עליך לעבוד, לעבוד, לעבוד!" [2]

בשנת 1939 החל ניניו לשחק בתיאטרון "הבימה". בתחילה השתתף בהצגות בהתנדבות ובמקביל עבד כפקיד בבנק אפותיקאי. ההצגה הראשונה בה השתתף הייתה "האנוסים", בבימויו של צבי פרידלנד. תפקידו המרכזי הראשון היה שלמה'לה בהצגה "טוביה החולב" בבימויו ברוך צ'מרינסקי. בין תפקידיו הבולטים: פוק ב"חלום ליל קיץ", עוץ ב"אהבת ציון", אנדרה ב"אמא טבע" וזמלה ב"עלי כינור". בשנת 1958 התקבל לקולקטיב "הבימה".

במלחמת העצמאות גויס לצה"ל והופיע בפני חיילים, יחד עם השחקנית עדה טל, במסגרת הצמד "עדה וניניו". להיטי הצמד "הבה ונתפייסה" (מתוך ההצגה "עלי כינור") ו"סטן וברן", זכו להצלחה גדולה והוקלטו ע"ג תקליט (במהירות 78 סל"ד). בנוסף הקליט הצמד ביצוע לשירו של נתן אלתרמן "נסים ותמר" ולאחד מלהיטי להקת הצ'יזבטרון, "הג'יפ" (חיים חפר).

פועלו כבמאי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברהם ניניו יושב ראשון משמאל, בטקס הענקת "כינור דוד", 1964

לאחר המלחמה השתלם בפריז בקורס במאים. בשנת 1951, ביים את הצגתו הראשונה, "אגדת הנהר" ובכך פתח פֶּתַח לבימוי הפנימי של הדור השני בתיאטרון "הבימה".

על עבודת הבימוי הראשונה של ניניו וחשיבותה, ניתן ללמוד מרשימה שפורסמה בעיתון "דבר הפועלת":

"שחקן צעיר של "הבימה", אברהם ניניו, ניסה כוחו זו הפעם הראשונה במלאכת הבימוי. מספרים, כי הכין את ההצגה 'במחתרת' - ללא ידיעת הנהלת 'הבימה', וכאשר היה ערוך ומוכן לכל פרטיו, הציגה לפניה וקיבל הסכמתה להעלותה. עצם בחירת המחזה וכן ההסתכנות בבימוי 'הפרטיזאני', מוכיחים בלי ספק, יוזמת נעורים רעננה וצמאון ליצירה עצמאית. אך דווקא משהועלה המחזה על הבמה, וקהל הצופים עקב אחריו בתשומת לב - מתברר עוד יותר מה דרושה לנו במה נסיונית בארצנו, כפי שהיא קיימת בכל ארץ תרבותית ורבה ברכתה לגילוי כישרונות ולניסוי מחזות. 'הבימה', הכרח לה בבמאי קבוע בעל שאר רוח, כדי שתוכל לשזור מחדש מסורת אחידה ובהירה של התיאטרון הישראלי הלאומי הדרושה לעם יושב במולדתו, ויוצר מחדש את תרבותו הלאומית. ואילו הבמה הנסיונית, היא אשר תשמש זירה לגילוי בעלי היכולת ותיתן להם הזדמנות "לגאלית" להראות כוחם במשחק ובימוי. [3]

בהמשך, ביים ב"הבימה" את המחזות: "אמא טבע", "שש כנפיים לאחד", "העושה נפלאות", "12 המושבעים" מאת רג'ינלד רוז (אשר זכתה בפרס מילוא), "ג'יג'י", "אירמה לה דוס", "הפיזיקאים", "בלוז למיסטר צ'ארלי", "קשה להיות יהודי", "דבר אלי בורדים", "חינניות הסתיו" ועוד. על בימוי המחזה "ממלא המקום" זכה בפרס כינור דוד בשנת 1964. מרבית ההצגות בבימויו, בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 זכו להצלחה הן אומנותית והן קופתית, אשר לא פעם הצילו את "הבימה" מפשיטת רגל.

בתיאטראות אחרים ביים בין היתר את ההצגות: "שלושת המלאכים" (תיאטרון האהל), "החייל האמיץ שוויק" (התיאטרון הוורוד), "רצח האחות ג'ורג'" (תיאטרון דורות), "אבא מצליח אבל עצבני" (התיאטרון העממי), "בני הדוקטור" (תיאטרון לילך), "אוסקר" (תיאטרון הזמן), "במזל דגים" (תיאטרון גיורא גודיק). כמו כן ביים את רביעיית מועדון התיאטרון בתוכניתה "הגמל המעופף" שהועלתה ביריד המזרח (יוני, 1962).

באמצע שנות השבעים היה מעורב, כחבר הנהלת הבימה, בשערוריית מעילות שבעטיה נשפט ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל.[4][5]. בנו רוני ניניו כתב וביים סרט על פרשה זו בשם "היו לילות, בשנת 2010.

בשנת 1979 שב לביים ב"הבימה" וחידש את הצגת "עלי כינור".


עבודות בימוי ביוהנסבורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנהלי תיאטרון "אלכסנדר"(אנ') ביוהנסבורג צפו בהצגתו "העושה נפלאות" ב"הבימה" והזמינו אותו לביים שם. "שלהבת בהירה", "משפט אנדרסונוויל", "עצרו את העולם אני רוצה לרדת" בכיכובה של אנה קוויל, "ממלא המקום", "12 המושבעים", "יתוש בראש" ו"פאני" היו הצלחות גדולות ביוהנסבורג, בשפה האנגלית.

ניניו ביים גם הצגות ביידיש, בין היתר גם עם שמעון דז'יגאן ובתיאטרון הפולקסבינה בניו יורק. בנוסף ביים באופרה הישראלית, לפני סגירתה בסוף עונת 1982, את "סיפורי הופמן" ו"הרוזנת מאריצה".

אחת מהופעותיו האחרונות, הייתה במסגרת סדרת הטלוויזיה "מישל עזרא ספרא ובניו", בתפקיד חכם עטיה.

מותו והנצחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Avraham Nino Portrait 1.jpg
לוחית זיכרון על ביתם של אברהם ניניו וחנה בן-ארי ברחוב קפלן 13 בתל אביב

אברהם ניניו נפטר בתל אביב ונטמן בבית עלמין הדרום, לצד רעייתו חנה בן ארי, שנפטרה ב-1978 ממחלת הסרטן. הותיר אחריו בן, רוני – במאי תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע ובת, דורלי.

במאי 2011 הציבה עיריית תל אביב שלט זיכרון על הבניין בו התגורר עם אשתו חנה בן-ארי ניניו ברחוב קפלן.

בשנת 2017, נבחר ארכינו וארכיונה של רעייתו להיכלל במסגרת פרויקט שימור ותיעוד אמני במה של הספרייה הלאומית.


קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "אמנים בישראל" מאת יהושע יפה נוף. הוצאת "יסוד", 1959. עמ' 51
  2. ^ "80 לילה ולילה" מאת דורי פרנס. הוצאת "ידיעות אחרונות", 1998. עמ' 46
  3. ^ רבקה כצנלסון, עיתון "דבר הפועלת", 5 ביוני 1951
  4. ^ יהודית דגן, העונש ועונשו, דבר, 17 בספטמבר 1979
  5. ^ ציפי שוחט, הבימה החדש - האם יפטרו מה"דיבוק", באתר הארץ, 25 בנובמבר 2011