אברהם ניניו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אברהם ניניו
דיוקנו של אברהם ניניו בצעירותו
לידה 25 בדצמבר 1918
אלכסנדריה, מצרים
פטירה 17 במאי 1985 (בגיל 66)
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת עברית, יידיש, לאדינו עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק שחקן תיאטרון, במאי עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג חנה בן-ארי עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רוני ניניו עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
לוחית זיכרון על ביתם של אברהם ניניו וחנה בן-ארי ניניו ברח' קפלן 13 בתל אביב

אברהם ניניו (25 בדצמבר 191817 במאי 1985) היה שחקן ובמאי בתיאטרון הבימה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלברט ניניו נולד לבכור שמואל, סוחר בעיסוקו, ולדונה לבית בונדי באלכסנדריה שבמצרים. משפחתו הייתה ספרדית והוא למד את שפת הלאדינו. הוריו עלו עמו לארץ ישראל בשנת 1927 והשתקעו בתל אביב. הוא סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר אליאנס.

ניניו החל את דרכו בסטודיה של צבי פרידלנד. בהמשך שימש גם כעוזרו של פרידלנד בסטודיה בגימנסיה הרצליה, שבה גם הכיר את אשתו לעתיד, חנה זילברשטיין (בן ארי). בתחילה השתתף בהצגות בהתנדבות ועבד כפקיד בכמה מקומות. הוא החל להופיע בתיאטרון הבימה כשחקן מבטיח בשנת 1939. במלחמת העצמאות גויס לצה"ל ולאחר המלחמה השתלם בפריז בקורס במאים. בין תפקידיו הבולטים בתיאטרון: פוק ב"חלום ליל קיץ", אנדרה ב"אמא טבע" וזמלה ב"עלי כינור". מרבית הצגותיו בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 זכו הן להצלחה אמנותית והן להצלחה אדירה בקופות.

בתיאטרון הבימה ביים את ההצגות "אגדת הנהר", "אמא טבע", "שש כנפיים לאחד", "העושה נפלאות", "12 המושבעים" מאת רג'ינלד רוז (אשר זכתה בפרס מילוא), "ג'יג'י", "אירמה לה דוס", "הפיזיקאים", "בלוז למיסטר צ'ארלי", "קשה להיות יהודי", "דבר אלי בורדים", "חינניות הסתיו". על עבודתו במחזה"ממלא המקום" זכה בפרס כינור דוד בשנת 1964.

בתיאטראות אחרים ביים אברהם ניניו את "שלושת המלאכים שלי" (בתיאטרון האהל), "החייל האמיץ שוויק", "רצח האחות ג'ורג'", "מיקולינסקי", "אוסקר", "במזל דגים" (תיאטרון גיורא גודיק) ועוד. כמו כן ביים את רביעיית מועדון התיאטרון ביריד המזרח בתחילת שנות השישים. באמצע שנות השבעים היה מעורב, כחבר הנהלת הבימה, בשערורית מעילות שבעטיה נשפט ונידון לשמונה חודשי מאסר בפועל.[1][2] בשנת 1979 שב לביים ולהופיע ב"הבימה".

בנו רוני ניניו כתב וביים סרט על פרשה זו בשם "היו לילות",בשנת 2010.

מנהלי תיאטרון אלכסנדר ביוהנסבורג צפו באחת מהצגותיו של ניניו בהבימה והזמינו אותו לביים שם. "שלהבת בהירה", "משפט אנדרסונוויל", "עצרו את העולם אני רוצה לרדת", "ממלא המקום", "12 המושבעים", "יתוש בראש" ו"פאני" היו הצלחות גדולות ביוהנסבורג, בשפה האנגלית.

ניניו ביים גם הצגות ביידיש, בין היתר גם עם שמעון דז'יגאן ובתיאטרון הפולקסבינה בניו יורק. בנוסף ביים באופרה הישראלית, לפני סגירתה בסוף עונת 1982, את ההצגות "סיפורי הופמן" ו"הרוזנת מאריצה".

אברהם ניניו נפטר בתל אביב ונטמן בבית עלמין הדרום, לצד רעייתו חנה בן ארי, שנפטרה כבר ב-1978 ממחלת הסרטן. הוא הותיר אחריו את בנו רוני – במאי תיאטרון וקולנוע, וביתו דורלי.

במאי 2011 הציבה עיריית תל אביב שלט זיכרון על הבניין בו התגורר עם אשתו חנה בן-ארי ברחוב קפלן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יהודית דגן, העונש ועונשו, דבר, 17 בספטמבר 1979
  2. ^ ציפי שוחטהבימה החדש - האם יפטרו מה"דיבוק", באתר הארץ, 25 בנובמבר 2011