אוניות המערכה מסדרת מיסיסיפי

אוניות המערכה מסדרת מיסיסיפי

תיאור כללי
סוג אונייה	אוניית מערכה
צי	צי ארצות הברית הצי היווני
סדרה קודמת	אוניות המערכה מסדרת קונטיקט
סדרה עוקבת	אוניות המערכה מסדרת קרוליינה הדרומית
אוניות בסדרה	מיסיסיפי (BB-23) איידהו (BB-24)
ציוני דרך עיקריים
מספנה	William Cramp & Sons
תחילת הבנייה	1904
הושקה	1905
תקופת הפעילות	1908–1941 (כ־33 שנים)
אחריתה	הוטבעו
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	13,209 טון
אורך	116.4 מטר
רוחב	23.5 מטר
שוקע	7.5 מטר
מהירות	17 קשרים
גודל הצוות	744 קצינים ומלחים
טווח שיוט	10,700 ק"מ במהירות 10 קשר
הנעה	12 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור תלת-דרגתיים בהספק 10,000 כוחות סוס
צורת הנעה	2 מדחפים
שריון	חגורת השריון: 9 אינץ' (229 מ"מ) צריחי התותחים: 12 אינץ' (305 מ"מ) מגדל הניווט: 9 אינץ' (229 מ"מ)
חימוש	4 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ) 8 תותחי 8 אינץ' (203 מ"מ) 8 תותחי 7 אינץ' (178 מ"מ) 12 תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ) 6 תותחי 3 פאונד 47 מ"מ (1.85 אינץ') 2 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ)

אוניות המערכה מסדרת מיסיסיפי כללו שתי אוניות שהוקצו בתקציב הצי של 1903: מיסיסיפי ואיידהו; הן נקראו על שם המדינות ה-20 וה-43, בהתאמה. אלו היו אוניות המערכה פרה-דרדנוט האחרונות שתוכננו עבור צי ארצות הברית, אך לא האחרונות שנבנו, מכיוון שאונייה אחת נוספת בתכנון קודם הושלמה מאוחר יותר במסגרת התקציב הימי של 1904. בעוד שהאיכות והטכנולוגיה של כלי הנשק והשריון היו מהשורה הראשונה, אוניות אלו כללו מגוון גדלים של תותחים ראשיים, תותחי ביניים, חימוש משני ושלישוני בתצורת פרה-דרדנוט אשר התיישנו לפני השלמת האוניות.

השנים הראשונות של המאה ה-20 היו תקופה של בלבול ומעבר באסטרטגיית הצי האמריקאי, הטקטיקה ועיצוב האוניות. סדרת מיסיסיפי, יחד עם סדרת קונטיקט הקודמת, תוכננו על סמך לקחים שנלמדו במלחמת מלחמת ארצות הברית–ספרד, אך בזמן שהן היו בשלבי בנייה, מלחמת רוסיה–יפן, משחקי מלחמה וניסויים הדגימו סדרי עדיפויות ומושגים חדשים שישפיעו על עיצובים עתידיים. זו הייתה גם תקופה שבה התפתחות מהירה של טכניקות ואימונים בשימוש בתותחים גדולים הפכו את הכללת תותחים משניים מהירים למיותרים. תכנונים עתידיים של אררצות הברית יצמצמו את המערך המבלבל של גדלים שונים של תותחים באוניות מערכה קדומות, ויסתמכו על גודל אחיד עבור החימוש הראשי, יחד עם תותחים קטנים בקליבר אחיד כדי להילחם בכלי שיט קטנים מקרוב.

אוניות הסדרה מיסיסיפי היו קטנות יותר מאשר הסדרות הקודמות של אוניות מערכה אמריקאיות. הן תוכננו בניסיון להפחית את הגידול המהיר בגודל ובעלות של אוניות מערכה אמריקאיות. כמו כן, הייתה קיימת תיאוריה בקרב מנהיגי הצי המשפיעים, כולל דיואי ומהן, לפיה אוניות מערכה קטנות רבות יכולות להיות שימושיות אסטרטגית, וכך גם אוניות קו קטנות במאות ה-18 וה-19. למעשה, האוניות מסדרת מיסיסיפי היו גרסאות קטנות יותר של סדרת קונטיקט הקודמת עם כמעט אותו חימוש ושריון, אך הירידה באורך, בגודל המנוע ובקיבולת הדלק גרמה להן להיות איטיות וקצרות טווח. פשרות עיצוב אחרות גרמו להם לתפקוד גרוע מבחינת היגוי, יציבות ושמירה על הים.

אוניות אלו שירתו בצי האמריקני מ-1908 עד 1914, כאשר נמכרו ליוון. רוב השירות של ארצות הברית היה עם הצי האטלנטי, אם כי אוניות אלו לא היטיבו עם פעולות הצי בשל המהירויות הנמוכות יותר והטווחים הקצרים יותר. האוניות נותקו לעיתים קרובות למשימות מיוחדות, כולל סיורי רצון טוב, ומיסיסיפי שימשה תקופה מסוימת ככלי תמיכה במטוס ימי. שתי האוניות השתתפו בהתערבויות צבאיות של ארצות הברית במקסיקו ובאיים הקריביים, כולל נחיתת נחתים ותמיכה במבצעים אוויריים מוקדמים.

ב-1914 נמכרו שתי האוניות של סדרת מיסיסיפי ליוון, ושמם שונה לקילקיס ולמנוס; זו הייתה המכירה היחידה של אוניות מערכה אמריקאיות מתפקדות לממשלה זרה. מ-1914 ועד תחילת שנות ה-30, האוניות היו פעילות בצי היווני, ושירתו בעיקר בתפקידי הגנת החוף והתקפה. במשימות אלו ובמימי הים התיכון השקטים יותר, מגבלותיהן היו פחות בולטות. הם שירתו במלחמת האזרחים ברוסיה ובמלחמת יוון–טורקיה. באמצע שנות ה-30, הן נדחו לתפקידי מילואים ועזר, ולמנוס (לשעבר איידהו) הסירו את התותחים שלה כדי לחזק את ביצורי החוף. שתי האוניות הוטבעו על ידי מטוסים גרמניים ב-1941, ונמשו בשנות ה-50 כדי להימכר לגרוטאות.

מטרה

הצי הלבן הגדול הפגין את כוחה הימי החדש של אמריקה על ידי הפלגה מסביב לעולם. רוב האוניות הללו היו מתחת לגיל 10, אבל כבר היו מיושנות.

בתחילת המאה ה-20, הצי האמריקני צמח במהירות. הצי הזמין את אוניות המערכה הראשונות שלו ב-1895, ובאמצע העשור הבא, דירגו ספינות הקרב של ג'יין את מערך הקרב שלו במקום השני רק אחרי הצי הבריטי. עם זאת, הצמיחה המהירה הזו לא נתמכה באופן אוניברסלי לא בתוך הממשלה או בתוך הצי. לעיתים קרובות היה צורך בפשרות בין קבוצות חזקות כדי להשיג מימון.

האוניות מסדרת מיסיסיפי תוכננו לעמוד ביעדי מחלקת הקונגרס והצי של הפחתת העלות ההולכת וגוברת של אוניות מערכה חדשות, שכמותן, גודלן ועלותן גדלו באופן דרמטי במהלך שני העשורים הראשונים של ייצור אוניות מערכה בארצות הברית. חלה חלוקה בקרב מתכנני הצי האמריקני בשנים הראשונות של המאה ה-20 בשאלה האם יש אוניות מעולות מבחינה טכנית או הרבה פחות יקרות, כאשר הנשיא תאודור רוזוולט בין אלו שתמכו בגישה הראשונה ואדמירל הצי ג'ורג' דיואי יחד עם קפטן אלפרד תייר מהן תמכו בגישה האחרונה. התקציב הימי של 1903 ביצע פשרה על ידי קריאה לחמש אוניות: שלוש אוניות נוספות בהדחק של 16,000 טונות ארוכות (16,257 טונות) מסדרת קונטיקט ושתי אוניות מסדרה חדשה פחות יקרה בהדחק של 13,000 טונות ארוכות (13,209 טונות), כאשר העיצוב עדיין לא נקבע.

האוניות שהפכו לסדרת מיסיסיפי נועדו לשמש כמקבילה מודרנית לאונייה מהדרג השלישי של אוניות הקו מהמאה ה-19, להציע את מה שנחשב כפשרה יעילה בין יכולת הפלגה (מהירות, טיפול), כוח אש ועלות. מושג זה היווה את עמוד השדרה של ציי הקרב של המאה הקודמת, אך מגמות באסטרטגיות ימיות של תחילת המאה ה-20 הפכו את המושג מדרגה שלישית למיושנת. האסטרטגיות הרווחות קראו למערך קרב עקבי של יחידות מהשורה הראשונה.

תכנון

אוניות המערכה מסדרת מיסיסיפי היו סדרת אוניות המערכה האמריקאית האחרונה שתוכננה מראש; עם זאת, ניו המפשייר, האונייה האחרונה בעיצוב הקודם של סדרת קונטיקט, אושרה והושלמה לאחר אוניות אלו; לכן, זו הייתה הפרה-דרדנוט האחרונה של ארצות הברית שנבנתה.

בעוד שהקונגרס אישר שלוש אוניות בהדחק של 13,000 טון, התכנון לא צוין בתקציב הצי של 1903. שלוש גישות נבחנו בתחילה: גרסה מוקטנת של סדרת קונטיקט הקודמת בהדחק של 16,000 טון, חמש מהן אושרו בתקציבים של 1902 ו-1903; גרסה מוקטנת של סדרת מיין בהדחק של 12,500 טון, עיצוב משנת 1898, ששלוש מהן הוזמנו מ-1902 עד 1904; ועיצוב חדש לחלוטין שעשוי לשלב רעיונות וטכנולוגיה חדשים. נבחנו התאמות מעניינות עבור עיצובים חדשים, וטכנולוגיה לחיסכון במשקל יכולה לאפשר השגת יעילות מוגברת מהעיצוב הישן יותר של סדרת מיין, שהיה הכי קרוב ליעד המשקל.

כמו ברוב התכנונים הימיים של ארצות הברית, אחסון פחם ויעילות המנוע היו חשובים יותר מאשר בתכנונים אירופיים. ייתכן שאוניות אמריקאיות ייאלצו להילחם הרחק מחופי הבית שלהן, במיוחד באוקיינוס השקט. אפילו באיים הקריביים, כוחות אמריקניים עשויים להיות רחוקים יותר מתחנות הגיבוי שלהם מאשר מעצמה אירופית עם בסיסים קולוניאליים. השוקע היווה בעיה, מכיוון שלנמלים בדרום ארצות הברית היו כניסות רדודות, וכמה מהתומכים סברו שכל האוניות צריכות להיות מסוגלות לצאת מכל הנמלים הגדולים. רוחב האוניות הוגבל בדרך כלל על ידי רוחב המבדוקים היבשים.

חימוש

USS מיסיסיפי - סוללה ראשית של תותחי 12 אינץ' (300 מילימטרים)

בשנת 1903, מושגים שונים של השילוב האולטימטיבי של תותחים היו זמינים, עם רעיונות רבים המבוססים על חוויות ופרשנויות שונות מקרבות ימיים אחרונים, משחקי מלחמה וניסויים אחרים. תכנונים אחרונים של אוניות מערכה אמריקאיות כללו תותחים ראשוניים, תותחי ביניים, תותחים משניים ותותחים שלישוניים, שהיו אופייניים בתצורת פרה-דרדנוט. בשנת 1890, הצי האמריקני היה חלוץ בשימוש התותחים ביניים 8 אינץ' (203 מילימטרים) עם סדרת אינדיאנה, אך לא השתמשו בהם באופן עקבי בעיצובים הקודמים של אוניות המערכה, כי הדעות בעניין היו מגוונות.

איכות התותחים, השריון, התחמושת והעיצוב השתנו במהירות, כך שהניסיון יכול להפוך במהירות ללא רלוונטי. ניסיון הלחימה במלחמת ארצות הברית–ספרד הראה את ערכם של תותחים קטנים רבים מטווח קרוב, כאשר התותחים הגדולים יותר לא היו מדויקים. במלחמת מלחמת רוסיה־יפן בשנים 1904–1905 רק שש שנים לאחר מכן, הושגו השפעות מכריעות בטווחים ארוכים, הרבה מעבר לגבולות האפקטיביים של תותחי 8 אינץ' (200 מילימטרים). עם זאת, בשלב זה התקבלו העיצובים עבור סדרת מיסיסיפי ושדריות האוניות כבר הונחו.

סוללות ראשיות

העיצובים האמריקאיים האחרונים המשיכו לכלול סוללות ראשוניות גדולות של תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) או 13 אינץ' (330 מילימטרים), יחד עם מספר תותחי ביניים 8 אינץ' לירי מהיר יותר בקרב קרוב יותר עם אוניות משוריינות. תותחי הביניים הקלים יותר נחשבו יקרי ערך לחדירת שריון ברמה העליונה, כאשר התותחים הכבדים היו יעילים יותר על החגורה הראשית ועל צריחים כבדים. הראשונים היו צפויים להפחית את יכולת הלחימה של האונייה היריבה, בעוד שהאחרונים היו בעלי סיכוי גבוה יותר להטביע אותה.

אוניות מערכה אמריקאיות קודם לכן השתמשו בתותחי 13 אינץ' עם מטען הודף מאבקת שריפה שחורה; העיצוב משנת 1898 של סדרת מיין השתמש בתותחי 12 אינץ' חזקים יותר אך קטנים יותר באמצעות אבקת שריפה ללא עשן, מה שהעניק מהירות גדולה יותר ומסלול שטוח יותר. לתותחי ה-12 אינץ' הזמינים ב-1904 היה טווח של 9,000 יארד (8,200 מטר), בערך כפול מטווח החימוש העיקרי של האבקה השחורה ששימש במלחמת ארצות הברית–ספרד. אלה נחשבו לפשרה מצוינת בין משקל לכוח אש, שכן מגבלות בשליטה על הירי הפכו את התותחים לטווח ארוך יותר לבלתי מעשיים. השיקול העכשווי לא היה אם ללכת גדול יותר, אלא אם ללכת עם יותר. בשנת 1902, קציני הצי, בגיבוי הנשיא תאודור רוזוולט, החלו לפתח טכניקות וציוד מעולים של בקרת אש. הפיתוח של אמצעי איתור טווח טובים יותר הוביל לשיפור בקיבולת הטווח ובדיוק. במקביל, הכשרה ומערכות מעולות הפחיתו משמעותית את הזמן הנדרש לטעינה ולירי של התותחים הגדולים, משלוש דקות לדקה אחת.

תותחי 8 אינץ' בינוניים הופסקו ב-1896 עם סדרת אילינוי, אך בהתבסס על הניסיון במלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898, תותחי 8 אינץ'/45 קליבר הוחזרו לסדרת וירג'יניה והמשיכו בסדרת קונטיקט. בדרך כלל, אלה נישאו בצריחים עם שני תותחים, אך מיקום הצריחים לא היה עקבי בתכנונים קודמים; בשני עיצובים קודמים, הצריחים עבור תותחי ה-8 אינץ' הורכבו מעל הצריחים עבור תותחי ה-12/13 אינץ' (ראה סדרות וירג'יניה וקירסיירג'). כמה מתכננים הרגישו שתותחי 8 אינץ' היו מיותרים בשל התותחים המהירים יותר בקוטר 7 אינץ'/45 קליבר שנישאים בקזמטים. אחרים טענו שהעליות בקצב האש ובדיוק של תותחי ה-12 אינץ' ביטלו את הצורך בכל תותח קטן יותר בסוללה הראשית.

סוללות משניות

בשנת 1903, סוללות משניות נחשבו בדרך כלל לשילוב של הגנה מפני טורפדו - הגנה מפני סירות קטנות יותר חמושות בטורפדו, כגון סירות טורפדו או משחתות - וכלי נשק לתקוף את המבנים העליונים המשוריינים בקלילות של אוניות ראשה.

ספינות מלחמה אמריקאיות הרכיבו שילוב של כמה תותחי 7 אינץ' או 6 אינץ' ותותחים קטנים רבים יותר בקוטר 2 אינץ' (51 מילימטרים) עד 3 אינץ' (76 מילימטרים) - (6 פאונד עד 12 פאונד במונחים המסורתיים). הגדולים מבין התותחים הללו היו מוגנים בדרך כלל בקזמטים והקטנים יותר פתוחים על הסיפון או בקזמטים מוגנים קלות.

תותח מהיר 7 אינץ'/45 קליבר אומץ בסדרת אוניות המערכה הקודמת כדי להחליף תותחי 6 אינץ' קודמים; אלה הביאו לשיפור משמעותי בבליסטיקה, והרחיבו את הפוטנציאל מעבר להגנת טורפדו, אך הם הגיעו עם חסרונות. היו דעות שונות לגבי השילוב הטוב ביותר של תותחים: כולם 8 אינץ', כולם 7 אינץ', או שילוב. אף על פי שנחשבו לתותחי ירי מהיר, המטען ההודף עבור תותחי 7 אינץ' הוטען בשקיות, מה שהפך אותם לאיטיים יותר מתותחי 6 אינץ' מאותה התקופה. הצי החשיב אותם כמעולים לתפקיד המיועד; אולם, במלחמת העולם הראשונה בשיירת צפון האוקיינוס האטלנטי, החסרונות בשמירה על הים גברו על התועלת; הם הוסרו מאוניות מערכה שנותרו בשירות ארצות הברית ב-1918.

החל מאוניות הסדרה מיין, שהוזמנו בשנת 1902, תותחי ה-3 אינץ' (76 מילימטרים) /50 קליבר (12 פאונד) שימשו ברוב אוניות המערכה האמריקאיות כנשק נגד טורפדו. כלי נשק אלה וקטנים יותר מכונים לעיתים קרובות תותחים שלישוניים. תפקיד זה החל באוניות המערכה המוקדמות ביותר בארצות הברית, כולל טקסס ומיין הראשונה, על ידי תותחי ה-6 פאונד 2.24 אינץ' (57 מילימטרים). רוב התותחים 3 אינץ' הוסרו מאוניות המערכה האמריקאיות לפני פעולות קרב במלחמת העולם הראשונה.

עיצובים מתחרים

עתיד כלי הנשק של אוניות המערכה עמד על פרשת דרכים. הדעות היו שונות בקרב מנהיגי הצי הבכירים; כמה מנהיגי הצי האמריקני דנו במושג אונייה עם תותחים גדולים בלבד במקביל לאה"מ דרדנוט הבריטית, בעוד שמעצבים אחרים הרגישו שהטורפדו יחליף לחלוטין את התותחים, ואוניות מערכה צריכות להפוך לפלטפורמות שיגור משוריינות בכבדות. הצעות אחרות כללו אפילו יותר תותחים ראשיים אך קטנים יותר, תותחי 11 אינץ' (280 מילימטרים) כדי לחסוך במשקל. בשנת 1903, ניתוח של משחקי מלחמה קבע שאוניית מערכה אחת עם 12 תותחים בקוטר 11 אינץ' או 12 אינץ', בסידור צריחים משושה, יכולה להיות עדיפה על שלוש אוניות מערכה קונבנציונליות בפעולות בודדות. ניתוח אחר העלה כי בפעולות הצי, רק מטחי דופן היו יעילים, ולכן מקסום מספר תותחי קו המרכז הייתה הגישה היעילה ביותר. אף על פי שאף אחת מהשיטות לא שולבה בסדרת "מיסיסיפי", קונספט מטח הדופן המרבי על קו המרכז הושג בכל העיצובים הבאים של אוניות המערכה האמריקאיות.

בסופו של דבר, אוניות אלו נבנו עם סוללות ראשיות זהות לסדרת קונטיקט, תוך הפחתת סוללת ה-7 אינץ' המשנית בארבעה תותחים, השמטת שמונה מתותחי ה-3 אינץ' השלישוניים והסרה של שני צינורות טורפדו. העיצובים הבאים ביטלו לחלוטין את סוללות תותחי ה-7 אינץ', ורוב תותחי ה-3 אינץ' הוסרו מאוניות מערכה אחרות לפני הלחימה במלחמת העולם הראשונה, כך שמבחינה זו, העיצוב לא סבל מהשוואה לאוניות עתידיות.

הסוללה הראשית כללה ארבעה תותחים בקוטר 12 אינץ' / 45 קליבר. אלה נחשבו לתותחים מהירים והיו מסודרים בשני צריחים תאומים, אחד לפני ואחד מאחורי המבנה העילי. שמונת התותחים בקוטר 8 אינץ' / 45 קליבר היו מסודרים בארבעה צריחים תאומים מחוץ למבנה העילי הראשי בכל צד של האונייה.

שמונת התותחים הנותרים בקוטר 7 אינץ' / 45 קליבר חולקו ארבעה לכל צד, בקזמטים בצד האונייה, מתחת לסיפון הראשי. ארבעה תותחי 3 אינץ' (76 מ"מ)/ 50 קליבר הותקנו בקזמטים העליונים (בסיפון הראשי), שניים לכל צד, מאחורי 2 אינץ' (51 מילימטרים) של לוח שריון. שניים נוספים, אחד לכל צד, הותקנו בקזמטים על סיפון התותחים, ליד החרטום. שמונת התותחים הנותרים היו על תושבות פתוחות בסיפון העליון, בגשר ובחללי סיפון אחרים. שני צינורות טורפדו שקועים הותקנו בצד הרוחב, ליד חרטום האוניות.

שריון

ציור פשוט של תוכנית שריון עבור אוניות מערכה אמריקאיות של תחילת המאה ה-20

לפני אמצע שנות ה-70 של המאה ה-19, השריון היה עשוי מלוח ברזל יצוק, לפעמים מגובה בעץ. בשנות ה-70 של המאה ה-19 פותח שריון מורכב, שבו הוצמדו חזיתות פלדה מוקשה לגב ברזל רך יותר, שמנע סדקים. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-19 המאוחרות, פותחו שריון מפלדת ניקל ובשנת 1890 פותח תהליך הארווי, שבו לוח פלדה מניקל טופלה בפחמן והוקשחה במים קרים. תהליך זה אפשר ללוח פלדה הומוגנית אחת להיות גם משטח קשיח וגם גב רך יותר, שהיה פחות סיכוי להיסדק. במהלך שנות ה-90 של המאה ה-19, שריון קרופ שיכלל עוד יותר את תהליך הארווי על ידי הכללת מתכות נוספות בסגסוגת ופיתוח מערכת שבה תהליך ההתקשות חדר עמוק יותר לתוך הלוחות. בדיקות הראו כי לוח בעובי 5.75 אינץ' (146 מילימטרים) של שריון קרופ היה שווה ללוח בעובי 7.75 אינץ' (197 מילימטרים) של שריון הארווי, 12 אינץ' (300 מילימטרים) של שריון מורכב, ו-12 אינץ' (300 מילימטרים) של לוח ברזל יצוק, בעוד שבלוחות דקים יותר, שריון הארווי היה שווה בעצם לקרופ.

האוניות מסדרת מיסיסיפי השתמשו בשילוב של שריון בסגנון הארווי וקרופ (תוצרת אמריקאית), כאשר חלק גדול מהשריון הצדדי מגובה בעץ טיק, מה שתאם לאוניות ראשה אמריקאיות אחרות של העשור. כמות השריון וחוזקה תאמו את סדרת קונטיקט הקודמת ובמקרים מסוימים הייתה מלאה יותר בחיפוי והייתה עבה יותר, במיוחד בהשוואה לאוניות המוקדמות ביותר בסדרה זו. חגורת השריון הייתה דקה יותר, 9 אינץ' (230 מילימטרים) לעומת 11 אינץ' (280 מילימטרים), אבל ארוכה יותר, 244 רגל (74 מטרים) לעומת 200 רגל (61 מטרים), אף על פי שאוניות הסדרה מיסיסיפי היו קצרות יותר, 382 רגל (116 מטרים) לעומת 456 רגל (139 מטרים). שריון הצריח הראשי היה עבה יותר באינץ' - 12 אינץ' (300 מילימטרים) עובי - בניגוד ל-11 אינץ' (280 מילימטרים) ב־USS קונטיקט.

מכונות

מנוע קיטור תלת דרגתי עם שלושה צילינדרים

כאשר תוכננו אוניות אלו, הטכנולוגיה הישנה יותר של מנועי קיטור בוכנה הוחלפה אט אט בטכנולוגיה החדשה יותר של הנעת טורבינת קיטור. בעוד שלטורבינות בדרך כלל הייתה יותר מהירות, הן היו פחות חסכוניות בדלק והגבילו את טווח האוניות אלא אם כן ניתן לאחסן יותר דלק. תכנוני דרדנוט מוקדמים, שהיו בפיתוח בו-זמנית עם סדרת המיסיסיפי, השתמשו בטורבינות פרימיטיביות עם הנעה ישירה. הצי האמריקני אימץ טורבינות באופן מלא, והשתמש בהן רק בייצור אוניות מערכה כאשר תמסורות עקיפות השתכללו (הפחתת הילוכים או טורבו-חשמלית). מספר סדרות אוניות מערכה עוקבות נבנו כאשר לכלי שיט זהים היו סוגים שונים של מנועים (לדוגמה, סדרות דלאוור ונבדה).

מיסיסיפי ואיידהו היו מצוידות במנועי קיטור תלת דרגתיים עם שתי פעימות, שהניעו שני מדחפים. אלה היו מנועי בוכנה שבהם נעשה שימוש בקיטור מספר פעמים ליעילות רבה יותר. קיטור סופק על ידי שמונה דוודי Babcock & Wilcox. המנועים שלהם דורגו ב-10,000 כוחות סוס (7,500 קילוואט), שהפיקו מהירות מרבית של 17 קשרים (31 קמ"ש). בניסויים הגיעה מיסיסיפי ל-13,607 כוחות סוס (10,147 קילוואט) ומהירות מרבית של 17.11 קשרים (31.69 קמ"ש). מבחינת מהירות, סוג זה של אוניות היה נחות מכמה סדרות קודמות, והיה עדיף רק במעט על סדרת אילינוי שנקבעה ב-1896.

האוניות נשאו 600 טונות ארוכות (610 טונות) של פחם בבונקרי פחם מתוכננים, ועד עוד 1,200 טונות ארוכות (1,200 טונות) של פחם שהיה יכול להיות מאוחסן בחללים בצידי הגוף. זה העניק לאוניות טווח של 5,800 מיילים ימיים (10,700 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש). הטווח היה פחות מאשר בסדרה הקודמת.

מאפיינים כלליים

העיצוב הסופי היה גרסה מוקטנת של הסדרה הקודמת קונטיקט. לשם השוואה, אוניות אלו היו איטיות יותר והיה להן לוח חופשי נמוך יותר, כך שהן לא היטיבו עם ביצועים טובים בים סוער. שתי האוניות מסדרת מיסיסיפי היו באורך כולל של 382 רגל (116 מטרים), רוחב של 77 רגל (23 מטרים) ושוקע של 24 רגל 8 אינץ' (7.52 מטרים). הדחק האוניות היה 13,000 טונות ארוכות (13,000 טונות) בתפוסה סטנדרטית ועד 14,465 טונות ארוכות (14,697 טונות) במעמס קרבי מלא. בכל אונייה היו צוות של 34 קצינים ו-710 מלחים.

השייט העולמי של 1907–1909 בחן את שמירת הים של אוניות המערכה האמריקאיות. אפילו העיצובים המוקדמים יותר, כולל סדרת קונטיקט עם הלוח החופשי הגבוה שלהם, נשאו את החימוש המשני שלהם קרוב מדי לקו המים. האוניות נשאו בתחילה תורן מוט מעל מגדל הניווט, אם כי זמן קצר לאחר ההפעלה, לשתי האוניות נוספו תרני סריג מאחור, ובשנת 1910 הוחלפו גם התרנים הקדמיים בתרני סריג.

האורך המופחת תוך שמירה על אותו רוחב כמו הסדרה הקודמת קונטיקט הביא ליחס אורך-רוחב נמוך, מה שגרם לביצועים מופחתים ביחס לאותה סדרה. לא רק שהמהירות המרבית שלהם הייתה איטית יותר בקשר, אלא גם המהירות החסכונית שלהם הופחתה בקשר וחצי. היה להם גם 25% פחות אחסון פחם, מה שהפחית עוד יותר את טווח הפעולה שלהם.

לאוניות הסדרה היו איכויות שמירה על ים גרועות, מה שהפך אותן לפלטפורמות ירי גרועות במימי האוקיינוס האטלנטי. תנועתן הייתה לא סדירה, ויחס האורך-רוחב הנמוך שלהם גרם לגלגול והתנדנדות יתר, מה שהקשה על שמירת התותחים על המטרה. האורך המופחת, שנחתך באופן משמעותי מהחלק האחורי, הקשה על שמירת האוניות במסלול עקבי, אפילו במים חלקים יותר.

אוניות הסדרה

נתוני בנייה

שם האונייה	מספר הגוף	המספנה	הונחה	הושקה	כניסתה לשירות	גורל
מיסיסיפי	BB-23	ויליאם קראמפ ובניו	12 במאי 1904	30 בספטמבר 1905	1 בפברואר 1908	נמכרה ליוון, 1914; הוטבעה על ידי מטוסים גרמניים, אפריל 1941; נמכרה לגרוטאות, שנות ה-50
איידהו	BB-24		12 במאי 1904	9 בדצמבר 1905	1 באפריל 1908	נמכרה ליוון, 1914; הוטבעה על ידי מטוסים גרמניים, אפריל 1941; נמכרה לגרוטאות, שנות ה-50

USS מיסיסיפי (BB-23)

USS מיסיסיפי בבנייה, בשנת 1907

המיסיסיפי השנייה (אוניית המערכה מס' 23) הונחה ב-1904, הושקה ב-1905, ונכנסה לשירות בתחילת 1908. היא עברה שיוט ניסויים מול חופי קובה ב-1908, ולאחר מכן חזרה לפילדלפיה לאבזור סופי ותיקונים.

בתחילת 1909, היא השתתפה בטקס השבעתו של נשיא קובה, פגשה את הצי הלבן הגדול עם שובו, ונסקרה על ידי הנשיא. בשארית השנה ולתוך 1910, היא הפליגה במים מול ניו אינגלנד, האיים הקריביים ומפרץ מקסיקו, ערכה הפלגה במעלה נהר המיסיסיפי והשתתפה במשחקי מלחמה מחוץ למפרץ גואנטנמו.

בסוף 1910 היא הפליגה לאירופה כחלק מתמרוני הצי האטלנטי, שבעקבותיהם בילתה כ-14 חודשים מול חופי האוקיינוס האטלנטי, והתבססה לסירוגין בפילדלפיה ובנורפוק, שירתה כספינת אימונים וערכה תרגילים מבצעיים. ביוני 1912, היא הנחיתה מחלקת נחתים באל קוארו, קובה, כדי להגן על האינטרסים האמריקאיים. בעקבות תרגילים עם הצי, היא חזרה למספנת הצי של פילדלפיה, שם הוכנסה למילואים הראשונים באוגוסט 1912.

בסוף 1913, הוטלה עליה משימה כספינת תחנה אווירונאוטית בפנסקולה, פלורידה. עם פרוץ הלחימה במקסיקו באפריל 1914, הפליגה מיסיסיפי לווראקרוס, והגיעה עם המחלקה הראשונה של טייסים ימיים שיצאו לקרב. ביוני 1914 היא חזרה להמפטון רודס, שם ביולי היא הוצאה משירות והועברה לצי היווני.

USS איידהו (BB-24)

האיידהו השנייה (אוניית המערכה מס' 24) הונחה ב-1904, הושקה ב-1905, ונכנסה לשירות באמצע 1908, היא עברה שיוט ניסויים מול חופי קובה ב-1908, ולאחר מכן חזרה לפילדלפיה לאבזור סופי.

בקיץ 1908, היא העבירה יחידת נחתים לקולון שבאזור התעלה כדי לתמוך בתהליך בחירות שליו.

USS איידהו עם תורן הכלוב הראשון כפי שהותקן ב-1908

בתחילת 1909, היא פגשה את הצי הלבן הגדול עם שובו לארצות הברית ונסקרה על ידי הנשיא. בשארית השנה ולתוך 1910, היא שהתה לסירוגין בין המים ליד ניו אינגלנד לבין המים הדרומיים, כולל האיים הקריביים ומפרץ מקסיקו, יחד עם הפלגה בנהר המיסיסיפי ומשחקי מלחמה אל מחוץ למפרץ גואנטנמו.

בסוף 1910, היא הפליגה מעבר לאוקיינוס האטלנטי עם הפלגה השלישית של הצי האטלנטי למפרץ גרבסנד, אנגליה, ולאחר מכן לברסט, צרפת, וחזרה למפרץ גואנטנמו בתחילת 1911.

לאחר שירות שגרתי עם הצי האטלנטי ובמימי קובה, סיירה איידהו במפרץ מקסיקו ובנהר המיסיסיפי בשנת 1911, וביקרה בנמלים רבים על נהר המיסיסיפי.

בפברואר 1913, אי שקט במקסיקו הוביל להפיכה ולמותו של הנשיא המודח פרנסיסקו מדרו. להגנה על האינטרסים האמריקאיים, איידהו נפרסה לטמפיקו במאי ולווראקרוס ביוני. עם שובה, היא הוכנסה לצי העתודה האטלנטי ב-27 באוקטובר 1913.

איידהו נשארה במילואים עד שהופעלה מחדש בפילדלפיה במרץ 1914. באמצע השנה, היא יצאה לים התיכון עם קבוצת צוערים על הסיפון. לאחר ביקור במספר נמלים, היא הגיעה לנמל הצרפתי וילפראנש ב-17 ביולי 1914. שם, היא הועברה רשמית לצי היווני ב-30 ביולי 1914.

שירות יווני

למנוס מניפה את דגלי יוון

מתחים דיפלומטיים בין יוון והאימפריה העות'מאנית בעקבות מלחמות הבלקן 1912–1913 הביאו לכך שכל אחת מהן ביקשה לקנות ספינות מלחמה חזקות בחו"ל שיאפשרו להם לשלוט בים האגאי. איידהו ומיסיסיפי נמכרו ב-8 ביולי 1914, לפרד ג'יי גונטלט, מתווך, שבתורו מכר אותן לממשלת יוון. ההכנסות מהמכירה שימשו להגדלת התקציב לשנת הכספים 1915, למימון בניית סופר-דרדנוט שלישית מסדרת ניו מקסיקו, איידהו (BB-42).

שמה של מיסיסיפי שונה לשם קילקיס על שם הקרב המכריע של מלחמת הבלקן השנייה, בעוד שאיידהו הפכה ללמנוס לכבוד הניצחון בקרב ימי על הצי העות'מאני במהלך מלחמת הבלקן הראשונה. אף על פי ששירותן היה חסר אירועים, אוניות אלו שימשו לאזן בין אוניות ראשה גרמניות שנרכשו על ידי טורקיה המתחרה. מגבלות התכנון והנטיות הלקויות לא היו קריטיות באותה סביבה אסטרטגית ובים השקט יותר של הים התיכון. שגריר ארצות הברית באימפריה העות'מאנית הנרי מורגנטאו האב כתב: "אוניות המערכה הללו תפסו מיד את מקומן ככלי השיט החזקים ביותר של הצי היווני, והתלהבותם של היוונים בהשגתן הייתה בלתי מוגבלת".

מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1916 התפתחה מחלוקת רצינית בממשלת יוון בין המלך קונסטנטינוס הראשון וראש הממשלה אלפתריוס וניזלוס בשאלה האם על יוון להיכנס למלחמת העולם הראשונה. זה נודע בשם "הפילוג הלאומי", שבו הופיעו ממשלות נפרדות. עריקות של יחידות של הצי היווני לסיעות הווניזליסטיות עוררו טיהור מלכותי של קצינים ואנשי וניזלוס מהצי היווני. האדמירל הצרפתי פורנה, המפקד העליון של שייטת מדינות ההסכמה, תפס את הצי היווני כאיום על מדינות ההסכמה בים האגאי. הוא הציב אולטימטום ליוונים להסגיר את האוניות הקטנות ולהשבית את הגדולות. ב-19 באוקטובר 1916, הוסרו סדנים, התחמושת והטורפדות מלמנוס ומקילקיס. במקביל צומצמו הצוותים לכדי שליש מהגודל הרגיל.

ביוני 1917, יוון אוחדה מחדש תחת וניזלוס והכריזה מלחמה נגד מעצמות המרכז. שיקום הצי היווני היה איטי עקב חילוקי דעות בריטיים וצרפתים והקושי להבטיח שהקצינים והצוותים יתמכו במלחמה נגד מעצמות המרכז. כאשר צרפת החזירה את האוניות, למנוס וקילקיס השתתפו בפעולות מדינות ההסכמה בים האגאי. הצורך הגדול ביותר של מדינות ההסכמה בים התיכון היה ביחידות נגד צוללות, ולכן אוניות מערכה לא היו בראש סדר העדיפויות.

קילקיס שקועה בחזית עם למנוס ברקע

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שתי האוניות ראו פעילות בשנת 1919 בפיקודו של אדמירל משנה ג' קאקולידיס, כאשר הצי היווני השתתף במשלחת מדינות ההסכמה לתמיכה בצבאות הלבנים של דניקין באוקראינה.

קריירות מאוחרות יותר

האוניות היו פעילות גם בפעולות מלחמת יוון–טורקיה באסיה הקטנה בין השנים 1919 עד 1922. מכיוון שהיוונים היו בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה והאימפריה העות'מאנית הייתה אחת המעצמות המובסות, היוונים זכו לשטחים נרחבים של אוכלוסיות מעורבות טורקיות ויווניות בחוף האסייתי של הים האגאי. ב-15 במאי 1919 נחתו בסמירנה 20,000 חיילים יוונים והשתלטו על העיר וסביבתה בחסות הצי היווני, הצרפתי והבריטי. למנוס הייתה אוניית הדגל של הצי השני, שבסיסה בסמירנה, תחת אדמירל משנה ג' קלמידאס; המשימה שלה הייתה מעקב אחר הים השחור, הדרדנלים וחופי אסיה הקטנה. עם הזמן, צרפת ואיטליה הפכו תומכות ברפובליקה הטורקית המתהווה. בריטניה נותרה תומכת ביוון, אך התנגדה למהלכים היוונים נגד איסטנבול ב-1922. עם דעיכת התמיכה, הצבא היווני הובס, ויוון גורשה מאסיה על ידי הטורקים בסוף 1922, מה שהביא לשנים של מהומה פוליטית וכלכלית.

שתי אוניות המערכה צומצמו לתפקידי מילואים ועזר באמצע שנות ה-30. קילקיס, ששודרגה באמצע שנות ה-20, הפכה למתקן אימון ארטילרי ימי ב-1932. התותחים של למנוס הוסרו והותקנו בסוללת הגנת החוף באי אגינה. בעוד ששתיהן עגנו בבסיס הצי של סלמיס ב-23 באפריל 1941, שתי האוניות הוטבעו במהלך הפלישה הגרמנית ליוון על ידי מפציצי צלילה יונקרס Ju 87 שטוקה. קילקיס נפגעה מפצצות וטבעה במים רדודים במעגנים שלה; גם למנוס נפגעה, אך הצליחה להפליג מספיק כדי לעלות על החוף. שרידי האוניות הוצפו מחדש ונמכרו לגרוטאות בשנות ה-50.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אוניות המערכה מסדרת מיסיסיפי בוויקישיתוף