אורי רם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אין תמונה חופשית

אורי רם (נולד ב-1950) הוא פרופסור מן המניין, נשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית[1] ואחד המייסדים וההוגים הבולטים של האסכולה הביקורתית במדעי החברה ובסוציולוגיה בישראל. בין 2009 ל-2012 כיהן כראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי רם גדל בחיפה באווירה של "תנועת העבודה", אך בנעוריו תמך במפלגתו של אורי אבנרי והתעניין ברעיונות של התנועה השמית והכנענית. הוא נמנה עם מייסדי תנועת של"י ואחר כך תנועת יש גבול (ב-1982 ריצה עונש מאסר בכלא צבאי על סירוב לשרת בשטחים ובלבנון) והיה פעיל בארגון "שטח משוחרר" ובתנועת גוש שלום. הוא חבר בוועד המנהל של עמותת מרכז אדוה.

את לימודי התואר הראשון עשה באוניברסיטת חיפה בפילוסופיה ובסוציולוגיה ואת לימודי התואר שני עשה בהיסטוריה כללית ובמכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב. התזה שלו הייתה בסוציולוגיה של הידע ועסקה בהיסטוריוגרפיה מרקסיסטית בבריטניה בשנות החמישים והשישים. הוא למד לתואר שני נוסף בסוציולוגיה ובהיסטוריה באוניברסיטת ניו סקול בניו יורק, שם גם עשה את הדוקטורט. נושא הדיסרטציה שלו היה ההיסטוריה של המגמות הרעיונות בסוציולוגיה בישראל מ-1948 עד שנות התשעים (קיבל תואר ד"ר ב-1992). המרצים שהשפיעו עליו במהלך לימודיו בישראל כוללים את שלמה סבירסקי (מרקסיזם והחברה הישראלית), שולמית וולקוב (היסטוריה חברתית) ויהודה אלקנה (היסטוריה). בניו סקול היה תלמיד של אנדרו ארטו (Arato), צ'ארלס טילי (Tilly) ואחרים. כן הושפע ממורים כמו פרי אנדרסון (Anderson), איירה כצנלסון (Katznelson) ואריק הובסבאום (Hobsbawm).

בשנת 2008 זכה רם בפרס ע"ש יונתן שפירא לשנת 2008 מטעם האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל עבור הספר הטוב ביותר בחקר ישראל 'הגלובליזציה של ישראל: מק'וורלד בתל אביב, ג'יהאד בירושלים'. [2]

בשנת 2011 הוענק לרם תואר הכבוד Distinguished Alumni מטעם אוניברסיטת ניו סקול בניו יורק שבה עשה את לימודי הדוקטורט. [3]

בינואר 2016 נבחר ברוב גורף[דרוש מקור] לנשיאות האגודה הסוציולוגית הישראלית.[1] במסגרת תפקידו יוזם חרם אקדמי על אוניברסיטת אריאל, בנימוק ש"הגיע הזמן להניף דגל שחור על השטחים הכבושים."[4] זאת לאחר שב-2010 הנהלת האגודה כבר הצהירה ש"אין בכוונתה לקיים כנסים, ימי עיון או מפגשים לימודיים במרכז האוניברסיטאי באריאל".[5]

מחקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אורי רם מתמחה בתאוריות סוציולוגיות, סוציולוגיה היסטורית, סוציולוגיה של הפוליטיקה והתרבות וסוציולוגיה של הידע. למרות השפעה אמריקנית ברורה, האוריינטציה של רם קרובה למחשבה הקונטיננטאלית ובתוכה למסורת המרקסיזם המערבי בכלל ולאסכולת פרנקפורט בפרט.

תרומתו הבולטת לדיון האינטלקטואלי בכלל והסוציולוגי בפרט בישראל התבטאה בארבעה מיתווים עיקריים: הגדרת המושג וסדר היום של הסוציולוגיה הביקורתית בשנות התשעים; ניתוח סוציולוגי של ההכרה ההיסטורית החדשה בישראל ("ויכוח ההיסטוריונים") כביטוי לשינוי בזהות הלאומית הישראלית; הצבת המושג פוסט ציונות בלב הוויכוחים על זהות ואזרחות בישראל; ופיתוח "הפרדיגמה של הגלובליזציה" לניתוח מקיף של החברה בישראל משנות התשעים ואילך.

רעיונות ומושגים מרכזיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוציולוגיה ביקורתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר מ-1995, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, רם ניתח את ההתפתחות של גישות שונות בסוציולוגיה הישראלית והראה כיצד הפרדיגמות המדעיות מותאמות לשינויים החברתיים והפוליטיים. במחקרו ניסה להראות כיצד הגישה הדומיננטית (בהנהגת שמואל נח אייזנשטדט, מייסד המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית) תאמה את התפיסות של הממסד הממלכתי המפא"יניקי. זאת גישה שדגלה ב"קליטת עליה" (דה-ורה-סוציאליזציה) תוך מודרניזציה ותוך התעלמות מהאפליה המבנית ומן הקונפליקטים הגלומים בחברה. במקביל לנפילת משטר תנועת העבודה ופתיחת אוניברסיטאות חדשות החלו בשנות השבעים להיווצר גישות ביקורתיות: גישת האליטות (יונתן שפירא, אוניברסיטת תל אביב); גישת הפלורליזם (סמי סמוחה, אוניברסיטת חיפה) וגישה מרקסיסטית (שלמה סבירסקי, דבי ברנשטיין, הנרי רוזנפלד ואחרים, אוניברסיטת חיפה). בהמשך נוצרו גישות נוספות - קולוניאליזם (ברוך קימרלינג, גרשון שפיר, יואב פלד) ופמיניזם (דבורה (דבי) ברנשטיין, דפנה יזרעאלי ואחרות). בשנות התשעים התווספו גישות סוציולוגיות חדשניות - פוסט-מודרניות (עדי אופיר) ופוסט-קולוניאליות (יהודה שנהב, אלה שוחט), חלקן בהשראת הגישה הפוסט-ציונית. וכך מראה רם במחקרו כיצד הסוציולוגיה אשר החלה את דרכה כמדע הומוגני וקונפורמי, הפכה בשנות התשעים לנושאת הדגל של הביקורת החברתית.

המצאת הלאומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רם פרסם מחקרים ביקורתיים על הזיכרון הקולקטיבי בישראל ועל היסטוריוגרפיה הציונית וברוח המושג של אריק הובסבאום על "המצאת מסורת" הראה בהם כיצד "הומצאה" הלאומיות היהודית המודרנית על ידי היסטוריונים והונחלה באמצעות מערכת התעמולה והחינוך לתלמידים בישראל. הוא הראה כיצד ההיסטוריוגרפיה הציונית הבנתה "אנחנו" לאומי מהותני, שהוא מעין גוף אורגני המתקיים מעבר למקום ולזמן. במחקרים נוספים רם פירש את ויכוח ההיסטוריונים שהחל להתנהל בישראל בשנות התשעים מנקודת הראות של סוציולוגיית-הידע, וראה בוויכוח ביטוי עמוק לשינויים בזהות הישראלית, למעבר מ"קול ישראל" אחד ורשמי לריבוי של קולות ונרטיבים.

פוסט-ציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנות התשעים המוקדמות הרבה רם לכתוב ולעסוק בפוסט-ציונות. הוא צפה וקרא להתפתחות סדר יום חדש פוסט-ציוני במדעי החברה בארץ. הוא הגדיר זאת כמעבר מגישה המחייבת "שוויון בין שונים" לגישה המחייבת "שוני בין שווים". המושג השתרש בשיח הזהות והאזרחות בישראל מאז, והפך למזוהה עם הגישה להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה, זאת בהשראת גישות פוסט-לאומיות כגון זאת של יורגן הברמס. רם טוען בכתביו כי הפוסט-ציונות שונה מהציונות בכך שהיא דוגלת במדינה אזרחית ולא במדינה אתנו-לאומית ונבדלת מהאנטי-ציונות בכך שהיא מקבלת את קיומה של מדינת ישראל כעובדה בלתי-הפיכה שאינה נזקקת להצדקה בדמות אידאולוגיה לאומית יהודית. רם טוען כי למרות שקיעת הבולטות של השיח הפוסט-ציוני בשנות האלפיים, שיח זה ממשיך להצביע על הבעייתיות הבסיסית של ישראל ועל הדרך לפתרונה ועל כן תפקידו יותר משמעותי ממה שנראה על פני השטח. עם זאת, רם לא מצביע על התפתחות חד-כיוונית הכרחית, אלא טוען כי עם שקיעת הציונות הממלכתית עלו שתי חלופות נוגדות - פוסט-ציונות דמוקרטית ונאו-ציונות אתנו-לאומית ובחלקה דתית.

פרדיגמת הגלובליזציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקריו שפורסמו בשנות התשעים המאוחרות ובשנות האלפיים רם חקר את הבסיס הכלכלי-חברתי לשנויים בתרבות הפוליטית בישראל והציע להבין את השינויים הללו במסגרת מה שכינה "פרדיגמת הגלובליזציה בלימודי ישראל" וכביטויים של מעבר ל"פוסט-פורדיזם" (post-Fordism), היינו חברה קפיטליסטית עם תאגידים עולמיים מרושתים וללא מעמד עובדים מאורגן. בהשראת ספרו של בנימין ברבר (Barber) על "מקווורלד לעומת ג'יהאד" טוען רם כי גם החברה הישראלית נקרעת בין שתי המגמות המנוגדות הללו (באנגלית טבע את המונח the Bifurcation of Israel) וכי יש להבין את השינוי הזה על רקע המעבר מחברה מנוהלת מדינה לחברה מוכוונת שוק. מהלך זה גרם לעליית אליטה עסקית תאגידית ומינהלתית חדשה, לפיצול של המעמד הבינוני ולשקיעת חלקו, ולמשבר מתמשך במעמדות הנמוכים כאשר מדינת הרווחה מתכווצת. המעמדות הגבוהים נוטים להשתלב בשוק ובתרבות הגלובליים ולכן גם לראות את הסכסוך הלאומי והשליטה בשטחים כנטל על המשך הפיתוח הכלכלי, ואילו המעמדות הנמוכים נוטים להגיב באופן נגדי ולתמוך במנהיגים פוליטיים פופוליסטיים ימניים . כך שהגלובליזציה גם מניעה לקראת יציאה מהשטחים הכבושים, אך גם לתגובה הפוכה של המשך השליטה בהם.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • The Changing Agenda of Israeli Sociology: Theory, Ideology, and Identity/ Uri Ram. Albany, N.Y.: State University of New York Press, 1995.
  • הגלובליזציה של ישראל: מק'וורלד בתל אביב, ג'יהאד בירושלים. תל אביב: רסלינג, 2005.
  • הזמן של ה'פוסט': לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל. תל אביב: רסלינג, 2006.
  • The Globalization of Israel: Mc'World in Tel Aviv, Jihad in Jerusalem. Routledge, 2007
  • Israeli Nationalism: Social Conflicts and the Politics of Knowledge. Routledge, 2010
  • שובו של מרטין בובר: המחשבה הלאומית והחברתית בישראל מבובר עד הבובריאנים החדשים. תל אביב: רסלינג, 2015.

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Israelis in Conflict: Hegmonies, Identities and Challenges. editors: Adriana Kemp, Uri Ram, Oren Yiftachel and David Newnan. Sussex: Sussex Academy Press, 2004.
  • אי/ שוויון עורכים: אורי רם, ניצה ברקוביץ. באר-שבע: הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והקבוץ המאוחד, 2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]