אור בקצה המגף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אור בקצה המגף
Shores of Light
כרזת הסרט אור בקצה המגף.jpg
בימוי יעל קציר
הפקה גדי קסטל, יעל קציר
תסריט יעל קציר
מדינה ישראל, איטליה
אולפן קציר הפקות
הקרנת בכורה 15 במאי 2015
משך הקרנה 56 דקות
שפת הסרט עברית, אנגלית, איטלקית
סוגה תיעודי
דף הסרט ב-IMDb

אור בקצה המגףאנגלית: Shores of Light) הוא סרט תיעודי, המביא את סיפורן של שלוש נשים, שנולדו במחנות העקורים בסלנטו שבאיטליה, ועוסק במסע שלהן בחיפוש אחר מידע אודות הוריהן.

התסריטאית ובמאית הסרט היא פרופ' יעל קציר. קציר וגדי קסטל הם המפיקים שלו.

רקע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

העקורים לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת העולם השנייה, לאחר שהושמדו שישה מיליון יהודים בקירוב, נותרו באירופה כשלושה מיליון יהודים, בעיקר בברית המועצות (כולל חלקיה האסייתיים). במחנות הכפייה, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה שרדו כ-200,000 יהודים, מהם עשרות אלפים שהיו על ערש דוויי. אלפים הצטרפו אל זרם הרפטריאנטים שעשו את דרכם בעיקר לארצות המערב. רוב הקהילות היהודיות באירופה התדלדלו בעקבות הכיבוש הנאצי, המלחמה וההשמדה, ורק מעטות הצליחו לעבור את המלחמה כמעט בלא פגע. מתוך הקיבוץ הגדול של יהודי פולין, שלפני השואה מנה כשלושה וחצי מיליון נפש, נותרו כרבע מיליון בלבד, כ-170,000 מהם פליטים בברית המועצות וכ-80,000 ניצלו במחנות ריכוז, במסתור או כפרטיזנים בפולין עצמה. רבים מאלה ששרדו בארצות מזרח אירופה ובמחנות לא רצו כלל לשוב למולדתם ולהשתלב בה. כ-50,000 מניצולי המחנות נשארו במקומות שבהם שוחררו, בעיקר בגרמניה ובאוסטריה, והפכו לעקורים במחנות עקורים.[1]

מחנות אלו שימשו כמעין מעון זמני לכל העקורים היהודים שלא היה להם לאן ללכת. מחנות העקורים הוקמו באזורים שבהם שלטו בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. הראשונים שהגיעו אל מחנות אלו היו ניצולי מחנות ריכוז ששוחררו בידי בעלות הברית על אדמת גרמניה. התנאים במחנות אלו היו קשים ביותר, בייחוד בראשית קיומם. חלק גדול ממחנות העקורים היו בעבר מחנות ריכוז או מחנות צבא גרמניים. במחנות אלו לא התגוררו רק יהודים, אלא גם פליטים בני לאומים אחרים.[2]

בינתיים, עקב חורבן יהדות פולין, החליטו יהודי פולין לעבור מערבה, לאזור הכיבוש האמריקאי, והגיעו למחנות עקורים שם. ב-1947 הגיעו למחנות אלה פליטים נוספים מצ'כוסלובקיה, מהונגריה ומרומניה, ומספר תושבי מחנות העקורים הגיע ל-250 אלף.

רוב העקורים היהודים ראו במחנות אלה כפתרון זמני ותחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל. ובכל זאת, הקימו היהודים שם חיים. הם הקימו תאטראות ותזמורות, ערכו אירועי ספורט ופרסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש. הם היו מהראשונים לחקור את השואה ולהנציח את זכרה. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקרבנות השואה. ניצולי השואה הרגישו "משוחררים אך לא בני חורין". במחנות פעלו מפלגות יהודיות חילוניות ודתיות, ציוניות וסוציאליסטיות. עם זאת, בהשפעת הטראומה של השואה והפעילים הציונים מארץ ישראל, הייתה הציונות דומיננטית בחיים הפוליטיים. רבים מהעקורים הפגינו מודעות פוליטית חזקה ושאיפה לצאת מהארצות בהן הם נמצאים, בראש ובראשונה לארץ ישראל. הם הקימו קיבוצי הכשרה בהם התכוננו לעלייה לארץ ישראל.

במהלך 1948 הוקמה מדינת ישראל והשתנו חוקי ההגירה בארצות הברית. כך יכלו רבים משוכני מחנות העקורים להגר. מחנות העקורים נסגרו עד שנת 1950, פרט למחנה פרנוואלד שפעל עד 1957. רוב העקורים היגרו לארץ ישראל, כשליש פנו לארצות הברית ורבבות נותרו באירופה, כולל בגרמניה עצמה, והקימו מחדש קהילות רבות שחרבו בשואה.[2]

מחנות עקורים באיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למחנות העקורים באיטליה הגיעו עקורים יהודים משארית הפליטה כבר מיד לאחר סוף המלחמה, אך בעיקר בין השנים 19461947. יהודים אלה ראו בשהותם באיטליה תחנת מעבר זמנית במסעם למולדתם החדשה, בין אם בישראל או בין אם במדינות אחרות מעבר לים.

מספרם המדויק של העקורים היהודים ששהו באיטליה אינו ידוע לחוקרים, משום שרבים מהעקורים הסתננו לאיטליה באופן בלתי חוקי, היו חסרי מסמכים מזהים, בעלי מסמכים מזויפים או שלא נרשמו כלל אצל הרשויות או הארגונים שפעלו באיטליה. על פי ההערכות, בין השנים 1945 ל-1951 שהו על אדמת איטליה לפרקי זמן שונים בין 50,000 ל-70,000 עקורים יהודים. רובם עלו לארץ ישראל, ואחרים למדינות אחרות מחוץ לאירופה, בעיקר לצפון אמריקה.

בשנים שלאחר המלחמה, פעלו באיטליה כ-35 מחנות עקורים. לא כל הפליטים במחנות היו יהודים, ולא כל המחנות היו פעילים לאורך כל התקופה. היו מחנות קטנים בהם שכנו עשרות יהודים, והיו שהכילו מאות ואף אלפי יהודים. לצד המחנות פעלו גם כ-77 הכשרות חלוציות וקיבוצים, לפי מחקרה של קוקונן (Kokkonen), ו-45 הכשרות לפי נתוני יד ושם. בכל מקום שבו שהו העקורים, הם התארגנו במסגרת קהילתית, חברתית, פוליטית ותרבותית עצמאית ומובדלת.[3][4][5]

קיימים מספר גורמים שהקלו על מעבר של פליטים יהודים לאיטליה:

  1. ארגון "הבריחה" שהעביר יהודים אל האזורים הכבושים בגרמניה, ומשם לאוסטריה ואיטליה.
  2. הבריגדה היהודית שסייעה במעבר הגבולות לאיטליה.
  3. המיקום הגאוגרפי של איטליה, הנגישות לים וההרים ששימשו כמעבר של פליטים.
  4. החופים הארוכים של איטליה שאפשרו שיט של ספינות אל ארץ ישראל.
  5. התנאים הטובים במחנות העקורים והיחס החיובי של המקומיים כלפי הפליטים.[6]

מחנות העקורים וההכשרות החלוציות היו מפוזרות לאורכה ולרוחבה של איטליה. המחנות בדרום איטליה היו באזור פוליה, בקצה המגף האיטלקי. למחנות אלה הגיעו יהודים על ידי חציית את הים האדריאטי מיוגוסלביה בספינות קטנות ודרך מעברי האלפים בעזרת תנועת הבריחה‫. ממחנות אלה יצאו אחר כך היהודים העקורים בספינות מעפילים לארץ ישראל.[7]

יחסה של איטליה ואוכלוסייתה כלפי הפליטים היהודיים היה חיובי לרוב, ויהודים שהגיעו לאיטליה זכו לתנאים טובים באופן יחסי למחנות בארצות אחרות.[8] היחס בין העקורים היהודים לאיטלקים המקומיים היה ברובו של ידידות. היהודים התיידדו איתם, אכלו איתם, למדו איתם. היהודים השתלבו בחברה האיטלקית. החיים זה לצד זה והשיתוף בחיי היום־יום איפשרו לפליטים ולתושבי ארבעת הכפרים לראות זה את זה כבני אדם ובנו קשרים שהשתמרו עד היום.[9]

עלילת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מספר על שלוש נשים, שוני ליפשיץ, רבקה כהן ופרופ' אסתר הרצוג, שנולדו בשנת 1946 להורים ניצולי השואה במחנה עקורים בסנטה מריה די לאוקה (אנ'), עיירה קטנה במחוז פוליה שבדרום איטליה. הסרט הוא תיעוד היסטורי המתאר את מסען של שלוש הנשים לאיטליה לחיפוש מידע על חיי הוריהן לאחר המלחמה באיטליה, ואל המקום שבו הן עצמן נולדו. מתוך חווית החיפוש האישית יוצא הסרט לתיאור של חייהם של העקורים היהודים באיטליה בכללותם. בעבור הגיבורות, אשר מבקשות להתקרב באמצעות חוויה זו להוריהן, הביקור והסרט עצמו מהווים סגירת מעגל.

צילום פנורמה של לאוקה

הסרט פותח בסיפורה של שוני. שוני לא יודעת הרבה לגבי הוריה, שהיו ניצולי השואה מפולין. היא מספרת שבצעירותה נמנעה מלשאול את הוריה על השואה. היא יודעת רק שהם הגיעו לאיטליה בדרכי הבריחה ושהבריגדה היהודית סייעה להם לחצות את הרי האלפים. בסופו של דבר, החיפוש מוביל את שוני אל יומנו של מאיר שוורץ, שליח מארץ ישראל שהיה חבר בכוחות הסיוע לעקורים. מן היומן לומדת שוני על החיים שלאחר המלחמה. כן היא מגלה ביומן תיאור של הרגע שבו היא והוריה יצאו מאיטליה לארץ ישראל. היומן מעורר את רצונה של שוני ללמוד עוד. היא פונה אל המדור לחיפוש קרובים, ברשת ב' של קול ישראל, שם היא מבקשת לאתר אנשים שנולדו באותו מחנה עקורים שבו היא נולדה.

צילום נוף של סנטה מריה די לאוקה

בעקבות השידור ברדיו מקבלת שוני פניות רבות. היא מארגנת ביחד עם אסתר ורבקה, שגם הן נולדו באותו המחנה, מפגש של אנשים שנולדו שם. מהמפגש הן מבינות שילדי סנטה מריה די לאוקה לא יודעים הרבה על מה שקרה באיטליה, למעט העובדה שהם כולם נולדו שם. רבקה הכינה אלבום תמונות שבאמצעותו היא מחפשת את איטליה של הוריה. הן פונות אל דור ההורים: הן מדברות עם דינה דרייליך, ניצולת השואה מליטא ועם אווה בנטל, אמה של אסתר וניצולת השואה מהונגריה שהייתה באושוויץ, ואלה מספרות להן על החיים במחנה העקורים. כיוון ששאלות רבות נותרו ללא מענה, שלוש הנשים מחליטות לנסוע בעצמן לאיטליה. הן רוצות לגלות את המקום בו נולדו, מה זוכרים האיטלקים המקומיים מהעקורים, והאם נותרו עקבות מהשהות של הוריהן שם.

במסגרת המסע, מגיעות הנשים לאתרים שונים המהווים נקודות מפתח במסע לגילוי העבר. הן מקיימות מפגשים עם אנשים מקומיים החושפים עדויות וזיכרונות. שגרת החיים, והיחסים עם המקומיים מציירים תמונה של עזרה הדדית, יחסי שכנות ושיתוף פעולה. הן מבקרות בארבע עיירות שבהן היו מחנות עקורים: סנטה מריה די לאוקה, סנטה צ'זריה, טריקזה (אנ') וסנטה מריה אל באניו.

בסנטה מריה אל באניו הן מבקרות במוזיאון, שמקומיים הקימו לתיעוד התקופה. במוזיאון מוצגים ציורי קיר בעברית ממועדון בית"ר, המשקפים את תחושותיהם של העקורים ששהו באיטליה ואת רצונם לעלות לארץ ישראל.

החיים במחנות באיטליה היוו בעבור העקורים תקופת שיקום. למרות כל אירועי הזוועה הצליחו היהודים ליצור לעצמם שגרת חיים. שלוש גיבורות הסרט מגלות את זה במהרה באמצעות כמה אירועים מכוננים שנחשפים בפניהן. הן מצליחות לאתר נזירה מבית החולים שבו הן נולדו, הנזירה רדנטה, ממסדר הלב הקדוש, ורבקה נוסעת לבקר אצלה. לאחר הפגישה, מספרת רבקה כיצד האהדה מצד הנזירות כלפי האימהות הצעירות חיממה את לבם של העקורים.

בעקבות סיפור ששמעו על ויטוריה טורקו, אישה איטלקייה שנתנה לכלות יהודיות את שמלת החתונה שלה כדי שתתחתנה בשמלה לבנה, הן נוסעות לטריקזה, כדי לפגוש אותה ולהודות לה.

הסרט מציג יחסים טובים בין העקורים למקומיים שוב ושוב, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה שהעקורים זה עתה חוו את השואה. אחד המקומיים מספר לשלוש הגיבורות על מקרה שבו עמד גבר יהודי בחוף הים בזמן סערה וניסה להתאבד ועל איך שבת זוגו הצילה אותו. עולות גם עדויות על החיים הקשים של היתומים במחנה. עו"ד יוסף מלמד, ניצול מליטא וממעצבי החינוך במחנה, מספר על ההתנהגות והמראה הפראי של הילדים. הוא מספר כיצד הוא והמחנכים האחרים במחנה הנהיגו סדר ומשמעת, וכיצד הצליחו בסופו של דבר לחולל שינוי בחיי הילדים.

בעקבות המסע, עולה השאלה מה יודע היום הדור הצעיר באזור קצה המגף האיטלקי. שוני, רבקה ואסתר מבקרות בבית הספר התיכון הטכנולוגי בטריקזה. התלמידים בבית ספר מספרים להן על המסע שלהם למחנות הריכוז וההשמדה בפולין. הם מספרים שהם הדליקו נר לזכר הנספים. השלוש מספרות לתלמידים על התקופה של ההורים שלהן לאחר השואה, במחנות העקורים.

ביום האחרון של המסע עורכות רשויות האזור מחווה של ידידות לכבודן, הילדות שנולדו בלאוקה. באירוע המחווה השתתפו בין היתר אנטוניו ג'וזפה קופולה, ראש עיריית טריקזה, סילביה גודלי, ראש מנהל התרבות במחוז פוליה ואנה מריה רוזאפיו, ראשת העיר של קסטריניאנו דל קאפו וסנטה מריה די לאוקה. לטקס הגיעו 14 נשים וגברים שנולדו בלאוקה, והביאו מתנות למוזיאון המקומי. עומר, נכדה של רבקה, הביא אקורדיון מארץ ישראל, לזכר האקורדיון שנקנה מאיטלקי על ידי אחד העקורים תמורת כיכר לחם לבן. ציפי קרליץ, ילידת לאוקה, הביאה שמלת כלה לזכר השמלות שעברו מכלה לכלה בלאוקה.

הפקת הסרט והתגובות לו[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילומי התחקיר וראיונות לסרט התבצעו במהלך שנת 2011. הסרט עצמו צולם במהלך השנים 2012 ו-2013 בישראל ובאיטליה.

לקראת צילומי הסרט נערך תחקיר שכלל איסוף מסמכים, ראיונות עם ניצולי שואה מישראל ששהו במחנות בדרום איטליה, ביקור בעיירות של אזור סלנטו שבדרום פוליה שבהן היו מחנות עקורים וראיונות עם אנשים שהעידו על התקופה, ביקור במוזיאון לתיעוד מחנות העקורים שהוקם בסנטה מריה אל בניו (אנ'), קריאת ספרות היסטורית, וצפייה בסרטים בנושא.

בין המסמכים בהם השתמשו היו עבודת הדוקטורט של סוזנה קוקונן מהאוניברסיטה העברית ויד ושם,[10] יומנו האישי של מאיר שוורץ (שחר), ששימש כקצין סעד מטעם אונרר"א בסנטה מריה די לאוקה, יומנו של הכומר של סנטה מריה די לאוקה מהתקופה שבין 1945–1947, ספרי זיכרונות של עקורים ששהו במחנות הללו, ועוד.

שמו המקורי של הסרט היה "מגדלור בקצה המגף", אך בהמשך הוחלט לשנותו ל"אור בקצה המגף".

הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה ב-15 במאי 2015 בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל "דוקאביב". בסינמטק תל אביב נערכו סה"כ 27 הקרנות, נכון למאי 2017. בהמשך הוקרן הסרט במספר אולמות ופסטיבלים, ואף בעיירות במחוז סלנטו שבאיטליה, שבהן מתרחש הסרט. בנוסף הוקרן הסרט גם בפסטיבל ואלדראנו איטליה, בפסטיבל לתרבות יהודית ברומא, בפסטיבל יהודי בלוס אנג'לס, בפסטיבל קולנוע בטירנה שבאלבניה, בפסטיבל קולנוע איטלקי בסן דייגו, ובפסטיבל בינלאומי בניו דלהי 2016. הסרט שודר גם בטלוויזיה האיטלקית והישראלית. בערוץ מדיהסט (Mediaset) באיטליה ביום השואה הבינלאומי בשנת 2015, ובטלוויזיה הישראלית בערוץ 10 ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2016.

הסרט זכה לתגובות אוהדות רבות בכל מקום שבו הוצג, בין אם בישראל או בארצות אחרות. הסרט זכה למחמאות רבות בנוגע לחשיפת חלק לא ידוע בהיסטוריה של ניצולי השואה, ושל החזרה לחיים לאחר השואה:

לכל אורך הצפיה בסרט התיעודי 'אור בקצה המגף', מצאתי את עצמי נרגשת, מחייכת ודומעת, מרותקת ומופתעת.

שוש להב

מרגש לראות את הנשים המבוגרות שסוגרות מעגלים ומתחברות לאמהות שלהן דרך הסיפור

נוצרה תובנה מאוחרת על אותן אימהות צעירות שבאה לידי ביטוי בצורה מופלאה

ניצה שמיר

בנוסף, כתב מנהל פסטיבל הסרטים האיטלקי של סן דייגו על הסרט:

הפכנו את זה (הסרט) ליצירה המרכזית של הפסטיבל שלנו כדי לציון המפגש של שני עמים ושתי תרבויות. סרטך היה אמצעי מושלם להצגה של הערך של שיתוף תרבות, אוכל והיסטוריה.

מנהל פסטיבל הסרטים האיטלקי בסן דייגו

באתר של סינמטק תל אביב הסרט קיבל דירוג גולשים של 9.8 מתוך 10.[11]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חגית לבסקי, לקראת חיים חדשים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2005, פרק מבוא, עמ' 1-2
  2. ^ 2.0 2.1 החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 – רטרוספקטיבה ויזואלית, www.yadvashem.org
  3. ^ מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, www.yadvashem.org
  4. ^ "I campi Displaced Persons per profughi ebrei stranieri in Italia (1945-1950) - Storia e Futuro". Storia e Futuro (באיטלקית). 9 באוקטובר 2013. בדיקה אחרונה ב-19 במאי 2017. 
  5. ^ Susanna Kokkonen, The jewish refugees in postwar italy,1945-1951. The way to eretz Israel., LAP LAMBERT Academic Publishing, 2011, עמ' 19-20
  6. ^ Susanna Kokkonen, The jewish refugees in postwar italy,1945-1951. The way to eretz Israel., LAP LAMBERT Academic Publishing, 2011, עמ' 16
  7. ^ Turin area, ORT and the Displaced Person Camps
  8. ^ Susanna Kokkonen, The jewish refugees in postwar italy,1945-1951. The way to eretz Israel., LAP LAMBERT Academic Publishing, 2011, עמ' 73
  9. ^ יאנוש קיאלה, השהות המוזרה, הנפלאה והקצרה של הפליטים היהודים באיטליה, הארץ, ‏27.04.2017
  10. ^ susanna kokkonen, The jewish refugees in postwar italy,1945-1951 The way to eretz Israel, LAP LAMBERT Academic Publishing, 2011
  11. ^ סינמטק | אור בקצה המגף/דוקאביב, סינמטק