מחנות העקורים
מחנות העקורים (1956-1945) היו מחנות שהקימו בעלות הברית כדי לעזור ל כ-10 מיליון עקורים[1][2] אחרי מלחמת העולם השנייה. רוב העקורים היו רוסים, פולנים, צ'כים, צרפתים ובני אומות אחרות, אותם לקחו הגרמנים הנאצים בשבי. המחנות הוקמו בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה, ובהם שוכנו שבויים שהשתחררו ממחנות ריכוז או ממחנות עבודה וכפיה, ושבויי עבודה אחרים. כרבע מיליון איש מהעקורים במחנות, שהיוו כ-3% מכלל השוהים בהם, היו יהודים ניצולי השואה. רובם הגיעו ממזרח אירופה במסגרת תנועת הבריחה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם סיום המלחמה הקימו כל אחד משלות הכוחות הכובשים - ארצות הברית, בריטניה וצרפת - מרכזי קליטה לעקורים. הרוסים התעלמו מהעקורים בשטח השליטה שלהם. המטרה של מחנות העקורים הייתה לסייע לעקורים לחזור למולדתם, לביתם ולמשפחתם. המטה העליון של חיילות המשלוח של בעלות הברית, שא"פ (Supreme Headquarters, Allied Expeditionary Force - SHAEF) ואונרר"א, גוף של האו"ם, חתמו על הסכמים הקובעים את האחריות של כל אחד מהם. אונרר"א התחייב לנהל את ענייני המחנות והצבא התחייב לספק לפליטים מזון, מקלט ביגוד וציוד רפואי.[3] המחנות פעלו היטב ותוך כארבעה חודשים מעל לשישה מיליון עקורים חזרו לארצותיהם ולבתיהם. במחנות נשארו פליטים שלא רצו לחזור לארצות המוצא שלהם, יהודים שורדי שואה ואחרים, בעיקר רוסים ואוקראינים.[4] במחנות היו כרבע מיליון שורדי השואה, יהודים שלא הייתה להם ארץ או בית לחזור אליהם. ארץ ישראל, אליה רובם רצו להגיע, הייתה סגורה בפניהם בגלל המדיניות הבריטית של "הספר הלבן" שהגבילה מאוד את העלייה לארץ ישראל.[5] ההצעה שהבריטים נתנו לשורדי השואה הייתה:
"הפתרון שבריטניה יכולה להציע להמוני הפליטים היהודים באירופה הוא בראש ובראשונה שיבה לארץ מוצאם"[6]
חלק מהמחנות, כגון ברגן-בלזן, הוקמו ליד אתר של מחנה ריכוז בשם זהה. אחרים, כגון לנדסברג, הוקמו במחנות הריכוז עצמם, במבני מחנות הריכוז לשעבר, שהוסבו לשימוש אזרחי. בתחילת קיומם של מחנות העקורים, הם היו מוקפים גדרות תיל ונשמרו על ידי יחידות צבא אמריקאיות ובריטיות. בתחילה לא הייתה הפרדה בין יהודים ללא יהודים. היהודים שהגיעו למחנות העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה[7] היו ניצולי שואה שהגיעו למרכז אירופה במסגרת תנועת הבריחה. מספר היהודים במחנות העקורים הגיע לכרבע מיליון. התנאים במחנות היו קשים מאוד בייחוד בעת הקמתם. היה מחסור במזון ובלבוש, הייתה צפיפות גדולה ונוצרו בעיות סניטציה קשות. רבים משורדי השואה היו חולים, בעיקר בטיפוס והיה מחסור בתרופות ובטיפול רפואי. היו גם הגבלות בתנועה. בתחילה מנות המזון בחלק מהמחנות הכילו 1,200 קלוריות ליום. בהמשך, וכתלות במפקד המחנה, המנות עלו ל-2,000 ול- 2,500 קלוריות ליום.[8]
בין מחנות העקורים הגדולים היו: מחנה העקורים ברגן-בלזן, בבסיס הצבא הגרמני לשעבר אשר שכן כקילומטר מאתר מחנה הריכוז ברגן-בלזן שהועלה באש אחרי שחרורו; מנזר סנט אוטיליין, לא רחוק ממינכן, שהפך לבית חולים לניצולים בראשות ד"ר זלמן גרינברג; מחנה העקורים לנדסברג שהוקם ליד מינכן, בקסרקטין בלנדסברג, והפך למחנה עקורים למשוחררי דכאו; מחנה העקורים פלדאפינג, מחנה שבתקופת המשטר הנאצי שימש את ההיטלריוגנד ולאחר המלחמה הפך למחנה שקלט ניצולי צעדת מוות שהשתחררו בסמוך; ציילסהיים ליד פרנקפורט; וכן מחנות פרנוואלד, לייפהיים, אשווגה, אולם, ליד העיר אולם[9][10][11] ועוד.
היהודים במחנות - אנטישמיות ופעילות מדינית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנטישמיות הייתה בעיה קשה במחנות. בהתחלה רובם של העקורים היהודים היו שורדי מחנות ריכוז חולים, חלשים בגוף ובנפש ופגיעים. בני עמים שונים, בעיקר פולנים ואוקראינים, הציקו לפליטים היהודים ופגעו בהם באופן חמור. עקב האנטישמיות במחנות פרצו מהומות בין יהודים ולא יהודים. חלק מהחיילים האמריקאים ששמרו על מחנות העקורים לחמו לפני כן במשך כשנה (החל מהפלישה לנורמנדי ביוני 1944) בקרבות קשים, ולא היו פנויים נפשית להבין את מצוקותיה של האוכלוסייה היהודית הפגיעה. הם לא הבינו שמאחורי גדרות תיל נמצאים ניצולי הנאצים ולא פושעים, ועל כן מילאו את משימות השמירה בקשיחות. בנוסף, חלקם היו בעצמם אנטישמים. מידע על המתרחש במחנות העקורים הגיע לארצות הברית, בין היתר באמצעות הרבנים היהודיים בצבא ארצות הברית שפגשו את שורדי השואה במחנות.[12]
הנשיא טרומן החליט לשלוח את ארל האריסון לבדוק את מצב העקורים היהודים והלא יהודים במחנות העקורים.
דו"ח האריסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – דו"ח הריסון
בקיץ 1945 כתב ארל הריסון, שליחו של נשיא ארצות הברית הארי טרומן, דו"ח על מצבם הקשה היהודים במחנות העקורים. בין הדברים שכתב היה המשפט הבא:
"אנחנו [האמריקאים שומרי מחנות העקורים] מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, פרט לכך שאינו משמידים אותם." (זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 73)
דו"ח הריסון, שהוגש לנשיא הארי טרומן, סקר את המצב במחנות העקורים ותיאר אותו כקשה ועגום מאוד. אחת ההמלצות בדו"ח הייתה להפריד במחנות את הפליטים היהודים מאלה שאינם יהודים. טרומן קיבל המלצה זו ובשלב מוקדם, חודשים ספורים בלבד לאחר שחרור מחנות הריכוז, הורה להקים מחנות נפרדים לעקורים היהודים. במחנות אלה החלו הפליטים היהודים לנהל היבטים רבים בחייהם באופן עצמאי. כמו כן תנאי החיים שופרו עקב כניסתם של ארגוני סעד יהודיים ופעילים מארץ ישראל שהחלו לפעול במחנות.
המלצה נוספת של ועדת האריסון הייתה מתן 100,000 אשרות כניסה לפלשתינה-א"י לשורדים היהודים במחנות מיד. הבריטים לא קיבלו להמלצה זו.[13]
הוועדה האנגלו-אמריקאית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1946, כדי לא להגיע לעימות עם טרומן, מינה אטלי, ראש ממשלת בריטניה, את הוועדה האנגלו-אמריקאית ובה שישה חברים אנגלים ושישה אמריקאים. בראש הוועדה עמד ג'ון סינגלטון - שופט אנגלי. תפקיד הוועדה היה להמליץ על פתרונות לבעיית היהודים במחנות. הוועדה ביקרה במחנות העקורים, שמעה עדויות ושמעה שרובם המוחלט של העקורים אכן מבקשים לעלות לארץ ישראל. התקבלה החלטה להמליץ על מתן 100.000 אשרות כניסה לפלשתינה א"י לפליטים מיד. חברי הוועדה התרשמו כי האנטישמיות באירופה עדיין קיימת גם לאחר מלחמת העולם השנייה, וכי היא מונעת את קליטת העקורים הן במקומות מושבם והן במקומות מוצאם. ממשלת בריטניה הופתעה מההמלצה, אך לא שינתה את החלטתה בעניין "הספר הלבן"[14]
ועדת אונסקו"פ
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאי 1947 האו"ם החליט להקים ועדת חקירה שלו לבחון את שאלת ארץ ישראל ולחוות דעה בנושא פתרון בעיית העקורים היהודים באירופה. ועדת אונסקו"פ הייתה מורכבת מנציגים ממדינות שאינן קשורות לנושא ארץ ישראל, ולמאבק של העקורים היהודים להגיע אליה ולנושא המנדט. היו בה חברים משוודיה, אוסטרליה, אורוגוואי, פרו ועוד. הוועדה שמעה עדויות רבות, גם במחנות העקורים והמלצתה הייתה תוכנית החלוקה של ארץ-ישראל ופתיחת שערי הארץ לשורדי השואה.
תנועת הבריחה ומחנות העקורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]תנועת הבריחה היא התנועה שניהלה וארגנה את מסעם של שורדי השואה בדרכי אירופה, שרובם רצו להגיע לארץ ישראל. הם נעו מצפון מזרח אירופה, ארצות השליטה הסובייטית, דרך ארצות המרכז, גרמניה ואוסטריה, אל ארצות הים התיכון, איטליה וצרפת. כאן, לחופי הים התיכון, חיכו לשורדים אוניות המעפילים שלקחו אותם לארץ. מחנות העקורים היו התחנות בדרך של שורדי השואה. מסע החזרה לחיים של השורדים התנהל בדרכי אירופה ברובו באופן לא לגאלי, וחשאי בעזרת זיוף ניירות וגניבת גבולות. התחנות במחנות היו ליגאליות, אך המעבר ממחנה אחד לזה הבא אחריו היה לא ליגאלי.
מספר אפרים דקל, מפקד הבריחה באירופה:
"הבריטים עצרו טרנספורט (קבוצת בורחים) של 300 איש שבאו משטטין (פולין) לליבק (גרמניה). הם הכניסום למחנה (עקורים), שמירה הייתה בעיקר ליד השער. בלילה החדירו חברינו כמה מחברי הבריחה ובעשרות מקומות נחפרו מחילות מתחת לגדר. כל 300 העצורים, עד אחד, זחלו משם והופנו למפגש שנקבע. לפנות בוקר כבר היו כולם במחנה השויגן שבאזור האמריקאי. במקרה אחר: בסוף יולי 1946 עצרו הבריטים טרנספורט של 400 איש שבאו משטטין לליבק. השמירה הייתה חזקה ולא ניתן היה להחדיר את חברינו פנימה. מפקד הבריחה במקום פנה אל מפקד המחנה ואמר לו 'היום ערב שבת על היהודים להתפלל הלילה ומחר כמעט ללא הפסק. תן להם ללכת להתפלל אחרת תפרוץ שביתת רעב על רקע דתי'. המייג'ור, שלא רצה שביתה על ידיו, העביר את כולם לבית כנסת בעיר. במוצאי שבת לא חזר איש מהם למחנה. בקבוצות קטנות העברנום לאזור האמריקאי".[15]
החיים במחנות ועצם פתיחת מחנות וסגירתם היו קשורים ותלויים בזרם השורדים שנעו בדרכי הבריחה. למשל, בחלק השני של שנת 1946, אחרי פוגרום קיילצה, זרמו לאזורי השליטה של הבריטים והאמריקאים בגרמניה ובאוסטריה רבבות יהודים.[16] חלקם יצאו מפולין דרך צ'כוסלובקיה לאוסטריה וחלקם דרך הגבול המזרחי של פולין, בעיר שטטין, לגרמניה. בחודשים יוני-נובמבר 1946, על מנת לשכן את העקורים שנמלטו מברית המועצות ועברו בדרכי הבריחה גם לגרמניה, הוקמו בה 34 מחנות חדשים לקלוט את זרם הפליטים היהודים.[17] דוגמה לקשר הישיר בין החיים במחנות למהלך מסע הבריחה אפשר לראות בבית החולים רוטשילד בווינה. בית החולים היה מחנה עקורים שנועד להכיל 1,000 איש. בתקופת הבריחה המבוהלת מרומניה, באמצע שנת 1947 שכנו בו, בפרוזדורים, במבואות ואף בחצר מעל ל-8,000 שורדים עקורים. איכות החיים ירדה באופן משמעותי.[18]
החיים במחנות העקורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]השהות במחנות התארכה עקב המדיניות הבריטית של הספר הלבן. במחנות חיי היום יום היו קשים וחסרי תקווה. השורדים היו משוחררים, אך לא חופשיים.[19] הפליטים חיו בצפיפות, לרוב שוכנו באולמות גדולים, בלי פינה פרטית, בלי חדר משפחה. המזון היה דל, הלבוש בלוי קרוע וישן. חורף 1946 היה חורף קשה במיוחד ורבים סבלו מאוד מן הקור. עם זאת, השורדים היהודים החלו להתארגן במחנות לניהול חיים "נורמליים" ככל האפשר.
הוועדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפליטים ביקשו לבחור ועד שייצג אותם מול הגורמים האחראיים עליהם וכבר בקיץ 1945 שהבינו כי הם חייבים ועד שטיפל בענייניהם. אוכלוסיית המחנות מנתה אז מעל ל-200.000 נפש ובאופן תדיר חלו שנויים במספרם. שורדים חדשים היו מגיעים וותיקים היו עוזבים להמשיך את דרכם למחנה הבא או אל האוניות. המחנות היו מפוזרים על פני שטח גדול מאוד והיו תחת אחריותם של צבאות ממדינות שונות. היה צורך להקים ועד מרכזי שידאג מצידו להקמת ועדים אוטונומיים מקומיים. זאת גם לצורך ייצוג מול רשויות המחנות וגם לצורך טיפול בעניי השורדים. נבחר ועד מייצג ובראשו עמד זלמן גרינברג. ד"ר גרינברג, ניצול מחנה דכאו, הצליח יחד עם הרב הצבאי האמריקאי קלאוזנר להקים במנזר סנט. אוטיליין, שהיה בית חולים של הנאצים, בית חולים יהודי.[20]הועד הנבחר היה בעל אוריינטציה ציונית.
ב-26 ביולי 1945, פחות משלושה חודשים אחרי כניעת צבאות הנאצים, קיימו במינכן מנהיגי הפליטים ועידה, בה השתתפו באי הכוח של שורדי המחנות ופעילי החי"ל מ"המרכז לגולה". הוועידה התקיימה במחנה סנט אוטליין, ואמורים היו להגיע אליה נציגים מכל המחנות. בפועל הגיעו נציגים מהמחנות שבשליטה אמריקנית בלבד. אליהו דובקין, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, שהיה אחראי על נושא העלייה, ביקר באותם ימים באירופה והיה אורח כבוד בוועידה. ביום השני לוועידה נערך טקס במקום בו החל היטלר את דרכו, מרתף הבירה במינכן. במקום זה חתמו נציגי המחנות על הצהרה. בראש רשימת החותמים מתנוססת חתימתו של אליהו דובקין. ההצהרה הייתה ביידיש ותרגומה לעברית הוא כך:
"אנו, שארית הפלטה של יהדות אירופה הגדולה שהושמדה בהמוניה, ושבניה ובנותיה נלחמו נגד האויב כפרטיזנים ביערות, בדרכים ובבונקרים של הגטו, בתוך תנועות המרי של ארצות הכיבוש. כולנו מרימים את קולנו כאומה ודורשים בראש ובראשונה לכונן מייד את ארץ-ישראל כמדינה יהודית. שנית – להכיר בעם היהודי כשותף לאומות העולם בוועידת השלום".[21]
נבחרו ועדים מקומיים למחנות שונים והחלה פעילות קהילתית מאורגנת. התקיימה פעילות מפלגתית ערה של מפלגות ציוניות, השומר הצעיר, דרור-החלוץ, בלאו-וייס, מפלגות דתיות, מפלגת הבונד ועוד. בספטמבר 1946 התקבל מסמך מהמפקדה האשית של צבא ארצות הברית באירופה ובו היא מכירה בוועד המרכזי של העקורים כנציגות נבחרת של התאחדות היהודים העקורים באזור. ניהול החיים במחנה היה אמור להיות על ידי אנשי אונרר"א, נציגי האו"ם, אולם אלה זיהו מהר את יכולת ההתארגנות והניהול הפנימי של השורדים וניהול החיים במחנה בפועל היה בעיקר בידי הוועד הנבחר ובעזרת שליחים שהגיעו מהארץ.
ביולי 1945 התכנסו במחנה פלדאפינג נציגים ממחנות שונים בגרמניה ובאוסטריה. באספה השתתפו גם נציג הבריגדה והרבנים הצבאיים האמריקאים מכס בראודה וקלאוזנר. הושמעו דוחות מן המחנות ונבחר ועד מרכזי של היהודים באזור האמריקאי. הוועד עבר למינכן ועסק בנושא הארגון במחנות.[22] בינואר 1946 יזם הוועד המרכזי את הקונגרס הציוני בבית העירייה במינכן. נכחו נציגים מאירופה כולה ובן-גוריון הגיע אליו במיוחד. הוועד הציג את פעילותו מיום הקמתו בפילדאפינג. הנהגת העקורים היהודים ראתה בציונות את התקווה היחידה להצלת שארית הפליטה ולעתידו של העם היהודי. בעיניהם. יציאת מצריים ויציאת אירופה היו אירועים מקבילים והייתה תחושה של קשר בין המסורת היהודית למציאות חייהם.[13] ניצולים רבים שהחלו לנוע מערבה ושכנו בסמוך לגבול פולין-גרמניה החלו להקים בתי חינוך ובתי חולים כדי לטפל בניצולים הפצועים שהגיעו איתם, בתי ילדים, בתי ספר וחוות להכשרה חקלאית. כל זאת מתוך רצון להכין את עצמם לחיים חדשים. הג'וינט פעל בקרב העקורים וסייע במזון, ביגוד ומימון המפעלים החינוכיים. הג'וינט אף הקצה כספים לארגון העלייה המחתרתית לארץ-ישראל.[23][24]
התא המשפחתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]רוב השורדים איבדו את משפחותיהם בשואה. במחנות העקורים מספר הילדים מתחת לגיל חמש היה מועט מאוד. רק כשלושה אחוזים משורדי השואה במחנות היו בין הגילים 6–17. המסע הנפשי של בחירה בחיים לאחר האובדן וחווית הבדידות הקשה יצרו אצל השורדים צורך בנישואין והקמת משפחה. החל גל נישואין במחנות. אנשים לא רצו להיתו לבד, והתחושה הייתה "הנה יש מישהו בעולם שהוא שלי ואני שלו". בין השנים 1946–1948 שיעור הילודה במחנות הוערך כשיעור הגבוה בעולם.[11]
חינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]שני הדברים הראשונים שהוקמו בכל מחנה היו בית ספר ובית כנסת. נושא החינוך היה מורכב ומסובך. הידע של הילדים היה ברמות שונות מאוד - חלק מהילדים, שהסתתרו ביערות או שרדו מחנות, לא ידעו אפילו קרוא וכתוב וחלק אחר, הילדים שהוסתרו במנזרים, למדו באופן מסודר. בבית הספר היו ילדים מארצות שונות דוברי שפות שונות ועלתה שאלה של מה תהיה השפה בה ילמדו. תחילה ניסו להפוך את היידיש לשפה המשותפת, אך מהר הוחלט שכולם ילמדו בעברית. אחרי השבר הנורא של השואה לילדים רבים היו בעיות של ריכוז, משמעת, אמון במבוגרים, דיכאון, פחדים ובעיות התנהגות. בנוסף, התחלופה של ילדים בכיתות הייתה גבוהה. ילדים באו במסגרת הבריחה מהארצות השונות, וילדים עזבו, להמשיך את הדרך במסע לארץ ישראל. במחנות היה מחסור רב בכיתות לימוד, בספרי לימוד, במחברות, בעפרונות ובציוד למידה.
לא תמיד נמצאו מורים בעלי הכשרה להוראה. פעמים רבות המורים היו אנשי מקצועות שונים, למשל, מהנדס יכול היה ללמד חשבון, או בעלי ידע בשפה העברית ללמד מה שהם יכלו. עם הזמן התחילו להגיע למחנות מורים בעלי הכשרה מארץ ישראל, מארצות הברית ומבריטניה ורמת הלימודים עלתה. בנוסף ללימודי קרוא וכתוב ומקצועות בסיסיים הוכנסו לתוכנית הלימודים שיעורים בנושאי יהדות וארץ ישראל, כגון: היסטוריה יהודית, לימודי עברית וגאוגרפיה ישראלית. ילדים רבים לא ידעו דבר על יהדות, לעיתים מאחר שבאו ממשפחות מתבוללות או עקב כך שהיו במהלך המלחמה במנזרים או אצל משפחות נוצריות. לבני הנוער התקיימו גם לימודים שמטרתם הייתה הכשרה לחיי העבודה ולמקצועות הנחוצים לכשיגיעו לארץ, כגון תפירה, ספרות וחייטות.[11]
בבתי הספר היה דגש חזק על ערכים של ציונות ואהבת הארץ .הוקמו מרכזי הכשרה חלוצית ופעילות תרבותית חינוכית ציונית. הוקמו מרכזי שיקום, הכשרה מקצועית.
תרבות ועיתונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]"ביוני 1945 ברייכנבך התקיימה ועידה של יהודים מקומיים שייצגו ועדים של משוחררי מחנות עבודה ומחנות ריכוז. בכנס השתתף קפיטן בורוזוב, גיבור ברית המועצות, נציג הצבא האדום. הוא התרגש ואמר: 'עם מוזר אתם, יהודים. חלק מכם שוחרר מן המחנות, הייתם חולים, שבורים, קרועים, רעבים וכמעט מתים. והנה יושבים אתם היום בוועידה ועוסקים בתרבות, תיאטרון, בתי ספר וחינוך לילדים. עם מוזר. עם כזה חי בעבר, חי כיום ולעולם לא ייכחד"[25]
במחנות התפתחו חיי תרבות עשירים קמו להקות תיאטרון שהופיעו במחנות השונים. פעלו תזמורות, מוזיקאים עשו מוזיקה ואנשים באו להקשיב לקונצרטים. הוקמו תחנות רדיו. הייתה פעילות ענפה של הוצאה לאור של עיתונים רבים ופורסמו יותר משבעים עיתונים וכתבי עת ביידיש.. העיתונים היו לא רק מקור מידע אלא גם אפשרו לעקורים להביע את דעותיהם. כמעט בכל מחנה היה עיתון ובו דיווחים פוליטיים על המחנות מהעולם ומארץ ישראל. בעיתונים תוארו חוויותיהם של השורדים, נכתבו מאמרים רבים, פורסמו מודעות לחיפוש קרובים, הודיעו על שמחות והתפרסמו פעילויות ספורט ותחרויות שונות, גם בין מחנות שונים.[26][11]
הציונות היוותה חלק דומיננטי מחיי היום יום במחנות ואחת מדרכי הביטוי לכך הייתה הצגת מחזות יהודיים קלאסיים הממחישים את חוויות הגטאות ומחנות הריכוז. בהצגות ניתן ביטוי לחלומות על ארץ ישראל. בוגרי תנועות הנוער הציוניות היו מאורגנים, פעילים ודרשו להעלות את היהודים לארץ ישראל על מנת למנוע את פיזורם בארצות אירופה.[26][11] דרך נוספת לביטוי הרגשות אל ארץ ישראל הייתה תרומה לקופסה הכחולה של הקרן הקיימת לישראל, למרות המצב הכלכלי הקשה.
הוקמו אגודות ספורט ואף התקיימו תחרויות ספורט בין המחנות השונים.
דת
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקהילות האורתודוקסיות שנוצרו במחנות העקורים הקימו בתי ספר דתיים וישיבות ודאגו לקיום החגים היהודיים על כל המנהגים הדתיים המאפיינים אותם. בנוסף, פעלו ארגונים שסיפקו צורכי דת. אחד הנושאים חשובים היה התרת עגונות, עניין מורכב ומסובך.
קיבוצי ההכשרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתוך מחנות העקורים הוקמו קיבוצי הכשרה בהם המשיכו את המסורת הציונית של הקיבוצים הציונים ואת ההכשרות החלוציות שהיו בהם. מטרת הקיבוצים הייתה להכין את השורדים לעלייה לארץ ישראל. קיימו שיעורי עברית, שיעורים על היסטוריה ארץ ישראלית והכשרה חקלאית. הקיבוץ הראשון היה קיבוץ בוכנוואלד שנוסד בקיץ 1945.[11]הם שאפו לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. הם הקימו 45 קיבוצי הכשרה, לצד מחנות העקורים, בהם התכוננו לקראת עלייתם לארץ ישראל. חברי קיבוץ בוכנוואלד הגיעו לארץ והקימו את קיבוץ נצר סרני.
זיכרון והנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחנות חשו הניצולים רצון להנציח ולהזכיר את יקיריהם ואת מאורעות השואה, והיו מהראשונים לעשות זאת. הם גבו עדויות ראשונות מניצולים, אספו תיעוד בכתב וערכו עצרות זיכרון לקורבנות השואה.[27] הםעשו זאת דרך העלאת עדויות על הכתב ופרסומם בעיתונות. את יקיריהם הנציחו בספרי "יזכור" ובקיום טקסים לזכרם. בנוסף הקימו אנדרטאות ומצבות לזכר יקיריהם.[11]
תנועות נוער
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלחמת העולם השנייה הפסיקה כמעט לגמרי את פעילות תנועות הנוער היהודיות. מרבית הילדים ובני הנוער נרצחו בשואה. חלק קטן מן הילדים ובני הנוער שניצלו, עברו חוויות קשות במהלך המלחמה, חלקם התייתמו וחלקם לא ידעו את גורל הוריהם. הם סבלו מרעב וממחסור, ולעיתים זהותם הדתית לא הייתה ברורה לאלה מהם ששהו זמן ממושך במנזרים או בבתי משפחות נוצריות. מכאן עלתה חשיבות הקמת תנועות נוער במחנות. זאת כדי לגרום לבני הנוער במחנות ללמוד על זהותם, להבין את מקומם מבחינה דתית, יהודית, ציונית וחברתית.
הבולטות בתנועות הנוער היהודיות היו תנועת "תכלת לבן" בגרמניה, ותנועות "השומר הצעיר", דרור החלוץ וגורדוניה במזרח אירופה. צעירים דתיים סברו שאין לעזוב את המסורת היהודית, וניתן לקיים פעילות של תנועת נוער תוך כדי שמירה על המסורת בשילוב רעיונות ציוניים וחלוציים. בעקבות רוח זו, הוקמו תנועת נוער שחינכו את חבריהן על פי עקרונות חינוך תנועת הצופים, וחלוציות ציונית דתית. בפולין הוקמו תנועת "בני עקיבא" ותנועת "השומר הדתי" שהייתה תחליף דתי לתנועת "השומר הצעיר".[28]
סגירת מחנות העקורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבריטים לא אפשרו את עלייתם של היהודים במחנות לארץ ישראל, והשהות שם התארכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיקה ההעפלה הבלתי ליגאלית. השורדים נשארו במחנות וחיכו, חלקם בתנאים קשים, לסיום המלחמה. עם הקמת מדינת ישראל הגיע גל גדול של שורדים שהובאו לארץ, והפעם כעולים על פי חוק השבות. בתקופה זו השתנו גם חוקי ההגירה בארצות הברית וחלק מהעקורים היגרו לשם. רוב המחנות נסגרו בשנת 1950, על פי הכלל של אונרר"א, שהגדרה של אדם כפליט היא לחמש שנים בלבד. מעט מחנות המשיכו לפעול, ובשנים 1953-1954 נסגרו סופית.
רשימת מחנות בגרמניה.
[עריכת קוד מקור | עריכה]בטבלה הבאה מוצגת רשימת מחנות העקורים ומחנות הבריחה בגרמניה באזורי השליטה של בעלות הברית. הרשימה לא כוללת מחנות בהם רוב העקורים לא היו יהודים ומחנות בהם שהו פחות מ-50 פליטים.
שמות המחנות מצוינים באותיות לטיניות. לכל מחנה מצוין באיזה אזור בגרמניה הוא נמצא. האזורים הם על פי החלוקה של הצבא האמריקאי בספטמבר 1946. מצוינים גם השנים בהן פעל המחנה, והמספר הגדול ביותר של שוהים במחנה בזמן מסוים.
אוכלוסיית השוהים במחנות השתנתה תדיר, לפעמים במהלך של חודשים. עקורים חדשים הגיעו למחנה בדרכם לארץ ישראל ועקורים ותיקים עזבו והמשיכו הלאה למחנה הבא או למעבר הגבול הבא. לדוגמה, מספרי השוהים במחנה איינרינג ב 31 בדצמבר 1945 היה 300 איש, ב 31 במאי 1946 325 ועוד 800 איש במעבר (טרנזיט), ב 19 באוקטובר 1946 3,613 איש וב 3 באוקטובר 1947 375. בסוף ספטמבר 1947 המחנה נסגר התושבים שנשארו הועברו למחנה לאכפילד.[29]
מספר השוהים | |||||
שם המחנה | אזור | שנת הקמה | שנת סגירה | המרבי | הערות |
אזור הכיבוש של הצבא האמריקאי | |||||
---|---|---|---|---|---|
Aglasterhausen | שטוטגארד | 1946 | 1948 | 40 | בית ילדים |
Ainering | מינכן | 1945 | 1947 | 3,613 | מחנה עקורים |
Altotting | מינכן | 1946 | 1948 | 207 | עקורים |
Ansbach Bleidorn | רגנסבורג | 1947 | 1949 | 1,287 | |
Ansbach Srtuth | במברג | 1946 | 1949 | 152 | קיבוצים של דרור, השומר הצעיר, בי"ס תלמוד תורה |
Aschau | מינכן | 1947 | 1949 | 522 | ישיבה של בני עקיבא |
Aschbach | במברג | 1946 | 1948 | 111 | קיבוץ בטירה עתיקה עם משק ושדות |
Attel | מינכן | 1947 | 1948 | 350 | |
Babenhausen | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 3,026 | בי"ס תלמוד תורה |
Backnang | שטוטגרד | 1946 | 1949 | 533 | מינכן |
Bad Aibling | מינכן | 1946 | 1948 | 1,100 | |
Bad Reichenhall | מינכן | 1948 | 1951 | 5,997 | |
Bad Slazschliref | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 832 | תלמוד תורה |
Bamberg (Uhlan Barracks) | במברג | 1946 | 1948 | 1,948 | בית ספר, תלמוד תורה, עיתון - Unzer Wort |
Bayricsh Gamain | מינכן | 1947 | 1949 | 110 | בית ילדים של גורדוניה וקיבוץ |
Bensheim | פרנקפורט | 1046 | 1949 | 1,124 | בתי ספר, גן ילדים, תלמוד תורה, קבוצות ספורט, |
Bernstein A. Wald | במברג1946 | 1947 | 1949 | 170 | קיבוץ בטירה עתיקה עם משק ושדות |
Bindlach | במברג | 1947 | 250 | נפתח למען פליטים שהגיעו מרומניה . | |
Buchberg | מינכן | 1945 | 1,000 | מחנה ברקים | |
Cham | רגנסבורג | 1947 | 300 | מחנה אוהלים, שימש מחנה מעבר למחנות עקורים, מבוגרים למחנה אולם ויתומים לרוזנהיים. | |
Dachau | מינכן | 1946 | 1947 | 300 | |
Deggendorf | במברג | 1946 | 1949 | 1,965 | בית-ספר, גן ילדים, תלמוד תורה, בית כנסת, קיבוץ.עתון: |
Cum Ojfboj Wochnszvift fun der "Histadrut Cijonit Achida" - Snif Deggendorf | |||||
Dieburg | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 832 | |
Diessen | מינכן | 1946 | 1947 | 97 | קיבוץ דרור |
Dorfen,Villa Bauer | מינכן | 1946 | 1948 | 31 | קיבוץ, נערכו כאן מחנות קיץ לילדים דתיים |
Duppel | ברלין | 1946 | 1948 | 5,130 | מחנה ברקים, בתי ספר, גני ילדים, מועדון ספורט, בית כנסת, בקיץ 1948 המחנה נסגר עקב |
חלוקת ברלין, הפליטים הוטסו לפרנקפורט. עיתון:Unser Lebn | |||||
Eggenfolden | מינכן | 1947 | 92 | בית ספר של אורט | |
Eichstatt, Jager-Kaseren | במברג | 1947 | 1949 | 1,283 | במחנה היו 3 חלקים, בכולם תלמוד תורה |
Eisolzried | מינכן | 1947 | 60 | קיבוץ | |
Elmau | מינכן | 1947 | 200 | ||
Evding Blumengarten | מינכן | 1946 | 1947 | 68 | קיבוץ |
Eschwege Airbase | פרנקפורט | 1946 | 1949 | 23,831 | בתי ספר, גן ילדים, חדר, ישיבה, בית כנסת, מועדון ספורט, קולנוע, תיאטרון, עיתון: Unzer Hofnung |
Eschwege schwebda Casel | פרנקפורט | 1946 | 1947 | 1,945 | |
Feldafing | מינכן | 1945 | 1953 | 4,900 | בית חולים, בתי ספר, אורט, ישיבה, תיאטרון, פליטים רבים מהונגריה, יוגוסלביה ופולין |
עתונים: Dos Yiddish Vott, Dos Fraye Vort, Unter Wegs | |||||
Fourenwald | 1946 | 1949 | 4,296 | ||
Forkendorf | במברג | 1947 | 68 | קיבוץ | |
Franzheim | מינכן | 1946 | 70 | קיבוץ | |
Fritzlar | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 949 | בתי ספר, תיאטרון, קבוצת כדורגל, סרטים, בית כנסת |
Furth | במברג | 1948 | 1949 | 748 | |
Gabersee | מינכן | 1946 | 1950 | 2,087 | |
Gauting | מינכן | 1945 | 1949 | 688 | בזמן המלחמה היה בית חולים של חיל האוויר הגרמני. החולים הלא יהודים הוצאו ביוזמת |
הרב קלאוזנר. עיתונים: Biletyn, Feirband fyn Kielcer jidn yn dui amerikaner zone, Unser Lebn, | |||||
Geretsried | מינכן | 1947 | 1950 | 793 | |
Gersfeld | פרנקפורט | 1945 | 1947 | 115 | הכשרה חקלאית, בית ספר מקצועי |
Giebekstardt | פרנקפורט | 1948 | 1949 | 1,417 | |
Goudcup | פרנקפורט | 1046 | 1949 | 825 | מחנה ילדים של מזרחי, בית ספר, מרפאת יולדות ששרתה את הסביבה |
Grass | מינכן | 1947 | 73 | קיבוץ | |
Greifenberg | מינכן | 1946 | 1948 | 198 | קיבוץ |
Hasenecke | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 2,208 | בית ספר, תרבות, תלמוד תורה, קבוצת כדורגל, מועדון בוקס, שחמט |
Heidenheim | שטוטגרד | 1947 | 1949 | 2,091 | בתי ספר, תלמוד תורה |
Herzog | פרנקפורט | 1946 | מחנה השייך לקומפלקס Hescisch Lichtenau. הקומפלקס כלל את: | ||
Goldcup, Herzog, Rochelle, Teichhof&Velmeden | |||||
Hochlandlager | מינכן | 1946 | 1948 | 360 | קיבוץ, ב-1948 התמזג עם מחנה פרנוואלד |
Hof | במברג | 1946 | 1947 | 1,104 | מחנה לילדים. היה בעבר מקום מגורי SS |
Hofgeismar | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 2,103 | בתי ספר, גן ילדים,קבוצת כדורגל, בוקס, התעמלות, תיאטרון |
Holzenhauser | מינכן | 1946 | 155 | קיבוץ דרור, עיתון:"איגרת" | |
Indersdorf | מינכן | 1946 | 1948 | 339 | בית ילדים במנזר ,הנזירים פונו, קיבוץ דרור |
Konigsdorf | מינכן | קיבוץ, מחנה אימונים של ההגנה, שייך למחנה פרנוואלד | |||
Lamperheim | פרנקפורט | 1945 | 1949 | 1,201 | נפתח עקב העומס במחנה סלצהיים. בתי ספר, גן ילדים, תלמוד תורה. עיתון: Fraybayt |
Landsberg | מינכן | 1945 | 1949 | 5,079 | המחנה הגדול ביותר בבווריה. שמואל גרינגאס היה ראש הוועד הראשון ובנה את הבסיס לניהול |
יהודי עצמי של החיים במחנות. פליטים זרמו למחנה מארצות שונות והוא עבר על גדותיו. | |||||
אורט פתח פה את הקורס הראשון ובעקבותיו נפתחו קורסים מקצועיים במחנות רבים. בתי ספר, | |||||
תלמוד תורה, 8 קיבוצים, המיקוה הראשון, קפה, קולנוע, תיאטרון,תחנת רדיו, עיתונים: | |||||
Lanssberger Lagr-Caytung, Jidisze Cajitun, Deror, Biuletin | |||||
Landshut | רגנסברג | 1945 | 1947 | 2,800 | מחנה אוהלים שקלט את הפליטים ממזרח אירופה. מכאן הועברו ילדים לרוזנהיים ולאולם. |
Lechfeild | מינכן | 1947 | 1951 | 2,973 | היה בסיס חיל אויר השייך לחברת מסרשמידט. אליו הגיעט הרבה פליטים ממחנה איינריג. |
Leibach | במברג | 1946 | 50 | קיבוץ | |
Leipheim | מינכן | 1945 | 1050 | 3,060 | |
Lindenfels Losau-Mapilim | פרנקפורט | 1946 | 1948 | 412 | מחנה ילדים של השומר הצעיר |
Losau | במברג | 1946 | 1947 | 67 | קיבוץ |
Mainkfen-Natternberg | רגנסבורג | 1946 | 1947 | 204 | קיבוץ |
Marindorf | ברלין | 1946 | 1948 | 4,185 | נפתח בעקבות שיטפון של פליטים ממזרח אירופה, מפולין ביעקר -פוגרום קיילצה. |
Marrktredwitz Schwan Hotel | רגנסבורג | 1947 | 240 | ||
Mietraching | רגנסבורג | 1946 | 1948 | 214 | נפתח עקב הצפה של פליטים ממזרח אירופה. |
Mittenwald | מינכן | 1947 | 135 | ||
Monchehof | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 1,557 | בתי ספר של תלמוד תורה, |
Munchberg | במברג | 1946 | 1949 | 120 | קיבוץ |
Munich Neu-Freimann | מינכן | 1945 | 1949 | 3,055 | בעיקר פליטים מפולין. בתי ספר, תלמוד תורה, מרפאת שיניים. |
Munich Funkkaserene | מינכן | 1946 | 1950 | 960 | מחנה מעבר, בתנאים היו קשים במיוחד עקב עומס יתר. מכאן עברו למחנות שונים. |
Munich Warner-Kaserene | מינכן | 1948 | 1950 | 450 | |
Neu-Ulm | שטוטגרד | 1946 | 1951 | 1,700 | |
Nili-Pleichershof | במברג | 1946 | 1949 | 159 | מחנה עם שטחי חקלאות ויער, קיבוץ. |
Pocking Airport 1 | רגנסבורג | 1946 | 1,312 | ||
Pocking Pine City | במברג | 1946 | 1949 | 7,645 | מחנה העקורים הגדול ביותר באזור האמריקאי. בתי ספר, תלמוד תורה, ישיבה,, ישיבה של לובביץ' |
משרד תרבות, תיאטרון, מועדון ספורט. | |||||
Prebitz Nocham | במברג | 1946 | 1947 | 92 | קיבוץ |
Prien Am Chiemsee | מינכן | 1946 | 1949 | 225 | |
Purten 2 &Purtan 2 | מינכן | 1947 | 278 | פורטן 1 - מחנה נוער ציוני, פורטן 2 - קיבוץ | |
Rehau | במברג | 1946 | 1948 | 250 | מחנה מעבר |
Reithofen | מינכן | 1946 | 1947 | 150 | קיבוץ |
Rochelle Eschenstruth | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 1,630 | |
Rosenheim | מינכן | 1946 | 1948 | 1,376 | בית ילדים |
Rotschweigen | מינכן | 1946 | 1947 | 149 | קיבוץ |
Schauenstien | מינכן | 1947 | 104 | מחנה ילדים | |
Schesslitz | במברג | 1946 | 1948 | 161 | קיבוץ, כולל שטחי חקלאות, יער ומרעה. |
Schliesee | מינכן | 1946 | 1947 | 477 | בשת 1947 הפליטים הועברו למחנהרוזנהיים. |
Schlupfing | רוזנבורג | 1946 | 1947 | 641 | |
Schwabisch Hall | שטוטגרד | 1947 | 1950 | 1,376 | המחנה כלל 3 יחידות: גליל, נגב,יהודה. ליחידות קראו גםלודז',לבוב, ורשה, בהתאם. |
Schwbmunchen | מינכן | 1948 | 2,513 | ||
Schwarzenborn | פרנקפורט | 1947 | 550 | בתי ספר וגני ילדים | |
St.Ottuelien | מינכן | 1945 | 1948 | 785 | בית חולים, בתי ספר, גני ילדים, |
Stuttgart Degerloch | שטוטגרד | 1946 | 1948 | 182 | |
Stuttgart West | שטטגרד | 1047 | 1949 | 1,409 | תלמוד תורה, עיתונים: Orfder Fray, Shtutgarter Byuletin |
Teichh0f | פרנקפורט | 1945 | 1947 | 827 | |
Teublitz | רגנסבורג | 1946 | 1947 | 95 | המחנה נמצא בטירה עם שטח חקלאי, קיבוץ |
Traunstein | מינכן | 1946 | 208 | מחנה ילדים | |
Traunstein Military Hospital | מינכן | 1947 | 1950 | 1,634 | בעיקר ילדים, תלמוד תורה, בית ספר |
Turkheim | מינכן | 1945 | 1948 | 522 | |
Ulm Bleidorn | שטוטגרד | 1946 | 1948 | 171 | מחנה ילדים של אגודת ישראל |
Ulm Boelcke Kaserene | שטוטגרד | 1947 | 1049 | 1,020 | |
Ulm Donau Bastion | שטוטגרד | 1947 | 1949 | 528 | |
Ulm Hindenburg Kaserene | שטוטגרד | 1947 | 1951 | 1,406 | |
Ulm Q.M.Bakery | שטוטגרד | 1947 | 1,511 | ||
Ulm Sedan Kaserene | שטוטגרד | 1947 | 1049 | 2,264 | |
Vieseck | רגנסבנורג | 1946 | 1948 | 1,708 | במחנה ילדים רבים |
Wasseralfingen | שטוטגרד | 1947 | 1950 | 1,964 | |
Wasserburg | מינכן | 1947 | 75 | ילדים | |
Wawel | פרנקפורט | 1947 | 1949 | 635 | |
Weilheim | מינכן | 1947 | 529 | ||
Wertzlar | פרנקפורט | 1946 | 1949 | 4,203 | |
Windsheim | במברג | 1948 | 1949 | 2,800 | |
Zeilsheim | פרנקפורט | 1045 | 1948 | 3,560 | |
Zettlitz | במברג | 1946 | 1947 | 65 | קיבוץ |
Ziegenhain | פרנקפורט | 1947 | 2,161 | בתי ספר,גן ילדים, סניטריום לחולי שחפת, | |
אזור הכיבוש של הצבא הבריטי | |||||
Am Stau | שלזויג-הולסטין | מחנה מעבר למעפילי אקסודוס | |||
Bad Harzburg | בראונסויג | 1946 | 1947 | 112 | עקורים ובית ילדים |
Bergen Belsen | 1945 | 1949 | 10,867 | כלל בית חולים | |
Blankensee | המבורג | 1947 | 111 | כלל בית ילדים | |
Bleckede | הנובר | 1946 | 254 | ||
Bocholt | וספליה | 1946 | 1947 | 454 | במחנההיו גם עקורים בלטים ויוגוסלבים |
Dipholz | הנובר | 1945 | 1946 | 1,000 | |
Emden | 1,800 | מחנה מעבר למעפילי אקסודוס | |||
Goslar | הנובר | 1946 | 1947 | 117 | |
Hanover Bothfeld | הנובר | 1946 | 886 | ||
Hanover linden | הנובר | 1947 | 320 | ||
Hanover Stocken | הנובר | 1946 | 163 | ||
Kaunitz | ודאפליה | 1946 | 1947 | 300 | |
Neustadt | שלזויג-הולשטין | 1947 | 1949 | 397 | המחנה היה בי"ס לצוללות של חייל בים הגרמני. |
ניתן טיפול רפואי ראשוני, בית חולים,, אורט, בית ספר לילדים באזור הבריטי כולו | |||||
Poppendorf | שלזויג-הולשטין | מחנה מעבר למעפילי אקסודוס | |||
Rheda | ןספליה | 1947 | 1948 | ||
Sengwarden | מחנה למעפילי אקסודוס | ||||
Vinnhorst | הנובר | 1946 | 1947 | 200 | |
אזור הכיבוש של הצבא הצרפתי | |||||
Biberbach Jordanbad | דרום | 1946 | 1947 | 250 | קיבוץ של השומר הצעיר, במרץ עזבו את המקום כל תושבי המחנה, ללא רשות של הצבא הצרפתי |
Biberbach Amerikanhaus | דרום | 1945 | 1947 | 150 | קיבוץ |
Egg | דרום | 1946 | 1947 | 80 | קיבוץ דרור, במרץ עזבו את המקום כל תושבי המחנה, ללא רשות של הצבא הצרפתי |
Gailigan Dror Kibutz | דרום | 1946 | 1947 | 102 | במרץ עזבו את המקום כל תושבי המחנה, ללא רשות של הצבא הצרפתי |
Giligan Ftiedrchsheim | דרום | 1946 | 1947 | 104 | |
Lindau | דרום | מחנה שנפתח ליהודים שפונו מהאזור הצרפתי בברלין | |||
Wittenau | 1945 | 1948 | 220 |
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד בן גוריון, ביקורים בגיא ההרגה: ביקוריו של דוד בן גוריון בבולגריה, בשוודיה ובמחנות העקורים בגרמניה : זיכרונות מן העיזבון - ספטמבר 1944- אוקטובר 1946, שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014(הספר בקטלוג ULI)
- יואל רפל, בריחים של שתיקה, משרד הביטחון ומשואה, 2000
- כוכבי,עקורים ופוליטיקה בינלאומית, עם עובד, 1992
- עירית קינן,לא נרגע הרעב, עם עובד, 1969
- אהרון אפלפלד,האיש שלא פסק לישון, כנרתזמורה ביתן, 2021
- Harrison, E.G., The Plight of the Displaced Jews in Europe. A Repot to President Truman. Washington, 1945
- ציפורה שחורי-רובין, "לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים" גן ילדים במחנה העקורים ברגן בלזן: מקרה מבחן, 1948-1946
- ישראל טיר, במדבר של יציאת אירופה, סגולה, מגזין ישראלי היסטוריה, אורטובר, 2023
- 2013 ,13:978-0615806990 Eli Blankfeld, After Germany's Fall, Acolleftions of articles published In Jewish press durig the years 1946-1953, ISBN
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק מנדל, למה יהודים חזרו לחיות במחנות אחרי השואה, "כאן מציינים ", כאן 11 (סרטון)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970
- ^ Angelika Konigsender and Juliane Wetzel, Waiting for Hope, Jewish Displaced Persons in Post-Warld War 2, Germany, Northwesteren University, 2001, עמ' 3
- ^ ליאונרד דינרשטיין בתוך ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר, עורכים, ארצות הברית והעקורים בספר שארית הפליטה 1948-1944 יד ושם, 1985, עמ' 329-313
- ^ Ston Dan, The Liberation of the Camps - The End of the holocaust and its aftermath, Yake University, 2015
- ^ יגאל לוסין, עמוד האש, פרקים בתולדות הציונות, שיקמונה, 1982, עמ' 431-405
- ^ טוביה פרלינג, ביקורים בגיא ההריגה - ביקוריו של דוד בן-גוריון במחנות העקורים, זיכרונות מן העיזבון:, מכון בן גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן גוריון, 2014, עמ' 196
- ^ מחנות העקורים וקיבוצי ההכשרה באיטליה אחרי המלחמה, באתר יד ושם
- ^ יהודה באואר, הבריחה, ספרית הםועלים, 1970, עמ' 77
- ^ זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ע' 32.
- ^ מחנות העקורים, באתר מסע בזמן היהודי, (הקישור אינו פעיל, 5.11.2024)
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 – רטרוספקטיבה ויזואלית, באתר www.yadvashem.org
- ^ Alex Grobman, Rekindeling the Flame American Jewish Chaplains and the Survivors of European Jewry, 1948-1944, WayneState University, 1993
- ^ 1 2 זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה, יד ושם
- ^ זאב מנקוביץ, בין זיכרון לתקווה - ניצולי השואה בגרמניה הכבושה, יד ושם, 2006, עמ' 84-66
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 113
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995
- ^ ישראל גוטמן, שארית הפליטה- בעיות והבהרות., הספר שארית הפליטה 1948-1944 השיקום והמאבק הפוליטי, עורכים ישראל גוטמן ועדינה דרכסלר הוצאת יד ושם, 1985
- ^ אפרים דקל, בנתיבי הבריחה, מערכות, 1958, עמ' 151
- ^ חגית לבסקי, מאמר, בריחים של שתיקה עורך יואל רפל, משרד הביטחון ומשואה, 1995
- ^ Leo W. Shwarz, The Redeemers - A Saga of the Years 1945-1952, Farrar,Straus and Young, 1953
- ^ מרדכי נאור, החותם העשירי, אליהו דובקין, יהודה דקל, 2012, עמ' 119-118
- ^ יהודה באואר, הבריחה, מורשת וספרית הפועלים, 1970, עמ' 73
- ^ שארית הפליטה, באתר יד ושם
- ^ ישראל גוטמן, על קשיים בחיי היומיום של העקורים, באתר מטח
- ^ בלה גוטרמן, יהודים חסרי כל, מחפשים מנוחה בין בין הלאומים, בתוך הספר, בריחים של שתיקה, עורך, יואל רפל משרד הביטחון ומשואה, 2000, עמ' 130
- ^ 1 2 יוהויקים כוכבי, שורש לעקורים: תנועות הנוער במחנות העקורים בגרמניה 1945–1949, ירושלים: הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, 1999
- ^ החזרה לחיים במחנות העקורים, 1945-1956 - מידע באתר יד ושם
- ^ מנחם ויינשטיין, בני עקיבא בהעפלה, ניר גלים: בית העדות למורשת הציונות הדתית והשואה, 2015
- ^ Angelika Konigseder & Juliane Wetzel, Waiting For Hope, Jewish Displaced Persons in Post-World War 2, Germany, Northwetern University, 2001, עמ' 215-157