אימה שחורה על הריין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אימה שחורה על הריין (באנגלית: Black Horror on the Rhine; בגרמנית: Schwarze Schmach) מתייחס לפאניקה שהתעוררה בגרמניה בנוגע להאשמות על פשעי מלחמה נרחבים, במיוחד פשעי מלחמה מיניים, שנאמר כי בוצעו על ידי חיילים סנגלים ואפריקאים אחרים ששירתו בצבא הצרפתי במהלך הכיבוש הצרפתי של אזור הריין בין השנים 1918–1930.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

שימוש צרפתי בכוחות קולוניאליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנדרטה לזכר החיילים הסנגלים הצרפתים שהגנו על העיר ריימס, נחנכה ב-1924

לאחר התבוסה של האימפריה הצרפתית השנייה לפרוסים במלחמת צרפת–פרוסיה בשנת 1870/1, התפתח בצרפת זרם שביקש להחזיר לצרפת את השטח האבוד של אלזס-לורן אשר הועבר לאימפריה הגרמנית שהוקמה באותה העת. לפיכך, פוליטיקאים כמו ז'ורז' קלמנסו, התנגדו להשתתפות במרוץ הקולוניאלי לאפריקה מכיוון שחששו שהדבר יסיח את צרפת מיעדים הקשורים להחזרת אלזס-לוריין.

באותו הזמן קצינים צרפתים המשיכו במסעות הכיבוש השונים באפריקה. שרל מנז'ן, קצין בצבא הצרפתי, ניסה לפתור את הסתירה בין שתי אסטרטגיות אימפריאליסטיות אלה בספרו La force noire (הכוח השחור) מ -1910. הוא טען שמאחר שגרמניה מונה אוכלוסייה גדולה יותר ושיעור הילודה בה גבוה יותר מצרפת בתחילת המאה העשרים, פירוש הדבר שצבא גרמניה תמיד יהיה גדול יותר מצבא צרפת. הוא הציע כי הצרפתים יגייסו כוחות ממושבותיהם באפריקה כדי לספק כוח אדם כמעט בלתי מוגבל שיכול לבטל את העליונות המספרית של גרמניה.[1]

אזרחות לחיילים מהקולוניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד התוצרים של המהפכה הצרפתית היה מושג "האומה" שקשור לאזרחות ושירות צבאי. הנושא הוליד את הדרישה שעל ידי שירות בצבא, התושבים מהקולניות באפריקה ואסיה יזכו באזרחות צרפתית מלאה שכן השירות הצבאי העיד על נאמנות למדינה.

עם זאת, החברה הצרפתית הכירה בסטטוס המיוחד של המוסלמים הצרפתים שהיו כפופים לחוקי הקוראן, בתוך החברה שהתנהלה בנורמות נוצריות.[2] למרות האידאולוגיה השוויונית של הרפובליקה השלישית הצרפתית - שאפשרה תאורטית להתעלם מהבעיה הגזעית - התפתחות המושבות הצרפתיות יצרה מציאות שונה לגמרי.

בחירת בלייז דיאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבר הפרלמנט, נציג מערב אפריקה, דיאן בלייז

בחירתו לפרלמנט של בלייז דיאן בפברואר 1914 סיפקה את הדרישה לזכויות אזרח לחיילים מהקולוניות. דיאן ייצג את ארבע הערים הקולוניאליות הוותיקות ביותר במערב אפריקה הצרפתית, שקבלו את הזכות לשלוח צירים לבית הנבחרים בעקבות מהפכת 1848. בתוך האידאולוגיה של הרפובליקה, קיום אפריקאים ואסיאתים שנלחמו בצבא הצרפתי היווה הוכחה לאוניברסליזם של התרבות הצרפתית שהייתה פתוחה לכל. בשונה מהבריטים ששלחו חיילים הודים לחזית המערבית באוקטובר 1914, שנשלחו בחזרה להודו בשנת 1916 ברגע שהיו לבריטים מספיק חיילים אירופאיים. לעומתם, הצרפתים שמרו על דיוויזיות אלג'יריות, תוניסיות, מרוקאיות, סנגליות, מלגאסיות וייטנאמיות בקו הקדמי ממש עד סוף המלחמה. הצרפתים כינו את האנשים ממערב אפריקה הצרפתית בשם "סנגלים" בלי קשר אם הם באמת הגיעו מסנגל או לא.

גם גרמניה גייסה חיילים במושבותיה האפריקאיות לפני ובמהלך מלחמת העולם הראשונה. אבל המצור הבריטי מנע מהחיילים האפריקאיים להגיע להילחם באירופה למען גרמניה.[1] במהלך המלחמה תקפה התעמולה הגרמנית לא פעם את הצרפתים על פריסתם של חיילים אפריקאים כדי להילחם באירופה, בטענה שגברים שחורים הם פראיים וברבריים ולא היה מקובל עליהם שהצרפתים ישתמשו בחיילים סנגלים באירופה מכיוון ש"סיכנו "את התרבות האירופית.[1]

בהסכם שביתת הנשק, כשהסתיימה הלחימה בחזית המערבית, ב־11 בנובמבר 1918, הייתה לבעלות הברית הזכות לכבוש את ריינלנד (אזור הריין). במהלך המשא ומתן הגרמנים ביקשו שלא לכלול את החיילים הסנגלים בכוח הכיבוש הצרפתי.[3] בתנאי חוזה ורסאי שנחתם ב־28 ביוני 1919, הייתה לבעלות הברית הזכות לשלוט בריינלנד עד שנת 1935. הפחד הגרמני מפני הסנגלים זכה לאהדה בקרב אנשים לבנים בעולם דובר האנגלית. גם נשיא ארצות הברית וודרו וילסון וגם ראש ממשלת בריטניה דייוויד לויד ג'ורג' ביקשו מראש הממשלה הצרפתי ז'ורז' קלמנסו שהסנגלים לא ישמשו ככוחות כיבוש בריין.[4]

קבוצת חיילים מרוקאיים מצבא צרפת, 1917

חיילים שאינם אירופאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הראשונים הלא אירופאיים שהגיעו לגרמניה היו חיילים מכוחות המשלחת הסיאמיים שהגיעו לנוישטט בדצמבר 1918. אולם נוכחותם שנמשכה עד יולי 1919 לא עוררה סערה גדולה. דאגות הועלו לגבי בואם של כוחות אפריקאים לריינלנד. תחילה הגיע גדוד ממדגסקר, ואחר כך היחידה הסנגלית הראשונה במאי 1919.[5] הגנרל מנגין יצא מגדרו להבטיח כי יחידות אפריקאיות יוצבו כחלק מכוח הכיבוש בריינלנד. מכיוון שהצרפתים היו המנצחים, לא סביר שיקבלו תכתיבים מהמנוצחים. מבחינת בלייז דיאן, היה חשוב שחבריו הסנגלים יתפרסו בריינלנד, כדי להראות שהם שווים לאזרחים צרפתים לבנים. בפגישה עם קלמנסו, מניגן התעקש שאם התרבות הצרפתית היא אוניברסלית באמת, אזי הסנגלים צריכים לצעוד לתוך הריין, לצד שאר הצבא הצרפתי ולא להיות מודרים רק מכיוון שהגרמנים מצאו אותם פוגעניים.[6]

הכוחות "הצבעוניים" בריינלנד היו מגויסים מאלג'יריה, מרוקו, תוניסיה, סנגל, מדגסקר ווייטנאם. בשיאם היו החיילים "הצבעוניים" 14% מכוח הכיבוש הצרפתי באזור ריינלנד.[7]

תנועות חברתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1 באוגוסט 1919 הוקמו בגרמניה קבוצות אזרחים וקבוצת נשים "להגנה על העם באזור הריין", בהקשר לחיילים הסנגלים. קבוצת הנשים הייתה בקשר הדוק מאוד עם אדמונד מורל - ליברל רדיקלי בריטי מוביל, מחסידי הדעה כי חוזה ורסאי היה קשה מדי לגרמניה. חלק גדול מכתבי מורל בנושא התבססו על דיווחים שנמסרו לו על ידי ארגוני הנשים הגרמניות. מורל, פציפיסט וחבר מפלגת העבודה הבריטית, האמין באמת שלגברים שחורים יש מיניות בלתי נשלטת שגרמה להם לרצות לאנוס נשים לבנות. לאורך כל כתביו בנושא טען שאלפי נשים ונערות גרמניות נאנסו על ידי הסנגלים על בסיס יומי. בתגובה לכך, ההיסטוריון האפרו-אמריקני קלרנס לוסנס האשים את מורל בהובלת "אחד הקמפיינים הפוליטיים הגזעניים ביותר שהושקו במחצית הראשונה של המאה העשרים".[8]

בתחילה היו רק מעט תלונות מהצד הגרמני על נוכחותם של הסנגלים בריינלנד. אבל באפריל 1920 כאשר הצרפתים השתמשו בחיילים מרוקאים לכיבוש פרנקפורט, נוצרה בהלה היסטרית נגד השימוש הצרפתי בחיילים "צבעוניים" בגרמניה.[9] סוגיית פריסת הכוחות "הצבעוניים" נדונה לראשונה ברייכסטאג בינואר 1920.[10]

בתחילת אפריל 1920 גרמניה הפרה את תנאי חוזה ורסאי על ידי שליחת הצבא לאזור המפורז של ריינלנד, מה שהביא את הצרפתים כנקמה לכבוש את פרנקפורט ב־6 באפריל 1920. אחת מיחידות הצבא הצרפתי שהיו מעורבות בכיבוש פרנקפורט הייתה פלוגה מרוקאית שירתה לתוך קהל מפגינים.[11] בעמוד הראשון של ה"דיילי הרלד "ב־9 באפריל 1920, פורסם הסיפור על כיבוש פרנקפורט, שנכתב על ידי מורל וכותרתו: "פרנקפורט אדומה בדם חיילי דם צרפתים שמשתמשים במקלעים נגד אזרחים." למחרת התפרסם מאמר נוסף בעמוד הראשון שזכה לכותרת: "זבל שחור באירופה אימה מינית... והיעלמותן של נערות גרמניות צעירות". מורל כתב שצרפת "דוחפת את הפראים השחורים שלה לליבה של גרמניה", ואמר ש"הפראים האפריקאים הפרימיטיביים האלה, נשאי העגבת, הפכו לאימה וטרור".[11] מכיוון שמורל היה אדם מפורסם, מאמריו משכו תשומת לב רבה גם בבריטניה וגם בארצות אחרות.[12] כמו רבים מאנשי שמאל בריטים אחרים, מורל התנגד במרירות לחוזה ורסאי וראה בו חוזה לא צודק, והוא האשים בכך את צרפת המוחלשת.[13]

התפתחות האירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התזמורת הצבאית של הגדוד המרוקאי, צועדת בפרנקפורט לאחר כיבושה, 1920

באפריל 1920 החל קמפיין תעמולה גרמני מתמשך נגד השימוש הצרפתי בכוחות האפריקאים. משרד החוץ הגרמני תידרך את העיתונים גרמניים, אשר לאורך כל אביב 1920 פרסמו סיפורים בעמוד הראשון, המאשימים את הסנגלים בסוגי זוועות נגד אזרחים גרמנים. הסיפורים על ה- Die schwarze Schand ("הבושה השחורה") הופיעו לעיתים קרובות בעיתונות הגרמנית באביב 1920.[14] באותה העת הקנצלר הגרמני הרמן מולר אמר כי "הכושים הסנגלים כובשים את אוניברסיטת פרנקפורט ושומרים על בית גתה!"[15]

מורל פרסם בעיתון השמאל "הדיילי הראלד" ב -10 באפריל את "כתב האישום על הפרעות הצבעוניות" באזור ריינלנד, שמשך תשומת לב רבה.[15] מורל כתב כי החיילים הסנגלים במהלך מלחמת העולם הראשונה "הברברים האפריקאים הפרימיטיביים ... מילאו את תרמילי הגב שלהם בכדורי עיניים, אוזניים וראשי האויב". מורל המשיך ותיאר את הסנגלים באזור ריינלנד כמטילי טרור נגד אזרחים גרמנים, אונס והרג ללא רחמים.[16] עוד כתב מורל:

"שם הם [החיילים האפריקאים] הפכו לטרור ולזוועה שלא ניתן להעלות על הדעת בסביבה הכפרית, אונס נערות ונשים. מסיבות פיזיולוגיות ידועות, האונס של אישה לבנה על ידי כושי מלווה כמעט תמיד בפגיעות קשות ולא לעיתים רחוקות יש תוצאות קטלניות. הפצת עגבת, רצח אזרחים חסרי הגנה...הגלגול הנורא של מדיניות ברברית, המגולם בחוזה שלום שנראה שמחזיר את השעון 2,000 שנה לאחור".[17]

דף השער של הדיילי הארלד, עם מאמרו של מורל, 10 באפריל 1920

ג'ורג' לנסברי עורך "הדיילי הראלד" אישר במאמרו את דבריו של מורל וביקש כי צרפת תוציא את כל הכוחות האפריקאים מהריינלנד בבת אחת.[17] מאמרים כאלה, גרמו לתגובות ציבוריות בבריטניה שהפעילו לחץ על הממשלה שתשפיע על הצרפתים להוציא את הכוחות האפריקאיים מהריינלנד.

ב־27 באפריל 1920 התקיימה בלונדון הפגנת מחאה המונית שאורגנה במשותף על ידי כל הקבוצות הפמיניסטיות הבריטיות העיקריות, דהיינו הליגה הבינלאומית לנשים לשלום ולחופש, הפדרציה הלאומית של עובדות נשים, הפדרציה למורות הנשים, הגילדה השיתופית לנשים, איגוד פקידות והמזכירות ועוד. ההתכנסות הייתה כדי לגנות את צרפת בגין פשעי המלחמה לכאורה שביצעו הסנגלים.[18] בפגישה אמר מורל: כי לטובת תחושת אחווה בין הגזעים בעולם וביטחונן של כל הנשים, פגישה זו קוראת לחבר הלאומים לאסור את היבוא לאירופה למטרות מלחמה חיילים השייכים לעמים פרימיטיביים.[19]

מאמרו של מורל זכה לתשומת לב רבה וחמישים אלף נשים שוודיות חתמו על עצומה שהוגשה בשגרירות צרפת בסטוקהולם שבקשה מהצרפתים להוציא את החיילים הסנגלים "הפראים" שלהם מהריינלנד.

גנרל תומסון מהצבא הבריטי פרסם מאמר ב"דיילי הראלד ", בו נאמר כי בהתבסס על שירותו הנרחב באפריקה, הוא ידע על "הנטייה המינית "של אפריקאים אשר כברירת מחדל בגזע שלהם חייבים לקיים יחסי מין עם נשים אירופיות". באביב ובקיץ 1920, חברי פרלמנט של הלייבור העלו שוב ושוב את סוגיית "האימה השחורה" בריינלנד ודרשו מהממשלה לעשות משהו כדי לאלץ את הצרפתים להוציא את חייליהם האפריקנים.[20]

ב -10 במאי 1920 הצהיר ראש ממשלת שוודיה, הלמר בראנטינג, בנאום את אמונתו באמיתות טענותיו של מורל, באומרו שכאדם לבן זעם כי הצרפתים פרסו כוחות סנגלים בריין.[21] באוגוסט 1920, מורל השתמש לראשונה בביטוי "האימה השחורה על הריין" באחת החוברות שלו כדי לתאר את הזוועות לכאורה. מורל קבע כי "האימה השחורה" תגרום למלחמת עולם נוספת.[22]

דיוקן אדמונד מורל

ההדים של "האימה השחורה על הריין", חצו את האוקיינוס האטלנטי. אזרחים רבים בארצות הברית שלחו מכתבים זועמים לבית הלבן. הנשיא וילסון, ביוני 1920, ביקש ממזכיר המדינה ביינברידג' קולבי, לחקור את הסיפורים הללו. הגנרל הנרי ט. אלן, מפקד כוח הכיבוש האמריקני בקובלנץ יחד עם הדיפלומט אל דרסל ביצעו את החקירה ודיווחו ב־25 ביוני 1920 כי כמעט כל הסיפורים מופרכים. הגנרל אלן הוסיף ושיבח את המשמעת הטובה של הסנגלים. שני החוקרים הגיעו למסקנה כי הסיפורים על "האימה השחורה על הריין" נעשו כדי להשפיע על דעת הקהל בארצות הברית.

בקיץ 1919, הייתה אלימות רחבה בארצות הברית, בעיקר מהומות גזע, שגרמו למאות מקרי מוות. דעת הקהל הלבנה האמריקאית, הייתה רגישה מאוד לסיפורים על שחורים אלימים. האהדתם נטתה לאלה שטענו כי הם מאוימים על ידי שחורים. ממשלת ארצות הברית לא בחרה לפרסם דוחות אלה באותה עת.[23]

העיתונאי לואיס גאנט, שנסע לריינלנד כדי לחקור את ההאשמות מצא כי ברובם הן שקריות. גאנט גילה כי היו מקרים של אונס של נשים ונערות גרמניות על ידי הסנגלים, אך המספר הכולל היה קטן בהרבה ממה שנטען על ידי מורל. הוא גילה שגם חיילים צרפתים לבנים אנסו נשים גרמניות, מה שלא עניין את מורל במיוחד. ועוד הוסיף גאנט כי בתיקי אונס "הצרפתים הטילו עונש חמור על כל החיילים האשמים בפגיעה באוכלוסייה האזרחית."

בחקירה שערך העיתונאי הבריטי ג'יי אליס בייקר שפורסמה ביולי 1921 במהדורה של Current History הוא מצא כי בין השנים 1918–1921 היו בסך הכל 72 תלונות על התנהגות פלילית שהועלו נגד "חיילים צבעוניים" בריין. מתוכם רק 9 נגעו להאשמות על אונס.[24]

העיתונאית הגרמנית מקסימיליאן הארדן כתבה כי יחסי המין בין חיילים "צבעוניים" בצבא הצרפתי לבין נשים גרמניות בריינלנד היו ברובם בהסכמה: "נשים גרמניות היו האחראיות העיקריות להתערבות של דם צבעוני ולבן שהתרחש באזור הריין".[24]

ההיסטוריון הגרמני כריסטיאן קולר במחקר ממצה של תלונות שהגישו תושבי הריין נגד כוחות הכיבוש הצרפתים "הצבעוניים" גילה שרוב התלונות היו בעלות אופי קטנוני, כמו - הם משחקים כדורגל בפארקים ציבוריים. במרבית התלונות על אלימות מצד חיילים בעיר וורמס, היו מעורבים החיילים מרוקאים. בדרך כלל היו אלה קטטות ברחובות, ותלונות על אלימות מינית כלפי הסנגלים היו נדירות. בוויסבאדן היחסים בין התושבים לכוחות הכיבוש הצרפתים היו מתוחים יותר עם התייחסות לקטטות, נזקי רכוש ו"ארבעה מקרי מוות שנגרמו על ידי הכוחות הצבעוניים". סך הכל פחות מאלה שהאשימו בהם את הכוחות הצרפתיים הלבנים. בסך הכל מצא קולר כי היו מקרים בודדים של אונס על ידי חיילים "צבעוניים". אך לא מצא עובדות שיתמכו בטענת שלטון טרור בריין על ידי כוחות "צבעוניים".[25]

בקיץ 1920 ביקר מורל בריינלנד כדי לחקור את העניין בעצמו, ובאוגוסט 1920 פרסם את העלון "האימה על הריין".[26] תוך חודש אזלו כל 5,000 העותקים של הספר ועד אפריל 1921 הודפסו שמונה מהדורות נוספות.

הטענות של ממשלת גרמניה אכן השפיעו על דעת הקהל האמריקאית. דודלי פילד מאלון, מנהיג מפלגת האיכרים כתב לנשיא וילסון כי: "אנשים באמריקה ובעולם כולו נחרדים מהקורבנות של נשים ונערות גרמניות בידי כוחות אפריקאים פראיים למחצה".[27]

נושא חוזר ונשנה של תלונות גרמניות נגד הסנגלים היה כי גרמניה "נעשתה עכשיו" מושבה של אפריקאים. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נוכחותם של אפריקאים, במילים של ההיסטוריונית הבריטית ברברה בוש, הפכה את "סקס בין נשים לבנות לגברים שחורים מכל המעמדות לאובססיה לגברים לבנים".[7]

גזענות בשמאל[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה כי מורל היה אנטי-גזעני שנלחם למען האפריקאים. עם זאת, צריך להבין שמורל האמין כי אפריקאים היו קרובים לטבע הרבה יותר מאירופאים ואינם עומדים בדרישות החברה התעשייתית המודרנית.[28] הוא האמין כי שחורים הם אנשים עם "רגשות עזים" והיה צורך להגן עליהם מפני "תרבויות מודרניות" שלכאורה הם לא היו מסוגלים להתמודד איתן. אמונותיו אלה מסבירות את הקמפיין שלו נגד מדינת קונגו החופשית, כשניסתה להביא את משמעת העבודה המודרנית לקונגו בראשית המאה העשרים.[29]

מורל האמין באימפריאליזם, אבל לא באימפריאליזם הנצלני האכזרי של חברת קונגו החופשית. הוא כתב שחובתם של הלבנים לשמש "נאמנים" לשחורים ולשמור על "זכויות האדם הבסיסיות" של האפריקנים. במקביל, צריך לקבל את "הטבע הילדותי" של האנשים השחורים שאינם שווים בשום דרך ללבנים.[30]

פרנציסקו ניטי, פוליטיקאי איטלקי ליברלי, שהיה ידוע בקריאותיו ליצירת "ארצות הברית של אירופה", האמין שרק כאשר כל מדינות אירופה יהפכו לאחת, ייפתרו כל הבעיות של אירופה המודרנית.[31] בהקשר זה, ניטי התנגד נחרצות לחוזה ורסאי, אותו כינה "מכשיר הדיכוי" נגד גרמניה, "האומה הכי תרבותית" בעולם.[32] כחלק מביקורתו על ורסאי, כתב ניטי כי הצרפתים הכניסו את "המדינות הנחשלות" ביותר לריינלנד, וכמה מהערים התרבותיות ביותר באירופה היו נתונות ל"אלימות כושית" פיזית ומוסרית.[33]

גזענות מצד ימין[עריכת קוד מקור | עריכה]

ריי בוורידג', שחקנית אמריקאית גרמנית ושמרנית נלהבת שהייתה בין הדוברים המובילים בנושא, השתמשה ב"אימה שחורה "כקריאה לפולקסגמיינצה ימנית ("קהילת העם").[34] בוורידג' הייתה ידועה היטב בטענותיה המוגזמות ובסגנון דיבורה שפנה לדעות הקדומות העמוקות ביותר בקהל שלה. היא דיברה לעיתים קרובות על "השחורים חסרי השכל" עם דחפי מין עצומים ותשוקה בלתי מרוסנת "שלכאורה יתקפו נשים לבנות, ולעיתים קרובות גם זקנים ואפילו ילדים".[35]

כחלק מהערעור שלה, בוורידג' דיברה על הצורך לשמור על טוהר הגזע הקולקטיבי של העם הגרמני. הנשים הגרמניות שנושאות את הדור הבא של הגרמנים הם החלק החשוב ביותר בטוהר הגזע. לטעמה של בוורידג', פשעי המין לכאורה נגד נשים גרמניות היו גרועים מספיק, אך חמור מכך שהדבר איים על עצם קיומו של "הגזע" הגרמני.[36]בוורידג' אמרה בנאום כי היטלר יחד עם הגנרל אריך לודנדורף הם "גיבוריה הגרמנים" .[34] בוורידג' מאוחר יותר בשנות השלושים ויתרה על אזרחותה בארצות הברית כדי להיות אזרחית גרמנית, הצטרפה ל- NSDAP והייתה מעריצה ידועה של היטלר".[37]

גלוית תעמולה גרמנית, 1923, המתארת את החיילים האפריקאיים כרוצחים פרימטייביים.

הסופר קרויצר השתמש בספר "הבושה השחורה" כאמצעי לתקוף את רפובליקת ויימאר שהוצגה כחלשה וחסרת יעילות אל מול האימה השחורה על הריין. הוא קרא לגרמנים לתמוך במנהיג חזק שישלוט כדיקטטור.[38] על עטיפתו של Die Schwarze Schmach מצויר גבר שחור דמוי קוף, לבוש מדי טוראי של הצבא הצרפתי, אוחז באישה לבנה עירומה למחצה עם הבעה ערמומית על פניו. גיבור הרומן שלו הוא הברון פון הירש, אריסטוקרט, גנרל צבא פרוסיה לשעבר, גיבור מלחמה וידידו של הקיסר לשעבר וילהלם השני, המתגורר באחוזתו מחוץ לעיירה ללא שם בריין יחד עם בתו היפה. את הבת רוצים הסנגלים באופן טבעי לאנוס.[39] הירש מתלונן על הקיסר החלש שנרתע ויצא לגלות תוך שהוא משאיר את 70 מיליון נתיניו הנאמנים "בתהום".[40]

בשקפו את דעותיו הלאומניות, הביע קרויצר, בעזרת דמות קצין צרפתי בספר: "הצבא הגרמני הוא המנצח המוסרי במלחמה. רק העליונות המספרית והרעב הכריחו אותו לבסוף לרדת על ברכיו. צרפת כשלעצמה הייתה נכבשת על ידי גרמניה בפחות מארבעה שבועות בלי להיות מסוגלת לבצע כל התנגדות רצינית".[40] כדי להשפיל את הירש, הצרפתים דורשים שיאפשרו להם לפתוח בית זונות בשטח אחוזתו שיופעל על ידי בתו מרלן.[41]

קרויצר השתמש בספר כדרך לחזק תפקידי מגדר מסורתיים, כאשר נשים גרמניות מוצגות כחלשות ופאסיביות, ואינן מסוגלות להגן על עצמן מפני הסנגלים והמרוקאים המשתוללים, ונזקקות לגברים הגרמנים הגבריים" כדי להגן על עצמן. קרויצר קרא לכל הגרמנים לחוש לעזרת חבריהם בריין, לגלות מחדש את"מקור הכוח הלאומי על ידי איחוד כנגד האויב המשותף, ולאפשר לניצוץ העם הגרמני להתפשט.[42]

ברומן מייצגות גופותיהן של נשים גרמניות מילולית וסימבולית את האומה הגרמנית המיוסרת שהותקפה על ידי "פראים" אפריקנים כאשר הגוף הנשי משמש כסמל לטוהר הגזע הגרמני. באופן מובהק, הילדים שנולדו לאמהות גרמניות ולאבות סנגלים נולדו כולם "מנוונים פיזית ומוסרית" ואינם נחשבים לגרמנים. יתרה מזאת, כל הנשים שנאנסות על ידי הסנגלים הפסיקו להיות גרמניות ברגע שנאנסו ומובהר כי אין להם מקום באומה.[42] קרויצ'ר השתמש בספר כדרך לתקוף את הסוציאל-דמוקרטים מכיוון שרק מנהיגי ימין כמו הירש יכולים ללכד את האומה שתאפשר לגרמניה לעמוד מול צרפת.[43]

הספר לא השאיר ספק בכך שהוא שיקף את השקפותיהם של חוגי הימני הקיצוני, שעבורם הגיעה התבוסה כמכה מוחצת ובשבילם הרפובליקה החדשה הייתה תועבה.

תגובה צרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתגובה לסיפורי "האימה השחורה בריין", פרסמה ממשלת צרפת עלונים שניסו להפריך את הידיעות, במקביל כמה עיתונים צרפתיים במאמרי המערכת האשימו את הגרמנים במעשי גזענות. בשנת 1921 פרסמה ממשלת צרפת עלון "La campagne contre les troupes noires", והגנה על הסנגלים והצביעה על אי הדיוקים במאמרים שנכתבו בנאומיהם של מורל ובוורידג'. כך למשל, הגיבה על הידיעה ש 50,000 סנגלים הוצבו בריין בעוד מספר כל החיילים "הצבעוניים" בריינלנד עמד על מחצית המספר הזה, מתוכם היו רק 4 אלפים סנגלים.[44] העלון ציטט גם מעיתונים גרמניים כמו Sozialistische Republik, Der Christliche Pilger ו- Deutsche pazifistische Monatsschrift, שכולם הביאו סיפורים המעידים על התנהגותם הטובה של הכוחות "הצבעוניים".[45]

בפריז נוסדה הוועדה "Comité d'Assistance aux Troupes Noires" כדי להגן על המוניטין של הסנגלים. רופאי הצבא הצרפתי פרסמו נתונים סטטיסטיים שהראו כי לא היה שיעור גבוה באופן חריג במחלות בקרב הסנגלים, והטענה הגרמנית כי האפריקאים הביאו את מחלת שינה לריינלנד היא שקרית מכיוון שאף אחד מהסנגלים שהוצבו בריינלנד לא סבל ממחלת שינה.[1]

במקביל פרסמו בעיתונים הצרפתים מכתבי אהבה בין נשים גרמניות לחבריהן הסנגלים בניסיון להראות שהסנגלים לא היו בורים חסרי השכלה שמתכוונים לאנוס נשים לבנות כטענת הממשלה הגרמנית. ההיסטוריונית האמריקני ג'וליה רוז כתבה על הוויכוח שהדעות נחצו על פני קווים אידאולוגיים.[46]

העמדות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמצים הצרפתים להגן על עמדתם היו לשווא. בלילה של ה-28 בפברואר 1921 נערכה עצרת מחאה בה השתתפו 12,000 איש במדיסון סקוור גארדן בעיר ניו יורק, שם הואשמה צרפת בגין "האימה השחורה על הריין".[47] נציג רפובליקני, פרדריק א' בריטן, פרסם החלטה המגנה את צרפת וכינה את הסנגלים "אכזריים לנשים". הפמיניסטית האמריקאית הרייט קונור בראון, במכתב למחלקת המדינה שנכתב בראשית שנת 1921, האשימה את החיילים הסנגלים באונס, ניסיונות לאונס, ואילצה גורמים רשמיים גרמנים בריינלנד לפתוח בתי זונות לטובתם.[48] הליגה הבינלאומית לנשים לשלום ולחופש פרסמה הצהרה המגנה את "האימה השחורה על הריין" עליה חתמו כל 25 חבריה הלבנים בוועד המרכזי, והיחידה שסירבה לחתום הייתה האפרו-אמריקנית הבודדת בוועדה המרכזית, מרי טרל, שסירבה לחתום על הצהרה שהיא תוצאה ישירה של דעות קדומות גזעניות.

כתבי-עת ליברליים אמריקאים כמו "ניישן" ו"ניו רפובליקן", פרסמו כמה מאמרים המתייחסים לטענות "האימה השחורה על הריין ", והראו כי היו מעט מקרים של אונס מצד החיילים הסנגלים.[49] הניו יורק טיימס במאמר ב־25 ביוני 1921 הטיל ספק באמיתות הידיעות על הנעשה בריין.

החייאת הסיפור[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ריימונד פוינקארה, שמרן צרפתי הפך לראש הממשלה הצרפתי בשנת 1922, הייתה התחדשות רבתית של סיפורי "האימה השחורה בריינלנד" בגרמניה ומחוצה לה.[49] כאשר ביקר ראש ממשלת צרפת לשעבר ז'ורז 'קלמנסו בארצות הברית בנובמבר 1922, הסנאטור היצ'קוק התעמת איתו על רקע "הפרעות השחורות" בריין. בנאומו אמר הסנטור היצ'קוק על הסנגלים: "הם גברים של גזע נחות, תרבותי למחצה. הם ברוטליים כשהם מוצבים בקרב אנשים לבנים, כפי שהראיות מראות".

אוטו וויפלדט, שגריר גרמניה בווושינגטון, ביקש כי הממונים עליו יספקו לו "מידע עדכני רצוי עם פרטים סנסציוניים", כי הסיפורים על "האימה השחורה על הריין" הגבירו את האהדה לעמדות פרו-גרמניות בדעת הקהל האמריקאית.[50]

פוינקארה, ראש ממשלת צרפת, בשנת 1923, השתמש בכוונה רק בכוחות חיילים לבנים בכיבוש חבל הרוהר, כדי להימנע מסיפורי "זוועה שחורים" נוספים,[51] עבור מרבית הגרמנים הכיבוש הצרפתי של הרוהר היה "פשע מתועב כנגד השלום" ולא היה צורך להוסיף לו גם את סיפורי "האימה השחורה". באותה תקופה, כוחות הכיבוש האמריקאים האחרונים נסוגו מריינלנד בינואר 1923, בנאום שנשא בדרמשטדט ב־13 בפברואר 1923, אמר הנשיא הגרמני הסוציאל-דמוקרטי פרידריך אברט: "שימוש בכוחות מהתרבות הנמוכה ביותר בכיבוש אוכלוסייה בעלת החשיבות הרוחנית והכלכלית הגבוהה ביותר בריינלנד, הוא הפרה ברורה של חוקי התרבות האירופית".[52]

אחרי 1921 ממשלת הרייך החלה להמעיט בתעמולה של "האימה השחורה", שהרסה את התיירות בריינלנד, וגרמה לטינה רבה באזור הקתולי ברובו שרצה להתנתק מפרוסיה הפרוטסטנטית. בראיית ההתושבים, האובססיה ליחסים בין נשים גרמניות לחיילים צרפתים לא לבנים הדגישה היבט של הכיבוש הצרפתי שלא היה לטובתן. רבים מהקבוצות כמו ה- Rheinische Frauenliga שקידמו בתחילה את הסיפור בחרו להמעיט בערכו בשנות העשרים.[21]

סיום משבר הרוהר בספטמבר 1923 יחד עם תוכנית הפיצויים בשנת 1924 הביאו לשיפור ביחסי צרפת-גרמניה, ולברלין היה פחות עניין להמשיך לעסוק בסיפורי "האימה השחורה".[53] בינואר 1925, הצרפתים נסוגו מצפון הריין והפעם כמעט ולא היו כוחות "צבעוניים" על יד הריין. למרות זאת, הפמיניסטית הקנדית רוז הנדרסון במאמר שפורסם ב -1925 בכתב העת בקולומביה כתבה "כוחה של צרפת נשען על בסיס שחור", אותו כינתה "אחת העובדות המאיימות והמרשעות בהיסטוריה".[54]

עם זאת, "האימה השחורה על הריין" עשתה רבות לעיצוב השקפות הגרמניות על הצרפתים ועל האפריקאים כאחד.

במיין קמפף כתב אדולף היטלר: "שבעה מיליון איש נמחצים תחת שלטון זר. העורק המרכזי של העם הגרמני זורם במגרש המשחקים של המוני שחורים אפריקאים ... היהודים הם אלה שהביאו את הכושים לריינלנד, תמיד באותה מחשבה מוסתרת ועם המטרה הברורה להשמיד בעזרת המנוולים את הגזע הלבן שהם שונאים".[55]

בספרו "מיתוס המאה העשרים" הוקיע אלפרד רוזנברג את צרפת על כך ש"תרמה לדה-הומניזציה של אירופה באמצעות השחורים, בדיוק כפי שעשתה בנתינת האמנציפציה היהודית לפני 140 שנה".

סיפור "האימה השחורה על הריין" הוצג מחדש בצורה בולטת בתעמולה הנאצית ברחבי הרייך השלישי.[55] ב -29 במאי 1940, כחלק מההכנות למתקפה שתוכננה ל -5 ביוני, הורה שר התעמולה יוזף גבלס לפתוח בקמפיין תקשורתי גדול לריענון הזיכרון הקולקטיבי מ"האימה השחורה על הריין. "זאת הסיבה לשנוא את צרפת, הדבר היה ביזיון גזעי ... להביא כושים לריין".[56]

במהלך המתקפה ביוני 1940 לאורך נהר סום ובמהלך הקרבות במרכז צרפת טבח הוורמאכט באלפי סנגלים שנלקחו בשבי כדי לנקום על "האימה השחורה על הריין".[57]

באביב 1920 התעורר מצפונו של העולם בעזרת הפצת ידיעות על פשעים דמיוניים, שרובם יוחסו לסנגלים כנגד הגרמנים. עשרים שנה מאוחר יותר באביב 1940, איש לא הרים קול על הטבח של החיילים הסנגלים על ידי הגרמנים. גם השלטונות הצרפתיים לא התאמצו לאחר 1945 להעמיד לדין את האחראים על טבח הסנגלים.[58] בניגוד ל"אימה השחורה על הריין "שזכתה לסיקור תקשורתי רב, הטבח של שבויי מלחמה סנגלים ביוני 1940 לא זכה לתשומת לב באותה עת או לאחר מכן, כאשר רוב ספרי ההיסטוריה אפילו לא הזכירו את האירוע.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אימה שחורה על הריין בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 606–627
  2. ^ Fogarty, Richard S. (2008). Race and War in France: Colonial Subjects in the French Army, 1914–1918. JHU Press. ISBN 9780801888243. Retrieved 9 May 2018
  3. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 608
  4. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 609-10
  5. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 611
  6. ^ Collar, Peter (2013). The Propaganda War in the Rhineland: Weimar Germany, Race and Occupation After World War I. London: I.B.Tauris., 80
  7. ^ 1 2 Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 472
  8. ^ Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 476
  9. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 614
  10. ^ Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 474
  11. ^ 1 2 Reinders, Robert (1968). "Racialism on the Left: E.D. Morel and the 'Black Horror on the Rhine'". International Review of Social History. 13: 1
  12. ^ Reinders, Robert (1968). "Racialism on the Left: E.D. Morel and the 'Black Horror on the Rhine'". International Review of Social History. 13: 2
  13. ^ Reinders, Robert (1968). "Racialism on the Left: E.D. Morel and the 'Black Horror on the Rhine'". International Review of Social History. 13: 3
  14. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 615
  15. ^ 1 2 Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 616
  16. ^ Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 477
  17. ^ 1 2 Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 484
  18. ^ Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 478
  19. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan. p. 50
  20. ^ Reinders, Robert (1968). "Racialism on the Left: E.D. Morel and the 'Black Horror on the Rhine'". International Review of Social History. 13: 9-10
  21. ^ 1 2 Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 488
  22. ^ Reinders, Robert (1968). "Racialism on the Left: E.D. Morel and the 'Black Horror on the Rhine'". International Review of Social History. 13: 5
  23. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 617
  24. ^ 1 2 Lusane, Clarence (2002). Hitler's Black Victims: The Historical Experiences of Afro-Germans, European Blacks, Africans, and African Americans in the Nazi Era. London: Psychology Press.p. 74
  25. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan.p. 2
  26. ^ Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 479
  27. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 618
  28. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 52
  29. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, pp. 51-52
  30. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan. p. 54
  31. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, pp. 61-63
  32. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 64
  33. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 65
  34. ^ 1 2 Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 72
  35. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 77
  36. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 74
  37. ^ Collar, Peter (2013). The Propaganda War in the Rhineland: Weimar Germany, Race and Occupation After World War I. London: I.B.Tauris., p. 128
  38. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, pp. 84-85
  39. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 116
  40. ^ 1 2 Collar, Peter (2013). The Propaganda War in the Rhineland: Weimar Germany, Race and Occupation After World War I. London: I.B.Tauris., pp. 166-167
  41. ^ Collar, Peter (2013). The Propaganda War in the Rhineland: Weimar Germany, Race and Occupation After World War I. London: I.B.Tauris., pp. 166-167
  42. ^ 1 2 Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 85
  43. ^ Wigger, Iris (2017). The 'Black Horror on the Rhine' Intersections of Race, Nation, Gender and Class in 1920s Germany. London: Macmillan, p. 89
  44. ^ Collar, Peter (2013). The Propaganda War in the Rhineland: Weimar Germany, Race and Occupation After World War I. London: I.B.Tauris., p. 221
  45. ^ Collar, Peter (2013). The Propaganda War in the Rhineland: Weimar Germany, Race and Occupation After World War I. London: I.B.Tauris. ,p. 222
  46. ^ Roos, Julia (28 May 2015). "Die Schwarze Schmach". The International Encyclopedia of the First World War. Retrieved 2018-04-16
  47. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 620
  48. ^ Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. pp. 490
  49. ^ 1 2 Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 622
  50. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 623
  51. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 624
  52. ^ Koller, Christian (2001). "Von Wilden aller Rassen niedergemetzelt" Die Diskussion um die Verwendung von Kolonialtruppen in Europa zwischen Rassismus, Kolonial- und Militärpolitik (1914–1930). Stuttgart: Franz Steiner Verlag, p. 38
  53. ^ Nelson, Keith (December 1970). "The "Black Horror on the Rhine": Race as a Factor in Post-World War I Diplomacy". The Journal of Modern History. 42 (4): 625
  54. ^ Campbell, Peter (June 2014). The "Black Horror on the Rhine": Idealism, Pacifism, and Racism in Feminism and the Left in the Aftermath of the First World War. Social History. XLVII. p. 492
  55. ^ 1 2 Scheck, Raffael (2006). Hitler's African Victims: The German Army Massacres of Black French Soldiers in 1940. Cambridge: Cambridge University Press., p. 626
  56. ^ Scheck, Raffael (2006). Hitler's African Victims: The German Army Massacres of Black French Soldiers in 1940. Cambridge: Cambridge University Press. p. 103
  57. ^ Scheck, Raffael (2006). Hitler's African Victims: The German Army Massacres of Black French Soldiers in 1940. Cambridge: Cambridge University Press. pp. 3-4
  58. ^ Scheck, Raffael (2006). Hitler's African Victims: The German Army Massacres of Black French Soldiers in 1940. Cambridge: Cambridge University Press. p. 5
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אימה_שחורה_על_הריין&oldid=37585651"