אי פו טואן
.jpg) | |
| לידה |
5 בדצמבר 1930 טיינג'ין, הרפובליקה העממית של סין  |
|---|---|
| פטירה |
10 באוגוסט 2022 (בגיל 91) |
| מדינה |
הרפובליקה הסינית, ארצות הברית |
| השכלה | |
| מעסיק |
אוניברסיטת טורונטו, אוניברסיטת מינסוטה, אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, אוניברסיטת ניו מקסיקו |
| פרסים והוקרה |
|
|
www | |
  | |
אי פו טואן (באנגלית: Yi Fu Tuan; 5 בדצמבר 1930 – 10 באוגוסט 2022) היה גאוגרף סיני-אמריקאי. אחד מדמויות המפתח בחקר הגאוגרפיה האנושית, וניתן לטעון כי הוא החוקר החשוב ביותר בתחום הגאוגרפיה התרבותית.
ראשית חייו וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
נולד בטיינג'ין, סין, למשפחה מהמעמד הגבוה. לאחר הפלישה היפנית לסין במלחמת סין–יפן השנייה ב-1938, גורשה המשפחה, והוא למד בבית ספר מאולתר בתוכנית לימודים מעורבת סינית ומערבית. בשנת 1941 היגרה משפחתו לאוסטרליה. בסיום מלחמת העולם השנייה הם שוב היגרו, הפעם לפיליפינים.[1] בגיל 18 נסע טואן ללמוד גאוגרפיה בלונדון. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת אוקספורד עם תואר בוגר ומוסמך ב-1951 וב-1955 בהתאמה. משם נסע לקליפורניה בארצות הברית כדי להמשיך את לימודי הגאוגרפיה, בשני תחומים שונים: גאומורפולוגיה של נהרות, והכיוון השני גאוגרפיה תרבותית אצל קארל סאוהר. טואן קיבל את הדוקטורט בתחום הגאומורפולוגיה בשנת 1957 מאוניברסיטת קליפורניה, ברקלי.[2]
קריירה וחיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
את עבודתו באקדמיה התחיל באוניברסיטת ניו מקסיקו בשנים 1959 עד 1965. שם היה אחד משני האנשים שהקימו את המחלקה לגאוגרפיה. בניו מקסיקו קשר טואן קשרים עם J.B Jackson שהיה עורך כתב עת Landscape, שהיה כתב עת מדעי בין-תחומי ועסק בהשלכות של הנוף על החברה האנושית. בהשראת ג׳קסון טואן נמשך לתחום חדש - יחסי האדם והטבע, שבו קנה את שמו העולמי.[3]
כאשר מלאו לו 38 שנים, בשנת 1968, קיבל דרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטת מינסוטה. במינסוטה התחיל לפרסם ספרים ומאמרים ביחסים שבין האדם והטבע. למעשה זה היה המסע שלו לתוך הגאוגרפיה ההומניסטית, שהחל מוקדם יותר כאשר מאמרו על הנושא (1961) הופיע בכתב העת Landscape.[4]
לאחר 14 שנים באוניברסיטת מינסוטה, הוא עבר לוויסקונסין, והמשיך את הקריירה המקצועית שלו באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון. הוא נבחר כחבר של ״האגודה האמריקאית לקידום המדע״ בשנת 1986, כחבר של האקדמיה הבריטית בשנת 2001, ושל האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים בשנת 2002. לטואן הוענקה Cullum Geographical Medal על ידי ״האגודה הגאוגרפית האמריקאית״ בשנת 1987, לאחר מכן הוענק לו פרס Vautrin Lud Prize בשנת 2012.
לצד קריירה מפוארת, אי פו טואן נשאר בודד לאורך כל חייו. באוטוביוגרפיה שלו, טואן גילה לראשונה את מיניותו ההומואית: כתלמיד באוסטרליה נמשכתי אל ילד אחר. ... אבל התחושה שלי כלפי ילד אחר, אתלט עם יופי מלוטש של מכונה משומנת היטב, הייתה עניין אחר. לא הצלחתי לשכנע את עצמי עד אז שזה רק עורר געגועים אל היופי הנשי. ... הייתי אז בן חמש עשרה.[5]
טואן לא התמקד במוצאו האתני (סיני) או העדפתו המינית כחלק מהמחקר האקדמי. במקום להדגיש את הבדלים או יחסי כוח חברתיים, הוא ניסה ללכוד חוויות אנושיות אוניברסליות. הוא פעל להצגת גוונים של תופעות שכיחות כגון חוויית ה"בית", המפרידה בין התרבויות השונות, תוך חשיפת ביטוייהם במקומות ובזמנים שונים.
טואן היה פרופסור באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון. הוא כתב עשרות ספרים, ומספר רב מאוד של מאמרים, הפך לפורץ דרך בתחומי יחסי אדם-סביבה. הוא התגורר במדיסון, ויסקונסין.
רעיונות מחקריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
גדולתו של טואן, לא הייתה בהוספת עובדות מדעיות שליקט, אלא ביצירת מסגרות רעיוניות ופילוסופיה שלמה של פרשנות עובדות רבות שנאספו כבר קודם. הוא הסתכל על המידע הקודם בעיניים חדשות. היו לו יכולות אינטגרטיביות גדולות מאוד לצד כושר אנליטי. ההצלחה הגדולה שלו, שבה זכה לתהילה, הייתה ספרו משנת 1974 שנקרא ״טופופיליה״ (Topophilia). הספר עוסק בדרך שבני אדם יוצרים קשר חיובי עם סביבתם. הספר יצא לאור בתקופה שבה תנועות לאיכות הסביבה התחילו דרכן בארצות הברית, וחיפשו את המבט הכולל, על התחום - יחסי האדם סובב, וטופופילייה נתנה להם את ״התנ״ך״ שהיו זקוקים לו. כך הספר הפך לספר עיון ולימוד בתחומי דעת רבים, כולל תכנון סביבתי, אדריכלות, גאוגרפיה, אקולוגיה ועוד.[6]
בספר הזה, ובספריו האחרים עסק טואן ביחסים שבין הנוף והאדם. הוא שאל שאלות כמו מהן השקפותינו כבני אדם על הסביבה הפיזית המקיפה אותנו? איך אנחנו תופסים בחושים סביבה זו? כתוצאה מתפיסה זו, איך אנחנו מעריכים אותה? כיצד העבר או סגנון החיים משפיעים על עמדותינו ביחס לסביבה? מה יוצר אצלנו כבני אדם את התחושה של סביבה שאנחנו מתחברים אליה רגשית ואוהבים אותה (=טופופיליה)?
טואן יצא נגד המוסכמות של המחקר הגאוגרפי, שרואה בנוף מקטעים שונים: הרים, נהרות, ערים, כפרים, שדות. הוא טען שהאדם חווה את הנוף כשלמות ולא כחלקים. בגיל צעיר - בני האדם רואים ומתמקדים בנוף בפרטים בודדים: רחוב, בית, כנסייה. כאשר בני האדם מתבגרים הם יכולים לראות תמונה מורכבת יותר, ולחוש את הסביבה בממדים רבים נוספים.
גם ההיסטוריה הכללית של התרבות, תורמת לתחושת הנוף שלנו: במשך מאות שנים האמנות, טען טואן, הדגישה נופים פסטוראליים- כפריים, שאולי הולכים אחורה לאידיאל הדתי של ״גן עדן״. לכן אנשים שמתבוננים בנופים פסטוראליים מרגישים משיכה ליופי הזה. במציאות הנוף הכפרי, כמו כל נוף אחר מכיל בתוכו גם תופעות של אי-ודאות, ופחד.
המחקר הגאוגרפי והסוציולוגי של יחסי אדם ונוף - חוקר וממפה את התנהגות של אנשים בנופים שונים. יש מעט מאוד מחקר על מה חושבים ומה מרגישים אנשים בנופים השונים. הוא הביא לדוגמה נופי בתי קברות. אפשר להתייחס אל נוף כזה במובנים שונים - פונקציונלי, דתי או אסתטי. איננו יודעים, טען טואן, מה עובר בראשו של האדם המצוי בבית הקברות. האם הוא רואה בעיני רוחו את ההיסטוריה האנושית הכרונולוגית המשתקפת בו? האם חייו שלו מקבלים משמעות נוספת או חדשה בביקור בבית הקברות? האם הוא מרגיש את בדידותו לעומת כמותם הרבה של המתים? טואן הסביר כי מקום כזה כמו בית קברות, מייצר אצל הצופה בו חיבור בין מושגים שאינם מתחברים בנופים אחרים: חיבור בין זמן-נצח-חיים-מוות.[7]
מדעני הנוף למיניהם, מתבוננים בחלקי הנוף, מודדים וחוקרים אותם, ומשיגים מהנוף משמעויות שהאדם הרגיל אינו יכול להשיגם. אבל התבוננות זו של המדענים נעשית תוך ניתוק אישיותו של החוקר ורגשותיו מהנוף שבו הוא צופה או חוקר.
כאמור במרבית ספריו, טואן פיתח רעיונות מסוג אלה שהובאו למעלה. הוא חדר בראייתו לעומקים ולתחומים שהיו בלתי נחקרים לפניו. כך לדוגמה בשנת 1979 פרסם את הספר ״נופי הפחד״ (Landscape of Fear).[8] ספר שבניגוד לטופופילייה, מוליך את הקורא למחוזות מפחידים של נופי שממה ובדידות. הוא חודר בחקירתו לנופים של יערות העד באזורים הטרופיים, או ליערות האין סופיים של מרחבי הטייגה.
כמה שנים מאוחר יותר (1977) כתב את ספרו ״מרחב ומקום״ (Space and Place) בו הוא ניסה לחבר בין ספריו הקודמים ולהבין איך מרחבים של פחד וחששות, מרחבים זרים ומנוכרים, הופכים בסופו של דבר למרחבים מיושבים ובטוחים - הופכים סביבה שאדם מרגיש בה כמקום מגורים ובית. טואן ניסה לפענח את תחושת הזמן שלנו במרחב (שנתפס כסביבה פתוחה ולא מוכרת) וכיצד נהפכת לתחושת מקום (סביבה מוכרת ומוגבלת בגבולות). מקום, נתפס כסביבה מוגנת ובטוחה, ומרחב נתפס כחופש - אנחנו חיים ״במקום״ אבל כמהים ״למרחב״.
גישות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הומניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]
טואן תיאר את גישתו כהומניסטית, אך ההומניזם שלו לא היה כרוך בהחלפת רציונליזם ברוחניות. במקום זאת, הוא ראה את הגאוגרפיה ההומניסטית כדרך לגלות כיצד "פעולות ופעילויות בנוף חושפות את איכות המודעות האנושית" ולהראות "חוויה אנושית בעמימות, באמביוולנטיות ובמורכבות".
לכך נדרשת אמפתיה, וטואן פנה לסיוע מהספרות היפה, מהאמנות, מההיסטוריה, מביוגרפיה, מהפילוסופיה ומהתאולוגיה. גישתו של טואן הייתה איכותנית, אך יותר נרטיבית ותיאורית מאשר פילוסופית. הוא חשש שמא גישה פילוסופית תהיה מובנית עד כי נדמה שהיא קיימת בזכות עצמה, ותטיל צל על תופעות שהיא נועדה להאיר. הוא העדיף תאוריות רק כדי שיתנו תמיכה ברקע ההסברים שאותם חיפש.[9]
סתירות ופרדוקסים[עריכת קוד מקור | עריכה]
טואן התעניין בחוויות אנושיות רב משמעותיות המתחברות עם מקומות פיזיים בנוף. בתפיסתו, החיבור למקום היה חיבור אינטימי. גישתו של טואן כלפי המקום הוצגה על ידי כותרות כגון ״עולמות מקוטעים ועצמיים״, ״המשכיות וחוסר רציפות״, ״מוסריות ודמיון״, ומעל לכל העסיק אותו הקשר שבין המרחב והמקום. הדיאלקטיקה הקיומית הזאת מניעה אנשים בין מצב של התנסות המאופיינת בשורשיות, בביטחון ובאדמה, מצד אחד, לבין מצב המאופיין בהתפשטות, ניידות והשתנות מהצד השני. טואן הראה כיצד ניגודים כאלה פועלים ביחסים שבין האדם לסביבתו, הוא הצביע על הדו משמעויות של מקום והיחסים אליו, כנורמה של החוויה האנושית באשר היא.[10][11][12]
אופטימיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
טואן היה ביסודו של דבר אופטימיסט. אפילו הספר העגום ביותר שלו, ״נופים של פחד״, מסתיים באמירה שבעבר הדברים היו גרועים יותר.[13]
עבור טואן, שינויים היסטוריים היו לטובה: "בראייה רחבה אפשר לומר כי ... התרבות, דרך נתיבים מסובכים לאורך אלפי שנים, שיפרה מאוד את החושים שלנו". ההתקדמות עצמה תלויה בדרכים מסוימות שאדם מפתח להתמודדות עם המתחים בין מרחב למקום, לדומיננטיות ולחיבה, למוסר ולדמיון. ההבטחה לעתיד טמונה בהכרה בקטבים הקיומיים של קרבה וריחוק, וכיצד הם משתקפים זה בזה.[14]
הקונסטרוקציה[עריכת קוד מקור | עריכה]
טואן הדגיש את חשיבותה של השפה בהפיכת המקום. לאורך כל יצירותיו, טקסטים כמו שירים, רומנים, מכתבים ומיתוסים נתפסו כרכיבים בלתי תלויים ביצירת תחושה של מקום. התקשורת האנושית היוותה את הבסיס לתהליכים החברתיים של הדמיון, ההבנה, התכנון וההגות. ייצוגים הנחו את האינטראקציה האנושית והחומרית ביצירת, שמירה והרס מקומות. ההתבוננות העמוקה של טואן על תפקיד הייצוגים התקשורתיים ביצירת תחושת המקום, היוותה בסיס חשוב לגאוגרפיה של התקשורת.[15]
טואן נפטר ב-10 באוגוסט 2022.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אי פו טואן
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Yi-Fu Tuan". China Who's Who. Retrieved 12 February 2018"
- ^ Curriculum Vitae Yi-Fu Tuan" (PDF). 2008-04-08. Archived from the original(PDF) on 2011-10-02
- ^ Brinely, A. "A Biography of the Famous Chinese-American Geographer Yi-Fu Tuan". ThoughtCo. ThoughtCo. Retrieved 12 February 2018.
- ^ Tuan, Yi-Fu (1961). "Topophilia: or, Sudden Encounter with the Landscape". Landscape. 11. pp. 29–32.
- ^ Tuan, Yi-fu (1999). Who am I?: An autobiography of emotion, mind, . and spirit. Madison: University of Wisconsin Press pp.84
- ^ Topophilia: a study of environmental perception, attitudes, and values. 1974. Prentice-Hall, Englewood Cliffs, NJ.
- ^ Tuan, Y.F, 1979, “Thought and Landscape”, in Meining, D., The Interpretation of Ordinary landscape,Oxford University, pp. 89-102
- ^ . Tuan, Yi-Fu (1979). Landscapes of Fear. New York: Pantheon Books.
- ^ Tuan, Yi-Fu (1976). "Humanistic Geography". Annals of the Association of American Geographers. 66. pp. 266–276
- ^ Tuan, Yi-Fu (1984). "Continuity and Discontinuity". Geographical Review. 74. pp. 245–256.
- ^ Tuan, Yi-Fu (1989). Morality and Imagination: Paradoxes of Progress. Madison: University of Wisconsin Prees
- ^ Tuan, Yi-Fu (1996). Cosmos and Hearth: A Cosmopolite's Perspective. Minneapolis: University of Minnesota Press
- ^ Tuan, Yi-Fu (1979). Landscapes of Fear. New York: Pantheon Books
- ^ Tuan, Yi-Fu (1993). Passing Strange and Wonderful: Aesthetics, Nature, and Culture. Washington DC: Island Press.
- ^ Tuan, Yi-Fu (1991). "Language and the Making of Place: A Narrative-Descriptive Approach". Annals of the Association of American Geographers 81. pp. 684–696
- גאוגרפים אמריקאים
- בוגרי אוניברסיטת אוקספורד
- בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי
- סגל אוניברסיטת טורונטו
- סגל אוניברסיטת מינסוטה
- סגל אוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון
- אמריקאים ממוצא סיני
- חברי האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים
- מדענים סינים
- זוכי מלגת גוגנהיים
- גאוגרפיה אנושית
- אמריקאים שנולדו ב-1930
- אמריקאים שנפטרו ב-2022
- זוכי פרס ווטרן לו