אלימות כלכלית במשפחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אלימות כלכלית היא מניעת הזכות מאדם לשלוט על המקורות הפיננסיים, הנכסים והמשאבים הכלכליים השייכים לו על פי חוק.

מאפיינים של אלימות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים אופייניים המזוהים כאלימות כלכלית, בן זוג אחד מונע מבן זוגו האחר הוצאת כספים כמעט באופן מוחלט, ללא קבלת אישור ממנו. ייתכן שבן הזוג מונע ממנו אחזקת צ'קים וכרטיס אשראי, שואל על כל הוצאה כספית ומביע כעס כאשר הוא מוציא כספים ללא אישורו.

מאפיין נוסף המזוהה כאלימות כלכלית הוא העברת כספים משותפים למקומות מסתור שאין לבן הזוג ידע עליהם ו/או גישה אליהם. אלו יכולים לכלול חשבונות בנק נפרדים או תיקי השקעות שלאחד מבני הזוג אין ידע או גישה אליהם.

מכיוון שמערכות רבות כמו המחלקה לשירותים חברתיים מתייחסות אל המשפחה כאל יחידה אחת, נמנעת לעיתים סיוע לקרבנות אלימות כלכלית, שכן החברה מסביב אינה מזהה כל בעיה.

דוגמאות לאלימות כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2018, לכבוד עשור שנות פעילות, ערכה עמותת רוח נשית (עמותה פמיניסטית הפועלת לחיזוק כוחן הכלכלי של נשים נפגעות אלימות בישראל), בשיתוף המרכז האקדמי רופין, כנס ראשון מסוגו בישראל, בנושא "אלימות כלכלית" בישראל[1]. בסקר שערכה העמותה התברר כי כשליש מהאוכלוסייה מכירים נפגע מאלימות כלכלית בפועל, למרות שהמושג אלימות כלכלית לא מוכר (נשים מכירות יותר את המושג ומכירות יותר נפגעים מאלימות כלכלית בסביבתן)[2][3].

הובאו מספר דוגמאות לאלימות כלכלית במשפחה. הפרקטיקות הבאות, כשהן מלוות בהטלת אימה או בכפייה, בדפוס שליטה מתמשך:

  • מניעת מידע על המצב הפיננסי של בני הזוג.
  • רק בן הזוג עושה החלטות כלכליות לגבי השקעות, ביטוח, פנסיה ועוד.
  • אדם המסרב לכך שבת זוגו תחזיק פנקס צ'קים או כרטיס אשראי, אלא רק כסף מזומן בסכומים קטנים שהא מקצה לה, להוצאות שהוא מגדיר. היא נדרשת לדווח על כל הוצאה, גם פעוטה, תוך שמופעלים עליה איומים אם לא תעשה כן.
  • בן הזוג הוא שמשלם חשבונות, עורך קניות לבית, לפי ראות עיניו, ואף מסרב לשאת בתשלום עבור שירותים בסיסיים הדרושים לילדים.
  • הסתרת נכסים מבת הזוג ואפילו הברחת נכסים. "קומבינות" שונות שמטרתן לערפל את מצב הנכסים האמיתי.
  • כפייה על בת הזוג לוותר על שליטתה בנכסים.
  • גניבת כספים של האשה.
  • מניעת השכלה של האשה (כדי שתישאר תלויה כלכלית בגבר).
  • מניעת יציאה לעבודה של האישה. כשאר היא עובדת - הפרעה להתקדמות שלה, עד כדי כך שלעיתים נשים נאלצות לעזוב את העבודה (הטרדתה במקום העבודה, מניעת יציאתה לעבודה על ידי כיבוי שעון מעורר או העלמת מפתחות לרכב, העלמת בגדים חיוניים לעבודה כגון מדים).
  • יצירת חובות על שם האישה - ללא ידיעתה, ללא הסכמתה, או כשהיא יודעת אך נאלצת "להסכים" מאחר שנתונה למשטר אלימות. לעיתים נרשמת הלוואה על שמה, חובות של העסק שלו נרשמים על שמה, הגבר מבצע פעולות בחשבון שרשום על שם האישה ושיש לו גישה אליו, ועוד.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקר שנערך ב-2012 בקרב 450 נשים, נמצא כי כ-30% מהנשים ילידות ישראל שנסקרו השיבו שלבן זוגן נתונה הסמכות הבלעדית לנהל את העניינים הפיננסיים של התא המשפחתי (לעומת 26% מהנשים יוצאות אתיופיה ו-20% מהנשים יוצאות ברית המועצות לשעבר).[4] מתוך נשים אלו, 20% מהנסקרות ילידות הארץ, ו-16% מהנסקרות יוצאות ברית המועצות ציינו שהבעל הציב עובדה בקובעו שהוא ינהל את העניינים הכלכליים. לא ברור מתוך הסקר, באיזה אחוז מהמקרים השליטה נעשית באופן הפוגע באישה ועל כן מהווה צורה של אלימות כלכלית.

כ-4% מהפניות לקו החירום הארצי למניעת אלימות במשפחה המופעל על ידי ויצו עוסקות באלימות כלכלית[5].

הצעת החוק בנושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

התארגנות "מכה מצלצלת", שהוקמה על ידי ד״ר קוטי לפיד ונילי גולן, פעלה עם ח"כ אורית זוארץ לקדם חוק פרטית למניעת אלימות כלכלית. ההצעה הוגשה בשנת 2009 אך לא קודמה. הצעה דומה הוגשה בשנת 2015 על ידי קבוצת חברי כנסת[6]. ביולי 2016 הוצגה הצעת חוק בנושא, על ידי המשרד לשוויון חברתי[7].

בהצעת חוק פרטית של ח"כ אורית זוארץ[8] הוגדרה אלימות כלכלית במשפחה כהתנהגות של בן זוג שיש בה לפחות אחד מהמאפיינים הבאים:

  1. השתלטות מלאה וחד צדדית על נכס משותף, תוך הדרה מוחלטת של בן הזוג משימוש בו.
  2. יצירת אווירת איום תמידית ותחושת משבר כלכלי על ידי בן הזוג באמצעים שונים לרבות באמצעות איומים.
  3. מניעת כסף מבן הזוג לצרכים רפואיים.
  4. יצירת מצב של מחסור במוצרי יסוד בבית המגורים המשותף של בני הזוג.
  5. העברת הנכסים המשותפים על ידי בן זוג ללא ידיעת בן הזוג האחר למקום בלתי ידוע באופן שיטתי.
  6. שימוש במרמה על מנת להשתלט על נכסים משותפים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברברה סבירסקי, בנות חווה, בנות לילית, הוצאת 'המין השני', 1984.
  • דורית אלדר-אבידן, בוחרות בחיים, הוצאת שוקן, 1999.
  • אורית אטיאס, אלימות כלכלית של גברים כלפי נשים, האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטים וחקר המגדר, 2013.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]