אש קודש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הספר אש קודש הוא ספר דרשותיו של האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא בפני חסידיו בגטו ורשה בעת השואה. ספר זה מהווה תעודה חסידית, תאולוגית-מחשבתית, וגם היסטורית, יוצאת דופן.

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברו קרא לו חידושי תורה משנות הזעם ת"ש–תש"א–תש"ב, והשם "אש קודש" ניתן לו על ידי המוציאים לאור בישראל. שם זה מנציח את קדושי השואה ואת הרבי ומשפחתו שנרצחו בשואה. על שם הספר קרויים מרכזי חסידי פיאסצ'נה בבית שמש ובבני ברק, ישיבה בצפת והמאחז אש קודש באזור מטה בנימין.

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנהו של הספר "אש קודש" אופייני לספריהם של אדמו"רים חסידיים: אוסף של דרשות על פרשת השבוע והחגים, על פי סדר השנה. בספר 86 דרשות שנאמרו במשך שלוש שנים, ת"ש, תש"א ותש"ב (19391942). הדרשה הראשונה נאמרה בראש השנה ת"ש, (14 בספטמבר 1939), והאחרונה בשבת חזון, ד' באב תש"ב, 18 ביולי 1942, שלושה ימים לפני תחילת האקציה הגדולה למחנה טרבלינקה. מעבר לכך ישנן הגהות והערות שהוסיף האדמו"ר, כנראה לאחר הדרשה האחרונה.[1]

הדרשות אינן ברצף מלא לאורך כל שלוש השנים; ישנן תקופות שבהן יש הפסקה של כמה שבועות או חודשים. בשנת ת"ש (1939-1940) נתן הרב 41 דרשות; בשנת תש"א (1940-1941), רק 21; ובשנת תש"ב (1941-1942) נתן הרב 24 דרשות, כאמור – עד שבת חזון, כלומר על ארבעה מתוך חמשת חומשי תורה.

הדרשות פותחות בקושיה על פרשת השבוע, על אחד מהפרשנים או המדרשים הקשורים אליה; לעתים קרובות ישנה התייחסות לדברי רש"י, ולמדרש, בדרך כלל מדרש רבה. התייחסויות לא מועטות הן לספר הזוהר, והתייחסויות רבות לספרי חסידות שונים, ובמיוחד ספריו של אביו או של חותנו.

לאורך הספר מורגש שינוי באורך הדרשות. הדרשות הראשונות קצרות מאד, בנות עמוד אחד (למעט דרשות ספציפיות, כמו הדרשה לראש השנה). לאורך השבועות, מתארכות הדרשות, עד שהדרשות בחלקו האחרון של הספר הן בדרך כלל בנות שלושה, ארבעה ואף חמישה דפים. גם תוכן של הדרשות הולך ומעמיק, וניתן לראות את התגבשות תפיסת עולמו של האדמו"ר במהלך ימי השואה.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמנהיג חסידי בשואה, עמד האדמו"ר מול אתגר מחשבתי-תאולוגי עצום. הספר "אש קודש" הוא ניסיון ייחודי לתת מענה מחשבתי-חסידי לקושי: כאדמו"ר, כהוגה דעות חסידי, מנסה הרב להצדיק את מעשי הבורא, למצוא פשר לסבל ולתת משמעות לקידוש השם; וכמנהיג, מנסה הרב לעודד את שומעיו, ולתת הכוונה לחסידיו.

המאמץ המחשבתי יוצא הדופן המושקע בספר, והתנאים האיומים בהם נכתב, הופכים אותו לתעודה חסידית, תאולוגית-מחשבתית, וגם היסטורית, יוצאת דופן. הרב שפירא מתאר באורח נוגע ללב את הייסורים העצומים שאותם עוברים הוא וחסידיו. שאלותיו הדתיות וניסיונותיו להתמודד עם הקושי העצום - הפיזי והרוחני - יוצרים תעודה דתית-היסטורית כמעט ללא אח ורע.

מציאת הכתבים אחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 במועד כלשהו בין הגירוש לטרבלינקה לבין מרד גטו ורשה, שלאחריו גורש הרבי לטרווניקי, שם נרצח, הטמין הרבי את כתב היד בכד חלב באדמת הגטו, יחד עם כתבים אחרים שהוטמנו בארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום. את הכתבים העביר לארכיון "עונג שבת" תלמידו ובן דודו, הרב שמעון הוברבנד, שהיה חבר הנהלת הארכיון. קובץ הדפים נמצא בפולין כמה שנים לאחר המלחמה על ידי פועל מתחת לחפירות בעת הנחת יסוד לבניין חדש בוורשה על הריסות הגטו, והוא העבירם למכון ההיסטורי היהודי בוורשה.

רק ב-1957 זוהו הדפים, וצילום שלהם הועבר על ידי ברוך דובדבני לחסידי פיסצ'נה בארץ. דובדבני עשה זאת בעקבות בקשת חסידי פיסצ'נה לבדוק אם יוכל להשיג את הכתבים.

בהקדמתו לספר מתאר ברוך דובדבני כיצד בעת שיטוט אקראי בין חומר רב לא ממוין מתקופת השואה התגלגל לידו מכתב מהרבי בו הוא מבקש מאחיו רבי ישעיהו שפירא ומידידיו בישראל להדפיס את כתביו. דובדבני ראה במציאת המכתב "צוואה קדושה" ובעקבותיו החליט למצוא את הכתבים ויהי מה. ואכן עלתה בידו ומצא את הכתבים. מכתבי הרבי מפיאצ'סנה למוצא הכתבים ולידידיו של הרבי בארץ ישראל מודפסים גם הם בפתח הספר.

לקט הדרשות הודפס תחת השם "אש קודש" והוצא לאור לראשונה בשנת תש"ך (1960) על ידי ועד חסידי פיאסצ'נה. ומאז הודפס הספר בכמה מהדורות.

בשנת תשע"ז (2017) התפרסמה מהדורה מדעית מתוקנת בשם "דרשות משנות הזעם" בשני כרכים. מהדורה זו נערכה על פי כתב היד המקורי הנמצא בארכיון רינגלבלום, במכון היהודי ההיסטורי בפולין. הכרך הראשון כולל את הדרשות המתוקנות בתוספת ציוני מקורות וביאורים. הכרך השני כולל מהדורת פקסימליה שבה לצד צילום צבעוני של כתב היד מופיע תיעתוק מדויק בארבעה צבעים (שחור, אדום כחול וירוק), אשר מבחינים בין שכבות שונות של הגהות שכתב המחבר.

הדפים עצמם בכתב ידו של האדמו"ר מצויים יחד עם כל ארכיון "עונג שבת" של רינגלבלום, בארכיב הממשלתי של ממשלת פולין.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יצחק הרשקוביץ, רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצ’נה: הגות השואה מול הגות טרום השואה, המשך או תמורה?, עבודת מ"א, אונ' בר-אילן, תשס"ה.
  • רון וקס, להבת אש קודש: שערים לתורתו של האדמו"ר מפיאסצ'נה, הוצאת 'תבונות', מכללת הרצוג, אלון שבות, תש"ע (360 עמודים)
  • מנדל פייקאז', התעודה החסידית הספרותית האחרונה על אדמת פולין. הוצאת יד ושם, ירושלים תשל"ט.
  • אסתר פרבשטיין, בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה, מוסד הרב קוק, 2002, פרק שנים עשר "קול ה' באש - דרשות הרבי מפיסצנה בגטו ורשה".
  • הרב גרשון קיציס, "ר' קלונימוס מפיאסצ'נה שח עם קונו". מחניים : רבעון למחקר, להגות ולתרבות יהודית 8. הוצאת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, כסלו תשנ"ה – נובמבר 1994. עמ' 132 - 139.
  • אליעזר שביד, בין חורבן לישועה – תגובות של הגות חרדית לשואה בזמנה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.
  • פסח שינדלר, "שואה ושפלות רוח". עיונים בתקופת השואה, אסופת מאמרים לזכרו של מאיר דבורז'צקי בעריכת מרדכי אליאב. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשל"ט – 1979. עמ' 55 – 65.
  • פסח שינדלר, "תגובת החסידות לשואה". אמונה בשואה, הוצאת משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, ירושלים תש"ם. עמ' 69 – 78.
  • ד"ר עופר שיף: מודל של מנהיגות חסידית בשואה. מחניים, רבעון למחקר, להגות ולתרבות יהודית, חוברת מס' 8. הוצאת מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, כסלו תשנ"ה – נובמבר 1994. עמ' 122 – 131.
  • אסתר יהודית תידור באומל, "אש קודש", ספרו של האדמו"ר מפיאסצ'נה, ומקומו בהבנת החיים הדתיים בגטו ורשה. ילקוט מורשת, כתב עת לתיעוד ולעיון, חוברת כ"ט, ניסן תש"ם, מאי 1980. עמ' 173 – 187.
  • דניאל רייזר, ספר אש קודש: עיון מחודש בעקבות בחינה פילולוגית של כתב היד, יד ושם קובץ מחקרים מד, 1 (תשע"ו), עמ' 53 - 77.
  • Nehemia Polen: The Holy Fire. Jason Aronson Inc., Northvale, New Jersey; London, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוגמה לדבר היא ההערה מכסלו תש"ג (1942) אחר האקציה הגדולה בגטו שהתחילה בתשעה באב של שנת תש"ב (יולי 1942). בחנוכה תש"ב (1941) כתב: "כי אלו האנשים שאומרים שיסורים אלו עוד לא היו לישראל טועים הן, בחורבן בית המקדש בביתר וכו' היו כמו אלו". כעבור שנה הוסיף בהערה: "רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וד' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין".
  2. ^ www.archiwa.9gov.pl/memory/sub_ringelblum/index.php?va_lang=en&fileid=003_12