אש קודש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הספר אש קודש הוא ספר דרשותיו של האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא בפני חסידיו בגטו ורשה בעת השואה. ספר זה מהווה תעודה חסידית, תאולוגית-מחשבתית, וגם היסטורית, יוצאת דופן.

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברו קרא לו חידושי תורה משנות הזעם ת"ש–תש"א–תש"ב, והשם "אש קודש" ניתן לו על ידי המוציאים לאור בישראל. שם זה מנציח את קדושי השואה ואת הרבי ומשפחתו שנרצחו בשואה. על שם הספר קרויים מרכזי חסידי פיאסצנה בבית שמש ובבני ברק, ישיבה בצפת, בית כנסת בניו יורק והמאחז אש קודש באזור מטה בנימין.

מבנה הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנהו של הספר "אש קודש" אופייני לספריהם של אדמו"רים חסידיים: אוסף של דרשות על פרשת השבוע והחגים, על פי סדר השנה. בספר 86 דרשות שנאמרו במשך שלוש שנים, ת"ש, תש"א ותש"ב (19391942). הדרשה הראשונה נאמרה בראש השנה ת"ש, (14 בספטמבר 1939), והאחרונה בשבת חזון, ד' באב תש"ב, 18 ביולי 1942, שלושה ימים לפני תחילת האקציה הגדולה למחנה טרבלינקה. מעבר לכך ישנן הגהות והערות שהוסיף האדמו"ר, כנראה לאחר הדרשה האחרונה.[1]

הדרשות אינן ברצף מלא לאורך כל שלוש השנים; ישנן תקופות שבהן יש הפסקה של כמה שבועות או חודשים. בשנת ת"ש (1939-1940) נתן הרב 41 דרשות; בשנת תש"א (1940-1941), רק 21; ובשנת תש"ב (1941-1942) נתן הרב 24 דרשות, כאמור – עד שבת חזון, כלומר על ארבעה מתוך חמשת חומשי תורה.

הדרשות פותחות בקושיה על פרשת השבוע, על אחד מהפרשנים או המדרשים הקשורים אליה; לעיתים קרובות ישנה התייחסות לדברי רש"י, ולמדרש, בדרך כלל מדרש רבה. התייחסויות לא מועטות הן לספר הזוהר, והתייחסויות רבות לספרי חסידות שונים, ובמיוחד ספריו של אביו.

לאורך הספר מורגש שינוי באורך הדרשות. הדרשות הראשונות קצרות מאד, בנות עמוד אחד (למעט דרשות ספציפיות, כמו הדרשה לראש השנה). לאורך השבועות, מתארכות הדרשות, עד שהדרשות בחלקו האחרון של הספר הן בדרך כלל בנות שלושה, ארבעה ואף חמישה דפים. גם תוכנן של הדרשות הולך ומעמיק, וניתן לראות את התגבשות תפיסת עולמו של האדמו"ר במהלך ימי השואה.

תוכן הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כמנהיג חסידי בשואה, עמד האדמו"ר מול אתגר מחשבתי-תאולוגי עצום. הספר "אש קודש" הוא ניסיון ייחודי לתת מענה מחשבתי-חסידי לקושי: כאדמו"ר, כהוגה דעות חסידי, מנסה הרב להצדיק את מעשי הבורא, למצוא פשר לסבל ולתת משמעות לקידוש השם; וכמנהיג, מנסה הרב לעודד את שומעיו, ולתת הכוונה לחסידיו.

המאמץ המחשבתי יוצא הדופן המושקע בספר, והתנאים האיומים בהם נכתב, הופכים אותו לתעודה חסידית, תאולוגית-מחשבתית, וגם היסטורית, יוצאת דופן. הרב שפירא מתאר באורח נוגע ללב את הייסורים העצומים שאותם עוברים הוא וחסידיו. שאלותיו הדתיות וניסיונותיו להתמודד עם הקושי העצום - הפיזי והרוחני - יוצרים תעודה דתית-היסטורית כמעט ללא אח ורע.

מציאת הכתבים אחר השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 במועד כלשהו בין הגירוש לטרבלינקה לבין מרד גטו ורשה, שלאחריו גורש הרבי לטרווניקי, שם נרצח, הטמין הרבי את כתב היד בכד חלב באדמת הגטו, יחד עם כתבים אחרים שהוטמנו בארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום. את הכתבים העביר לארכיון "עונג שבת" תלמידו ובן דודו, הרב שמעון הוברבנד[2], שהיה חבר הנהלת הארכיון. קובץ הדפים נמצא בפולין כמה שנים לאחר המלחמה על ידי פועל מתחת לחפירות בעת הנחת יסוד לבניין חדש בוורשה על הריסות הגטו, והוא העבירם למכון ההיסטורי היהודי בוורשה.

רק ב-1957 זוהו הדפים[3], וצילום שלהם הועבר על ידי ברוך דובדבני לחסידי פיאסצנה בארץ. דובדבני עשה זאת בעקבות בקשת חסידי פיאסצנה לבדוק אם יוכל להשיג את הכתבים.

בהקדמתו לספר מתאר ברוך דובדבני כיצד בעת שיטוט אקראי בין חומר רב לא ממוין מתקופת השואה התגלגל לידיו מכתב מהרבי בו הוא מבקש מאחיו רבי ישעיהו שפירא ומידידיו בישראל להדפיס את כתביו. דובדבני ראה במציאת המכתב "צוואה קדושה" ובעקבותיו החליט למצוא את הכתבים ויהי מה. ואכן עלה בידו למצוא את הכתבים. מכתבי הרבי מפיאסצנה למוצא הכתבים ולידידיו של הרבי בארץ ישראל מודפסים גם הם בפתח הספר.

לקט הדרשות הודפס תחת השם "אש קודש" והוצא לאור לראשונה בשנת תש"ך (1960) על ידי ועד חסידי פיאסצנה. מאז הודפס הספר בכמה מהדורות.

בשנת תשע"ז (2017) התפרסמה מהדורה מדעית מתוקנת בשם "דרשות משנות הזעם" בשני כרכים. מהדורה זו נערכה על פי כתב היד המקורי הנמצא בארכיון רינגלבלום, במכון היהודי ההיסטורי בפולין. הכרך הראשון כולל את הדרשות המתוקנות בתוספת ציוני מקורות וביאורים. הכרך השני כולל מהדורת פקסימיליה שבה, לצד צילום צבעוני של כתב היד, מופיע תיעתוק מדויק בארבעה צבעים (שחור, אדום כחול וירוק), אשר מבחינים בין שכבות שונות של הגהות שכתב המחבר.

הדפים עצמם בכתב ידו של האדמו"ר מצויים, יחד עם כל ארכיון "עונג שבת" של רינגלבלום, בארכיב הממשלתי של ממשלת פולין.[4]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Nehemia Polen: The Holy Fire. Jason Aronson Inc., Northvale, New Jersey; London, 1994.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוגמה לדבר היא ההערה מכסלו תש"ג (1942) אחר האקציה הגדולה בגטו שהתחילה בתשעה באב של שנת תש"ב (יולי 1942). בחנוכה תש"ב (1941) כתב: "כי אלו האנשים שאומרים שיסורים אלו עוד לא היו לישראל טועים הן, בחורבן בית המקדש בביתר וכו' היו כמו אלו". כעבור שנה הוסיף בהערה: "רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחדשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל, לא היה כמותם, וד' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין".
  2. ^ לאחרונה ד"ר דניאל רייזר ('דרשות משנות הזעם', מבוא עמ' 31-32) הפריך השערה זו, בעקבות כך שהוברבנד נרצח באוגוסט 1942, ובין כתביו של האדמו"ר ישנם פריטים המתוארכים לאחר מכן, שהמאוחר שבהם הוא מכתב מ-3 בינואר 1943. רייזר אומנם טוען כי אפשר שהוברבנד בהיותו חי יידע את חברי הארכיון על כתביו של האדמו"ר. רייזר מעלה השערה נוספת כי ייתכן שמי שהעביר את הכתבים בפועל היה חבר ארכיון נוסף בשם מנחם קון, אשר, כעדותו ביומנו, היה חברו הטוב ביותר של הוברבנד.
  3. ^ לאחרונה ד"ר דניאל רייזר ('דרשות משנות הזעם' מבוא, עמ' 33) פקפק בקביעה זו, שכן עובדתית, כל כתביו של האדמו"ר שנמצאו בארכיון רינגלבלום כבר מוינו ומוספרו במכון היהודי, עוד לפני ביקורו של דובדבני. ובקטלוג פנימי של המכון מראשית שנת 1955, מופיעים ברשימת הממצאים כל כתביו של האדמו"ר מזוהים ממוספרים ומקוטלגים.
  4. ^ www.archiwa.9gov.pl/memory/sub_ringelblum/index.php?va_lang=en&fileid=003_12